string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

אבי לא רצה שאלמד מוזיקה. אבל פעם אחת הוא לא התאפק

בין פיוט לפילוסופיה: מאיר בוזגלו מספר על אביו, גדול פייטני מרוקו במאה ה-20, ר' דוד בוזגלו. מתוך "הפיוט כצוהר תרבותי"
מאיר בוזגלו

לניסים שושן ז"ל

חראם עליק תכון —יא עיני…

חי רם על כל יכול —יה אלי…

א

מרגע שאני זוכר את עצמי הפיוט היה שם. טבעי, ברור מאליו, ודווקא משום כך מתמזג בקלות עם דברים אחרים. היו דברים אחרים רבים. עבד אל-והאב, ואום כלת'ום (הטרנזיסטור בעגלה בדרך לסופרמרקט), זקי מורן הטורקי, סלים הללי, החיפושיות, רוק'נרול, רוק כבד, בטהובן ומוסיקה קלאסית בכלל, אריק איינשטיין, לד זפלין, וכמובן ג'טרו טאל. היו עוד. אבל הטרנספורמציה העמוקה היא מרוברט פלנט של לד זפלין אל יאן אנדרסן של ג'טרו טאל. על רקע כל אלו מה יעשה את הפיוט בולט כל כך?

אבא השתדל מאוד שלא נלמד לפייט, ולא לשיר. בראש ובראשונה הוא דרש מכל תלמיד שבא ללמוד אצלו שיהיה לו מקור הכנסה כלשהו. לא חשוב מה: דוור (מרוקאי יודע שפות? דוור!), מורה, ספר. חשוב להקטין את התלות בקהל, שכן היום הקול אתך, מחר לא. באשר לי אבא רצה דבר אחד: שאלמד תורה. אבא לא השאיר כפר או עיר במרוקו שלא היה בהם, וכשהיה בא לשם היה פוגש את רב המקום, ויושב ולומד עמו תורה. מספרים גם שבכוח הזיכרון העצום שניחן בו היה מתקן ספרי תורה שהשתבשו. פעם הגיע לעיר אחת, והרב המקומי, שגילה את יכולותיו של אבא בתלמוד, כעס כל כך שהוא מקדיש זמן לפיוט עד שסטר לו על לחיו. אבא ישב ובכה. ואכן, שעות אחדות לפני מותו ציווה אותי, רק אותי, שאלמד תורה.

ובכן, אבי לא רצה שאלמד מוזיקה ושאעסוק בה כלל. אבל פעם אחת הוא לא התאפק. בימי שישי היינו מתפללים בחדרו הקטן, ממש קטן. תמיד סיימתי את תפילת העמידה לפני כולם, ועד שאבא, רפי אחי ז"ל ושלום יבל"א סיימו את תפילתם הייתי מתופף. מה תופפתי? את תיפוף המועדון הטכני שליווה את צעדת חג העצמאות. אחרי שסיים להתפלל שאל אבא: "למה אתה מתופף קצבים כאלה?". השבתי לו: "ומה אתופף?". "תעשה משהו שלנו". והוא הנחה אותי על פי המקצב הערבי הידוע. זהו. זה הדבר היחיד שנאמר לי.

יאן אנדרסן הביא אתו עולם שלם. מעל לכול שילוב בין תוף לא קונוונציונלי לחליל, לרוק שמחה. זה אפשר לי להניח את הבחילה של סארטר, את מה שמאוחר יותר יתגלה כשיממון של פינק פלויד, ואת הכעס של הרוק הכבד בסוגריים. מעבָר זה הביא עמו גם גיבורים אחרים, שהבולט שבהם הוא יעקוב קדוש. יעקוב הוא צַבּע לקיומו וקיומו שירה. האיש חי את יאן אנדרסן. עם מכונת כתיבה משוטט בלילה ביערות הכרמל וכותב שירה. Songs from the Wood. הי"ו.

ר' דוד בוזגלו. לא השאיר כפר או עיר במרוקו שלא היה בהם
ר' דוד בוזגלו. לא השאיר כפר או עיר במרוקו שלא היה בהם

ב

אחרי פטירתו של אבי לא דיברתי עליו. שנים. לא יכולתי לומר מאומה משום שידעתי היטב שלא אובן. אין בכך טרוניה או האשמה, אלא השלמה ברורה עם העובדה שאיש לא יבין על מה אני מדבר. בתקליט של מוזיקת אָלה אנדלוסית, שקנה אחי רפי ז"ל, שר מישהו עם קול שהזכיר לי את קולו של אבי. לפעמים דמיינתי שזה תקליט שהקליט אבי ונשכח, ובעצם קולו הוא שמתנגן שם. לכך נוספו פה ושם הקלטות של הרב חיים לוק אצל האחים אזולאי. אחת ההקלטות היתה בעלת השפעה מכריעה, דווקא בגלל המילים. הפיוט "כי אשמרה שבת" הוצלב במילים ערביות המדברות בשבח הבריאה. שורה בערבית על הבריאה ושורה בעברית על השבת.

הימים היו ימי לימודיי באוניברסיטה העברית, שאליה הגעתי ללמוד מתמטיקה ופיזיקה. ולמה האוניברסיטה העברית? בגלל ליבוביץ'. הקצידה בביצוע חיים לוק שנהגתי לשמוע לבד לבד – אפס תהודה מן הסביבה, לא היה לי אז חבר מזרחי אחד לרפואה – פגעה בול: הפיוט עומת עם ליבוביץ'. השיר "לחם ויין טוב, בשר ודגים…" פגש את "זה אינדיפרנטי מבחינה ערכית" ואת "גנרל טוג'ו". תשאלו: איך יכול פיוט לפגוש פילוסופיה? הרי זה כמו מלחמה בין אריה לכריש; במָקום שטמון כוחו של זה טמונה מוגבלותו של זה, ולהפך. כאן ניסוח חד, מואר, ברור, צלול, מלא כל כך אמת ויושר, פוגש מילים הקלועות בתוך ניגון, ואילו כאן מנגינה קסומה, שכל הזהות היהודית יוצאת לקראתה, מכשפת את הנפש ומייתרת כל שיח פילוסופי. ובכל זאת פגש הפיוט את ליבוביץ'. זה סימן שיש פיוט אצל ליבוביץ', כשם שיש אמת פילוסופית בקצידה.

הבנתי שיש כאן חלופה תרבותית שמאיימת על עצם המרחב שבו אמורה להתהוות הזהות. מישהו מציג השקפת עולם ומצפה שתענה לו בשאלה, בביקורת מבריקה, בהצבעה על נקודות תורפה: התעלמת מ… לא שמת לב להקשר… אמנם… – ופתאום עולות מילים ומנגינה ועושות עבודה ממין שונה כל כך. ממפגש זה יוצאים כל מיני ניצוצות, חלקם שירה חלקם אמירה. עונג שבת, לדוגמה, מערער על הדיכוטומיה בין ערך לצורך. המצווה, עבודת ה' לשמה, היא העונג עצמו. לעומת זאת, מהות הפיוט אינה בניגון שמעבר למילים, נשמתו במילותיו.

אין כאן ניגוד. ראו את האהבה העזה של ליבוביץ' לפיוטי ר' יהודה הלוי.

והסיפור מסתעף: שיר שכתב אבא בעקבות עיוורונו רצה להקדיש לנחמה ליבוביץ', שלימים התברר לי מפי חביבה פדיה שהיתה נשואה לסגי נהור. והנה ליבוביץ' הנביא הזועם עומד אתי. אני מעריץ אותו, אבי את אחותו נחמה, ואנחנו מקיימים מעין קשרים משפחתיים. מירה עופרן והעניין בהוראת המתמטיקה רק יעצימו את הדבר, ולכך תצטרף תרצה ליבוביץ' – עתידים היינו לחשוב יחד איך ללמד ב"קהילות שרות" את "אשרך ארץ שמלכך לא ענד את חרבו" של אבא. דומני שפסקל הוא שאמר: "הם באו לפגוש סופר אבל פגשו אדם". המפגש של צעיר שנלחם לפלס את דרכו עם ליבוביץ' מוליד ידידות משפחתית של ממש. יהודים.

ג

שלמה בר וארז ביטון עשו את שלהם. פנתרים שחורים, סדנאות על ה"אחר" במכון ון ליר, שפה חכמה לניתוח ביקורתי. לפני כן הכרתי את פרנקנשטיין, שביקש להפריד ילדים מהורים, ואת פוירשטיין, שאמר שאסור למחוק לילד המרוקאי את כל עברו בבת אחת, ולא נורא אם יישארו כמה שירים ומנגינות, ועוד ועוד. בקריאה חשדנית זו של אידיאולוגיה אני סוף סוף קורא מה כתוב באנציקלופדיות על הפיוט. קורא, סוגר. עוברת שנה, קורא וסוגר. עוברות שנים, קורא וסוגר. ואז… קורא ומבין: יש שני מושגי פיוט – פיוט של אקדמיה ואנציקלופדיה, ופיוט של בני אדם רגילים. ליתר דיוק, יש פיוט של אקדמיה ויש פיוט. פיוט של אקדמיה, למשל, לא הכרחי שתהיה לו מוזיקה. מישהו החליט איך להבנות ולעצב את עולם הפיוט, גזר משירת ישראל גיבורים כמו יניי, יוסי בן יוסי, ויצר מרחב דומם. כל אלו אינם פיוט במובן הרווח אצל אנשים מן הרחוב. במקום שבו תבקש הנהרה, הסברה, הרחבה, תקבל אפוא תיאור מוזר שאינו עונה על שאלתך.

בסופו של דבר הצלחתי להסביר לעצמי מה נדרש. פחות או יותר. הגדרתי את הפיוט והתוויתי בקווים כלליים את מה שאפשר לכנות הפנומנולוגיה של הפיוט. המשחק הייחודי בין המילים למנגינה, ההארכה, ההבדלים התרבותיים בין ביצועי הפיוט השונים, ובמיוחד ההכרה הרחבה בהשפעת ר' ישראל נג'ארה. פיצוח הבורות של האליטה האקדמית בכל הקשור לפיוט המרוקאי… ולאט לאט התגלתה דמותו של ר' דוד בוזגלו במלוא קומתה והדרה. מה זיכני בהבנה הזאת? הרי דווקא היותי בנו מנע ממני להכיר בגדלותו. איזה אקדמאי יעז להביט באביו ולספר עליו לחבריו? ייזהר לבל יתבלבל בין אהבתו לאביו ובין הערצתו לאיש! והחברות והחברים האזינו, נענו והובילו, וכבר נכתבו דברים, ועוד ייכתבו.

ד

היה יום קר, גשום ואולי אפילו מושלג. איני זוכר בבירור. באו התלמידים של אבא. משה אוחיון מדימונה, הרב חיים לוק שיחיה, וואעיש כהן חתם וניסים שושן ז"ל. תמיד הוזמנתי לאירועים בהשתתפות גיבורים אלו. הם היו הבית, הם שולחן השבת הצוהל, בר המצווה, בית הכנסת, שירת הבקשות – והנה הם כאן על בימה אחת במכון ון ליר, כולם ישובים. דודי מחלב התלהב מאוד. הם ישבו וסיפרו. זה אחר זה סיפרו זיכרונות, בדיחות, פיסות חיים.

ההכנות ליום הזה היו ארוכות. העמידו מונית לרשותו של ניסים שושן, הגיע אוטובוס מדימונה למכון ון ליר. שירה אילצה את יעקוב קדוש לנסוע עם עוד אדם. הוא לא ידע שהוא עתיד לקבל את מתנת חייו, שיזכה לנסוע עם ניסים שושן. למכון ון ליר הזכויות. יורשה לי להזכיר: ההרצאה המכוננת על המסורתיות בוון ליר לוּותה כבר היא, בפעם הראשונה, בפיוט. הרבה מתח באוויר – מי יבוא ומי לא ביום הגשום והקר הזה? והם באו. וחלק מזה אף מתועד באינטנרט.

וכולם יקרים. ניסים שושן מוזמן עם התלמידים. הוא נלחם על חייו. המחלה פשתה בו ולא נותר זמן רב. קבוצת קריית שמונה נולדה בזכות ניסים. הוא גילה את ליאור אלמליח, והיה מושך אותו בעבותות אהבה לפיוט. נסע מעיר לעיר ללמד פיוט. הכול בחינם, ולפעמים אפילו נתן מכספו מתנות צנועות לעידוד הפיוט. התלמידים יחד. הם ידעו הרבה תחרויות ומתחים. ניסים מספר כיצד פגש לראשונה את אבי בגיל שתים-עשרה, ואיך קרא לו אבי מן הקהל וביקש ממנו לשיר. חיים לוק מתגרה בחיבה, באהבה, נותן לו הזדמנות לומר משהו: מה היה השיר, תשיר אותו… נראה אותך. והוא נותן את קולו בשיר. הוא שר בנחת את השיר המוקלט האחרון שלו. הנה הוא, מתוך "רינת ציון" של ציון עמרם מיוסט:

חי מחסי לעד עינך מִנּי נא אל תעלים

מתי תיכון עיר מלכות בית תפארתי וזר יאלם.

יום קציני עלי כני ירד כמטר על גז וכרביבים

החייני בקרב ימים והנחני מקדש עולמים

חי רם על כל יכול… יה אלי

תולה עולם אשכול… יה אלי

אני שושנה בין חוחים חונה

וביתי בית אלקנה היה ליענה

ולך שוכן עליה

יום יום עיני צופיה

חי רם על כל יכול… יה אלי

תולה עולם אשכול… יה אלי

בך כיסלתי בך תקוותי

מול משטיני בך אדגול

אלו מילים שהלביש אבי ז"ל על "יא נסי, נסי אלעהד" (בתרגום חופשי: "אתה השוכח את שבועת האהבה"). מה חשב שושן כששר "החייני בקרב ימים", "אני שושנה בין חוחים חונה"? האם חש בליטוף של רבו, הסועד אותו בשירו האחרון? כך בוון ליר, יעקוב קדוש בקהל ובדוברים, ואחריו נשרך כצל יאן אנדרסן, דודי זיכרונו לברכה, התלמידים של אבא, חביבה פדיה האהובה כל כך. סוף ההתחלה.

פיוטהפיוט כצוהר תרבותי: כיוונים חדשים להבנת הפיוט ולהבנייתו התרבותית

עורכת: חביבה פדיה

מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד

521 עמ'

לתוכן העניינים, פתח הדבר ולרכישת הספר

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. מאיר עמור

    לעיתים מזומנותת ומזה זמן רב מאז אני מכיר את פרופ' מאיר בוזגלו, אני תוהה עם עצמי, כיצד מצליח פרופ' מאיר בוזגלו להיות סמן של אנושיות, חן, חסד ורחמים רבים כל כך? למרות הכל. יכולתו לרכך את נוקשותם של חיינו הפוליטיים בישראל היא ייחוד אנושי, שלי אין לגביו כל תשובה. אני עומד מולו נפעם וחסר יכולת התייחסות. אולי פרופ' חביבה פדיה תוכל להאיר את עיננו בייחוד הזה.
    תודה לפרופ' חביבה פדיה ולפרופ' מאיר בוזגלו על המפעל המשותף והיפה שלהם אשר העניק ומעניק לנו שורשים שלא ידענו על קיומם למרות שחשנו בהם כל חיינו.
    תודה.

  2. אלי פילו

    רבי דוד בוזגלו ז"ל, אין ספר בזה, הוא תופעה מיוחדת בעולם הפיוט היהודי מרוקאי המתחדש למן המאה העשרים והלאה. את פיוטיו במרוקו שרנו מבלי להבין את עומק המשמעות בשפתו העברית המצוחצחת כל כך שגם כיום הרבה אינם יכולים לפרשה…רבי דוד ידע להסב תענגו שלם לכל השומע אותו, ויתכן כילד צעיר לא הערכתי מספיק את תרומתו, אך כיום אני יודע שהוא עשה את הבלתי אפשרי. מקומו במקומות המכובדים ביותר בשירה היהודית כאן בארץ ישראל…וחבל שהדבר אינו כך…את בנו מאיר יצא לשמוע בכמה הרצאות…אך זכורה לי הרצאה על תשעה באב, שסחבו אותי בכוח אני מודה…וזהו…יצאתי, ננעצתי בכיסא ויותר לא יכולתי לזו שמא חלילה אפסיד ולו מילה אחת מהרצאה מאלפת זו מפיו של בנו, גברת פדיה ורבי חיים לוק…..חבל על דאבדין……

  3. עמי

    ומה קטנות וחלשות הן המילים להביע את עומק ההזדהות והתחושה היומיומית וחווית הדיסוננס בין מקומו של הפיוט במה שנקרא העולם האקדמי ובין שורשיותו, טבעיותו והיותו מוביל בחיי היום יום, חול, שבת ומועד אצל מי שזכו לכך – "אללה ירחם בוק" זצ"ל וחבל על דאבדין ולא משתכחין.

  4. waknin abraham

    אני זוכר בילדותי שישבתי בבית הכנסת והפייטן רבי דוד בוזגלו זצ"ל פצח בפיוטים – אם הפיוט לכבוד חתן וכלה, או לכבוד חתן הבר מצווה, או לברית מילה – רבי דוד בוזגלו זצ"ל תמיד שימח את המתפללים בפיוטים הנפלאים והנעימים :
    רבי נחמן מברסלב אמר, מי שמשמח אחרים יורש גן עדן :
    השער של גן העדן נפתח בפני הזמרים והבדרנים אוטומט :
    סוף דבר – יהיה זכרו ברוך של הצדיק רבי דוד בוזגלו – ונשמתו צרורה בצרור החיים עם כל הצדיקים והחסידים