string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

על חזקים וחלשים

בטור ב"ידיעות אחרונות", קובלת יעל גבירץ על חולשתה כבתו של מטופל ישראלי ומאשימה את קו לעובד בסיוע למטפלים הזרים החזקים שמתעמרים בישראלים החלשים. האמנם?
חני בן ישראל

ב-28 באוגוסט התפרסם ב"ידיעות אחרונות" טור פרי עטה של יעל גבירץ, תחת הכותרת "כשהחלש הופך לחזק". הטור הפנה האשמות חמורות כלפי עמותת קו לעובד, שטיפלה בחודשים האחרונים בעניינו של דון, מטפל סיעודי מהפיליפינים שסעד את אביה של גבירץ במשך חמש שנים. בטורה התקוממה גבירץ על "האטימות והכוחנות" של עמותת קו לעובד, אטימות וכוחנות שביטוין בהעברת עניינו של העובד שסעד את אביה לייצוג משפטי. העמותה כונתה בטור "בריון", ואילו גבירץ תיארה עצמה כקורבן; כצד החלש במערכת היחסים עם דון, המטפל הסיעודי שסעד את אביה. היא העידה על עצמה, כי כתבה את הטור מתוך "תקווה לפקוח את עיני העמותה".

הטור, יש לומר, לא הועבר לעיונה של עמותת קו לעובד לפני פרסומו. גבירץ פנתה אלינו בדואר אלקטרוני יומיים לפני פרסום הטור, תיארה באופן כללי במה יעסוק, וביקשה את תגובתנו. השבנו לה, שעל מנת להגיב עלינו לקרוא את הטור במלואו. אנו נכתוב, הודענו לה, תגובה נפרדת, באורך זהה, שתציג את המקרה מנקודת ראותנו, ונפנה לידיעות אחרונות בבקשה לפרסמה. חרף תשובתנו המפורשת ובחירתנו להימנע מהעברת תגובה, בחרה גבירץ להביא בתוך הטור שלה, על דעתה, "תגובה" מטעם עמותת קו לעובד, תגובה שאינה אלא חלקיק מהתכתבות דוא"ל ארוכה שניהלה עמה עובדת העמותה. חמור מכך: ה"תגובה" נערכה על ידי גבירץ באופן שהושמט ממנה משפט מרכזי. המשפט שהושמט מסייע להבהיר מדוע העמותה פעלה כפי שפעלה, ובעיקר את הבחירה להעביר את עניינו של דון לטיפול משפטי. באותה תכתובת דוא"ל שחלקיק ממנה צוטט בטור, הוסבר לגבירץ כי בידי דון לא היתה עוד אפשרות לעכב את הגשת התביעה, משום שהמתנה נוספת עלולה היתה, בפשטות, להביא למעצרו. דון סיים את תקופת שהותו החוקית בישראל משסיים את העסקתו עבור אביה של גבירץ, ועל-פי מדיניות רשות האוכלוסין וההגירה, מהגרי ומהגרות עבודה כמותו אינם יכולים להשאר פה אלא לתקופה קצרה, שבהסתיימה הם הופכים שוהים שלא כדין, ולכן מועמדים לגיטימיים למעצר ולגירוש. התביעה הוגשה לא משום חדוות התדיינות או אטימות למצוקתה של גבירץ, אלא בלית ברירה, כאמצעי אחרון, ומשהניסיונות – המרובים, יש לומר – להגיע להסכמה עמה מחוץ לכתלי בית המשפט עלו בתוהו.

מימין טורה של גבירץ במדור הדעות ב"ידיעות אחרונות" (28.8.13), ומשמאל תשובת "קו לעובד" במדור התגובות בעיתון (11.9.13)
מימין טורה של גבירץ במדור הדעות ב"ידיעות אחרונות" (28.8.13), ומשמאל תשובת "קו לעובד" במדור התגובות בעיתון (11.9.13)

אך זהו אינו רק סיפור על אתיקה עיתונאית מפוקפקת, או על פגיעה בשמה הטוב של עמותת קו לעובד. עמותת קו לעובד מסייעת מזה שנים ארוכות לעובדות ולעובדים משלל שדרות החברה – עובדות ועובדים ישראלים בשכר נמוך, מהגרות ומהגרי עבודה, פליטים ומבקשי מקלט ועובדים פלסטינים. מטבע הדברים, פעילותה, בעיקר בעיתות של שנאת זרים גוברת, אינה נישאת בהכרח על גלים של פופולאריות או הערכה, ואנו, איך נאמר, מורגלים למדי במקטרגים. לא היינו טורחים לשוב ולעסוק בטורה של גבירץ אלמלא סברנו, שיש עניין אמיתי להשיב על הסוגיות העולות ממנו ביחס לתחום הסיעוד, ועל האופן בו התחום והעובדים – בעיקר העובדות – בו נתפשים בציבוריות הישראלית.

גבירץ מציירת בטורה תמונה של תחום הסיעוד. בראייתה עובדות ועובדי הסיעוד הם ה"חזקים", ואילו המטופלים הסיעודיים הם "החלשים". יחסי כוחות מעוותים אלה הם שמובילים ל"סיפורי נטישות מצמררים" מהסוג שאביה חווה מידיו של דון, מטפלו מזה חמש שנים. דון עצמו, שסעד את אביה של גבירץ במשך חמש שנים, תואר בטור כ"גזלן", והגשת התביעה מצדו תוארה כ"עוול". הפשרה, שבסופו של דבר הושגה בתיק, תוארה ככזו שהושגה בלחצה של ההתדיינות.

זהו תיאור פשטני, המתאים לטור בן 400 מלה השואף לקלוע לעמדות הרווחות בציבור הישראלי. אולם התבוננותנו בענף הסיעוד בשני העשורים האחרונים מגלה תמונה מורכבת פי כמה. מקובל לומר ששתי הקבוצות – המטופלים הסיעודיים ומהגרות ומהגרי העבודה הסועדים אותם – הן חלשות, אולם גם אמירה זו אינה מדייקת, ודאי אם מסתכלים על המציאות הגלובלית ועל הפערים הכלכליים הבלתי נתפשים כמעט בין מדינות ה"צפון" למדינות ה"דרום". דון הוא אינו אלא אחד ממאות מיליוני בני אדם עניים, שאין להם אפשרות לקיים את עצמם במדינות מוצאם, והנכפים להגר על מנת לקיים את עצמם ואת בני משפחותיהם; לוותר על טיפול וקשר קרוב עם משפחותיהם שלהם, לעיתים למשך שנים, לטובת טיפול בילדיהם או בהוריהם הקשישים של אחרים. המטופלים הסיעודיים בישראל, על כל הקשיים שהם חווים במדינת הרווחה ההולכת ומצטמקת, עודם שייכים לעשירונים העליונים מקרב אזרחי העולם, ועבודתם של אנשים כמו דון מאפשרת להם לקיים, בשנותיהם האחרונות, אורחות חיים שערכן לא יסולא בפז: להישאר בקהילה ובסביבתם הטבעית, לקבל טיפול מותאם לצרכיהם, ליהנות מהשגחה צמודה ביום ובלילה, לקיים את שגרתם וליטול חלק בפעילויות חברתיות, במידה שהדבר מתאפשר להם. שוויו של טיפול שכזה, כאשר הוא מוענק לאורך כל שעות היממה, מסתכם בעשרות אלפי שקלים בחודש – כפי שיודעת כל משפחה ששקלה להעביר את יקירה למוסד סיעודי. אולם בישראל הוא ניתן במחיר רצפה, שאינו משקף ולו זעיר אנפין מעלותו האמיתית. עבודתם של מהגרים כמו דון מיטיבה באופן ישיר אף עם משפחתו של המטופל, שאינה צריכה לשאת בנטל הטיפול בו בעצמה, שמקבלת טיפול מסביב לשעון ליקירה תמורת שכר מינימום ושנהנית מהשקט הנפשי שמאפשרת הידיעה שאדם אהוב מקבל השגחה וטיפול רצופים.

סיפורה של גבירץ, המתהדרת בהיותה שותפה לדרך של קו לעובד, משקף תופעה נוספת. מסתבר ש"צדק חברתי" עוצר, לא אחת, בשערי הכיס והבית. כך, בהינף עט, מי שסעד את אביה של גבירץ במשך חמש שנים תמימות ועשה במחיצתו ימים כלילות, בשכר מינימום בלבד, הפך בטורה ל"גזלן". לעבודתו המסורה במשך חמש שנים של דון – מי שהקל על אביה בשנותיו האחרונות, ליווה אותו בכל אשר עשה, טיפל בו, קם אליו בלילות; מי שעבודתו היא שאפשרה לגבירץ לקיים את חייה כסדר, ולא לכרוע תחת מעמסת הטיפול באביה – אין כל זכר בטור. תביעתו של דון, שתוארה בטור כ"עוול", לא היתה אלא תביעה לתשלום זכויות הנתונות לו מכוח חקיקת המגן בעבודה. במסגרת הפשרה לא שולם לדון על ידי גבירץ דבר זולת שכרו האחרון וזכויותיו הפנסיוניות. זאת ותו לא. מסכום זה אף נוכה שכר טרחת עורך הדין שנאלץ לשכור.

בטורה הלינה גבירץ על כך שדון עזב בפתאומיות. אלא שתמונה שונה לחלוטין עולה מעדותו בבית הדין לעבודה. בעדותו סיפר דון שתנאי עבודתו הפכו בלתי אפשריים חודשים ארוכים קודם להתפטרותו. מצבו של אביה של גבירץ הידרדר, והחל מחייב נוכחות ועבודה פעילה, ביום ובלילה. כתוצאה מחוסר השינה, אף בריאותו שלו הדרדרה. על פי עדותו, בקשתו מגבירץ שמטפל נוסף יגיע למספר לילות בשבוע על מנת שיוכל לישון, נענתה בכך ששכרו של המטפל הנוסף, אם יובא, ינוכה משכרו שלו, ובמילים אחרות: שדון ישלם מכיסו עבור העסקת המטפל הנוסף. רק בחודש האחרון להעסקתו הובא מטפל נוסף ללילות. מעדותו עולה עוד שחודשים לפני התפטרותו הודיע על כך דון ללשכה הפרטית שתיווכה בהעסקתו, ולעובדות הסוציאליות מטעמה, אשר אישרו את עזיבתו והנחו אותו להשאר עד לסוף חודש מאי. כשעזב, הובא לו מחליף. השכר עבור חודש עבודתו האחרון, יש לומר, לא שולם לו אלא חודשים לאחר מכן, ורק לאחר שהוגשה תביעה.

קשה ליישב תיאור זה עם "נטישה", ולו היתה גבירץ "עמיתה לדרך הסיוע למופלים ולנגזלים", כדבריה, קשה להניח כי היתה בוחרת לכנות כך את התפטרותו של דון. חשוב להבחין בכך שהמילה 'נטישה', בהקשר של יחסי עבודה, נשמעת בשנים החולפות רק כלפי עובדות ועובדי הסיעוד, ולא במקרה. העסקתם של עובדות ועובדי הסיעוד, ומערך הציפיות מהם, חורג בהרבה מיחסי עבודה. הם אינם יכולים לנהל חיים פרטיים, מחויבים להתגורר בבית המטופל והעסקתם רצופה על פני כל היממה. הבחירה להתפטר נתפסת כ'הזנחה', או 'נטישה' – מלים השאובות מעולם מושגים אחר לחלוטין; עולם של אחריות משפחתית של בנים להוריהם הקשישים, או של הורים לילדיהם הרכים. במקרים רבים דומה, כי משפחת המטופל מאצילה לעובד הסיעוד את החובות המשפחתיות בעוצמה שאינה הולמת את מהות ההתקשרות. דומה שגבירץ, כמו משפחות רבות, שכחה כי לדון משפחה משל עצמו, חובות, אחריות, געגועים וצרכים – שנובעות מהיותו אדם. מיצוי הזכויות שהתבטא, במקרה זה, בהגשת תביעה מהירה, בלית ברירה, ולאחר שמוצו ניסיונות ההדברות עם גבירץ מחוץ לכותלי בית המשפט – אינו אלא שיבה לאחריות האמיתית שלו: האחריות הכלכלית הרובצת עליו כלפי משפחתו הקרובה והמורחבת.

עובדות סיעוד. מאתר קו לעובד
עובדות סיעוד. מאתר קו לעובד

איננו מבקשים לרגע להמעיט מהבעייתיות או הרגישות של הסיטואציה כדוגמת הסיטואציה בה עמדה גבירץ. פטירה של קרוב המקבל טיפול סיעודי אינה עומדת רק בסימן הכאב, האבל וצער הפרידה, אלא היא גם סיום יחסי העבודה עם המטפל שסעד אותו – סיטואציה המצמיחה חובות כלכליים לא מבוטלים מתחום משפט העבודה. אמת, לתוך סיטואציה מכאיבה וטעונה ממילא, מצטרף ההכרח לעסוק בעניינים שנדמים פרוזאיים, שאין רצון או פנאי לעסוק בהם באותה עת קשה, כמו תשלום זכויותיו של עובד. כמובן, אין מדובר בענין היחיד הדורש טיפול, שכן כל מוות מחייב את האבלים לעסוק בשורה של הליכים מנהלתיים וביורוקרטים פרוזאיים להחריד, וזאת באינטנסיביות ובדחיפות שאינם מותאמים בעליל לסיטואציה. אלא שלעובד, אף אם ירצה, אין שהות להתעכב, שכן כל יום שחולף מקרבו עוד יותר להפוך שוהה שלא כדין. בסיטואציה כזו, על מנת להבטיח את קבלת זכויותיו, עובד שזכויותיו שולמו בחסר חייב להגיש תביעה על מנת להיחקר, בעודו בישראל, על תצהירו בבית הדין לעבודה. הסיטואציה אינה נעימה או רצויה לאיש – וניסיוננו אכן מלמד שמרבית עובדות ועובדי הסיעוד יעדיפו להימנע ככל שהדבר יתאפשר מהגשת תביעה לבית-הדין לעבודה אחרי שנים ממושכות של עבודה סיעודית, ויעדיפו לנסות לקבל את זכויותיהם מחוץ לכותלי בית המשפט. תכופות ניסיונות אלה בעוכריהם.

קושי זה הוא רק דוגמא אחת לבעיה כללית יותר, שדיון בה נפקד כליל מטורה של גבירץ, והוא עצם הפיכתם של המטופלים הסיעודיים, בערוב ימיהם, ובשלב הקשה ביותר של חייהם, ל"מעסיקים", על כל החובות הנובעות מכך. דומה שרבים מהקשיים של תחום הסיעוד נעוצים בענין יסודי זה, ואין אלא להצטער שגבירץ לא בחרה לנצל את הבמה הנדיבה שניתנה לה ב"ידיעות אחרונות" להאירו. ככל שאנו סבורים כי הזכות לחיים בקהילה, לטיפול סיעודי באיכות נאותה ולקיום אנושי בכבוד הן זכויות יסוד המוקנות לכל – הדבר מחייב מדיניות טובה פי כמה מזו המונהגת כיום, ומעורבות מדינתית עמוקה ומשמעותית בהרבה בהסדרת התחום, בפיקוח עליו ובתקצובו.

חני בן ישראל היא עורכת דין בעמותת קו לעובד

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דן

    כתבתם תגובה שהיא לכל הפחות פי שניים מהטור המקורי, ואתם מעיזים לפתוח אותה בתלונה על "אתיקה עיתונאית מפוקפקת". אולי עכשיו תופיע תגובה לתגובה, באורך זהה? אולי יש עוד פרטים אישיים על אביה שאתם רוצים לחשוף פה, במסגרת ההתנצחות הזו?

    אין לי קשר למשפחה, אבל אודה ואומר שאני זוכר את הקשיש עם כסא הגלגלים והשלט עם סמיילי, שאמר "צדק חברתי לכל בני האדם". לדעתי התגובה שלכם היא לא ראויה – נכנסת יותר מדי לפרטים אישיים, ארוכה ומתנצחת מדי, וכוללת פסקאות ארוכות שהן מקסימות רלבנטיות בתור מכתב לעורך.

    1. Assaf

      Dan

      Are you serious?

      This is a statement from the organization, not a journalist article

      Gvirtz, on the other hand, used her direct access as a columnist in a newspaper with a million readers – and committed journalistic malpractice by slandering both Don and Kav La-Oved without giving them an ability to respond, and also while misrepresenting what they did say to her during the deliberations

      What is your agenda, Dan?

  2. igal

    אשרנו שיש לנו את עמותת "קו לעובד" .מאידך "האטימות והכוחנות" היא של עורכי הדין שמייצגים את עמותת קו לעובד,בבתי הדין לעבודה . הם פוגעים בעמותה ובעובדים .