string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

אביב מוזיקלי מזרחי או אביב בוכה?

מסע מוזיקלי ממוזיקה ערבית למוזיקה מזרחית, מדור ראשון, לשני ושלישי, וממזרח למערב וחזרה. פרק ג'
שושנה גבאישושנה גבאי

עיתונאית, עורכת תוכניות בטלוויזיה, תסריטאית ויוצרת הסדרה הדוקומנטרית "ים של דמעות". ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית

הסטודנט הפלסטיני מחמד עסאף, הזוכה הטרי בתוכנית "ערב איידול" בערוץ הסעודי MBC, שהפעים לבבות של מיליוני אנשים ברחבי העולם הערבי, הוצג כסיפור סינדרלה בישראל ובמערב. רבות סופר על הקשיים הרבים אותם עבר הצעיר מחאן יונס הנצורה והענייה כדי להגיע למבחני הקבלה בקהיר ולזכות באפשרות להשמיע את קולו. אך האומנם מחמד עסאף הוא סינדרלה ברת מזל?

בקטעי הווידיאו הרבים של עסאף מן העבר מראיינים בין השאר אותו ואת הוריו, ומסתבר שהוא בן למשפחה מוזיקלית ומשכילה ושכל חייו הוקדשו ללימוד ולאימון. הנה עסאף שר בתחרות באופן מלומד את "ענבי" (צבע העינב), שירו הישן של הזמר והמלחין כארם מחמוד המצרי (בפרק א' שרו את "סמרה" שלו סלים הללי ומואיז קרוצ'י). אפשר גם לראות ש"ענבי" הוא חלק מהרפרטואר של עסאף, ולא פופ ערבי, ושגם במסיבת רווקים קטנה בעזה הוא מבצע אותו ברצינות, כאילו שר הוא למיליוני מאזינים. והנה ביצוע ל"על דלתי”, לחנו של מילחם ברקאת הלבנוני, עם פינאלה מרהיב שמעריצי עופר לוי ירעשו ממנו.

בהתחלה נדהמו צופי התחרות מדמיונו לעבד אל-חלים חאפז ומגוונים בקולו שמזכירים את ענק המוזיקה המצרי. אבל במהרה קלטו כי שירתו של עסאף מביעה עושר ויכולת שירה גבוהה בדיאלקטים השונים בערבית וביצירת מוואלים (אלתורים קוליים). יכולת אילתור גבוהה במוזיקה הערבית מעידה על יצירתיות, יכולות קוליות ושליטה בתורת המקאמים. עסאף מושפע מאוד מודיע אל-סאפי, כאן ב"קטלוני העיניים השחורות” הוא מיטיב לשיר את סגנון הרי הלבנון של בכיר הזמרים הלבנוניים. וכאן הוא מרעיד לבבות ב"אל מעאד" של הזמר והמלחין הסעודי מחמד עבדו (גם חיים משה מרבה לשיר את השיר הזה) ונותן ביטוי לסגנון של מדינות המפרץ (המכונה חליג'י). עמידתו על הבמה מביעה אלגנטיות ואיפוק. לצעיר יש מנעד קולי רחב ושליטה עצמית ברמה גבוהה, כאילו כל חייו שר באיצטדיונים גדולים ולא בחתונות ובשמחות קטנות. אפילו את שיר הפופ האמריקאי שהתבקש לבצע בתחרות, הוא ביצע במבטא אמריקאי מושלם.

אבל לא רק עסאף מוכשר. כל מי שצופה בשלל תוכניות המוזיקה בעולם הערבי, לא יכול שלא להתרשם מהעומק התרבותי הבא לידי ביטוי אפילו בתוכניות אלה, שכמוהו יש רק במעט מעצמות מוזיקליות כמו תורכיה ויוון, שעדיין מצליחות לשרוד בעולם המוזיקה הגלובלי. גם כשמדובר בתוכניות ריאליטי, עולים בסך כישרונות צעירים המחיים בקולם את מיטב המוזיקה האמנותית הערבית עם תזמורות עשירות וסאונד נפלא וכל זאת בין פרסומות וולגריות לתאגידים אמריקאים ובין ביצוע שירי פופ של להקות בנים אמריקאיות.

למעשה, כל המתחרים ב"ערב איידול" הביעו ידע ובקיאות ברזי תורות המקאמים כשביצעו שירים מסובכים. הנה פארח יוסף מסוריה שרה "הוי יפי הורד", המורכב והאופראי שהלחין פאריד אל-אטרש לאחותו הזמרת איסמהן בשנות הארבעים. השופטים כבר לא מתאפקים ומוחאים כפיים באמצע השיר לביצוע המפעים.

והנה הזמרת למייה אזיידי המרוקאית נותנת ביצוע מקסים ל"סמחתק” של המלחין מחמד סולטן בתוכנית "דה ווייס" של MBC, עוד גן עדן של מוכשרים. בתוכנית הזאת מבצעים הזמרים גם שילוב מעניין של שיר מערבי וערבי.

נכון שבסופו של דבר, רבים מזמרים מוכשרים אלה יאלצו להוציא קלטות פופ כדי להצליח כלכלית ובינתיים אפשר להתענג על בקיאותם בשירה האמנותית. הנה הזוכה ב'ערב איידול' בשנה שעברה – כרמן סולימאן בת ה-17 שרה בסגנון הערבי הקלאסי לשופטים באודישין כשדודה ליווה אותה בעוד. הנה היא מספר חודשים לאחר הזכייה, בקליפ פופ שהפיקו לה אמרגניה החדשים. יש פה קפיצת מדרגה מעבר למייקאובר שעברה סולימן מנערה הלבושה בפשטות לזמרת המתלבשת באופן מתוחכם, ויש כאן מעבר לסגנון מוזיקלי אחר. עד כמה התביעה המסחרית לשינוי מוזיקלי היא חריפה כשמדובר באמן מתרבות שאינה אמריקאית או אנגלית, אפשר להדגים עם פיליפ פיליפס הזוכה של אמריקן איידול בשנת 2011. כשמשווים בין הבחינה הראשונה שלו (דקה 2:20) ובין הקליפ לאחר הזכייה יהיה קשה לאתר שינוי מוזיקלי אצל הצעיר האמריקאי במעבר מאלמוניות לתהילה.

כל המתמודדים בתוכניות הערביות בוחרים שירים מוכרים מתרבותם הלאומית שהם יודעים לבצע היטב כדי לשפר את מאזנם בתחרות. הנה קוסאי חתאם מעיראק שר את "פוג אלנחל" (מעל לצמרת הדקל) של המלחין היהודי סלאח אל-כוויתי. והנה שוב "פוג אל נחל" בביצועו של אוסמה נאג'י מבצרה בעיראק ב"ערב איידול”. מסתבר שלסאלח אל-כוויתי יש קיום אמנותי נצחי במורשת המוזיקלית של העולם הערבי, מחוץ לגבולות המתנ"ס באור יהודה.

אבל לאל-כוויתים ולמוזיקה הערבית כבר אין מקום בתודעה המוסיקלית של המזרחים בישראל (מלבד החזרה המאוחרת של הנכד דודו טסה ממקום של יוצר רוק), לא בתוכניות ריאליטי מוזיקליות ולא ברפרטואר של הזמרים המזרחים. זאת, על אף שבכל הריאליטיס מוצבים זמרים מזרחים כשופטים, ושרוב המועמדים בתחרויות אלה הם מזרחים ובזמן האחרון אף מעט אתיופים וערבים. אף אחד, אגב, לא חושב שיש לשים שופט ערבי בתחרויות אלה, גם לא בתוכנית החובבים 'אייל גולן קורא לך' המופקת על ידי הערוץ המסחרי ונחשבת מבחינה פוליטית כ'תוכנית מזרחית'. בתוכנית הזאת, כבר ניכרת אינטימיות שיש לאנשים בתעשיית המוזיקה המזרחית מול מצלמות הטלוויזיה בשנים האחרונות. במקום אורחים לרגע ואאוטסיידרים, הם מקבלים בכל מיני תוכניות שעות אולפן אינספור בערוץ נישה כדי לבטא את אישיותם בהרחבה. נינוחות תקשורתית זאת הייתה פעם נחלתם רק של מייסדי המדינה וצאצאיהם.

יחד עם זאת, למרות שמטרתו המצומצמת של ריאליטי זה היא כביכול חיפוש אחר זמרים לחברת ההפקות של גולן ושיושבים בו שופטים הכותבים את פזמוניו של גולן בשנים האחרונות, תוכנית זו עדיין נחשבת מבחינה פוליטית ליותר מזרחית מאשר תוכניות ריאליטי מוזיקליות אחרות. בגלל מעמדו הרם של אייל גולן בציבוריות המזרחית ישראלית, היא הפכה לתוכנית הדגל של העשייה המוזיקלית המזרחית.

אך תוכנית זאת יושבת על נישה צרה מאוד של פופ מזרחי. אפשר להדגים זאת באמצות הצעירה ראיה מנור (העונה הראשונה לקט מספר 4) שביצעה פרשנות אישית, ל'כבר עברו השנים' של אביהו מדינה וליוותה את עצמה בגיטרה. השופטים שאלו אותה למקורות ההשפעה שלה והיא אמרה בין השאר, פאריד אל-אטרש ואום כולתום. שאר הצעירים משתתפי התוכנית לא ציינו שמות אלה. השופטים דחו אותה בטענה שהיא שרה אמנותית, ושבעצם זאת לא שירה עממית. הם התבדחו על כך שהיא לא תתקבל לשיר בחתונה. גולן גם אמר לה שהיא שרה רוק, בלוז וג'ז ושלח אותה לכוכב נולד.

אבחנה זו של אייל גולן המאפיינת את הקו האמנותי שלו, לא הייתה קיימת בעבר במוזיקה המזרחית שנוצרה בישראל. מאז תחילת מוזיקת הקסטות, האמנים דווקא הושפעו מרוק ומבלוז. למשל, אצל אבנר גדסי,מרגלית צנעני, ומאוחר יותר שלומי שבת. כמו כן, במקביל יש גם שירה מזרחית – גדסי וצנעני בתימנית ושלומי שבת בתורכית. אפילו אצל להקת העוד ממייסדי הז'אנר קטע רוק אינסטרומנטלי משולב במוזיקה מזרחית.

אם נשווה את 'איל גולן' ל'דה ווייס' מהטלוויזיה הערבית, הרי שב'דה ווייס' החופש לאלתר ולבחור מהשפע גדול יותר. אפשר להדביק שנסון צרפתי לשיר של אום כולתום וזה ייראה לשופטי התוכנית ולצופים בחירה לגיטימית. כך, במקום העושר המוזיקלי, החיפוש והרב גוניות שאפיינה את תחילת מוזיקת הקסטות, משכפל הריאליטי של 'איל גולן' ומעצים את ההשפעה של סגנון הפופ מזרחי הנוכחי. הגיוון המוזיקלי הצטמצם לנוסחה מסויימת שאין לחרוג ממנה. אמת המידה שלה היא רק מה לדעת השופטים יצליח בחתונות ואיתה צריך להתיישר. המילה נוסחה לא נחשבת קללה לשופטי התוכנית אלא להיפך. יוסי גיספן, כותב המילים, הצהיר שהוא לא מערב רגש בכתיבת פזמוניו.

גם בבחירה המוזיקלית שעושים הצעירות והצעירים המופיעים בתוכנית של איל גולן ניכרת הצטמצמות – שירים מהרפרטואר הצר של הפופ המזרחי הנוכחי או מעט ממוזיקת הקסטות. לריאליטי כזה יש השפעה ניכרת על טעמם המוזיקלי של הצעירים הצופים בה. יש אמנם ערבים המגיעים לתוכנית, ואפשר להבחין כי להם יש עולם מוזיקלי שונה. הידע שלהם בשירה הערבית, ובחירת השירים שלהם שונה מזו של היהודים. הפרדה זאת לא הייתה קיימת בעבר (ראו פרק א'). כשבאחת הפעמים הגיע יהודי ושר בערבית בתוכנית, זה היה יוצא דופן מאוד. אם נציץ ברפרטואר של להקת העוד, נראה שגם שירה בשפה ערבית וגם מופעים של רקדניות בטן עם לבוש מסורתי, הם חלק טבעי ממה שנחשב בעבר סגנון מזרחי.

באופן פרדוכסלי, דווקא עכשיו עם ריבוי האפשרויות התקשורתיות והנוכחות הבולטת שלה בציבוריות הישראלית, ניתוב המוזיקה המזרחית לתוכניות ריאליטי אלה, מצמצם למעשה גם את הדרך בה מבקשים הכישרונות הצעירים לפרוץ לקהל. אם בעבר היה צריך למצוא מפיק מתעשיית המוזיקה המזרחית, שיממן הקלטות ויסייע לפרוץ לכלי התקשורת, הרי שכעת צריך לעבור את המבחן של המלהקת לתוכנית הטלוויזיה. כלומר דווקא עכשיו הכוח לקבוע את עתיד האמנים המזרחים, עבר לתעשיית הטלוויזיה, ושינוי זה מקובל כעת גם על הקהל המזרחי. גם בעבר היו אלה כלי התקשורת שקבעו מי יושמע ומי לא, אולם בדיוק בגלל ההתנגדות לסלקציה זו הופיעה מוזיקת הקסטות. אם נזכור כי שופטי התוכנית בהיותם סלבריטאים מקבלים, כנהוג בעולם הקפיטליסטי, כוח עצום הנובע מהיותם מוכרים ולאו דווקא בגלל כישוריהם האמנותיים, הרי נמצא שהכוח שהיה פעם בידי הקהל המזרחי לבחור את המוזיקה שלו הצטצמם.

גיספן גם מצהיר שעכשיו המזרחים עברו לפופ עם סלסולים שאמור להפוך למיינסטרים הישראלי. לכן, אין בו מקום למקאמים ערביים. ניסוח כזה היה נחשב פעם להכרזת מלחמה נגד התרבות המזרחית. אך עתה מסתבר שאמירה כזו זוכה להסכמה מקיר לקיר של שופטי התוכנית. כמו כן, היא מתקבלת על ידי מזרחים ללא מחאה. יוצא מכך שמכל הרנסס שאנחנו לכאורה מתבסמים בו, לא מדובר כלל על טיפוח מוזיקה מזרחית לגווניה ומסורותיה, אלא על השלת הערביות והמזרחיות הבולטת מהמוזיקה המזרחית כדי שתהפוך נוחה לעיכול לכלל ישראל. ההנחה בדברי גיספן היא, שמובן מאליו שצריך להפוך את המוזיקה המזרחית לנוחה לעיכול לחלק מתושביה של ישראל שהגיע ממזרח אירופה. האמנם? למה? ומה עם זה שאנחנו שוכנים במזרח התיכון? ולמה זה מובן מאליו שאנחנו צריכים להתרחק מהשורשים המוזיקליים של הורינו? ומה עם 20% מתושבי המדינה הערבים? אין אפילו דיון על מה אמור להיות הקול המרכזי של ישראל.

תוכניות הריאליטי הן מגרפות כסף ואינן יכולות להביא את האמנות במיטבה, במיוחד לא בארץ חסרת שורשים כמו ישראל, שאין בה כאמור חינוך מוזיקלי מזרחי. כשמעלים אנשים תמימים, שאינם מוכנים נפשית לחשיפה פומבית כזאת, שלא קיבלו הכשרה והתאמנו במהלך השנים איך להופיע וכיצד להתנהג, ומבטיחים להם שהחשיפה הטלוויזיונית תהפוך אותם לקובי פרץ או לאייל גולן, זו פשוט תרמית, ולא משנה כמה אייל גולן מתנהג בעדינות ובאבירות.

תחרות מוזיקלית כזו מתיימרת לאפשר לכל אדם באשר הוא לממש את עצמו, להגשים כל חלום ולהתקדם לפסגה. זאת, ברוח הרעיון הקפיטליסטי הגאוני שהיכה שורשים בכל רחבי העולם, לפחות כמו האמונה באלוהים. אם רק ירצה חזק חזק ויהיה מוכן לעבוד קשה. בישראל חיזק רעיון קפיטליסטי זה את אחד האדנים העיקריים עליהם כבר מושתתת הפוליטיקה והתרבות מאז ומתמיד: ליהוקו של היהודי המזרחי כסינדרלה. לשם כך, כמעט כל ביוגרפיה מזרחית המסופרת בתרבות הישראלית עד היום, מתחילה משום מה, את סיפור חייו של היהודי המזרחי במעברה או בשכונה. זוהי נקודת האפס. הליהוק כסינדרלה נותן גושפנקא גם להורדתם של היהודים המזרחים לתפקיד של המוני העם הפשוט. המזרחים הם תמיד 'המונים' למרות היותם מיעוט בעם היהודי. מצד שני, כדי שלא יתייאשו הפלבאים, יש להם לכאורה אפשרויות בלתי מוגבלות בנוסח האמריקאי להתקדם. האידיאה הקטלנית הזו השתרשה גם בתודעתם של היהודים המזרחים, ולעתים קרובות אף אצל פעילים הנאבקים בדיכוי.

תקצר היריעה מלהביא דוגמאות על סיפורי סינדרלות מזרחיות. כלי התקשורת הישראלים מלאים בהם, מפוליטיקאים ציניים כמו משה קצב, דרך אנשי עסקים המצליחים בארץ ובחו"ל ועד זמרים מזרחים כמו עופרה חזה, מרגלית צנעני וקובי פרץ. כשמס הכנסה פשט על עסקיו של פרץ, הייתה מין שמחה לאיד בתקשורת, שהרי האיש מרוויח כסף ככה סתם, ככלות הכל הוא 'פרץ לפסגה מהעוני של כפר שלם'. אבל למגינת לבם של כל החוגגים, ומבלי להפחית בכישורי הזמרה היוצאים מן הכלל של קובי פרץ, הוא בראש ובראשונה בן ממשיך לזמר מצוין ומלומד בשם פטי ארמו, ולא אחד שמישהי ממפעל הפיס התקשרה אליו. למעשה, בעבר היו כמעט כל הזמרים המזרחים בישראל נצר למשפחות מוזיקליות. פעמים רבות הם היו בנים של חזנים. הדור הראשון של זמרי הקסטות התחנכו בלימודי זמרה נוקשים מאוד בבית, בבית הכנסת ואצל המורים. מדקלון, זוהר ארגוב, אבנר גדסי ועד ישי לוי – אוי למי שזייף. על החינוך הזה הוסיפו הזמרים נופך משלהם. זוהר ארגוב לדוגמה הקשיב היטב לזמר סלים הללי, המורה הכי טוב שיש, ממש כמו שהקשיבו האלג'יראים בני גילו שיסדו את מוזיקת הראי בצרפת.

אם ניתן דוגמאות מהתוכניות בערבית, נראה כי גם אחמד ג'מאל – אחד משלושת הזוכים ב'ערב איידול' – הוא זמר משופשף שהתאמן כמו עסאף כבר בילדותו ומנגן על עוד באופן מעורר הערכה. הנה פארח יוסף המרהיבה, בשנים שלפני התחרות עם תזמורת גדולה, בשיר מורכב של איסמהן "ישמח לבי". כלומר, הריאליטי החדש במדינות ערב מתלבש על תשתית מוזיקלית קיימת ואיתנה ומנצל אותה. בישראל, לעומת זאת, ממשיך העוול למורשת המוזיקלית של היהודים המזרחים. במקום לשקם את ההריסות ולהקים תשתית מוזיקלית רצינית, כדי להוות בית גידול למוכשרים, נותרנו עם תוכנית פופ לחובבים שנחשבת לנושאת הדגל של המוזיקה המזרחית בישראל, וסלאח אל-כוויתי מוגלה ממנה הרחק אל מעבר לקווי האויב. ועכשיו אנחנו גם אמורים לשמוח כי ניצחנו. ניצחנו? מי ניצח? ואת מי?

ב. מה בעצם נשאר מהמוזיקה המזרחית בישראל חוץ משמה הסימבולי?

לישי בן צור, בזמנו האמרגן של אייל גולן ומוזיקאי בעצמו, הייתה באמצע שנות התשעים תיאוריה שכדי להיות מלך המוזיקה המזרחית בישראל צריך לשלב סגנון תימני ומרוקאי כמו שעשה זוהר ארגוב. אייל גולן (ביטון), אמר בן צור, יהיה המלך הבא בגלל מוצאו המרוקאי-תימני. התחזית של בן צור התגשמה בחלקה הראשון מעל המצופה. אייל גולן הוא הזמר המצליח ביותר בישראל. הוא אהוד על המזרחים המעריצים את קולו הנדיר, אבל במרבית שירי אמצע הדרך שלו, נותרו מהמוזיקה המזרחית רק קישוטים זעירים שצריך לחפש אותם עם פנס. אם זוהר ארגוב וחיים משה עוד החזיקו בידע של המסורת המזרחית הקלאסית אשר בא לידי ביטוי בקולם, כלומר ידעו לשיר במקאמים ולבצע מוואלים, הרי שבמשך שנים גולן מנסה להתקרב בסגנונו ככל יכולתו לשני האמנים הנערצים עליו חוליו איגלסיאס ושלמה ארצי.

סגנון זה מועדף גם על הזמרים המצליחים דודו אהרון ומשה פרץ שיחד עם גולן יצרו דגם חדש של זמר מזרחי אסרטיבי, המנהל ביד רמה את בחירותיו האמנותיות ואת עסקיו, כותב מילים ומנגינות, ומשמש כמפיק מוזיקלי.

הזמרים המזרחים נותנים שואו נוצץ מושקע ועשיר בסגנון לאס וגאס של תזמורות ענק, נגנים מעולים, רקדנים וזמרי ליווי בסגנון האירוויזיון. אצל אייל גולן יש אפילו כרוז המכריז על כל שמות המשתתפים בשואו. הכלי המזרחי הכמעט יחיד בהופעות אלו הוא הדרבוקה. זמרי דור הפופ החדש כבר איבדו את הקשר הטבעי ללחן הערבי המסורתי ולאופני האילתור בשירה הערבית.

מבחינת קו מוזיקלי, שלושת אמנים אלה מזכירים את שימי תבורי שהיה כוכב הפופ המזרחי של שנות השבעים והשמונים. אפשר לראות את תבורי בחליפה הדורה בהופעה חיה במועדון לילה בשירי אמצע הדרך, שכתב עבורו המלחין עוזי חיטמן. על אף ההבדלים הברורים בין הפקות הענק של היום להופעה קטנה במועדון לילה, הסגנון זהה.

שרית חדד הפופולארית מבין הזמרות, ממשיכה לעומת זאת קו מזרחי קצת יותר מובהק. היא יודעת לשיר בשפה הערבית. היא יודעת לבצע מאוול, אם כי הוא נשמע יותר ספרדי, והבחירות שלה מגוונות מעט יותר מאלה של זמרי המיינסטרים.

קולם של הזמרים מהווה למעשה את נקודת החוזק המוזיקלית היחידה שנותרה עדיין בדור השלישי, אחרי כתישה מאסיבית של תרבותם של היהודים המזרחים שהעלימה את הלחנים, הנגנים והטקסטים. על חודו של הקול הזה בלבד מתבססת הפירמידה ההפוכה הזאת של הפופ מזרחי. אם משווים בין תהליכים בעולם הערבי לאלו שהתרחשו בישראל, רואים דמיון בין מוזיקת הקסטות למוזיקת הראי שגם היא צמחה ברחוב, אבל עדיין היא רק ז'אנר אחד שצמח לצד המוזיקה הערבית האמנותית. כך קרה גם עם הפופ הערבי. כלומר המוזיקה הערבית האמנותית לא נזרקה לפח, אלא ממשיכה לחיות לצד הז'אנרים האלו. יש לומר שגם זמרים ערבים מתקשים בשמירה על המיקרוטונים בשירה ובנגינה וגם בשמירת דקויות אלו בתודעת המאזינים. מאחר ומסורת עדינה זו כבר לא עוברת כמו בעבר, מדור לדור בעל פה על ידי מאסטרים אלא דרך תווים מערביים.

לעומת זאת, בישראל בגלל מחיקת המוזיקה המזרחית הקלאסית, הפכה מוזיקת הקסטות לז'אנר המזרחי הבלעדי ומכאן כבר קצרה הדרך, אחרי בואה של הטלוויזיה המסחרית, למחיקתה גם של מוזיקת הקסטות ולתביעה יחידה ל'פופ מסולסל'.

בעוד שבישראל זמרי הפופ המזרחי הפכו לנשאים כמעט בלעדיים של מה שמכונה מוזיקה מזרחית, הרי שבעולם הערבי, זמרים בסגנון שלהם כמו הזמר הכוכב הותיק והגדול, עמרו דיאב, אליסה והייפא ואהבי הלבנוניות, שהלחנים שלהם וסגנון שירתם אינם לקוחים ממקאמים כנהוג במוסיקה הערבית המסורתית, אינם דומיננטיים כאייל גולן בישראל. דיאב אפילו לא מגיע ל-13 מיליון השמעות כמו שיש לאייל גולן בשיר ש'את איתו'. להייפא והאבי יש 17 ו-14 מיליון צפיות בכמה מלהיטיה. אולם, מספרים אלה קטנים יחסית לעשרות מיליוני משתמשי האינטרנט בעולם הערבי המתפזרים בין עוד כמה סוגי המוזיקה.

אפשר לראות את מדד ההתרחקות מהמוזיקה המזרחית הקלאסית לפי הדורות בישראל. אם כל הדור הראשון של יהודי המזרח הקשיב בהתרגשות ובהנאה לגדולי המוזיקאים, הכיר את המוזיקה היטב וקלט את הדקויות שבה, ובדור השני חוויה זאת התקיימה רק בחלקה, הרי שבדור שלישי אתה נחשב סנוב מלומד אם אתה מבקש מוזיקה קלאסית. למעשה, לא נותרו יהודים רבים שאף מכירים אותה. זה די אבסורדי שכן לפי שידורי הטלוויזיות הערביות, דומה ששכונות העוני ברצועת עזה מפוצצות בסנובים מלומדים.

היה הייתה בישראל של שנות השמונים ילדה קטנה בעלת קול נדיר ושמה לינט. היא נולדה בכפר סבא ולמדה בקונסרבטוריון פיתוח קול ואפילו אופרה. לפסטיגל היא לא התקבלה. לינט שרה את המסורת העשירה של הוריה התורכים ולכן נשארה בשוליים של המוזיקה בישראל, גם זאת המזרחית. היא עזבה את ישראל בשברון לב לתורכיה שם הפכה לזמרת מפורסמת. היא ניסתה לעשות קאמבק בסוף שנות התשעים, ופתחה חנות ממתקים ביהוד לפרנסתה. כשראיינתי אותה בשנת אלפיים היא טענה שדי לה מהתהילה. אבל, לאחר זמן לא רב היא חזרה לתורכיה שם היא ממשיכה לשהזיר מוזיקה תורכית טובה ולהיות מפורסמת.

לינט היא עילוי מוזיקלי וזמרת נשמה עם עוצמות אדירות. אלמוניותה בישראל לעומת מעמדו של אייל גולן רק מעידה מה מר גורלו של זה הממשיך בעיקשות את מורשת הוריו. לינט היא ככל הנראה אחת מהיהודים/ות היחידים שנולדו בישראל והיו יכולים לעמוד בנינוחות על במה אחת עם מיטב הזמרים ממדינות ערב. אבל היא כבר לא גרה כאן. לכאורה, היום הכל פתוח בפני הזמרים המזרחים, אך אם יתחיל עכשיו קובי פרץ לשיר בסגנון האמנותי של אביו בישראל, הוא יסתכן בלהיות עני כמוהו. הוא כבר לא יוזמן לחתונות אלא מקסימום לחינות קטנות או שיעבוד לפרנסתו בהשחלת שיפודי בשר במסעדות, כמו שעשתה אהובה עוזרי אחרי שכבר הייתה מפורסמת. ולכן גם בדור הנוכחי של המוזיקאים המזרחים בישראל מתקיים התהליך ההפוך לעלילות סינדרלה.

מבין אמני הפופ המזרחי מעדיפים הגולשים מחוץ לישראל את קובי פרץ. לכמה אהבה היפה שכתב לו שמעון בוסקילה יש העלאות רבות מחו"ל, עם תגובות בשפות זרות. למיקס של כמה אהבה שהעלתה גולשת מחו"ל בשם ביאנקה, יש כמעט 2.5 מיליון צפיות. כל התגובות בשפות זרות. פרץ זוכה לתגובות בשפות זרות ובערבית גם בגרסאות שהוא העלה באתר הרשמי שלו. גם שרית חדד זוכה לתגובות נלהבות ולהעלאות של גולשים בשפה הערבית מחוץ לישראל. לאייל גולן יש מעט תגובות או העלאות של מעריצים בחו"ל, ואם יש, אלה בעיקר לשירו "בין הטוב והרע" שהלחין עבורו אביהו מדינה בתחילת הקריירה או כשהוא שר לחן פופ ערבי מוכר.

הפופ דאנס המזרחי בישראל דומה לזה הערבי, התורכי או הבלקני, ולא רק בגלל מסורת השאלת הלחנים שהתחילה כבר בישראל בימי מוזיקת הקסטות. בדור החדש יש כבר מלחינים וביניהם גם זמרים כמו דודו אהרון ומשה פרץ, המנסים לייצר לחנים העונים לנוסחה של הז'אנר הזה. לכן, זמרי פופ תורכים מבצעים כיום קאבר לשיריו של קובי פרץ, וגולשים תורכים נזעמים נכנסים לאתר של קובי פרץ ומאשימים אותו בגניבה מוזיקלית, בלי לדעת ששיריו נוצרו למעשה בישראל. חדירתה של מוזיקת הפופ למוזיקות העמים בעקבות האינטנסיביות הטכנולוגית המהירה של הגלובליזציה גרמה להאחדה מוזיקלית אוניברסאלית. כלומר כבר לא מדובר כאן בהשפעות מוזיקליות הדדיות ומגוונות של קבוצות ועמים כפי שהיה תמיד בהיסטוריה המוזיקלית האנושית. בישראל הכיבוש היה מהיר מאחר ואת הכתישה עשה בזמנו הממסד התרבותי.

ביוטיוב אפשר עדיין לראות שהקהל המזרחי עדיין אוהב את הלחנים המזרחיים היותר מורכבים והיותר מובהקים מתוך ההיצע הקיים. השיר הכי פופולארי בישראל הוא השיר 'כשאת איתו' שאת לחנו כתב המלחין היווני קריאקוס פופודופולוס הזוכה למספר שיא של צפיות בישראל 13 מיליון.אפילו ביוון מולדתו של השיר ששר הזמר ניקוס ורטיס יש רק כ-13 מיליון צפיות לשיר הזה כאשר אוכלוסיית יוון מונה כמעט 11 מיליון תושבים ושזה אחרי הכל שיר מקומי.כמו כן 'כשאת איתו' זכה למספר כפול של צפיות בהשוואה לשיר הפופולארי השני של אייל גולן 'מלאת אהבה' , שהולחן בידי המלחין ישראלי אופיר כהן והוא דומה לשיר מיינסטרים ישראלי ותיק(גם בו אגב, יש איזכורים למוזיקה יוונית). אמא יקרה, השיר השני הכי פופולארי בישראל לפי היוטיוב, הוא שיר ישראלי מקורי שהלחין, כתב ושר דודו אהרון והוא זוכה ליותר מ-8 מיליון השמעות. את השיר עיבד יעקב למאי הותיק ויש לו פיל (feel) ערבי, יווני ותורכי, והוא רצוף בביטויים בערבית: 'יא איבני', יא אמא , יא יומא'.

השיר הכי פופולארי של הזמר הצעיר עומר אדם בניתי עליך הזוכה לקרוב ל-8 מליון צפיות הוא של מלחין יווני טאסוס פאנאגיס. על לחנו של השיר השני הכי פופולארי של עומר אדם מאמי זה נגמר נכתב שהוא עממי, אבל אפשר לשמוע שהוא תורכי. גם שניים מבין חמשת השירים הכי פופולאריים של שרית חדד הם יוונים ואחד ערבי.

קריאקוס פופודופולוס אחראי לעוד שניים מהשירים האהובים ביותר של אייל גולן "הוזה אותך מולי" ו"זה אני". אמנם שירים אלו, בהיותם שירים ותיקים, לא זוכים לצפיות ענק לסרטון ,כמו אלה שנזכרו עד עתה, אבל "הוזה" זוכה לרמיקס ולגרסאות רבות. תיירים ישראלים אף מלמדים אותו את המקומיים בתאילנד. ואת "זה אני" אפשר לראות בחיקויים ובפרודיות הנפוצים ביוטיוב. מכך ששירים אלו הפכו לסימן היכר של הזמר, אפשר להסיק שהם התנחלו היטב בלבבות.

ניתוח זה מגלה למעשה שהקהל המזרחי בישראל, בהעדפותיו את הלחנים הזרים, מצביע על החסך בלחנים מקוריים מקומיים טובים וכי המרדף של הזמרים החדשים אחרי 'ציפיות השוק' הובילה להתאבנות מוזיקלית נוסחתית במוזיקת הפופ המזרחי. מסתבר שכשמגישים לקהל לחן פופ מקורי המתקרב למזרח כמו 'אמא יקרה' הוא מגיב בהתלהבות ענקית.

לעומת שאיפות ההתקרבות של הזמרים העכשוויים למוזיקה הישראלית הותיקה, הקהל המזרחי שלהם עדיין "תקוע" מעט במזרח. אייל גולן אגב, זוכה לשבחים נלהבים על "המערביות" ו"הישראליות" של המוזיקה שלו. אסף נבו, כתב האינטרנט של ערוץ 2, טען שהופעתו של גולן יוצרת אווירת קומזיץ ארץ ישראלי, ואקוסטיקה רכה בנוסח שלום חנוך ושלמה ארצי. כעת טוען הכתב שגולן הוא זמר כל-ישראלי, וכי המתחרה הכי גדול שלו, שלמה ארצי, צריך לחשוש. הכתב היה מעדיף גם שכל ההופעה תהיה עם פסנתר ושאת השירים הקצביים (דהיינו המזרחים ש.ג.) ישמור גולן לחתונות ולועדי עובדים.

אבל יש גם צד חיובי לפריצת המצור התרבותי באמצעות הטכנולוגיה. דווקא זמרים הממשיכים את מסורת אבותיהם הם כיום הפופולאריים ביותר מחוץ לישראל. יסמין לוי השרה לדינו זוכה להעלאות רבות מחו"ל ולצפיות של מיליונים. כמו כן, בזכות האינטרנט זוכים אזרחי תימן לצפות בזמרם האהוב ציון גולן, בן דורו של זוהר ארגוב, שהחליט להישאר במוזיקה המסורתית התימנית. לשיריו יש מאות גרסאות בערבית ויש גם גולשים הבטוחים שאייל גולן הוא בכלל הבן שלו. למעשה, גולן פופולארי בתימן כמו עופרה חזה – כאן בדואט עם אהרון עמרם שגם לו יש עשרות גרסאות בערבית.

יש מעט פנינות מוזיקליות מזרחיות הבאות מחוץ לתחום של הפופ דאנס המזרחי בזרזיפים קטנים כמו התזמורת האנדלוסית של אשדוד, המחייה את המוזיקה האנדלוסית. כמו כן, יש את עמיר בניון, ריף כהן, רביד כחלני, שמעון בוסקילה, מארק אליהו, שגיב כהן ולירון עמרם (בנו של אהרון) ששואבים ממסורת אבות באופן אינטנסיבי ובמקביל מביאים את היצירתיות והמקוריות שלהם, שלא כמו חבריהם הפופולאריים.

צאצאי מייסדי המדינה מזועזעים עכשיו ובוכים על מר גורלה של המוזיקה שלהם שאיבדה את קהלה, ורוצים את מימונה של המדינה כדי לשמר את יצירתם. אבל שכחו כי גם המוזיקה המזרחית איבדה את אמניה ואת קהלה. בעודם יושבים במשך שנות דור על המרפסת וסופרים להנאתם ציפורים נודדות כשהם נהנים מטיפוח מסיבי ובלעדי של הממסד התרבותי, הם למעשה שיתפו פעולה בהתפוררות התרבותית שלנו. רק עכשיו אחרי השתלטות כלי התקשורת המסחריים, כשפרנסתם אבדה, הם מבינים עד כמה מרכזית הייתה המעורבות של הממסד התרבותי בטיפוח אמנותם, ושלמעשה הם נהנו לאורך השנים מפריבילגיות שנחשבו בעיניהם כמובנות מאליהן. כמה מלחינים, משוררים נגנים, במאים, ציירים וסופרים מקרב היהודים המזרחים איבדה התרבות בארץ בחלוקה מרושעת זאת?

המקום שבו ניכרת נהירה למוזיקה הערבית הגדולה הוא מפתיע – בתי הכנסת הירושלמים של החרדים המזרחים. בהשראתו של הרב עובדיה יוסף, בקיא מופלא במוזיקה שעליו אומרים שהוא מכיר חמישים מקאמים בעל פה, נותרה המוזיקה הערבית האמנותית מוזיקת הפיוט של היהודים המזרחים. כוחה הפוליטי והחברתי של תנועת ש"ס הביאו להתעוררות מוזיקלית. אם לפני יותר עשור היה מקובל יותר להביא זמרי פופ שהכשירו לחני פופ למילות קודש באירועים ציבוריים דתיים, הרי שהיום לומדים צעירים חרדים רבים נגינה בכלים קלאסיים ואת שירת המקאם. שירתם של החזנים משה חבושה ויחיאל נהרי מפנה אליהם באינטרנט סקרנים רבים גם מהעולם הערבי.

הכוכב החרדי החדש והמפתיע הוא הנגן והזמר הצעיר זיו יחזקאל, כאן בדואט עם עופר לוי. יחזקאל מנגן בכמה כלים קלאסיים ובקי בשפה ובמוזיקה הערבית ואף מלמד את תורת המקאמים. מחתרת חובבי המוזיקה הערבית בישראל הולכת אחריו לכל מקום כבר כמה שנים. הוא מוזמן להופיע באירועים בחו"ל של מזרחים ובחודשים האחרונים הוא גם משמש כסולן של התזמורת הערבית של נצרת. יש אמנם שמחה מהנס הזה שמוזיקאי צעיר בחר לעסוק באמנות ערבית הקלאסית ועוד לשיר בשפה הערבית, במקום להלביש על המוזיקה פיוטים בעברית.

אבל גם אצל יחזקאל, מרגישים כבר את הפער העצום שנוצר בינו ובין בני גילו הערבים שהוא פרי הזנחה של שנות דור. יחזקאל התחיל לעסוק בתחום רק בהיותו נער. הוא לא נולד לזה כמו מחמד עסאף. כששומעים את יחזקאל שר כמו מחמד עסאף את ענבי וגם את על דלתי, אפשר לשמוע שעוד דרך ארוכה לפניו עד שילמד שליטה קולית בסגנון המלכותי של עסאף. ידם המכוונת של המאסטרים של הגלות חסרה כאן כדי להוריש ליחזקאל כמו שהיה מדור לדור את הדיוק, האיפוק והמשמעת המאפיינים את השירה הקלאסית. כמוהו גם עופר לוי, בן הדור השני, זמר עם יכולות קוליות מדהימות הנוהג להטביע את שירתו בדרמות יתר ובסלסולים מוגזמים, הוא סימן ליתמות הזאת. לזכותו של לוי יאמר, שהוא תמיד נשאר עם המוזיקה הערבית, גם כששאר בני דורו נטשו אותה, ואף היה הראשון בשנות התשעים לשלב בהופעותיו תזמורת ערבית ולא רק כלים של חטיבת רוק. אפשר לראות ביוטיוב את המאסטרו יוסף שם טוב ז"ל מנגן בעוד מאחורי גבו.

התנועה של חזרה לשורשים המוזיקליים ניכרת גם בחידוש מסורת הפיוט המזרחי לחילונים בהשראת פרופ' חביבה פדיה וד"ר מאיר בוזגלו. אבל גם כאן ההתחברות מחדש למרחב המוזיקלי המזרחי היא רק בתחילתה. עוד ארוכה הדרך עד שקהל המאזינים של המוזיקה המסורתית מקרב יהודי המזרח יתרחב ועד שמלחינים, כותבים וזמרים ימצאו צלילים אלה שוב, אם בכלל.

לקריאה נוספת

כשזהב הדורות עוד התגלגל בשכונות | שושנה גבאי

מסעותיו של היי הג'יפ | שושנה גבאי

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עמית

    הטענה במאמר שהמוסיקה הערבית מהסוג שסלאח אל-כוויתי או אחרים יצרו היא היא המורשת המוסיקאלית של יהודי המזרח מתעלמת מזה שהיא לא ממש הייתה מנת חלקם – לא כל ״דור ודור״, ואף גם לא בהכרח במאה ה-20. זאת מוסיקה מודרנית שחדרה לקהילות יהודיות מסוימות יותר ולקהילות אחרות פחות במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20, והיא השפיעה בעיקר על החלקים הפחות מסורתיים והיותר חילוניים ופתוחים בקהילות היהודיות. לא במקרה דווקא כמה מהזמרות/מוסיקאים היו מתאסלמים.

    המסורת המוסיקלית של יהודי המזרח היא שונה מאזור לאזור, והיא בעיקר זאת ששולבה בשירת הקודש של החזנים והציבור בבתי הכנסת. היא כוללת השפעות מוסיקליות ערביות כגון לחנים אנדלוסיים קלאסיים ומקאמים, ומחבריה היו מאסטרים בתורה המוסיקלית האנדלוסית והערבית, אך באופן כללי יש לה מעט מאוד קשר עם המוסיקה הערבית המודרנית שנהייתה פופלרית בארצות ערב במהלך המאה ה-20, ושיריה מוצגים בתכניות כגון ערב איידול. המוסיקה הערבית המודרנית היא מנת חלקם של יהודי המזרח לא הרבה יותר מהסגנונות המוסיקליים המערביים שהחלו להשפיע עליהם בסביבות אותו זמן (צרפתית במגרב ואנגלית במזרח). כלומר כשהכותבת מבכה את אבדן המורשת המוסיקלית המפוארת של מוסיקה ערבית ערב איידול-סטייל על ידי יהודים, היא בונה על לא הרבה יותר מכמה הרכבים ומלחינים בעיראק, וזמרים ומלחינים בודדים בארצות אחרות. למעשה המוסיקה המזרחית בארץ בתחילת דרכה הייתה מושפעת מהמוסיקה הערבית המודרנית יותר מרוב הדורות של יהודים בגולה, אולי בהשפעת המפגש של יהודים מאזורים שונים של המזרח התיכון או משבירת הקהילות והמסגרות המסורתיות שהביאו לצמיחה גדולה של מוסיקה מזרחית של חול.

    בתור מי שחובב מוסיקה ערבית מודרנית אני שותף לאכזבה שמוסיקאים מזרחים בארץ לא עוסקים בה דיו אלא מתרכזים במוסיקת פופ מזרחי או ״פופ ים תיכוני״ כמו שגיספן בצדק קורא לה. תמיד יותר עדיף על קצת, עשיר עדיף על עני ורחב עדיף על צר. אך אי אפשר להגיד שבכך הם מוחקים איזה מורשת מוסיקלית מפוארת ורבת שנים של יהודי המזרח.

      1. עמית

        כבודם במקומם מונח, אך הטובה מכולן בעיני היא דווקא אסמהאן:
        http://www.youtube.com/watch?v=85NKWF1mFYA
        http://www.youtube.com/watch?v=KPsD8As4buo
        http://www.youtube.com/watch?v=1GJuUw4CSeE
        ואגב, סתם המלצה, אחד השירים המדהימים ביותר של פיירוז הוא בארמית:http://www.youtube.com/watch?v=2b-93SVLtQg

        לאום כלתום אף פעם לא התחברתי. אולי בגלל שכל פעם שהשם שלה הוזכר בבית, אמי ידעה לתאר את הפחד של משפחתה ברבאט בשנות השישים מהשירים הלאומניים של אום כלתום ששלהבו את ההמונים. בפרט בתקופות של מלחמות. עד כדי כך הייתה רתיעה שסבי סגר את הרדיו כל פעם שהשמיעו את השירים שלה.

  2. שאול סלע

    jordi savall הקליט את הביצוע הטוב ביותר של הרקויאם של מוצארט . ל SAVALL גם ביצועים מרשימים של אמנות הפוגה של באך ושל הקונצ'רטים הברנדנבורגים. הייחוד של SAVALL הוא החייאת מוסיקה של ימי הביניים שחלק נכבד ממנה מבוסס על מוסיקה יהודית ולא יהודית בספרד המוסלמית מסוף המילניום הראשון ותחילת המילניום השני.

    וריאציות של משפט מוסיקלי מפורסם בערבית ,עברית וספרדית בהשתתפות הרב דוד מנחם,זמר ערבי נוסף, ו מונטסרט פיגראס המנוחה שהיתה רעייתו של SAVALL. לפיגראס ההקלטות הטובות ביותר של מוסיקה מימי הביניים

    http://www.youtube.com/watch?v=ac8KpVWwClw

    פיגראס בשיר יהודי מ 1040

    http://www.youtube.com/watch?v=PYi04iG1CNI

    הקונצרט המלא של SAVALL בהשתתפות יאיר דלאל והרב דוד מנחם

  3. ארנון

    יופי של כתבה. אבל מה שתמיד מדהים אותי (כחובב "מזרחית" אותנטית): עיוורון מוחלט לגבי התמלילים! הלא מדובר במוסיקה+מילים! לשמוע את גיספן ותואמיו, את רוב האיל גולנים ותואמיהם- בזיון לעברית, לרגש האמיתי! תת רמה של קלישאות נבובות, אינטיליגנציה ריגשית עלובה ביותר, אוצר מילים דל, חקיינות זולה, את רוב השירים הייתי מחבר בשתי דקות…הכי מעצבנים "שירי האהבה" אלק, כשמאחרי האשה ה"אלילה", ה"דיוה" וההתבכיינות, והגעגועים עומד בעצם מצ'ואיזם גברי והאשה היא בסה"כ אובייקט (לא פלא שככזאת היא לעיתים קרובות מנוצלת קשות). נא תגובתכם!

    1. דרור BDS

      בזיון לעברית, לרגש האמיתי! תת רמה של קלישאות נבובות, אינטיליגנציה ריגשית עלובה ביותר, אוצר מילים דל, חקיינות זולה. לא אצל איל גולן, אצל העמלק הציוני
      https://www.facebook.com/meir.amor/posts/10151843672025067

    2. אסף

      וככזאת היא אמורה להיות קלילה ואפילו טפשית.
      אם תתרגם שירי פופ של יוצרים לועזיים תראה שרוב המילים די דומות.

  4. סמדר לביא

    תודה על המאמר הנפלא הזה – על החומרים שאספת, על ההצגה שלהם, על הקישורים שאת עושה ביניהם, על הניתוח. חזקה וברוכה!

  5. שאול סלע

    [..]בשנות האלפיים התרחשה, לדברי פדיה, הפריצה של בית הכנסת. “זוהי ‘שיבתו של המודחק’ של פרויד, ובמובן הזה אני פרוידיאנית לגמרי ומאמינה שכשרוצים לקדם משהו, הכי טוב להדחיק אותו ואז הוא יעלה, כמו תמנון רב זרועות”, היא מסבירה, “בשיבתה של מוסיקת בית הכנסת, של הפיוט, מתקיים תיווך שמחזיר את הקול הערבי ובגילוי טהור יותר. כל ההדחקה נועדה להימנע מכך ולדחות את המוסיקה הערבית במקאם ערבי. בדיוק בגלל זה, בבית הכנסת המוסיקה והמקאמאת נשארו כשהיו, באופן טבעי ומסורתי. זאת הקופסה השחורה של הזכרון”.

    מה צפוי בתקופה המוסיקלית הבאה?

    “זו שאלה מרתקת. הקו של הפיוט ימשיך, והוא מתחיל להתפתח להלחנה של טקסטים עם דוגמאות כמו מורין נהדר, ברי סחרוף ורע מוכיח, ברוך ברנר; ואבי בללי. יוצרים רבים, אחרי שקיבלו את הבום המוסיקלי, מבינים שיש גם מאגר טקסטואלי לשאוב ממנו, וזה תהליך מבורך. הוא מכריח את האנשים לצאת למסע. השאלה מה יהיה בעתיד מחייבת אותי לומר מה הפוטנציאל ומה הבלמים”, היא ממשיכה, “והחסמים עכשיו: אלה המבט והקשר ההגמוני, שעדיין קיימים. כמו באמריקה, שם היו תהליכים דומים – המוסיקה השחורה עלתה אבל עדיין פעלה בתוך תרבות הרוק וחברות התקליטים”.[..]

    http://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium-1.2120746

    1. עמית

      אממ.. אולי הצליל הוא צליל "ערבי", אך התוכן של מרבית הפיוטים הוא מה שמכונה במקומותיכם "תעמולה ציונית". לא הייתי קורא להאדרת מורשת הפיוט והשירה היהודית העתיקה "מעשה חתרני" בישראל 2013.

      1. שאול סלע

        את המילים של קנטטה 106, היוהאנס פאסיון, הסימפוניה השניה של מאהלר והמיסה הקתולית אתה מכיר ?

  6. יובל אשכר

    כתבה טובה אבל חסרים מאסטארים יהודים מוכרים בעולם הערבי שבאפן תמוה לא הוזכרו כאן
    כמו אוסטאז משה חבושה שמבצע רפרטואר עשיר של מוסיקת המאוושחאת אפשר לכנותו דוקטור לעבדל וואהב ,
    בשליטה מדהימה בעומק שיש רק לו אמן שאין שני לו בנגינת עוד וכינור ןידע עצום בעולם המאקם ,יחיאל נהרי זמר אדיר אם יכולות מצמררות .
    אבי כהן שקולו כמו שמן שגדל על בירכי המוסיקה המיצרית והערקית
    יוםף בגדדי ששר מוסיקה ערקית בצורה האוטנתית ביותר כאילו גדל בבגדד .
    אמיל זריהן והרב חיים לוק המפורסמים בעולם (כולל מרוקו)בשליטתם במוסיקה האנדלוסית

  7. יובל אשכר

    עגום לראות את הפופולאריות של מוסיקה רדודה חסרת כל רגש זו , שאינה מייחסת כל חשיבות לטקסטים ,זו כמובן אינה מוסיקה מזרחית גם אם היא מאד מתיימרת להיות וכפי הנראה היא אפילו אינה מתיימרת. אני באפן אישי חושב שאייל גולן היה צריך להשאר בקבוצת הכדורגל של שעריים.
    אבל ככה זה המוסיקה במיינסטרים היא ברובה מוסיקה שאינה אלא צרוף צלילים
    מסחרי חסר כל עומק יצירתי כלשהו .
    לעומת זאת יש לא מעט הרכבים כמו אנסמבל בית אבא המורכב מאמנים המתמחים בנגינה על כלים ערבים קלאסיים,בשליטה הגבובהה ביותר ,אנסמבל שחרית ,שם טוב לוי שחזר לשורשיו הבולגריים ובהרכב שלו אפשר לשמוע מוסיקה בלקנית מקורית שלו בשילוב עם כלים ערבים ופרסיים ועוד מוסיקאים מחוננים רבים ואיכותיים .וארועים כמו פסטיבל העוד שהיה פעם מתקיים רק בנצרת והיום גם בירושליים וגם בתל אביב מלמדים אותנו שעדיין יש דרישה למוסיקה מזרחית אמיתית בארץ הקודש וטוב שכך.

  8. יובל

    "צאצאי מייסדי המדינה מזועזעים עכשיו ובוכים על מר גורלה של המוזיקה שלהם שאיבדה את קהלה" – המוסיקה שלהם לא איבדה את קהלה והזעזוע איננו ממשה חבושה, יחיאל נהרי או האנדלוסית אלא מהרדידות של פס הייצור נוסח אייל גולן

  9. ארז

    פורטיס מלך עם סטייל ,הגיע הזמן לחזור לשורשי הרוק והמוזיקה הישראלית המתוחכמת .
    הייתי רוצה לראות את ברי סחרוף הדגול גם באחת מתכניות המוזיקה. וכמובן אהוד בנאי אחד האמנים המדהימים שקיימים בעולם שלנו. אז יאללה למהפכה דיי למוזיקה המזרחית המודרנית השטוחה וחסרת המשמעות הגיעה הזמן להכיר לישראלים את האמנים אהוד בנאי , רמי פורטיס וברי סחרוף ולתת להם את הכבוד לשפוט בתכניות מוזיקה וטלוויזיה . הם יכולים רק לתרום לכוכב נולד, לכוכב הבא , אקס פקטור ועוד.
    רמת וכמות היצירות של ברי סחרוף אהוד בנאי ופורטים זו כמות לא מבוטלת . וכל יצירה דורשת השקעה מוזיקלית פי 100 מהלחנת ועיבוד של שיר מיזרחי . העם דורש מהפכה לטובת עתידה המוזיקלי תרבותי של ילדנו.

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X