• בגין ונחמה
    הצבעה שבטית
    מה מסמנים המונחים שמאל וימין בישראל? ראיון עם לב גרינברג
  • צלשלאמת
    אות קין
    כך לוהקה א"ק לתפקיד הפופולרי ביותר בז'אנר סרטי האימה

הָיֹה הָיָה מלך

באתי לנחם על מותו של אדם שלא הכרתי, אף על פי שהוא הכיר אותי יותר ממה שיכולתי להעלות בדעתי. לזכרו של דב נוי

"אתה יוצר גטאות רוחניים" – דוד בן גוריון, לאחר שסירב ללחוץ את ידו של דב נוי ז"ל.

כשנכנסתי לביתו של דב נוי ז"ל בירושלים, אליו הלכתי לפני כשבועיים כדי לנחם את חברי עמוס נוי על מות אביו, קיבלה את פני ספרייה מלאה אוצרות שלא ציפיתי להם: ספרים על גבי ספרים, כולם על קהילות בישראל, ביניהם ספרים נדירים על יהדות ויהודי תימן, חלקם נדירים עד כדי כך שכמעט שכחתי את מטרת ביקורי. עמוס, שראה את ההתפעלות שלי למראה אחד הספרים הללו – המתאר את סוגי הקשירות בחוטי כסף שידעו צורפי תימן בע"פ ותמונות שלא מצאתי בשום מקום אחר (וחיפשתי לא מעט) – דחק בי שאקח אותו ולכל הפחות אצלם אותו ואחזיר. כל אותו הזמן כמעט לא עזבה ידי את הספר, ושוב ושוב עברה בי המחשבה כי באתי לנחם על מותו של אדם שלא הכרתי, אף על פי שהוא הכיר אותי יותר ממה שיכולתי להעלות בדעתי.

דב נוי
דב נוי ז"ל

לעתים איננו יכולים להבין דבר עד שאנו פוגשים את הנגטיב שלו. ככה קרה הפעם: רק כששמעתי את פועלו של דב נוי ז"ל, חוקר הפולקלור ומי שהביא לתיעוד סיפוריהן של קהילות ועשרות אלפי אנשים, אשר ייסד את ארכיון הסיפור העממי – המונה היום קרוב ל-24,000 סיפורים מעדות ישירה של אנשים בני כל הדתות ועדות, ולא רק זאת, דאג בלהיטות לשמור רבבות של ספרים נדירים המתעדים את חיי הקהילות הללו; רק אז הבנתי כמה איומה ומסוכנת היא משנתו של בן גוריון, וכמובן, מה הערך שלא יסולא בפז בפועלו של נוי.

הרי מה ביקש בן גוריון אם לא לחנוק את הסיפורים כולם ולהתיכם לנרטיב אחד? זה הפשיזם – כשיש נרטיב אחד הוא תמיד בת קול של ההגמוניה. שום דבר לא יכול לקיים את האנושות ואת האנושיות מלבד אנשים, ואין איש בלי סיפור, הסיפור הוא עמוד השדרה הרוחני של כל אדם ואדם: כמו החיים, יש לו התחלה, אמצע וסוף. מי שמבטל את הסיפור שלך מבטל אותך כאדם, מי שמבטל את עדות חייך מול העולם, מבטל את קיומך, הוא המדכא.

ואז גם הבנתי מה החריד אותי כל כך בכתבה שהתפרסמה לא מזמן על מערך הצנזורה שפעל בין השאר במלחמת יום הכיפורים: חיילות היו קוראות את כל מכתביהם של החיילים. אחד אחד. עוברות ומסכמות. הסיכומים נאספו עבור הדרגים הגבוהים על מנת לתת להם מושג לגבי הלכי הרוח של החיילים ומעקב אחרי "המסוכנים" שבהם, כל זה כמובן, ללא ידיעתם. כמו גנבים ליקטו החיילות את הסיפורים על מנת לשלוט בָּמְספרים, אך גם להותיר אותם סמויים מן העין. דב נוי, לעומת זאת, לא רק הזמין אותם בגלוי לספר את סיפוריהם ולעתים אף הוסיף צילום שלהם ודאג לתעד גם את הרושמים עצמם, אלא כיתת רגליו מעיר לעיר, מכפר לכפר, מבית לבית, מאיש לאיש. בא בגופו בגלוי והציג את עצמו, הזמין אותם לספר את סיפוריהם, וכך היה אורח בביתם וברוחם, ובכך קיבל אותם באמת. למעשה, הוא התייחס אליהם כבני אדם. בן גוריון לעומתו, לא רצה בני אדם אלא אזרחים צייתנים, נאמנים כולם לנארטיב אחד ואתוס אחד. הוא לא היה מעוניין בסיפוריהם. אדרבא, ידע שהוא זקוק לעקור מהם את הסיפור.

מי שחונק סיפור אחד מדכא בן אדם, ומי שמדכא סיפורים רבים חונק קהילה. מן הבחינה הזו, כור ההיתוך ממשיך עד היום: אין מקום לנארטיבים אחרים, המתקיימים זה לצד זה. לא לבדואים, לא לפלסטינים, לא לנשים, לא להומואים ולסביות, לא לטרנסג'נדרים ולא למזרחים. מן הבחינה הזו גם אין הבדל בין בן גוריון לבנימין נתניהו – אותו גבר ואותו הסדר – אבל לא רק הראש אלא כל הגוף: בזמן שאני כותב את הדברים נפטר הרב עובדיה יוסף, וכמה סטטוסים גזעניים ובעיקר מזלזלים, עוברים בסך, בעיקר מצד אשכנזים, פה ושם גם מצד מזרחים – זהו המחיר של הפשיזם: אי קבלה של האחר, ובדיוק נגד זה פעל דב נוי ז"ל, או בעצם: לא רק בעד האחר, אלא שתכירו עד כדי כך שכבר לא יהיה אחר.

למעשה אי אפשר לומר שלא ידעתי דבר על דב נוי ז"ל לפני שהגעתי: במלוא הכנות, מאז שהכרתי את עמוס תיארתי לעצמי שתפיסה ייחודית כזו חייבת לגדול בחממה שמאפשרת מחשבה כזו. כלומר, תיארתי לעצמי שהיה לו מורה, והמורה הזה היה אביו. ואין לי דוגמה טובה יותר מהדברים שכתב עמוס בזמנו בקשר לפרשת ילדי תימן כדי להעיד על ההשפעה המדהימה שזכה לה מפי האדם הנפלא הזה. למעשה, אפילו אני לא שמתי לב כי כל הדרישה להוכחות ומסמכים בפרשה מבליעות הנחה משפילה וכואבת: אנחנו צריכים הוכחות, כי בינינו, מי מאמין לסבים והסבתות האלה? זה הכל: הכתישה של בני האדם כעדים מהימנים ושל הסיפור שלהם כעדות אמיתית – במיוחד של המיעוטים ביניהם ואלה שלא שייכים להגמוניה כי הרי את סיפורי השואה אנחנו מקבלים כלשונם – היא אם העוולות. כשעמוס ביקש להוכיח בקלות את פרשת ילדי תימן הוא לא נפנף בשום מסמך, הוא פשוט הסב את תשומת הלב לדבר המצער ביותר: הוא השיב את התוקף לדברי האימהות וחשף את ערוותנו, הוא גרם לנו להבין כי למעשה נשבינו מוקדם משחשבנו, וכי אנו מטילים ספק בדבריהם של זקנינו מבלי לשים לב אפילו – עד כדי כך הצליחה הגזענות והזלזול במיעוטים כבני אדם לחדור בנפשנו.

לא הכרתי את דב נוי ז"ל ולא ראיתיו מימיי, ובכל זאת, כשיצאתי מפתח ביתו – מלבד שלמדתי את אחד הדברים החשובים בחיי: אם אינך יודע מי האויב שלך פשוט שאל את עצמך שאלה פשוטה: מי דוחה את הסיפור שלך, אם אתה רוצה לדעת מיהו ידידך, שאל את עצמך מי נותן לו מקום – הבנתי שאין לנו כמעט מורים. כמעט ואין בכלל. אין לנו אנשים שיכולים לעזור לנו לדמיין כיצד אמורה להיראות מדינה הומנית, בלי חשש ובלי פחד, בלי גזענות ובלי זלזול כלפי האחר, אין לנו מורים שמעניין אותם בני האדם סביבם ולא המלכות, הסיפור ולא התספורת. המדינה הזו מזכירה לי אדם שהושחת עד שקם בוקר אחד ולא זכר את ההבטחה שהיה ולא היה מסוגל לדמיין את עצמו אחרת: עד כדי כך כבר איננו יכולים לדמיין משהו אחר ומפחדים מכל שינוי.

למזלי, מורים גדולים אינם מפסיקים ללמד כאשר הם מסתלקים מן העולם.

לא הכרתי את אביו של עמוס, אבל היום אני יודע: פעם היה אדם שהתחזה למלך, שסירב ללחוץ את ידו של מי שבאמת היה המלך. אכן, טוב קרה שבן גוריון לא לחץ ידו עם דב נוי ז"ל, שאילולא היה רגיל בכיבוד בני אדם וודאי היה עונה לו כדברי הנזיר ג'ושו לטיפש שפגש בדרכו: "אוקיאנוס מפריד ביננו". אכן אוקייאנוס.

דב נוי, 1920-2013, יהי זכרו ברוך.

עוד בנושא:

האדון ממוגדור: ילדותי עם אבא, דב נוי

אחרי מות – על דב נוי ב"הארץ"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דורית הרשקוביץ

    זה אחד הטקסטים הפוליטים הכי עמוקים ורגישים שקראתי אי פעם ! וואו. הרבה לחשוב עליו ועונג מובטח לקריאה החוזרת שעוד מעט אקרא:)

    בנתיים מהדהדות בי 2 אמירות:
    זו של הגדרת הפשיזם
    וזו של הגדרת האויב.

    כל כך חכם ומדויק.

    תודה לכותב ותודה לאל שיש במות למילים כאלו

  2. צחי

    טקסט מרגש.
    איפה נמצאת הספרייה שהקים דב נוי ז"ל?

    הסיפור הוא הכל. המציאות האכזרית שאנחנו חיים מוחקת סיפורים ומחליפה אותם בלוחות חלקים ובמספרים.
    האדם אינו אלא המורים הנקרים לו בדרך והמורים שהוא בוחר.
    זה מאמר חכם מאוד.
    תודה.

  3. רתם

    אמיץ ומרגש ומאד כנה

  4. נתן

    "אתה מתכוון למשפט כמו :" אלוהים חשב, כושים ילמדו תורה, נביא צונאמי נטביע את כולם…."

  5. משה

    מרגש ו..מכעיס..

  6. שושנה גבאי

    תנחומי לעמוס נוי ולך שלומי חתוכה הברכה, על דבריך המדוייקים והנבונים.

  7. מאיר עמור

    לו הייתי זה שיכול להעניק פרסים. לו הייתי קרוב אצל אלה שעורכים הכרה ציבורית במפעל אנושי. לו הייתי יכול ללחוש לאוזנם של המחליטים על הענקת הוקרה וערך הייתי ממליץ להעניק את פרס ישראל שלי לשלומי חתוכה על הדברים הייחודיים והמיוחדים שכתב כאן. הייתי ממליץ לו ואני משוכנע שהוא היה נעתר לעמוד ביחד עם פרופ' דב נוי על משבצת האנושיות. תודה על מאמר שמגמד את הרוע למה שהוא: מי אפסיים. תודה שלומי חתוכה.

  8. תום מהגר

    מרגש, פוליטי, אישי. יפה יפה. יהי זכרו ברוך.

  9. סמולן

    1. יש מלך מתחזה, ומלך אמיתי. קל להבחין ביניהם על ידי ארגון פגישה. בפגישתם, יקום המלך האמיתי ויבקש ללחוץ את ידו של המתחזה, ואילו המתחזה יסרב לו, תוך שהוא אומר שהאמיתי מקים "גיטאות רוחניים". אם כן, מלך מתחזה הוא בהיר, מנומק ופעיל. האמיתי הוא פסיבי, צייתן ולא מנומק.

    2. ולו היה זה אחרת? נניח שהסיפור היה שבן גוריון ביקש ללחוץ את ידו של דב נוי, ונוי סירב, תוך שהוא מפטיר כלפי בן גוריון "אתה מקים גיטאות רוחניים". האם משהו היה משתנה בטקסט למעלה? ברור שלא, על אף שהתפקידים היו הפוכים.

    3. מכאן, שאין לנו אלא להקיש שלא תכני הסיפור קובעים את תורת המלך, אלא משהו אחר. כמדומני שהיחס הנוגדני, בין בן גוריון ובין דב נוי, הוא הקובע. תאווה מסויימת לזיהוי של "מלך", של אשכנזי ריבון הממוקם בשנות החמישים-שישים המיתולוגיות, ואינו בן גוריון. הוא היה פעם בגין, המלך הזה, אלא שנתגלו לאקונות באיכות הפרוגרסיביות של דעותיו. המלך צריך להיות אנטי-בן-גוריוני במובן כלשהו (ולו צייתן ופסיבי), שהרי בן גוריון הוא הלא-מלך, והמלך מוגדר ביחס אליו.

    4. דב נוי פרסם שני מאמרים המצוטטים בערך שלו בויקיפדיה. בשני המאמרים נמצאות פסקאות שיש לקרוא בקפידה: הן מעלות ספק בדיוק הפוליטי של המלכתו. מאמרו "עדות בישראל" מתאר כיצד הציג את פרי ההילולים של מחקרי הפולקלור בישראל בפני חוקרים מובילים באירופה של פעם-פעם, וכיצד אלו התלהבו מאד מחוברות "דבר השבוע" שהביאו, כלשונו, "תצלומים.. המראים *לעין* (ההדגשה במקור) את נכסי התרבות החמרית המיוחדים לעולים: תלבושת עממית, קישוטים, כלי נגינה וכו'". הוא הציע את ישראל כמעבדה אתנולוגית-אנתרופולוגית (מרגרט מיד כתבה פעם משהו דומה מאד). מכל מקום, הצילומים הססגוניים שימשו את נוי להעברת מסר: "אסיר תודה הייתי לחוברות "דבר השבוע" על שהדגימו את הבעיות של מיזוג ומגע בינתרבותי" (http://jpress.org.il/Default/Scripting/ArticleWin.asp?From=Archive&Skin=TAUHe&BaseHref=DAV/1956/08/17&EntityId=Ar01800&ViewMode=HTML). על כן, צילומי תלבושות עממיות הדגימו את הקושי שבמיזוג ואפילו במגע "בינתרבותי".

    5. מהלך תיעוד זה נקשר על ידו לשאלת התרבות הכללית בישראל, דרך ציטוט של "חברי הועדה למוזיאונים אתנולוגיים ופולקלוריים… יחד עם הבעת תמיהה על שאין עדיין בישראל מוסד מרכזי לאיסוף הנכסים החומריים והערכים הרוחניים של העדות ולשימורם, כדי שישמשו בעתיד אבני-בנין לתרבות ישראלית סינתטית ומקורית, הובעה גם הנכונות להשתתף במימון אלבום-תמונות אתנולוגי של העדות בישראל". אם כן, ראשית, הבעיה היא שאין בישראל של ימי המאמר מוסד מרכזי העוסק באיסוף נכסים חומריים (ורוחניים) מהעדות. זוהי תלונה המופנית, כמדומה, לקורא דוד, רב אמן בהקמה וניהול של מערכות ארגוניות מרכזיות. הבעיה היא לא שיש עודף מירכוז, כך נוי, אלא שיש פחות מדי ממנו, ובתחום הניכוס התרבותי אין כלל. שנית, מוצגת כאן תיאוריה שלמה של כור היתוך: ההיתוך הוא דימוי המדבר, כידוע, על יצירה של נתך משולב, סגסוגת של כמה וכמה מתכות, שנצרפו בחום לכדי סוג של מתכת אחת. ניכר שלנוי אין בעיה עם הרעיון הזה, ולהיפך: הוא עוסק במרץ באיסוף של חומרי גלם שיכנסו לכבשן הצורפות התרבותי, במטרה ליצור "תרבות ישראלית סינטתית ומקורית", ובעיקר – אחת. זו תחליף את המצב הנוכחי חסר המרכז, ותפתור את קשיי המצב הבינתרבותי.

    6. מאמרו "קיבוץ או פרט – למהות היצירה העממית", מתאר סוג של פתרון לעניין. נוי יוצא נגד איפיון מיתולוגי של יצירה עממית כמשהו שנוצר, בפועל ממש, בידי קולקטיב. לשיטתו, יצירה היא לעולם תוצר של פרט יצירתי. מה שמכונה "יצירה עממית" הוא יצירה פרטית, המנוכסת על ידי הכלל (כלל כלשהו), המוחק את קישורה ליוצרה-בפועל ומציין אותה ללא שמו. לשיטתו, ישראל (שוב בתפקיד המעבדה האתנולוגית) מציגה מקרים רבים שבהם שירים נוצרו על ידי יוצרים פרטיים, ועברו לרשות הכלל באופן זה. זו אבחנה חשובה התומכת אידיאולוגית, כמובן, בתיזות שוק חופשי. לאחרונה דווקא נהוג לערער על מהלכים מהסוג הזה, ולציין את החשיבות המופלגת של החברה כולה בתהליך היצירה. מכל מקום, נוי מציע דן בתיאוריה הזו דרך המהלך הרגיל לשעתו של ראיית הפרימיטיבי כאותנטי, ושל ראיית הפרימטיבי-אותנטי כמודל בהיר למורכב ולמתורבת (כך, הוא עובר במהירות מ"אחד משבטי האינדיאנים, ההופים" שביקר אצלם "כחבר משלחת מדעית אתנולוגית" אל המילה העברית "משורר", "שהוא גם סופר-יוצר וגם זמר במקהלת החזן"). על רקע זה, מזכיר נוי שוב, ובקצרה, את תיאוריית ההיתוך שלו, ומבקש לאחד סביבה את האתנולוגים והאנתרופולוגים מהעולם כולו, כשותפים במלאכה: "ארצנו [כמדומה שנוי לא פקפק בכך שזו ארצנו] יש בה כדי לשמש מעבדה חשובה לכל חוקר ועובד מדעי בשדה האנטרופולוגיה, הסוציולוגיה והפולקלור. יתבוננו-נא הקרובים למקורות היצירה העממית בעיר ובכפר, מורים ופעילים בישובי עולים וכיו"ב – יתבוננו-נא בדרכי התהוותה של יצירה זו ויעירו על כך ברבים. הערותיהם יאירו לא רק לנו, מוקירי תרבותנו המקורית, המושתתת על בסיס של יצירה עממית על-עדתית, בריאה וסינתטית, כי אם גם לפולקלוריסטים ולאנטרופולוגים בעולם כולו" (http://jpress.org.il/Default/Scripting/ArticleWin.asp?From=Archive&Skin=TAUHe&BaseHref=DAV/1954/12/31&EntityId=Ar00505&ViewMode=HTML).

    7. במילים קצרות אלו, מתאר נוי לא פחות מאשר את הפרויקט הבן גוריוני כולו באופן שבו הוא נתפס בעיניו-הוא. לא ניכוס אלא ריכוז, לא היתוך מוחק ומכחיש אלא חיבור מעצים ומשחרר. לא סינתיזה כמלאכותיות סינתטית אלא סינתיזה כצירוף. לא גטאות רוחניים אלא חיבור לעולם. למעשה, אם אכן התרחשה הפגישה כפי שתוארה, אפשר אולי לראות במאמרים הללו תגובה רצינית להפליא להערה שבן גוריון, כביכול, אמר לו. המלך האמיתי אינו שונה במיוחד מהמלך המתחזה.

    8. סימן השאלה לגבי עצם תיאור המפגש נוגע למשהו אחר: מדובר בעדות מכלי שני, העוסקת באירוע קצר וקטנטן, שבו בן גוריון לא לחץ את ידו של חבר מערכת דבר. הם כנראה הכירו עוד קודם, וקשה להבין את ההקשר המלא של מאורע כזה, ובוודאי להפוך אותו לטקס הכתרת מלכים, בלי לדעת עוד משהו על אפני השיח במערכת דבר. והרי דבר היה, לפי מיטב היצוג הנכון פוליטית, שופר השלטון הפשיסטי.

    9. בנוסף, יש בעצם התיאור סוג של פרכה שהכותב כנראה אינו מודע לה: אם התיאור נכון הרי שהפשיזם של בן גוריון היה סובלני להפתיע לדעות אחרות משלו, ובפרט בעניין ריבוי הנארטיבים שחשוב כל כך לכותב. אם התיאור לא נכון הרי שבן גוריון אולי היה הדיקטטור המדומיין המתואר למעלה, אבל מלך אמיתי שכאילו התנגד לו, לא היה (כאילו, שהרי כאמור תיאור הפגישה מצביע על משהו אחר, פסיבי יותר).

    10. אפשר לדון בהקשרים הרחבים של הסיפור הקצר הזה, שהפך בידיו האמונות של הכותב ללא פחות מאשר טקס לאיתור אויבים. אני לא רוצה להכנס כאן לשאלת "מיהו פשיסט", אלא לציין שגם בתמונה ההיסטורית הזו יש פרטים מתעתעים, והצבעה עליהם, וגם ביקורת, היא בשום פנים לא ביטוי של אויבות. למשל, נראה שנוי עסק בביקורת מתוך חיבה ומחויבות גדולה.