string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

אישורי כניסה ברמדאן: הקרב על התודעה

הפלסטיני שבראשו חקוקה תמונת אדמתו ממנה נקרע, עומד כעת מול תמונה אחרת. חיפה של היום היא לא חיפא של קפה "אלשרק" ועיתון "אלכרמל". אישור הכניסה הוא אמירה בפני עצמו: הנה אתה מורשה שוב להיכנס, לבלות, להתפלל. זאת, מכיוון שהתנהגותך נאותה
פאדי עאסלה

English

عربي

אחת השאלות שהתעוררו ברמדאן בשנה שעברה, וכנראה רלבנטית גם בשנה הזאת, היא מה עומד מאחורי ההחלטה של מערכת הביטחון בישראל לאשר את כניסתם של מאות-אלפי פלסטינים לישראל? בצד הפלסטיני נשמעת הטענה שישראל מנסה למשוך את הכסף שהם חוסכים במהלך השנה לקניות הרמדאן ועיד אל-פיטר. ההחלטה, לפי עמדה זו, נובעת מנסיבות כלכליות בלבד. מנגד, הממשל הישראלי טוען שאין סיבה כלכלית, ושהמניע הוא אך ורק "אנושי", קרי הקלה לרגל הרמדאן. לפי עמדה זו לא חסר כסף בישראל ואין לישראל צורך בכסף הפלסטיני, שהמעשה הוא "טהור" ומראה את "האנושיות הישראלית". כלומר ההקלה היא צעד ישראלי לשם שיפור היחסים. מעין טעימה, אם אפשר לומר, מההקלות שהפלסטינים יקבלו כשיפסיקו להתנגד לישראל וישימו קץ "למעגל האלימות".

יש מעט מן האמת בשתי הטענות. רק סביר שישראל כמדינה שמשקיעה כסף רב בביטחון לא תסכן את ביטחונה בכניסתם של מאות-אלפי פלסטינים למען הכנסה חד-פעמית של כמה מיליונים. למעשה, בגלל שהכלכלה הפלסטינית אינה עצמאית אלא תלויה בכלכלה הישראלית, הכלכלה הישראלית תרוויח בכל מקרה מקניות הרמדאן, בין אם הפלסטינים יקנו בגדה ובין אם הם יקנו בתוך גבולות הקו הירוק. בו בזמן, אין זה אומר שההחלטה נבעה מ"אנושיות ישראלית" כלשהי, כי בפוליטיקה אין "אנושיות". פוליטיקה היא חבילת אינטרסים ויחסי כוח ובה גם תדמית של "אנושיות" ממלאת תפקיד בגיוס ובהפעלה של כוח פוליטי.

כך או אך, מה שלבטח מתרחש הוא שמערכת הביטחון מנהלת באמצעות אישורי הכניסה מלחמה חשובה ואגרסיבית, מלחמה ששדה הקרב שלה ממוקם בראשם של הפלסטינים. האדם, כולל האדם הפלסטיני, הוא ישות "ציורית" שמבינה את הדברים דרך תמונות וסימנים. באמצעות השפה (שאף היא מערכת של סימנים) הוא מעלה תמונות ומשחזר אותן. הפלסטינים שחיים בגדה המערבית, ברמאללה, בשכם, בחברון ובכל מקום אחר, יצרו לאורך שנות חייהם תמונה מסוימת של "פלסטין ההיסטורית" בדמות גן העדן האבוד. הם חיו בתוך התמונה הזאת, וכאשר השם פלסטין עולה בדעתם, תמונה זו כבר קשורה לחבילת מושגים, סימנים ומקומות כמו חיפא ועכא, יאפא ונאסרה. יש להם תמונה שלמה שנוצרה מזכרונות הסבתא והסבא שחוו את הנכבה, דרך חיי היום-יום, האיתיפאדה, בתי הספר, המוסיקה והשירה.

במפגשיי עם ילדים רבים (שכבר גדלו) בכמה מקומות בגדה המערבית, עבדתי איתם בסדנאות של כתיבה יוצרת. רובם חוו כילדים את האינתיפאדה השנייה. הייתי שואל אותם מה זה פלסטין עבורם? התשובות חזרו על עצמן: "סינמא, עיתונאות, תחבורה ציבורית, מסיבות וחפלות, חוף הים, סוסים, בית עם גינה, בתים עתיקים, כפרים יפים עם נוף עוצר נשימה, שקט מדהים עם קול של תרנגול…"

הצעד הישראלי יוצר בלבול בקרב הפלסטינים, שכן הוא מנכיח תמונה לא מוכרת של פלסטין. הגירסה הישראלית של חיפה, למשל, אינה חיפא שהם מכירים. חיפה של היום היא לא חיפא של קפה "אלשרק" והיא לא בירת התרבות הפלסטינית בשנות ה-20 וה-30 עם עיתון "אלכרמל". ישראל אומרת לפלסטינים, חיפא שאתם מכירים היא רק בראש שלכם. בואו תחוו את חיפה החדשה בסגנונה הישראלי המפואר, חיפה של הכרמלית המדהימה והמנהרות, חיפה של הכרמל העמוס בתיירים, חיפה של חוף דדו וחוף הסטודנטים, האוניברסיטה והרי הכרמל.

הבית של סלים חתום בואדי ניסנס לפני 1948
הבית של סלים חתום בואדי ניסנס לפני 1948. ישראל אומרת לפלסטינים, חיפא שאתם מכירים היא רק בראש שלכם. מתוך האתר: Palestine Remembered

הפלסטיני שבראשו חקוקה תמונת אדמתו ממנה נקרע, תמונה מתוך סיפורי הסבא והסבתא שכל חייו נלחם למענה, עומד כעת מול מציאות החותרת מתחת לתמונה המדומיינת שלו. תמונה שמעוררת ספק, מעוותת אותה, ולפעמים מחליפה אותה. בנוסף, אישור הכניסה הוא אמירה בפני עצמו: הנה אתה מורשה שוב להיכנס, לבלות, להתפלל. אתה מורשה לעשות הכל. אתה במיוחד, ולא האחרים, לא חבריך, לא אחיך, רק אתה יש לך את הפריבילגיה לכך. זאת, מכיוון שהתנהגותך נאותה. אמירה שמחסלת את התמונה הישנה שלו, ומעלה במקומה תמונה אחרת לגמרי יחד עם שאלה אחרת לגמרי: איך לרצות את ישראל?

לקנות ברחוב יפו או בממילא לא יכניס הרבה כסף למדינה, אך יכניס הרבה תמונות לראש הפלסטיני. כשהוא נחשף ל"מודרניזציה", הוא עשוי לרצות להיות דומה למוכרת עם השמלה הלבנה, למוכר במכנסיים השחורים ובנעליים המבריקות. הוא עשוי לרצות להידמות לבחור שבוחר שמלה לחברה שלו או לבחורה ששותה קפה בארומה, ואז אולי הוא יאמר: לא חבל על כל השנים? כמה טוב לבלות עם בחורה מלבלות עם דגל. כמה טוב להשתתף במסיבה מלהשתתף בהפגנה.

כנראה שאנו עומדים מול השלב האחרון במלחמה הזאת, אחרי שכמעט ולא נותרה לפלסטינים אדמה, אחרי שמערכת הביטחון חיסלה את כל סוגי ההתנגדות בקווי התפר, הגיע הזמן למלחמה בראש. וכנראה שישראל תנצח, מכיוון שהיא מחזיקה בשיח. ישראל היא הכוח המשפיע שיכול לספוג את כל השיחים שמסביב, היא גם מוכנה ליצור את ההתנגדות בכדי שתראה לעולם עד כמה הדמוקרטיה בגרסתה הישראלית היא בעלת אורך-חיים ומוכנה לסבול גם התנגדויות. כך ישראל מתמודדת עם השיחים המתנגדים. היא ממסגרת את ההתנגדות בתוך הדיון הפנימי שלה, והשיח הפלסטיני נהיה יותר ויותר חלק מהשיח הישראלי, ובמקרים הכי טובים שיח שולי בתוך השיח הישראלי.

מסגור זה בא לידי ביטוי גם בכתיבה שלי. כפלסטיני וערבי שנוצר דרך יחסי כוח אלה, ברצוני לפנות לקורא הישראלי, אני חייב לדבר ולכתוב בעברית. כדי לדבר, להביע, להתנגד ולומר לקורא הישראלי שההקלות שמעניקה ישראל אינן "אנושיות" יתירה ושהמדינה לא עושה טובות לפלסטינים, אני חייב לקבל את כללי השיח הישראלי ולהיות חלק ממנו. כמו שאני מקבל מישראל את כללי הכתיבה, צורת הדיבור, הביטויים והמושגים בהם אני משתמש, כך גם הפלסטיני מהגדה המערבית שמבקש אישור כניסה מקבל את כללי המדינה, להפסיק להתנגד, להכיר במדינה, להיות "מודרני", להתנהג בצורה מסוימת. ההמשך הוא הסכמה לגבי חלק מעמדות ישראל כלפי הפלסטינים עצמם.

פאדי עסאלה הוא סטודנט לתואר שני בספרות השוואתית באוניברסיטה העברית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אלי א.

    תודה. באמת תהיתי הרבה מה פשר המחווה הזו. המאמר נותן תשובה לא רעה בכלל

  2. ליכודניק

    אם נערים פלסטינים תופסים את פלסטין כארץ פסטורלית ערבית, הרי שכניראה שדווקא השיח הלאומי הפלסטיני הוא שמנצח. הרי הוריהם וקרוביהם, שראו את ישראל השל ימינו (כביכול "נהיו חלק מהשיח הישראלי") לא העבירו אליהם את השיח הישראלי.

  3. יצחק גורן

    ולי, כמי שנולד ברבע הראשון של המאה הקודמת ,התחכך לא מעט בשכנינו בני ערב (לטוב ולרע), ולמד משהו על אורחותיהם, מאמין שאילו היינו טורחים ללמוד את שפתם ומנהגיהם כפי שהם למדו את שלנו- הייתה ההבנה ההדדית בין האוכלוסיות מנטרלת את הקיצונים משני הצדדים ופרט למקרים חריגים היינו זוכים לחיים של רגיעה.
    בהגדרת מקרים חריגים אני מתכוון למעשי פשע "רגילים" כמות אלה המוכרים לנו מתוכנו אנו.

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    בד"כ אישורים למינהם ניתנים תוך שימוש בנוסחה:,, תעזור לנו ואנחנו נעזור לך" היינו במחיר של היותך משת"פ. תמיהני אם גם האישורים המוניים האלה ניתנו רק למי ש נאמנים על שלטונות נכיבוש או שזו באמת אוכלוסיה רחבה יותר?
    מישהוא יכול להאיר את עיני?

  5. דןש

    אינן דומו למה שהיו ב- 1948.
    הקידמה, במידה מסויימת הגיע עד עדעהם.
    טוב עושים שלטונות ישראל המאפשרים מגע בין האוכלוסיות. חבל שעושים זאת רק ברמדן. הגיע הזמן שהמגע יהיה רציף לאורך כל השנה והדדי. לא רק לצורך "בזבוז" כספים, כפי שנרמז במאמר אלא לצורך החיים ביחד זה לצד זה בשתי מדינות שכנות המשתפות פעולה בתחומים רבים.
    נכון שקיים הנושא הבטחוני ואין להשאיר את המעבר פרוץ. אבל ככל שירבו המגעים ובעיקר של בני נוער, יפרצו המחסומים ויעלמו הסטיגמות השולטות. חשוב גם בעבור שתי האוכלוסיות, שתפסקנה את ההסתות האחת כנגד השניה. בתי הספר, המסגדים ובתי הכנסת חייבים להרתם למשימה זו ולקרב לבבות במקום להרחיקם.

  6. עודד ישראלי

    כמו בשעונים השקופים האלו במוזאונים של טכנולוגיה, פשוט אפשר לראות איך גלגלי השיניים החלודים במוחו של הכותב עובדים.

    קודם כל, רואים איך חשוב לו לשמור על הדמוניזציה של ישראל – כלומר להכחיש את העובדה שמדובר חלילה בצעד הומניטרי מתוך טוב לב ישראלי – שהרי אם ישראל היא "אנושית" יש פה איום על השנאה שלו, שזה הדבר הכי יקר לליבו. אם אפשר למצוא איזו דרך להסביר את הצעד הזה באופן שיציג את ישראל ככזו ששוב מתכננת איזו מזימה מרושעת (בערבית "מועמרה"), כמו לשלוח כרישים לטרוף תיירים בחופי מצרים, כן ייטב.

    אם לא הבנו את הרמז הדק הנ"ל, מיד אח"כ הוא מאשים מפורשות את ישראל בנסיון לגזול מהפלסטינים את השנאה ושאיפות ההשמדה שלהם – שהרי זה מה שישראל מנסה לטענתו לעשות: להוציא את הפלסטיני מעולם הפנטזיות על פלסטין המיתולוגית של לפני 1948 ולעמת אותו עם מציאות של מדינה קיימת, שצריך להתחשב בקיומה, ושהיא בעצם די נחמדה וחביבה, אולי אפילו "מפתה"…

    כאן מגיע הכותב לנקודה קריטית במיוחד – הוא חושף את "הפשע הנורא ביותר" של ישראל. הרצון להציע לפלסטיני אלטרנטיבה של חיים שפויים וטובים במקום חיים של "מאבק" עם דגלים ופיגועים: "לקנות ברחוב יפו או בממילא לא יכניס הרבה כסף למדינה, אך יכניס הרבה תמונות לראש הפלסטיני. כשהוא נחשף ל"מודרניזציה", הוא עשוי לרצות להיות דומה למוכרת עם השמלה הלבנה, למוכר במכנסיים השחורים ובנעליים המבריקות. הוא עשוי לרצות להידמות לבחור שבוחר שמלה לחברה שלו או לבחורה ששותה קפה בארומה, ואז אולי הוא יאמר: לא חבל על כל השנים? כמה טוב לבלות עם בחורה מלבלות עם דגל. כמה טוב להשתתף במסיבה מלהשתתף בהפגנה" (פרוייד בטח היה אומר שהכותב בעצם מגלה פה טפח וטפחיים מהרהורי ליבו שלו עצמו)…

    בקיצור, מהכתב עולה שהכותב מאוהב בשנאה שלו לישראל – שנאה שהיא לשיטתו (וכנראה לשיטתם של פלסטינים רבים כמותו) מהות הזהות הפלסטינית – והוא עוד יותר שונא את ישראל כשהיא מנסה לערער את השנאה הזו שלו.

    ממש מעורר תקווה…

    1. אלישי מושקטל

      אהבתי

  7. יובל ב

    יפה שעלית על המזימה שעומדת מאחורי מתן האישורים. עכשיו המעשה המצפוני הראוי מבחינתך הוא להפגין ולפעול בכל דרך לביטולם. לא?

  8. עמיש שחם פוץ

    אבל מה שהבנתי הוא שהוא רואה את מדינתו פלסטין משכשכת רגליה בחוף הים של תל אביב.

  9. שביל החמורים

    לפני "מלחמת השחרור" נהגנו, אבי ואני ללכת בעירנו. ירדנו ב"שביל החמורים" מרח' פנורמה לרח' חשמונאים, שם גרו גם בני משפחות סמי ויולי עופר. ההון טרם שלט בארץ ואני לא ידעתי עד כמה הם יהיו "מכובדים". שד' הציונות עוד נקראה רחוב ההר (טאריק אל ג'בל). לא או"ם ולא שמום. בהיותי "יהודי" איני זקוק לאישור כניסה לחיפה. אבל גם עבורי זה לא העיר שהיתה. לי נשארו רק חברים שגרים בואדי ניסנאס, ברח' עבאס וחלק גם 'התברגנו' ועברו לכרמל הצרפתי ואפילו לרח' אידר הגיעו.

  10. ערד

    קידמה או לא קידמה לא משנה באיזו עיר בקו הירוק או מחוצה לו, בארצינו ישראל\ פלסטין. המאמר מדבר על שייכות. על כך שפלסטיני לא מרגיש חלק מזה למרות שזו גם המדינה שלו! ושאכפת לו מהנוף ומהטבע ומהכלכלה והוא היה רוצה להיות עם חופשי בארצו כמו שהיהודים עם חופשי בארצם.