• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

מרגישים מוזנחים

פעם תימנים, היום אתיופים. פעם מפא"י, היום מפלגת העבודה. השחקנים מתחלפים והתמונה נשארת. אבל לא הכל נותר כשהיה. קורה משהו חדש בבחירות המוניציפאליות ברחובות
עופר כסיף

מספרים על בן גוריון שאמר , בערך, את המשפט הבא: "אינני יודע מה העם רוצה, אך אני יודע מה העם צריך". יש הרואים באמרה זו חזון ומנהיגות, ויש הרואים בה (ואני בהם) התנשאות ואף נימה של רודנות – משל יודע המנהיג הנישא מעם, כביכול, מה טוב לעמו יותר מבני ובנות העם עצמם. כאשר אמירה שכזו מתייחסת לקבוצה ספציפית בעם (מגדרית, אתנית, עדתית) המוצגת כנחותה בהשוואה לזו הדוברת, אזי להתנשאות נוסף גם נופך של שוביניזם, גזענות ודעות קדומות, וזאת לפחות בשלושה מובנים. ראשית, עצם ההבחנה בין קבוצות, כאילו לכל אחת "טבע" או "מהות" משלה, נגועה בהכללה וסטראוטיפיזציה: כאילו היו כולם אותו הדבר בתכונותיהם, אופיים וכיו"ב. שנית, ההבחנה המדוברת איננה "אופקית" אלא "אנכית", קרי, היררכית; במילים אחרות, אין מדובר כאן בהבחנה מהותנית גרידא אלא בהבחנה "איכותית" – בהפרדה מפלסית של ממש, במובן האתני של המילה: בין קבוצות הנבדלות זו מזו ברמתן ודרגת התפתחותן, כביכול. אבל, שלישית, להבחנות הללו ישנה כמובן משמעות פוליטית: באם קבוצה כלשהי נחותה בהתפתחותה וברמתה, הרי שזו אף איננה מסוגלת להכיר בטובתה שלה ולקדמו. כלומר, לא רק שלקהילות מסוימות "טבע נחות" משלהן, אלא גם שהמנהיג "הלבן והטוב" מכיר את ה"טבע" הזה טוב יותר מאלו הניחנים בו ויכול לדאוג להם טוב יותר מאשר הם עצמם. כך יכול היה להצדיק הליברל ג'ון סטיוארט מיל את השלטון הקולוניאלי הבריטי בהודו: ההודים, כתב, אינם מפותחים דיים כדי לשלוט על עצמם. התועלת והצדק, הוסיף, מחייבים שהאומה הבריטית המתורבתת תשלוט בהודים ותובילם לדרגת ההתפתחות הראויה לשלטון עצמי. המקסימום שניתן לאפשר לאותם "ברברים" הוא ייצוג עצמי אל מול השליט "הלבן והנאור" ובהתאם לציפיותיו – בד"כ במסגרתם של ארגונים ותנועות השייכים למעשה לכוח הקולוניאלי, סרות לציוויו ומצויות בשליטתו האפקטיבית.

יחסה של מפא"י ההיסטורית תחת הנהגתו של בן גוריון כלפי עולי יהדות ארצות האסלאם לקה בכל התחלואים הנ"ל. בן גוריון עצמו לא חסך שבטו מבני עדות המזרח ולא פעם התייחס אליהם בבוז ובמילות גנאי. בהארץ מיום 10 בינואר 1949, למשל, אף הגדיל וטען (כאשר ניחוח של תורת הגזע באוויר), כי יהדות אירופה היא העומדת בראש העם "גם מבחינת הכמות וגם מבחינת האיכות". תפיסה מהותנית וגזענית זו קנתה לה אחיזת קבע בהתנהלותה הפוליטית של מפא"י: מחד, העילית האשכנזית המפאיניקית הכתירה את עצמה כנציגת "אבק האדם" (כפי שהתייחס בן גוריון לא פעם לעולי המזרח) וטיפחה במודע את תלותו הכלכלית-פוליטית במוסדות השלטון, ומאידך עודדה ארגונים ומפלגות לוויין מסוג מפלגת "ספרדים ועדות מזרח" ומנהיגים אינטרסנטיים מזרחיים כגון בכור שטרית ושלמה הלל. בד בבד, כל יהודי מזרחי אשר העז לקרוא תגר על ההגמוניה המפאיניקית בכלל ועל מעמדה של מפא"י כנציגת המזרחיים בפרט, הושמץ כפלגן, לא פטריוטי או סתם בטלן ועושה צרות. כך, למשל, היה בעיר רחובות בשנת 1961 עת התקיימו חגיגות היובל להיווסדה. במחאה על הוצאת השכונות התימניות (שעריים, מרמורק ועוד) ממסגרת החגיגות, פרצו מפגינים בני אותן השכונות לבית התרבות העירוני ולבמות הבידור שהוקמו ומחו נמרצות נגד הדרתם. תגובתו של שופר מפא"י עיתון דבר היתה חד משמעית וכינתה את המפגינים ככאלו שאינם עושים דבר למען המדינה, למען עצמם, לעדתם ולמשפחותיהם. מיהו, אם כך, התימני האותנטי והראוי? הנאמן לציוויי מפא"י כמובן – זה המרכין ראשו בפני השריף ההסתדרותי המקומי.

יניב מרקוביץ על רשימת כיכר העיר עוז בעיתון שמוציאה מפלגת העבודה - "קול הרוב"
יניב מרקוביץ על רשימת כיכר העיר עוז בעיתון שמוציאה מפלגת העבודה – "קול הרוב"

ניתן אם כך לראות שבדברי הבלע שפרסם, צירף עצמו יניב מרקוביץ' להיסטוריה מפלגתית מפוקפקת ביותר בה "הפרדה מפלסית" בין קבוצות אתניות היא שם המשחק – הפרדה שכולה גיבנת אותה רבים מחברי "העבודה" של היום מנסים שלא במקרה להסיר מעל גבם. והנה בא המנהיג החדש וכאילו העלה באוב והצמיח מחדש את פרי הבאושים של שנות ה-50. ראשית, את הקהילה האתיופית הוא מציג באופן מהותני ומבזה: לא עוד ציבור חושב ותוהה אלא עדר הזקוק לרועה; לא קהילה עם מחלוקות וויכוחים פנימיים אלא גוש מונוליטי שכולו "טבע" אחד ו"מהות" אחת. שנית, לאבאי זאודה המוביל את רשימת עוז ולאנשיו, ש"העזו" לחבור ל"כיכר העיר", הוא מתייחס בדיוק כפי שהתייחס עיתון דבר למפגינים ב- 1963: הם המפצלים, ומדוע? משום שהם בורים ונבערים, כמובן! אינם מבינים דבר בניהול חייהם ואינם מכירים בטובתם האמיתית המגולמת בגאונותו של המושיע הטוב, מר מרקוביץ. ולראיה, הלגלוג המתנשא מבית מדרשו של מרקוביץ: "אבאי ירצה בפני בני הקהילה על 'ההפרדה המפלסית', על ה'פיתוח מושכל של העיר' כמו גם על 'צדק תכנוני…". יתירה מכך, בידיעה של מרקוביץ אין מילה על ההזנחה הפושעת של הקהילה האתיופית ברחובות אלא רק על תחושת ההזנחה (ככתוב, הם "מרגישים מוזנחים"), כאילו מדובר היה בתחושת שווא סובייקטיבית שכל כולה קיטורים ובכיינות אוריינטלית, אותה תפיסה שאפיינה את חסידי בן גוריון ושותפיו ה"אוריינטליסטים" ולא במציאות אובייקטיבית.

יניב מרקוביץ' אכן יכול להרצות היטב על "ההפרדה המפלסית" בין השכונות המבוססות "הלבנות" ברובן לבין השכונות המוחלשות בהן הרוב הוא "שחור", אך כל מי שמעוניין להבין את ההפרדה הזו כפי שהיא נחווית ע"י הקורבן ולהיאבק נגדה, אכן ראוי ורצוי לו לשמוע את אבאי ואת חבריו לרשימה.

עופר כסיף הוא ד"ר לפילוסופיה פוליטית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רות

    בן גוריון פעל נכון עד קום המדינה,הקים מוסדות שלטון,הפסיק את ההתנגדות לבריטים בזמן מלחמת העולם השנייה,ועוד . אך עם קום המדינה,כפי שכתב ד"ר עופר,גרם לכך שאוכלוסיה שלמה נשארה מאחור,ובכך כולם נפגעים עד היום