string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

ה"איצ'ק" בנפרד מה"דנה"

איצ'קדנה. כאן, שתי מלים נפרדות התחברו להן למלה אחת. אילנה שזור על חייהן של נשים יוצאות הודו בישראל
אילנה שזור

בעברית, איצ'קדנה היא המילה שהגדירה בעבור הישראלים את הזהות שלנו, יוצאי הודו בארץ, בתקופה שבה סרטים היו בשחור-לבן והעולם נחלק, לטובים ורעים בעיקר. במקור בהודית, ה"איצ'ק" נפרד מה"דנה" לשתי מלים שמשמען גרגר קטן. שתי המלים מהסרט "הנודד" בשיר החידות הידוע מבוליווד, מדברות על מה שמאחד את החלקים הנפרדים, מה שהופך את החלק הנפרד לשלם הרמוני. המלים מאסיה הרחוקה נשארות שם. וכאן, הן מתחברות למלה אחת ומקבלות משמעות חדשה – התיוג איצ'קדנה מזהה עבור הישראלים את יוצאי הודו בישראל. זה מה שקורה כשמגיעים מהקצה האחר של העולם, הפכים. הכינוי שנולד ברחוב הישראלי מבחין, מבדיל, מוציא מהכלל.

הפכים. כפי שהיה המפגש הבין-תרבותי בין יוצאי הודו שהגיעו לארץ ופגשו במערביים ובערבים. גם כיום מגיעה קהילת בני מנשה מהודו וחוטפים את אותה מקלחת בנוסח השיר העממי הישראלי המקורי, "הודי גלי גלה", שאת המשכו השטותי בערבית שמשמעו "אימא שלך בעגלה", אף פעם לא הבנתי, אבל מול הצחוק נעלבתי, מודה. הכינוי שנוצר במרחב הציבורי כלפינו יוצאי/ות הודו בישראל, מתרחב בישובי הפריפריה ומתפזר במרחב לצד ה"תימני קמצן", "פרסי מידוני", "מרוקאי סכין", "רומני גנב", "עיראקי פיג'אמה", "כורדי .." כואב לחזור על זה.

כאן, במסגרת המפגש בין שונים עם עדיפות שלטונית ל"מערביים" (כך מכונים האשכנזים), נולדו כינויי הנגד – "שיכנוזים", "ווזווזים" ובין הקיצוניים נשמע גם ה"אשכנאצים", לצערי. בתוך הקהילה ההודית בלוד שנעה בין אנגלית-מראטית-הודית לבין עברית שמעתי לא פעם את הכינוי "לבנבנים" וגם "לבנבני העור". נדמה לי שהם לקוחים מהכינוי השגור כלפי האנגלים הקולוניאליים. האם אפשר להפריד בין שיטנה "מוצדקת" לכאורה שמגובה בהצדקה פוליטית… ובין שיטנה שצומחת ביום יום ברחוב ובשוק… מעצם הזרות הבין תרבותית שבין זהות כזו או אחרת? או במילים אחרות מה מזיק יותר?

בנות פנקר מהכפר פן בהודו. משמאל, אביגיל בת אסתר: "אם המים כאן מזוהמים כמו המים שם בהודו, מה באנו לשתות פה?"

אינני סוציולוגית, אני פעילה חברתית ואמנית חברתית. אותי טורדת השאלה, איזו חברה ישראלית נבנתה כאן? מה יצא מאיתנו הישראלים? (בשלב מצומצם זה רק כיהודים בארץ הנכבשת). הדיון באירוע שקיימנו בפסטיבל "לבי במזרח", עסק בספר הקבוצתי שפרסמה קבוצת נשים מהודו ברמלה לוד: "איצ'יקדנה שוברת שתיקה", בהוצאת בימת קדם. סיפור מתוכו פורסם כאן בהעוקץ. הספר הוא תוצר של פרויקט פמיניסטי רב-תרבותי שקידם ביה"ס לנשים (ע"ר קהילת נשים לומדת) שכבר אינו פעיל. הספר מספר לראשונה על חיי נשים בהודו ובישראל. נשים מושתקות שמדברות לראשונה על דיכוי נשים, פאטריארכיה, מאבקי הישרדות, כפייה דתית ואפלייה בהודו ובישראל. כפי שכותבת בהקדמה הד"ר קציעה עלון: "עדות חיים רוטטת הפותחת צוהר אל מציאות שבדרך כלל חסומה מעינינו (הישראלים)". האירוע לכבוד הספר עסק במפגש הבין-תרבותי ונשא את הכותרת הפרובוקטיבית "כשפריחה פגשה באיצ'יקדנה". מוקיעי המושג "פריחה" ומפרקותיו נשארו פוליטיקלי מנומסים/ות. מבחינתנו, זהו אותו אתגר מתריס שהציבו צעירי השכונות האפרו-אמריקאים בארה"ב כשלקחו את המושג "ניגר" והפכו אותו לכינוי חיבה קשוח.

האירוע פתח את פסטיבל "לבי במזרח", פסטיבל שנאבק לשוויון בתקציבים עבור התרבות המזרחית בישראל (שמא עדיף תרבויות המזרח?). הפסטיבל מעורר שאלות רבות, כמו מהי התרבות המזרחית הזו לנו? מזרחית במובן של ים תיכונית? מדויק יותר מזרח תיכונית? ערבית ישראלית? אתיופית? מאגרבית? הודית? מערבית חובבת המזרח? מה כל הסמטוחה וכל השעטנז הזה לנו? סלט? פסיפס רומנטי? ואולי "בלגאן", כמו שמכנים זאת יוצאי ברית המועצות לשעבר? עבורי אלה הם אכן היסודות הנבנים מול עינינו, של חברת העתיד בעולמנו המצטמצם והולך, הגלובלי, המרושת טכנולוגית.

    בסיום קריאת הקטע מהסיפור של אביבה מילר, פנתה אליה הבת רונית נווה ואמרה לה בערך כך: אימא, כל החיים את כתבת אבל זו הפעם הראשונה שאני קוראת סיפור שלך, כי את כותבת מראטית ואני קוראת עברית..." בתמונה ריקוד של "בנות ספנה" שרון אליעזר ואורנית זאב באירוע "איצ'יקדנה שוברת שתיקה" במסגרת פסטיבל "לבי במזרח"
ריקוד של "בנות ספנה", שרון אליעזר ואורנית זאב, באירוע "איצ'יקדנה שוברת שתיקה" במסגרת פסטיבל "לבי במזרח"

אבל לפני דור ושניים, היה המפגש בין אנשי הקהילה שלי מהודו לאנשי המערב כמו גם המפגש עם אנשי המזרח התיכון – טעון ורגיש. רגישות המרחפת כעננה המכונה לעתים "השד העדתי". שדים אכן קיימים… לפחות שד אחד קיים בספרנו "איצ'קדנה שוברת שתיקה", בסיפור שסיפרה רבקה בינג'קר (אמא חשבה שזה בגלל השד). אבל הנושא עצמו, של יחסי המזרחים, המערביים והערבים בישראל, מעורר את השיח החברתי הרב-תרבותי מזווית מתחדשת, המזרח שבמזרח וגם המערב שבמזרח התיכון בכורח היותי מזרחייה.

בין שלל הזהויות שלי, ישנן שתיים הקיימות בי כהכרה וכתודעה: הזהות שלי כמזרחייה ובו בזמן הודית בישראל. תחושת השייכות שלי לזהות ההודית עליה גדלתי בבית הורי, תחושה הנעה בין ההודיות למזרחיות, במפגש בין שונים אבל גם בין דומים/קרובים. תנועה פנימית המעצבת אותי כישראלית וכיום מתקיימת בי בהרמוניה. פעם, בשנים של אידיאל כור ההיתוך והחדרתו האגרסיבית לחברה הישראלית, חוויתי בפועל את הכאב שבדיכוי התרבותי הגס שהנהיג הממסד הישראלי ואת הכאב של המפגש בין העדות השונות, הזרות זו לזו, עקורות משורשים ורעבות. באותו זמן, יצאתי למסע של היכרות וגילוי עצמי, בלי ציניות. כאבתי את הניכור שגיליתי בי בחיפוש אחר שייכות לישראליות, החברה שלי לכאורה, ממנה נעדרתי.

לעתים היתה גם התנגשות בין הזהות הלאומית "שלי" לבין הזהות החברתית. סיפור שקרה לי, בתקופה שלהקת "התרנגולים" הופיעה ברחבי הארץ במופע של שירים מהשכונה. יצאנו אנשי מושב מצליח, אני ומשפחתי כולה לקיבוץ נען. בהופעה היה גם "שיר השכונה", שכונה צפונית סטייל צעירי ארץ ישראל הישנה והטובה. וכך ישבתי לצד אבי בקהל של אמפיתיאטרון קיבוץ נען ששדותיו השיקו לשדותינו ובאר המים שלנו נמכרה להם בשנות המחסור והשחור-לבן. אוטובוס שלם הביא אבא מהמושב כדי לראות את הלהקה הצעירה והמשעשעת. בעוד אנו נהנים לנו ממה שקורה על הבמה מגיעה הלהקה ל"שיר השכונה" המוכר, שמילותיו ידועות: "שמע ראיתי איך שצילה מקצרת חצאית…" ואז הפזמון החוזר: "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע…" מה שנקרא אצלנו שמייח.

אני לצד אבי מבסוטה מההופעה ומתפעלת מהאמפי הרחב, מתחיל הקטע בשיר בו הבחור עם כובע (טמבל?) שר ממרכז הבימה: "הי הודי הודי כושי כוש, בוא תיתן לי עשר גרוש"! ומצביע על אבי. התבוננתי בו, מגובה ילדת כיתה א' על הכיסא הקר, וראיתי את אבי מחייך קלות, רק עיניו לא. סיפור שלא כתבתי בספר ונזכרתי רק בעקבותיו.

שלום ראובן פנקר עם טלית כמנהג בני ישראל

המפגש החברתי בין שונים מנכיח יחסי כוח חברתיים שיש בהם למרבה הצער לא פעם, אלימות חברתית. זה מפגש המוליד חוסר תקשורת ועוינות שמתגלגלים לשיטנה ואלימות והוא גם זה המוליד שתיקות, כמו שמסופר בסיפור של שולמית בלקר "פעם מרוקאי והודי נפגשו ברמלה", על ההודים וההודיות שהעדיפו לשתוק ו"לא להחזיר". אפשר לטאטא את המציאות כמו שקורה לרוב, אבל עדיף לדבר עליה. בחרנו לדבר.

כולנו, הנשים המספרות, מעידות על שייכות כפולה המוכרת במשפט הנפוץ בקהילה: "אמא הודו, אבא ישראל". מצד אחד לאומיות פיזית במזרח התיכון הישראלי ואפילו גאווה, ומצד שני חיבור רגשי עמוק אל המולדת השנייה/ישנה – הודו. כמעט חמישים שנה אחרי וללא שום זכויות חוקיות בהודו, פועם בקהילה לב הודי המחזיק בגרסה חדשה ישנה של הקודים החברתיים התרבותיים, האסתטיים, ואפילו הערכיים הגותיים. קיימת הודיות ישראלית. רואים אותה ולא רק בגלל הצבע. רואים אותה כשנוסעים לרמלה, דימונה ואשדוד, לפעמים גם שמעו את ההודיות שלנו פה ושם: אהובה עוזרי בסבנטיז עם הבולבול טרנג, ליאורה יצחק עם הדג נחש/עידן רייכל/שלמה בר/דנה אינטרנשיונל. כיום, אפשר לראות חיבור עמוק אצל הכוכב העולה שי בן צור שחוזר להגות את השיר בהטעמה הודית. ובאייטיז נשמע היה הכינור צובט הלב של סמסון קהמקר והברירה הטבעית מציירים את הכפר טודרה.

הלאומיות החדשה לא תמיד היטיבה עמנו, בני ובנות ישראל, עדה בת כ-2,500 שהתקיימה במהרשטרה שבהודו. מדוע? כי הגדרתנו מחדש היתה מתוך שבר. הגענו לישראל תחת ההגדרה "בני ישראל" ונשארנו כאן עם אישור רבני, מעין חותמת "כשרות" להישאר כאן תחת ההגדרה "יהודים". מהלך פוליטי שבו נשללה ההגדרה ההיסטורית שלנו בשל הכרזתנו כספק יהודים. עם התקבלותנו בשערי הרבנות, נראה שהתמוססו שלל איכויות, ערכים: מתינות בפרשנות הדתית, מסורתיות, קבלת האחר וכבוד לאמונה דתית שלו/ה, מתינות בעירוב נשים בבית הכנסת ובבית הקברות, אלה ועוד מבוססים על גישה דתית שונה מהותית מזו המקובלת במערב, גישה שראתה באמונה עניין פרטי ולא נעלה אותה לפרשנות אחת שבהכרח מולידה חילוקי דעות. יש כאן הבדל עמוק ביכולת של ההודים לחיות ללא התפלמסות לצורך הניצוח. רוח אחרת לגמרי, מאוד נשית לטעמי.

אקזוטיות בעיני העיתון האידי אנגלי
יפיפיות אקזוטיות: בנות ישראל בעיתון יידי. הגענו לישראל תחת ההגדרה "בני ישראל" ונשארנו כאן עם אישור רבני, מעין חותמת "כשרות" להישאר כאן תחת ההגדרה "יהודים"

שני גלים של ההפגנות, שקהילת בני ישראל ארגנה בתחילת שנות החמישים ותחילת שנות השישים, היו ברוח תורת מהטמה גנדי הנערץ: התנגדות פסיבית. בתחילת שנות החמישים היה סוג זה של מחאה תופעה חריגה ובלתי מובנת בעיני הקולטים ובראשם ראש הממשלה הנערץ, דוד בן גוריון. האירועים ההיסטוריים מתמצתים את הקושי הראשוני שבמפגש בין קולטים ישראלים חדורי סיסמאות לאומיות ריקניות, עם העולים המתפכחים החדשים מהודו. הייתה בהפגנות אמירה מפתיעה שהביאו ההודים והיא הנכונות המהירה לוותר על הלאומיות החדשה. הדרישה בשנות החמישים הייתה: "הבאתם, תחזירו!" הבטחתם ולא עמדתם בהתחייבויות, החזירו אותנו למולדת, להודו. כשנתיים של מאבק הכוללות בין היתר מטוס מיוחד להשבת העולים להודו, חומרי טשטוש לסתימת פיה של עולה הודית יחידה שהתפרעה במטוס השני שהחזיר עולים להודו (עפ"י הביוגרפיה של יו"ר הסוכנות ואחראי הקליטה בשנות החמישים גיורא יוספטל, אותה כתב העיתונאי חזי לופבן ב-1969 ונחשפה לאחרונה על ידי החוקר עמוס נוי). המקרה המטלטל באותם ארועים, הביא להתערבות של ראש ממשלת הודו נהרו (נובמבר 1951).

מי הם צאצאיהם של המפגינים הללו? מה סיפרו בבית, אם בכלל סיפרו? בהפגנות בני ישראל באותם עשורים, יש מקום חשוב לצד אירועים היסטוריים שכבר זכו להכרה כמו ההפגנות בוואדי סאליב, הפנתרים והאוהלים לדורותיהם. כפי שנוקטים כיום פלסטינים במקומות שונים בגדה וגם ביפו, השונות שלנו יוצאי הודו בישראל, השונות בדרך הפעולה של שביתת השבת, וההתמודדות דרך כלי התקשורת בשפה האנגלית, כולם ראויים להיכתב בספרי ההיסטוריה של החברה הישראלית, כי שכפי שאומרת המספרת דורית פנקר "ההיסטוריה הזו היא לא שלי".

חותמת הכשרות ש"ייהדה" אותנו מחקה את הלב והנשמה של הקהילה ההודית שלי. ישותינו וחלומותינו המשותפים היו בהגדרתנו כ"בני ישראל". למשל, בסיפורים שרווחים בעדה על אנשים שניצלו כי המוסלמים מצווים להגן על בני ישראל בקוראן. סיפורים שהיו חלק בלתי נפרד מסיפורי ילדותי אבל התפוגגו עם הזמן ועם האקטואליה של הסכסוך עם הפלסטינים. עוד מחיר שגובה הלאומיות. אגדות או שלא, הכמיהה ל"סיון" (zion) היתה ההצדקה שהקלה על הציונים להעלות את הקהילה לישראל. "סיון", ובעברית ציון, כפי שמוזכר בתנ"ך, היתה ההגדרה לארץ כמו שנקראה בפי העדה שלנו, ולחילופין היא נקראה פלסטיין כפי שקראו לה האנגלים הקולוניאלים.

כאילו אומרים לנו בנות ובני ישראל בשער הכניסה להגשמת החלום הלאומי: מה שאתם, מי שאמרתם שהנכם, זה לא… אנחנו הרבנות הראשית של מדינת ישראל, נגיד לכם מי אתם, אם תמלאו אחר הכללים הבאים… ומה אם לא נקבל? דבר פשוט יקרה, לא נשיא אתכם… ספק יהודים, כמה רגיש זה?

אולי פחות ואולי יותר רגיש מנושא צבעוני אחר, כואב באמת ובתמים, צבע העור שלנו. היותנו שחומות עור, שחרחרות, צבעוניות, מולאטיות שופעות אקזוטיקה. טוב, בואו לא ניסחף, היותנו לא בהירות כמו רוב הישראלים/יות, בשנות החמישים והשישים, יצר את הסטריאוטיפים השליליים עלינו, ולא רק עלינו. מפגש הפחד והבורות (כן גם ההדדית) הצמיח גזענות מגוונת ומדורגת. חמישים שנה אחרי הכאב חי ובועט, עדיין. כי המזרחיות בישראל נולדת בשדה של חוסר לגיטימציה, מושרשת וצומחת לזהות מורכבת, רב-ממדית, שונה לחלוטין מהמצופה, ממיתוס הלאומיות המכוננת של קום המדינה. ירצו יאמרו אוניברסלית/גלובלית/כלל אנושית עם מקום לכולםן.

כמה פחד מעלה המפגש עם ה"אחר"? השונה ממני, הלא מוכר לי? כיצד הסטריאוטיפים מגנים עלי מהשונה ממני, מהחשדנות שבי? מכאן מתפתחת בקלות עוינות, אלימות וגזענות. כולנו מבינים שגזענות היא דבר רע אבל לא תמיד אנו מזהים את הגזען שבנו. כשאנו מרגישים שגזעניים אלינו, לא תמיד אנו יודעים להגדיר אותה במלים, בינתיים. מדברים על גזענות של לבנים לחומים ולשחומים אבל לא על גזענות של חומים על חומים/שחומים. הספר שלנו מעורר את השאלה הזו.

רגיש. לעניות דעתי הקהילה שלי פוסט טראומטית.

ומעבר ליחסים בין קבוצות חברתיות, ישנם יחסי הקהילה שלי עם המדינה. אם באמצעות הרפרוף על נושא הזהות הדתית או הכחדה/הכפייה הדתית שעברנו, ואם באמצעות המקום הזניח שנותנת לנו המדינה, כמו לכל קבוצה תרבותית ייחודית לבטח כשהיא מהמזרח. זהו עוול ועוורון חברתי להתעלם ממה שקיים בשדות הפריפריה. המדינה צריכה לתקצב, ואין שוויון בתקציבים. כאן מדובר על אפליה, הדרה ואי-שוויון ולכן דרוש תיקון. הנעדרות שלנו חייבת הנכחה: בספרי ההיסטוריה, בתוכניות הלימודים, באקדמיה, בהגדרת התרבות הישראלית מחדש, בקביעת ערוצי הרדיו והטלויזיה (תחנת רדיו ממלכתית שתתחרה עם קול המוזיקה (המערבית) ותשמיע מוזיקות קלאסיות מארצות המזרח, חלום או הזייה?).

בית ספר לנשים רמלה לוד 2007
בית ספר לנשים – הקהילה הרב תרבותית של הנשים ברמלה-לוד. צילום: דורית פנקר

במה שנוצר, שלא לומר נברא כאן, במה שכן התחבר והפך למשותף, ניתן למצוא מעט ניחומים. למשל בסיפור "המחול ההודי שלי" של שרה פנקר אחותי. שרה מתארת את ניצני המאבק לשחרור שלה כנערה מהודו וממשיכה אותו בתיאור אותו מאבק של חברתה ג'קלין, השכנה ממרוקו. שתיהן רוצות לצאת למסיבה עם הפטיפון האדום במועדון המושב. שתיהן רוצות חופש אבל ממלאות תפקידים נשיים פטריאכליים ועד שיצליחו לקבל אישור לצאת למסיבה, הן חייבות לעשות המון עבודות בבית וגם אחרי שסיימו, מוצמדים אליהן "שומרי ראש" שמלווים אותן. מחיר קשה לחופש.

השד העדתי בישראל הוא וויכוח אינסופי ודי מאוס, שרבים מעדיפים לא לעסוק בו ומעטים עוסקים בו ו/או רגישים אליו עד בלי די, כמוני. הדיאלוג במפגש הבין תרבותי טעון ורגיש בגלל הקושי שלנו להתמודד בכנות עם הצד המכוער שקיים בנו כולנו, מהאדם הפשוט ברחוב ועד לקובעי המדיניות וראשי ממשלות, הפחד מהאחר והניצול הפוליטי הציני שלו.

אז מה, לא נדבר?

אילנה שזור (לשעבר סוגבקר) היא פעילה חברתית ואומנית. יזמה והפיקה את פרויקט "נשים מספרות" ברמלה לוד. ניהלה בשותפות עם ערין הווארי את בית הספר הקהילתי לנשים שהפיק את הספר "איצ'יקדנה שוברת שתיקה". אירוע נוסף של "איצ'יקדנה שוברת שתיקה" יתקיים ב-23 בספטמבר ברמלה במסגרת פסטיבל "מתחברים להודו" שיזמה שגרירות הודו ואותו מארגנות כל קהילות יוצאי הודו בישראל

photo

איצ'קדנה שוברת שתיקה

אסופה של סיפורים מחיי נשים יוצאות הודו בישראל

הוצאת בימת קדם

ניתן לרכוש ב- 058-5641664 או בחנות "אחותי סחר הוגן". ההכנסות ממכירת הספר "איצ'יקדנה שוברת שתיקה" מממנות את הפעילות שלנו

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עמית

    נראה שבתוך שיח הזהויות הסבוך הזה יש זהות אחת שלא הוזכרה. בעקיפין נרמז עליה, כשהכותבת תיארה כיצד הייחודיות הדתית של בני הקהילה ההודית נחלשה בארץ. בכל זאת, הזהות הזו לא הוזכרה על אף שזו הזהות החזקה ביותר בקרב בני הקהילה ובקרב שאר הקבוצות שהוזכרו במאמר, זו הזהות המאחדת, ואולי דווקא בגלל זה היא זו שקיבלה את היחס הקטן ביותר. הכוונה היא כמובן לזהות היהודית, לווא דווקא במובן הדתי שלה.
    כל הקבוצות היהודיות בארץ, כשהן שהו בגולה, הזהות היהודית הייתה הראשית על פיה הן הגדירו עצמן. אירוני ומשעשע, אך אולי טבעי, שדווקא בארץ היהודים הזהויות העדתיות השונות באות לידי ביטוי מודגש יותר, על אף הזהות המאחדת. אולי זה קשור לכך שכולנו התרגלנו לחיות כמיעוט וזה בלתי נסבל עבורנו להפסיק להיות כאלה. לחילופין, יתכן שזה שלב ראשוני שיעלם עם הזמן – הרי סקרים כבר מראים שאחוז היהודים בישראל שמגדירים את הזהות העדתית שלהם כזהות המרכזית עבורם עומד על פחות מ-3 אחוז, כנראה מבוגרים ברובם.

    1. אילנה שזור

      בני ישראל צמחו לצד היהודים בכנען של תקופת המקרא, הם קיימו אמונתם בצבע אחר באלפיים וחמש מאות שנות ההיסטוריה. הרבנות הישראלית כפתה על בני ישראל את היהדות. כיום הרבנות עושה זאת לבני מנשה.
      אנו בני ישראל.

      1. עמית

        אממ, זו לא הייתה הכוונה שלי. הנקודה שלי היא, בפשטות, כולנו בני ישראל (אם המונח יהודים מפריע לך – סבבה). זו הזהות המאחדת והחזקה ביותר ולדעתי היא תגבר בסופו של דבר (אם לא כבר גברה) על הזהויות העדתיות המפרידות, שישתמרו כמובן, אך על דרך החיוב ולא על דרך של שסע.

        ולגבי הנקודה שלך – כולנו מעורבבים, אמנם על פי המסורת היהודים הם צאצאי שני השבטים שנותרו בארץ לאחר גלות עשרת השבטים, בעוד שהקהילה היהודית/ישראלית בהודו רואה עצמם כצאצאים של עשרת השבטים, אך לא בעולם העתיק ולא בתקופות מאוחרות יותר באמת התקיימה הפרדה מובהקת שכזו בין ה״שבטים״. ה״שבטים״ הקדומים, אם בכלל הייתה הפרדה שכזו, התערבבו אחד בשני, ו ״יהודים״ זה שם דיי כללי לכל צאצאי בני ישראל, לא כולל השומרונים שהתפצלו משאר בני ישראל בתקופה דיי מוקדמת. למעשה בשפות לועזיות מסוימות השם של עור יהודים הוא ״בני ישראל״/ ״ישראליטים״.

        אגב, מה עם כל הסוחרים היהודים שהגיעו בתקופות מאוחרות יותר להודו? כולל מעיראק ומארצות צפון אפריקה (עוד בגניזת קהיר מוצאים רישומים על כך). האם הם לא השתלבו בתוך הקהילה היהודית/ישראלית בהודו?

        1. אילנה שזור

          אני שמחה שאתה מצטרף אלינו בני ובנות ישראל, עכשיו השאלה היא מה יגידו הרשויות שלנו, הרבנות תאשר זאת?
          ועכשיו ברצינות, אינני חפצה בזהות אחת ואי אפשר לחיות היום על זהות אחת. זה מאוד מונותאיסטי לחשוב כך. אני ישראלית, מזרחיה השייכת למזרח התיכון שאוהבת מוזיקה ערבית וגם מערבית אירופית, ובו בזמן קיימת בי הודיות.

          מבחינתי, התפישה שהתפתחה באזור ובסביבה האסייתית שאבה מערכים וגישה פתוחה וסובלנית לדתות אחרות (כאמור עד להתעוררות הלאומים בגלל הכיבוש הקולוניאלי הנצלני). המונותאיסטיות לעניות הבנתי היא אמת אחת (שהיא "כמובן" שלי), ותמיד המחזיק בה הוא בעל השליטה והזכות לאכוף עצמו על האחר. תרצה אקרא לזה כפייה, לא תרצה אקרא לזה אונס.

          1. אילנה שזור

            לגבי הסוחרים, הם נקראים בגדדים והם שותפים לפעילות הקהילתית של יוצאי הודו שמארגנים את הפסטיבל ברמלה בחול המועד סוכות.

  2. הרב קוק

    שבני ישראל בכלל נשארו בארץ, בהתחשב בכך שהיחס אליהם כיהודים היה טוב יותר בהודו מאשר מבמדינת ה"יהודים".
    הרבנות הראשית היא כלי של אנשים תאווי כוח שלא פתוחים לשינוי, אשר כופים את עצמם על אחרים. איך אנשים לא רואים את הדמיון בינם לבין כל שלטון מוסלמי אחר, הכל כך שנוא כמובן.

    בס"ד.

    1. שרה פנקר

      אכן, שברנו שתיקה בסר המחאתי הקטן… וגם הקריין עודד בן עמי שלעג אחרי כתבה קטנה [לא זוכרת מה בדיוק] ואמר: איצ'יקדנה.. הדפוק האשכנזי לא למד על תרבות הודו, יוצאי הודו בישראל הנחבאים אל הכלים, מנהגים שפות רבות מתוך 120 שפות ואף ניבים.. דוברי 5 שפות הודיות בארץ.. ושבט מנשה שהורשה לעלות לארץ אחריי בדיקה וחקר יהדותם ולבסוף נטפלים אליהם כמו שנטפלו אלינו שאנו בני ישרל ולא נקראים "יהודים "כמו שהאשכנזים החליטו שכולם יקראו – יהודים. אז המחאה הבאה היא שכל יוצאי הודו באשר הם בארץ ישנו את דתם בתעודת הזהות- "בני ישראל"! כי אצלנו שמרנו על דת ומסורת יותר מכולם ועל נעיד גם שאין לנו שמות נוצריים, אין לנו גרישקה או בוריס, או מרינה ואנה.. כי אצלנו דורי דורות השמות כמו במיקרא- שמות אבותנו והנשים שבמירא.. אברהם , שרה, רחל רבקה ועוד.

      ומי שיקרא את הספר לעומק יבין ועלמד עלינו הנשים הכותבות ויראה עולם כואב ופיספוסים, כן שורה ארוכה של טעויות וחרא שנאלצנו לספוג בעל כורחנו כי אבא שלי היה ציוני בנפשו והעדיף לוותר על החיים בהודו למען חיים בישראל. וכך אימא שאמרה תמיד שבאנו לאכול מרורים פה בארץ.. יחס מפלה ריונות עבודה מפרכים ומשפילים, לעג לצע עורנו, וגם במעברי ביטחון שבעלי עור בהיר [ערבים] לא נבדקים בכלל ובעלי גוון שחום נבדקים ביסודיות.

      בישראל שילוב של מות עדות שבו מהגלויות יש מקום לביטוי פולורי ותרבותי רק לאשכנזים על עדי תיקצוב לתיאתרון שמעניין את האשכנזים שמסוגלים לקנות מנוי מסובסד על ידי הקופה הציבורית כלומר: כספי מיסים. ואיפה התרבות שלנו ההודית ? רק במימון פרטי ורכישת כרטיסים במחיר מלא, ואומנים לרוב מתנדבים.

      אז, שערוצי החדשות יפנו מעט מקום לתרבות יוצאי הודו – בני ישראל ושאר יוצאי המזרח המבולבלים שלא החליטו אם הם מזרחים או משתכנזים .

      לגבי הרבנות: אם נישאים בתוך העדה הכל עובר חלק. אם נישאים עם בן זוג ממוצא אחר.. פה תתחיל מסכת יסורים מהיהנום עד להבאת צילום של קברי אבותינו בהודו לאישו יהדותם..[צילום מצבות עם מגן דוד].

      אז אילנה שזור כל הכבוד לכתבה שלך נקווה שתעשה הרבה הדים.

      שרה

  3. זהר

    אחלה מאמר!!!!!!!!

  4. צור

    מאמר רציני יסודי ומעמיק ברמה של פוסט דוקטורט….

    1. האינדיאנים קראו ללבנים "חוורי הפנים"….

    2. תחלס, הצבע השחום יפה יותר……….

    3. האשכנזים התייחסו לשחורים כאל סוג ב' ג' ד' ה' ו'… כך התייחסו לסבי סבתי ולילדיהם בקיבוץ. מה שספגו בגולה – השליכו על העדות החדשות שהגיעו לארץ. היטיבו לבטא זאת אריק ואורי במערכון "העלייה" של לול.

    4. לאחי קראו בביה"ס "ביאפרה" ואח"כ "אינדירה גנדי".

    5. אחר ממארגני המטוס להחזרת בני ישראל להודו היה אבא של דודתי, אייזיק דיבקר…

    6. הליגלוג ופסילת האחר נובעת מתוך חולשה ומבוכה וגם כי זה יותר קל וIN.

    7. החיבור בין הלבן לשחור הוא קשה, אבל בין השוקו לווניל מתקבל מוקה….

    8. מתוך התהום העמוקה הפעורה ביננו יש תמיד להביט קדימה ולהבין שהעתיד והאינטגרציה האמיתית הינה סעיף 7.

    9. חשוב לדעת את העבר שלנו בכדי להבין את ההווה ולתכנן טוב יותר את העתיד.

    שלכם

    צור

  5. צור

    אחת הבעיות שהייתה בעליה של בני ישראל ארצה נעוצה ברצון להיקלט ולהידמות כמה שיותר מהר למקומיים, יותר נכון להשתלב….וכדי להשתלב היית צריך לוותר על רוב הסממנים שהבאת מהבית….במיוחד בקיבוצים בהם מוקיעים את האחר והשונה גם ככה……וגם אם השתלבת מבחינת התנהגות, התנהלות יומיומית, דיבור, לבוש, קודים חברתיים, וכו' – תמיד בתוך תוכך ידעת שאתה שונה ואחר, על אחת כמה וכמה כשקיבלת יחס של אדם דרג ב'.
    התחושה הייתה שאתה נמצא שם כי עשו לך טובה ("בחסד") ולא כי באמת רצו אותך שם ("בזכות"). צבע העור תמיד נשאר שחור ויפה, וזה היה מקור לקנאה = לעג "כושי סמבו" וכו'. תוסיפו לזה את האטרף שהיה בקיבוצים ובמושבים על הקרביות בצבא מול הלעג לג'ובניקים – וקיבלתם מתכון בטוח לכישלון טוטאלי בקליטה של בני ישראל בקיבוצים, במושבים, בחברה הישראלית "הצברית"…..

  6. ג. אביבי

    וכך גם יוצאי הודו בישראל. מהיכרותי איתם, רבים מבני הקהילה הם מוכשרים מאוד וצנועים בו זמנית.
    אחד מהטעמים בעיני לאי-החלפת המושג "מזרחים" ב"יהודים ערבים" הוא הרצון לא התנתק תרבותית וחברתית מיוצאי הודו (כמו גם מיוצאי אירן, בוכרה, קווקז וכו').

  7. שלי

    אכן מזרחים אינם יהודים ערבים, שני מושגים מכובדים בפני עצמם אבל לא מכללים את הקולקטיב שאנו

  8. ליכודניק

    ב-30 השנים האחרונות עשרות אלפי תרמילאים ישראליים מטיילים בהודו חודשים ארוכים. אני מעריך כי יש הרבה אלפי ישראלים שנוסעים באופן קבוע להודו. יש חדירה של אוכל, ריהוט, ביגוד וכו', וכמובן שיטות טיפול, יוגה, מדיטציה וכו'. איך זה נראה בעיני יוצאי הודו? סטודנטית מרגישה נוח לארח חברים עם אוכל של סבתא? זוג צעיר יחשוב שזה COOL לשלב עיצוב ייחודי?

  9. אילנה שזור

    באחד מהסיפורים בספר אומרת אחת המספרות שכשהיא פוגשת ישראלים שהיו בהודו והם מסבירים לה מה זה הודו, בא לה לצחוק להם בפרצוף.

    שאלתך מעניינת ומחייבת מאמר של ממש.. אולי כהמשך למאמר כאן העוסק בשייכויות והזדהויות.

    הרבה טוב לך איש ליכודניק.

  10. טל

    אילנה יקרה
    מאמר כל כך יפה ומרגש וחכם(ה). תחושה של טעימה רק על קצה המזלג של עולם וחיים שלא ידעתי עליהם דבר, ואלמד עליהם עוד מקריאת הספר. כתיבתך השופעת ; שואבת,מחודדת פוליטית,מזמינה,מרתקת וכל כך יפה.
    תודה,תודה,תודה.
    טל

    1. אילנה שזור

      תודה טל, תגובתך מחממת את ליבי!

  11. פנינה מוצפי האלר

    מאמר נפלא אילנה

  12. יצחק סנקר

    אני אומנם דור שלישי בארץ אבל זועם על הזלזול הניכר ביהדות וברבנות.
    הרב יצחק ניסים זצ"ל עשה הכל למען העדה שיתקבלו בעם ישראל.
    שחכתם לציין פרט חשוב ש"הבן אישי חי" חיבק את יהדות הודו ודרש בשלומם וענה להם תשובות הלכתיות על פי ההלכה היהודית (ואני מדגיש דווקא יהודית).
    ברוך ה' עלינו לארץ קיים קיפוח אבל לא מוגזם כפי אתם מציינים.
    בתור לומד חזנות של עולי הודו בעצמי אני אומר לכם (בתור עובדה מידיעה) שיש ביקוש לידע זה ובעולם הישיבות יש כבוד למסורת שלנו.
    ואל תשכחו שאצלנו במקור נשים היו למעלה וגברים למטה (זאת אומרת הפרדה מוחלטת והצניעות של הנשים הייתה ראוייה לשבח לפחות אצל הרוב האיכותי).
    ושחכתם במקרה (או שלא) שמרן הרב עובדיה בירך את רבני עדתנו וחיזק אותם ונתן הסכמות לסידורים בנוסח שלנו,אז בזמן שאתם ישנתם אנחנו דאגנו למסורת ההודית (טקס ה"מלידה" אם את יודעת מה זה והפיטנות שהתפחה בהודו).
    אם כן טוב שהתעוררתם הגיע הזמן שתעזרו לנו לחזק את המנהגים של העדה שלנו ששורשם יהודים (לא סתם אני מדגיש יהודים).
    אני מאחל לכם בהצלחה בהמשך דרכיכן.

  13. רונן

    כמו שכתב ההוא לפני -את חילוניה ומזלזלת בעדה שלנו ההודית, העיקר אצלנו תמיד היה המסורת והדת מה לעשות שעלינו לארץ והתקלקלנו כמו הרבה עדות אחרות. התורה הייתה ותמיד תהיה המורה דרך שלנו.
    את טועה אנחנו בני ישראל יהודים ולא הודים. ובעתיד הקרוב (20 שנה) לא תהיה יותר עדה הודית כי התערבבנו ונמשיך להתערבב עם שאר היהודים אחינו בע"ה ונמשיך לגור בארץ אבותינו ישראל

    אפליה ובכיינות זה לטיפשים וחלשים -מי שסבל היה הדור הקודם אנחנו כבר לא הפראיירים שהיינו וגאים מורשת שלנו שאף אחד לא יטיל בנו ספק. מזל שקיבלנו חינוך לענווה וצניעות וזה מקור ההצלחה של העדה ההודית
    נ.ב מי שחזר להודו במטוס ההוא בשנות ה50 כבר חזר שוב לארץ ומתבייש במה שהוא עשה אז -כמובן שאין לשכוח את הממסד החילוני שלא הבין את המנטליות מספיק כדי לעזור להיקלט בארץ…..

    1. יצחק סנקר

      לכותבת המאמר אשמח לתגובה על דבריי