string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

לומדים לשדוד: על אדמות הנגב, 1948

"סבורני שטעות בידך. אתה כראש המדינה העברית לא תוכל לגזול את אדמת הבידואים", כך אמר איש קק"ל יוסף וייץ לדוד בן-גוריון, מבלי להבין שמי שטועה פה, ובגדול, זה בכלל הוא. הצצה לדיונים בהנהגה הציונית ב-1948 – זרעי הפורענות של תוכנית פראוור ב-2013
גדי אלגזיגדי אלגזי

היסטוריון ופעיל חברתי, חבר בתנועת התחברות-תראבוט

 

"האם נשדוד אדמה?" (דוד בן-גוריון ליוסף וייץ, 07.05.1948)

מוקדש לאהוד פראוור, בני בגין, יוסף וייץ, להוגי "תוכנית פראוור" וכל המוסדות המיישבים של התנועה הציונית

 

בימים אלה דנה ועדת הפנים של הכנסת ב"חוק פראוור-בגין" – החוק להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, כלומר החוק להשלמת נישול הבדואים ועקירתם מאדמותיהם. חוק פראוור נועד להשלים תהליך ארוך של נישול. שוד אדמות הבדואים התרחש בעצם כבר לפני עשרות שנים – בעיקרו בין 1948 ל-1954. אבל הנישול לא הושלם; תושבי הנגב הערבים התעקשו להחזיק בקומץ אדמותיהם, היו מוכנים לסבול חיים של מצוקה מתמשכת ב"כפרים בלתי-מוכרים" ובלבד שישמרו על אחיזה כלשהי באדמותיהם. הם חיו בצל הריסות בתים יומיומיות, נענים במצוקה מתמשכת. ועכשיו צריך להשלים את מה שהתחילו בו ב-1948.

לכבוד הדיון בחוק פראוור, הנה הצצה לדיונים בהנהגה הציונית ב-1948. זהו רגע חשוב, כי הוא מעיד על כך שמומחי הקרקעות של התנועה הציונית עדיין הכירו באותו זמן בזכויות הבדואים לקרקע. בעשר השנים שקדמו ל-1948 הם התמקדו ברכישת קרקע מבדואים – וזאת לא יכלו לעשות אלא על בסיס הכרה בזכויות הבעלות שלהם. בתחילת 1948 הם הכירו עדיין בבעלות הבדואים על הקרקעות, לא מתוך טוב-לב ולא מתוך ראייה שוויונית – אלא משום שעדיין לא הבינו שבאמת אפשר להתעלם מזכויות הבעלות ולשדוד אדמות בכוח. בשביל זה יש מדינה. בשיחות בין מנהל מחלקת הקרקעות של קק"ל, יוסף וייץ, לדוד בן-גוריון, שברובן עסקו באדמות הנגב, אפשר לראות את המפנה מתרחש.

ביקור חברי דירקטוריון קק"ל בנגב: יוסף וייץ, אברהם הרצפלד ואברהם גרנות, 1942. עדיין לא הבינו, שבאמת אפשר להתעלם מזכויות הבעלות ולשדוד אדמות בכוח (מתוך ארכיון קק"ל)
ביקור חברי דירקטוריון קק"ל בנגב: יוסף וייץ, אברהם הרצפלד ואברהם גרנות (גרנובסקי), 1942. עדיין לא הבינו, שבאמת אפשר להתעלם מזכויות הבעלות ולשדוד אדמות בכוח (מתוך ארכיון קק"ל)

ב-3 בפברואר 1948 נתקל וייץ בבן-גוריון. האחרון שואל אותו כבדרך אגב, האם תרצה קק"ל לקנות ממנו אדמה במחיר 25 לא"י לדונם. וייץ עונה: אם האדמה היא ערבית, ויתנו לנו קושאן [שטר בעלות] וחזקה – נקנה. בן-גוריון צוחק ואומר: "קושאן – לא, חזקה כן," ובכך הסתיימה השיחה. וייץ חשב שבן-גוריון מתבדח: מאין לו לדוד בן-גוריון אדמות ערבים? ומה פתאום הוא מוכן למכור לקק"ל קרקע ערבית שהוא מחזיק בה, למרות שלא קנה אותה כדת וכדין?

למחרת נפגשים שוב בן-גוריון, וייץ וראש קק"ל אברהם גרנות (גרנובסקי). אז מתברר לוייץ שבן-גוריון היה רציני לגמרי. "שיחת ההיתול מאתמול על קניית קרקע היא בגדר תוכנית אצל בן-גוריון. הצבא שלנו יכבוש את הנגב, ייקח את הקרקע לידיו וימכרנה לקק"ל במחיר של 20–25 לא"י הדונם. והרי לו מקור למיליונים." גרנובסקי משיב לבן-גוריון בצחוק: "אין אנו חיים בימי-הביניים, והצבא אינו גוזל קרקע. לאחר המלחמה יחזרו הבידואים למקומם – אם בכלל ייצאו – ויקבלו את אדמתם". גרנובסקי לא מעלה בדעתו, שמנוסתם של אנשים מבתיהם בזמן מלחמה תהפוך לפליטות של קבע. לאחר שנים של קניית קרקעות מטעם קק"ל, ראשיה לא מנחשים שבן-גוריון חושב כמה צעדים הלאה ורואה אפשרות להשתלטות על קרקעות לא על-ידי קנייה ומכירה. לאחר השיחה מזכיר וייץ לבן-גוריון, כי "האדמה הטובה בנגב היא קניינם של הבדואים ובעדה צריך יהיה לשלם." הוא צדק ביחס לקניין הבדואים; הוא טעה כשחשב שמעתה צריך יהיה לשלם בעדה.

בן-גוריון. "בהתיישבותנו בנגב נצטרך לשכוח הרבה דברים ישנים וללמוד הרבה דברים חדשים. לא נאכלס הנגב בדרכים האורתודוקסיות, אם כי המוסדות אינם מסוגלים עדיין לחשוב במושגי התקופה החדשה."
בן-גוריון. "בהתיישבותנו בנגב נצטרך לשכוח הרבה דברים ישנים וללמוד הרבה דברים חדשים. לא נאכלס הנגב בדרכים האורתודוקסיות, אם כי המוסדות אינם מסוגלים עדיין לחשוב במושגי התקופה החדשה."

הימים הם ימי 1948. דברים משתנים במהירות. שבוע לאחר מכן נפגשים שוב וייץ ובן-גוריון. הפעם מסביר לו בן-גוריון את הדברים ברצינות ומתווה באוזניו את הנתיב החדש של ההתיישבות הציונית. וייץ רשם את דבריו ביומנו: "בנגב לא נקנה קרקע. אנו נכבוש אותו. אתה שוכח שאנו במלחמה, וכל הבידואים שיילחמו בנו לא ישובו, ואלה שיישארו – ניתן להם קרקע לפיתוח ולא כסף."

בן-גוריון רואה כבר בחזונו פליטים שלא ישובו, שאדמתם תעבור לידי המדינה. את הבדואים שיישארו בתחומיה לא תפצה מדינת ישראל, הסובלת ממחסור במזומנים, אלא תיתן להם "קרקע לפיתוח" – ככל הנראה מהקרקעות שגזלה. וייץ לא מאמין למשמע אוזניו: "סבורני שטעות בידך. אתה כראש המדינה העברית לא תוכל לגזול את אדמת הבידואים." עוד טעות.

וייץ לא אמר את הדברים מתוך גישה המגנה על זכויות הפלסטינים. הוא תמך באופן עקבי בתוכניות טרנספר, וקידם אותן במהלך מלחמת 1948 בעצמו – שכנע אחרים, התגבר על התנגדותם והפעיל את קק"ל כגוף עצמאי לקידום הרס כפרים ומניעת שיבתם של יושביהם. הוא אמר לבן-גוריון שלא יוכל לגזול את אדמת הבדואים, כיוון שהיה רגיל עדיין לשלב הקודם במהלך הקולוניזציה הציונית – השלב שבו בהעדר עליונות פוליטית ברורה מול העם הילידי, קודם תהליך הנישול וההתנחלות באמצעות רכישת אדמות. וייץ לא העלה בדעתו עדיין שוד אדמות באמצעים פוליטיים – ובן-גוריון לעומתו, שבמרכז השקפתו עמדה המדינה על צבאה וכוחה, יכול היה בהחלט לדמיין איך יגזול את אדמת הבדואים "כראש המדינה העברית". הוא רמז על כך בנאום פומבי: "בהתיישבותנו בנגב נצטרך לשכוח הרבה דברים ישנים וללמוד הרבה דברים חדשים. לא נאכלס הנגב בדרכים האורתודוקסיות, אם כי המוסדות אינם מסוגלים עדיין לחשוב במושגי התקופה החדשה." בקק"ל, כך אמר, עוד רגילים לרישום בטאבו "ואינם מאמינים בדרכי הרכישה החדשות"…

בחודשיים הבאים מתחוללת המפולת האמיתית. כפרים וערים מפונים, זרם הפליטים הפלסטינים גובר. וייץ – כמוהו כמנהיגים ציוניים אחרים – אינו מאמין למראה עיניו. חודשיים לאחר השיחות המצוטטות כותב וייץ לאשתו, "עד כמה השתפר מצב רוחנו: צבאנו הולך וכובש כפרים ערבים, ושוכניהם פוחדים ונסים כעכברים." הוא גם מסביר לה איך הושגה התוצאה: "אין לך מושג, מה התרחש בכפרים הערבים. מספיק שבלילה ישרקו מעליהם כמה פגזים והם נסים על נפשם. כפרים הולכים ומתרוקנים, ואם נמשיך בדרך זו – ובוודאי נמשיך בגבור כוחנו [הצבאי] המצויד – אז יתרוקנו עשרות כפרים מתושביהם. הפעם ירגישו גם אלה השאננים טעם פליטים מהו."

פליטי-מלחמה נעשים עם של פליטים, לא מעצם העובדה שנמלטו מאזורי אסון בשעת מלחמה. כך נוהגים רוב בני האדם בשעת מלחמות, ודאי בשעת מלחמות המכוונות לאוכלוסייה אזרחית. השאלה המכרעת – מעבר לשאלת הגירוש המאורגן – היא כיצד להבטיח שיישארו פליטים, שהמנוסה הרגעית תהפוך לפליטות שאין ממנה חזור; ומבחינתו של וייץ וההנהגה הציונית, שאלה זו מלווה באתגר נוסף: איך לשנות באופן בלתי-הפיך גם את יחסי הקניין – להפוך מנוסה זמנית לנישול קבוע. תשובתו של וייץ היא פשוטה וחותכת: למנוע מהפליטים לחזור, לעשות כל מה שניתן כדי לפנות אחרים – וליישב מיד את אדמותיהם. אין לו שום התלבטויות בשאלות אלה; הוא רק שואל את עצמו, אם יש ביד קק"ל והמוסדות הציוניים מספיק משאבים כלכליים ומספיק אנשים כדי להתנחל בכפרים הנטושים.

וכך, באפריל 1948, חודשיים לאחר שיחותיו עם בן-גוריון שצוטטו לעיל, וייץ מפנים כבר את המצב החדש. בשיחות עם חברים שונים בהנהגה הציונית הוא מעלה את שאלת "פינוי הערבים", וכך מוקמת "ועדת הטרנספר" כדי "להפוך את בריחת הערבים לעובדה קיימת". במקביל הוא מפעיל את קק"ל עצמה כדי לגרש את מי שנשארו ובהמשך ישלח בולדוזרים להרוס כפרים נטושים. במאי 1948 כבר משוחח וייץ עם בן-גוריון בשאלה, מה לעשות עם האדמות הפלסטיניות. בשיחות פנימיות כאלה, שכרגיל אינן נשמרות בכתובים, מדברים גלויות, בלי כחל ושרק. בן-גוריון מתלבט עם וייץ בקול רם, מחפש את הנוסחה: "האם נשדוד אדמה?" התשובה טמונה בשאלה. נראה שבן-גוריון שכח, מוסיף וייץ, "מה שאמר לפני זמן, שיכבוש את הקרקע במלחמה". אבל הנוסחה תימצא: המדינה אכן תשדוד – ותמכור לקק"ל קרקעות ששדדה במסגרת שייקרא בסופו של דבר "עסקת המיליון" הראשונה והשנייה, כדי לטעון שקרקעות הפליטים הטובות אינן בידה. מצטערים! כבר מכרנו לקק"ל.

אחת מעשרות ההריסות של אלעראקיב. להפוך מנוסה זמנית לנישול קבוע. צילום: Photo by: Oren Ziv/ Activestills.org
אחת מעשרות ההריסות של אלעראקיב. להפוך מנוסה זמנית לנישול קבוע. צילום: Photo by: Oren Ziv/ Activestills.org

במאי 1948 מבין יוסף וייץ, שהמצב באמת השתנה מיסודו: "מושגים עומדים להשתנות והנחות הולכות להתערער". "גאולת האדמה", הוא מבין, לא תתבצע מעתה בעיקרה על-ידי קק"ל והמוסדות הציוניים אלא על-ידי המדינה. וזאת –"בדרך שלא ציפינו לה: בריחת הערבים תביא לידי מהפכה קרקעית גמורה, כי הם לא יחזרו, אדמתם תישאר בלי בעלים והמדינה עתידה להחרימה." זו חלוקת העבודה החדשה: המדינה תחרים (תשדוד, אם להשתמש במלים שבהן השתמשו בן-גוריון ווייץ בשיחותיהם) וקק"ל ושאר ה"מוסדות המיישבים" יעסקו בהתיישבות (ופה ושם – בשוליים או במקומות קשים – גם ברכישת אדמות בדרכים שונות). המפנה הזה התרחש בחלקו במהלך הדיונים על עתידן של אדמות הנגב – וזאת, חודשים לפני שנכבש בידי צה"ל…

בדצמבר 1948 הדברים כבר ברורים. וייץ רוצה שקק"ל תקנה קצת אדמות מערבים – ובן-גוריון אוסר זאת. מעתה והלאה, הוא אומר, תקנה קק"ל אדמה רק מהמדינה. ומאין יהיו למדינה אדמות? כיצד בכלל תוכל למכור אדמות שאינן שלה? בן-גוריון מתחמק מתשובה ישירה ואומר רק ש"הממשלה, המדינה, היא כל-יכולה". האם תשאיר מדינת ישראל קצת קרקע לפליטים שישובו? בן-גוריון עונה מפורשות: "לא, לאורך הגבול ובכל כפר ניקח הכל, כפי צרכי התישבותנו. את הערבים לא נחזיר."

הפגנה נגד תוכנית פראוור, רהט 28.06.13. צילום: Shiraz Grinbaum/ Activestills.org
הפגנה נגד תוכנית פראוור, רהט 28.06.13. צילום: Shiraz Grinbaum/ Activestills.org

וכך אכן קרה. המדינה עושה זאת גם כיום. היא נוהגת בהתאם לעקרונות פעולה פשוטים, שנוסחו כבר ב-1904 על-ידי מורו ורבו של וייץ – מנחם אוסישקין, שעמד שנים בראש קק"ל. המשימה היסודית של התנועה הציונית, חשב אוסישקין, היא השגת "זכות בעלים" על אדמת הארץ כדי שתהיה "ארץ ישראל יהודית". איך משיגים קניין בקרקע? "רק באחד משלוש דרכים הללו: בכוח – על-ידי כיבוש במלחמה, לשון אחר גזילת אדמה מידי בעליה; קנייה שבכפייה, כלומר הפקעת נכסים בכוח הממשלה; וקנייה לרצון הבעלים [כלומר רכישה ללא כפייה]."

אלו מבין שלוש הדרכים האלה אפשרית עבורנו, הציונים, שאל אוסישקין. איננו יכולים, כך כתב ב-1904, לרכוש אדמות בכוח הנשק: "לעניין זה חלשים אנו יותר מדי". לכן, קבע, נשארו בפנינו הדרך השנייה והשלישית – החרמה וקנייה. אין כאן עניין של עקרונות אלא של נסיבות משתנות ושל האפשרויות שעמדו בפני התנועה הציונית: לאחר 1948 אפשר היה לעבור מרכישת אדמות בדרך קנייה לשיטה הראשונה והשנייה שסימן אוסישקין – לכיבוש צבאי וגזל מאורגן בכוח המדינה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. סמולן

    הסייג הבסיסי נמצא כבר בתשובתו של בן גוריון: "הבידואים שילחמו בנו": לא כל הבידואים נלחמו בנו, וכזכור היו וישנם בדואים שנלחמו עמנו.
    אבל: הטענה המשתמעת היא בערך כך: אותם מהבדואים שנלחמים בנו, נלחמים בנו כי הצדק איתם. הצדק איתם כי אנחנו נקח את אדמותיהם של אלו שילחמו בנו. אנו נעשה זאת רק אחרי המלחמה, אבל הם חשים את זה איכשהו כבר עכשיו. ילידים בעלי אינטואיציות חייתיות ועילאיות הם ממאפיני הרומנטיקה הקולוניאליסטית, כולל גלגוליה בלוחמי חירות פלסטין. מכל מקום, בחושיהם החדים יחושו הצודקים את העתיד, ובכך ישתתפו בהבאתו. מנקודת מבט זו, בן גוריון בוודאי שלא שגה: יתכן שגם לו היו חושים חדים, ראיית עתיד וכדומה. גם הוא היה מין יליד-על. הבדואים, נניח, חשו שתהיה מלחמה, שאלו שילחמו בה יפסידו, שיבתם תמנע וקרקעותיהם יוחרמו (אולי גם צפו את הדרכים שבהם השמאל העולמי יחזיק אותם משועבדים למטרת הגליית היהודים מחדש, והרי גם זה מבאס בסופו של דבר). בן גוריון חש גם הוא, כנראה, באפשרות של מלחמה ונצחון, והוטרד ממימוש תנאי האפשרות שלו. לאחר שבא לו הרעיון המוזר, הוא ככל הנראה הנפיק אג"ח ישראלי, כלומר לקח הלוואה, כבש את הנגב, האויבים ברחו או גורשו (לפי עדותו של אורי אבנרי, בעיקר ברחו), הלא-אויבים שהיו מיעוט נשארו, ואת קרקעות האויבים שנטשו ניתן היה למכור לקרן הקיימת ולהחזיר את ההלוואה. לא כזה גאוני, אבל בפירוש מקיים סיכון מסויים.

    אבל מה שמוזר הוא שכל זה אינו רלוונטי לענייננו. הערבים היושבים היום בנגב הם לא צאצאיהם של האויבים, אלא ההיפך. נכון, בתהליך מעניין המדינה הביאה אליהם את הזהות הפלסטינית, כלומר האויבת, ונכון שהמצב השתכלל עד כדי כך, שהיום אלגזי לא מעלה בדעתו לומר שהבדואים הם אזרחים נאמנים למדינה – כלומר, שהם ציונים – פן יפגע הפרויקט של פלסטין הגדולה. בדואים צריכים להיות פלסטינים, כדי שיוכלו לשמש בשר תותחים במלחמה (הסונית, המרכסיסטית, ועוד כמה) נגד זכות היהודים לפוליטיקה,

    למרות ההצלחות הללו, שהן באמת קיימות, משפטית המצב האנטי-ציוני עדיין אינו רלוונטי, והבדואים הם לא יותר ולא פחות מאשר אזרחים של מדינת ישראל, שחיים במצב די קשה, והשתלטו שלא כחוק על 3% מאדמות הנגב. לא יעלה על הדעת שישראל תכיל אנשים שחיים במצב הבעייתי כל כך שבו חיים הבדואים בנגב, והפתרון הפשוט ביותר הוא להעניק להם את רוב האדמות שהם יושבים עליהם, או משהו דומה. ברור שיהיו זעקות שבר מהשמאל – הזעקות הללו יתקיימו בכל מצב שלא מוליך לחורבן ישראל, וחשוב להבין זאת. אנשים כמו אלגזי אינם מעוניינים בפתרון הבעיה אלא בהחמרתה. לאו דווקא באופן מודע, אלא באופן מבני: השמאל מעוניין בהחרבת המדינה ורואה בחורבנה את הטוב העליון. לפיכך, כל מה שאינו מוליך לחורבנה הוא לכל הפחות פגם בטוב העליון – ולכן יש למחות עליו ולנסח את המחאה הזו.

    אם הטענה הזו נשמעת מוגזמת, כדאי לקרוא שוב את הפוסט למעלה: יותר מששים שנה לאחר מלחמת העצמאות, אלגזי טורח לקשר בין הקמת מדינת ישראל ובעיית הבדואים של היום. למה ? כי הוא רוצה שיהיה קשר כזה, זה למה. הרצון הזה לא יעלם, וישראל תמשיך להיות הרוע בעיני אלגזי גם אם הבדואים יקבלו, כל אחד, משהו שמקביל לחוות השקמים. לכן, אם וכאשר מתכננים הסכם בקשר לבדואים, או בקשר למחאות אחרות שהאנטי ציונים שותפים להם, אין להניח בשום צורה שההסכם הזה יקנה שקט מהאנטי ציונים. אממה, יכול להיות שהם יעברו למטרה אחרת.

  2. Diogenes

    Many thanks for an excellent article and for your glorious opus.

    Keep up the good work, up to 120!!!

  3. שמחה

    חילופי הדברים בין וייץ לבן גוריון רחוקים מלתאר את מה שהתרחש באותם הימים. 1) בן גוריון היה מי שהכשיל את פעולות ועדת הטרנספר בזמן המלחמה (לאחר המלחמה וייץ דווקא הצליח ליישם את זממו בזכות פעולות מתוחכמות יותר שלמעשה עקפו את סמכותו של בנ"ג). 2) לבן גוריון לא באמת היו תוכניות ברורות לגבי הנגב וכך גם לויץ. מדיוני ועדת הנגב וועדת הטרנספר שלאחר המלחמה עולה כי אלוף פיקוד דרום (דיין) והמושל הצבאי היו קובעי המדיניות ובעלי העניין היחידים. דיין הצליח להפוך את העזזמה לאויב מספר אחת ולקבוע את גבולות הסייג כשהוא הציג נתונים דמוגרפים מעוותים. 3) וייץ אמנם היה איש דמות מוכרת וחזקה, אבל הוא נאלץ להיות זהיר במיוחד דווקא בתוך הקק"ל ולכן את המדיניות האגרסיבית קבעו, לפחות לכאורה, גופים חיצוניים (כמו ועדת הטרנספר).

  4. גדי

    תענוג לקרוא את דבריו של "סמולן", שאינו נוהג להזדהות. כל תיאולוג ישמח על נסיונו לפרש את דברי בן-גוריון, שאמר בפירוש על מה מדובר: על שוד אדמות. "סמולן" לא מסוגל להגיד את זה ולכן הוא צריך לעשות קפיצה קטנה: "את קרקעות האויבים שנטשו ניתן היה למכור לקרן הקיימת." לא, לא ניתן היה – רק שודדים יכולים לעשות זאת, ווייץ עוד היסס, וגם אחרים. "סמולן" כבר לא.
    המצאות? בשפע: הבדואים "השתלטו שלא כחוק על 3% מאדמות הנגב." כדאי לקרוא את מסמכי התנועה הציונית לפני 1948 כדי ללמוד כיצד העריכו מומחי הקרקע שלה את כמות הקרקעות של הבדואים בנגב.
    יש אכן להבדיל בין גזל קרקעות מי שהפכו לפליטים לבין גזל קרקעותיהם של מי שנשארו כאן והפכו אזרחים. זה גזל – וזה גזל. אם "סמולן" באמת רוצה לדעת איך נלקחו מהבדואים שנשארו בנגב והובטח להם שלא יאונה להם כל רע ושזכויותיהם יכובדו – קל להסביר זאת. לשם כך נועד חוק רכישת מקרקעין התשי"ג-1953. אלה שתי הדרכים להשגת בעלות שמסמן הטקסט, בעקבות אוסישקין: כיבוש צבאי והחרמה מכוח צו, בכוח הנשק ובכוח החוק.
    אבל נעזוב, "סמולן" כותב: "הפתרון הפשוט ביותר הוא להעניק להם [לבדואים] את רוב האדמות שהם יושבים עליהם, או משהו דומה" ובהמשך הוא מניח שלא אהיה מרוצה אם "הבדואים יקבלו, כל אחד, משהו שמקביל לחוות השקמים." האמת, אני ממש אהיה מרוצה, ואשמח על הפתרון הראשון; לא צריך להעניק כלום: להכיר בזכותם על רוב האדמות שהם יושבים עליהם. התחלה לא רעה.

    1. סמולן

      1. תיאולוגיה: לכבוד הוא לי להמנות על מסורת אינטלקטואלית הכוללת גם את רבי עקיבא, אוגוסטינוס, אל-גזאלי, סופי שול ועובדיה יוסף. במידה והכוונה היא להתפלפלות, כלומר שימוש בהסברים מורכבים, אפשר להוסיף גם את איינשטיין, פיינמן אדוארד סעיד וחומסקי יבדל"א. מה רע.

      2. אותו גזל עצמו: כבודו משמש, אם איני טועה, כמרצה להיסטוריה. עם כל הכבוד לתחום הזה, אבחנות בנוגע לסוגי גזל – אם בכלל – לא נופלות בו, כלומר לא בצורה שאינה וולגרית ולעתים גם מביכה. לענייננו, הטענה שאויבים המתמידים באויבותם לא ישמרו נכסים שברשותם – ובפרט אדמה שצריכה עיבוד – אינה כה בלתי נתפסת. בנוסף, קיימת מסורת מסודרת וברורה למדי של הפקעת נכסים לטובת הכלל (למשל, בסוציאליזם). בנוסף שלישי, גזל שיטתי בוצע בתקופת המנדט ועוד לפניה בתמחור קרקעות שנמכרו לציונים. הגזל הזה, שמטרתו היו כספי אלמנות ויתומים, הוביל לכך שבממוצע, הציונים שלמו על ארץ ישראל כפול ממחירה – כולל ההפקעות שלאחר 1948. להפתעתי (טוב, לא באמת פתיעה), שני הטיעונים האחרונים אפילו לא נזכרים אצלך.

      3. שאלת העתיד: בכל מקרה, בן גוריון לקח ככל הנראה סוג של הלוואה (מיהודים בעולם), ובנה לעצמו מנגנון שבעזרתו היה יכול להחזיר אותה (שוב דרך כספים של יהודים). הכספים שימשו למימון המלחמה ושיקום הפליטים שהושלכו על המדינה על ידי אנטי-ציונים קדומים (מתועדים ומפורשים לחלוטין). האם יש בעיה מוסרית בהפקעת קרקעות של אנטי-ציונים כדי להלחם באנטי ציונים אחרים, או לשקם את פגיעותיהם (והשיקומים היו חלקיים, כמובן, כמו גם יעילות המלחמה)? יש שיאמרו שלא. בכל מקרה, טכניקת המימון המתוארת על ידך יכולה לעמוד גם במבחן מוסרי שטוען אחרת: בן גוריון לא בהכרח גירש, אלא נערך לאפשרות שתהיה בריחה המונית. אתה חושב שזו אפשרות שולית, שלא ניתן להגיע אליה אלא במידה והיא המטרה המרכזית ? מצויין, יכול להיות שהוא היה נבון ממך. זו לא בושה. בכל מקרה, קיימות עדויות היסטוריות לא מבוטלות, בלשון המעטה, שבאותו זמן עצמו בן גוריון ראה את עצמו כמנהל מלחמה קשה ומורכבת כנגד צבאות, ושלפיכך ניהול בריחת וגירוש הפלסטינים היה בהכרח בעדיפות משנית. אולי הוא לא היה טוב בהתמקדות ובהפרדה בין מטרות ראשוניות ומשניות לשיטתך. חבל, הוא נחשב ליוצא דופן דווקא בהקשר הזה. לפיכך, לא סביר לי שאתה מתאר את הפעילות המרכזית שלו, אלא יותר הערכות לקראת מקרה צפוי עבורו. המקרים מהסוג הזה לא תמיד התממשו. כפי ששגב העיר לאחרונה בביקורת על ספרו של אבי שילון, עדיין לא נחקרו העמדות ההזויות למדי שבן גוריון אימץ מעת לעת.

      4. את ביקורתי על העיסוק של המדינה בבדואים אזרחי ישראל לא הבנת, וכנראה בגלל שניסחתי אותה באופן פגום. מה שהתכוונתי היה שלכל היותר – ואנא לשים לב לכך – לכל היותר מדובר בקבוצה שהשתלטה שלא כחוק על 3ֵֵ% מאדמות הנגב, ומשתמשת בהם למגורים בתנאי עוני קשים. גם אם ההשתלטות באמת היתה כנגד החוק, היא בוודאי לא היתה נגד הצדק. האם היא היתה בהתאמה לחוק ? אני בספק בקשר לטענות עובדתיות שהצד האנטי-ציוני מנפק. הן מוחלפות מעת לעת, בהיותן מטרתיות. אבל נניח לך ולחבריך למסע. הבדואים שגרים בנגב הם בשום פנים לא במצב שבכלל מתקרב לאויבות, ולכן השיקול הלאומי פשוט לא נמצא בתמונה. אם הם השתלטו על הקרקע, הרי שעשו את זה בזהירות ובאופן מינימליסטי, כמוכח מהשימוש שלהם בה לדיור בתנאים קשים בלבד. חייבים לעזור להם, כלומר לנו, שכן לכל דבר ועניין הם אנחנו. בשביל זה יש לאומיות.

      5. בקשר להצהרת שביעות הרצון שלך מפתרון לא הורסני לעניין הזה, הרשה לי להשאר לא משוכנע. מעולם לא נתקלתי באנטי ציוני המסוגל להצביע על משהו טוב שביצעה הציונות אי-פעם. לעומת זאת, כולם יודעים לבצע הצבעה כזו בענייני המשטר העירקי, הנאצי, הסובייטי, הקובני, וכן הלאה עד לאימפריה הרומאית והשושלות הפרעוניות. מסיבה זו הגעתי למסקנה שברגע שפעולה ציונית נאמדת בזמן עבר, היא בהכרח רוע. האם זה יהיה ככה גם מחר בבוקר? לך תדע. נשום עמוק, ורשום משהו בשבחי הציונות. הפרך אותי. בהצלחה. ושבת שלום.

      1. גדי

        נו "סמולן", אם אתה משווה את עצמך לרבי עקיבא, אוגוסטינוס, אל-גזאלי, אז באמת נסחפת. בסך הכל קצת טוקבק אנונימי.

        אם נראה לך שבאמת מותר למדינה לקחת לאנטי-ציונים (כלומר, לערבים, דבר ברורות!) את רכושם כרצונה – וזה מה שאתה אומר – תבורך: אתה באמת שודד חסר-בושה. אפילו יוסף וייץ התבייש (קצת).

        אתה מבלבל שוב ושוב בין ניצחון במלחמה ובריחה, גירוש ופליטות – לבין בעלות. מה לעשות, אלה שתי שאלות נפרדות. גם לפליטים יש זכויות בעלות. אין רשות לנשל אותם (וודאי לא את הפלסטינים שנשארו בתחומי המדינה). הזכויות האלה לא מתפוגגות – לא מכורח מלחמה, לא מכוח בריחה ופליטות, וגם לא מכוח שייכות לעם הלא-נכון או החזקה בהשקפה הלא-נכונה. כן, מדובר בגזל.

        עמדתו של בן-גוריון לא היתה הזויה. היא התממשה לחלוטין: מתוך קרקעות הפליטים הפלסטינים שהועברו אך ורק למשמורת זמנית (כך בדיוק) לידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים (והתיקים מלאים בדיונים משפטיים על כך), וממנו הועברו לידי "רשות הפיתוח", נמכרו אכן אדמות שלא כדין לקק"ל בעסקת מיליון הדונם הראשונה ובעסקת המיליון השנייה (שהתבצעה רק באופן חלקי). קודם שודדים אדמות – אחר כך מוכרים אותן: בדיוק ככתוב.

        ביחס לאדמות בדואים מיהרת כצפוי לסגת מכל הכרה בזכויותיהם וחזרת לספר על "השתלטות על אדמות". אתה "בספק בקשר לטענות עובדתיות שהצד האנטי-ציוני". בדיוק לזה התכוונתי ב"תיאולוגיה": אתה מתאמץ ליישב את הסתירות עם הדוגמה שאתה מחזיק בה, ולא תיתן לעובדות או לטיעונים להפריע לך. אבל מה לעשות, יש עובדות. בן גוריון ביקש למשל את חוות דעתם של שלושה מומחים – "ערביסט" בכיר, איש קק"ל והמומחה לרישום קרקעות בימי המנדט, שאין ציונים מהם, ביחס לשאלת זכויות הבדואים בקרקע (1952). הם ענו לו, שאין מנוס מהכרה בזכויות הבדואים לקרקע שהם מעבדים כיוון שכך היה נהוג בימי המנדט, וכך נהגה קק"ל לפני קום המדינה. דברים ברורים, ולא מאהבת ערבים חלילה או אנטי-ציונות. בן-גוריון כמובן הזמין גם דעה נגדית, וקיבל אותה…

        אין לי כל כוונה "לרשום משהו בשבחי הציונות" עבור מישהו שמנסה בכל כוחו לחמוק מדיון בעובדות ומסתתר מאחורי כינוי עט. חשוב מזה: הרשימה הצביעה על המשיכות עמוקה במדיניות הציונית, מבן-גוריון ועד היום. זה עורר את חמתך. אבל בינתיים התפרסם סדר היום של הממשלה ליום ראשון, 10 בנובמבר. הממשלה מתכוונת להחליט ביום ראשון (לכבוד "יום בן-גוריון" כנראה, שחל ביום ששי) בישיבה מיוחדת במדרשת שדה בוקר בנגב, על הקמת ההתיישבות היהודית חירן, ולנקוט באמצעים הדרושים כדי לאפשר זאת – כלומר, לגרש את תושבי הכפרים עתיר-אום חיראן היושבים במקום. בנוסף לכך תדון בהקמת עוד ישובים ליהודים בלבד. יותר ציונות מזה?

        1. סמולן

          1. שים לב לפליק-פלאק המהיר שלך. ראשית הכפשת אותי באשמת "תיאולוגיה". ציינתי בשמחה מספר תיאולוגים, ומסתבר שעכשיו אני מואשם בכך ששמתי את עצמי בחברתם. מסתבר שעכשיו הבעיה היא שאני לא תיאולוג, או לא מספיק תיאולוג. הבעיה היא לא שאתה נוקט בהכפשות בריוניות, אלא החשש שמדובר בחוסר יכולת לנתח מהלכים מורכבים. לא נורא, כל העניין הזה שולי לטענות ולטיעונים (ככה זה בתיאולוגיה).

          2. לא טענתילזהות בין ערבים ואנטי-ציונים. יש ערבים ציונים – בוודאי שהיו ב 48 – ויש יהודים אנטי ציונים (וגם הם היו ב 48).

          3. לא טענתי גם שהמדינה צריכה, יכולה, או בעלת זכות עקרונית להחרים רכוש לאנטי ציונים. אנטי-ציונים הם לעתים קרובות אזרחים נאמנים לגמרי, ולכל היותר נוקטים במחאה לא אלימה או בהצפה של דיונים בגבולות השיח כפי שהם נקבעים בחוק ובנוהג. לא טענתי בשום מקום שלמדינה יש זכות להחרים רכוש לאזרחים אנטי-ציונים. טענתי עסקה באויבים שנלחמו במדינה, וברחו או גורשו. בישראל, אויבים כאלו הם לעתים קרובות אנטי-ציונים, וגם ב 48 מדובר היה באידיאולוגיה חשובה. כזכור, הרעיון הוא שליהודים יש זכויות פוליטיות מוגבלות בהחלט, כולל ובפרט שלילה של התארגנות מדינתית (הם לא עם, הם עם מסוכן, העמיות שלהם מבוססת על דת ודת היא בהכרח שטות, הדת נכונה ומכוח הפרשנות הנכונה שלה יהודים צריכים להמנע קיום מדינתי עד בוא המשיח, וכן הלאה, לעתים בבת אחת). עד כאן לא עסקנו בשום דבר מהותי.

          4. באופן מוזר, לב העניין הוא גם לא אוסף טענותיך הלא מנומקות בדבר זכויותיהם של פליטים שהם גם אויבים, וביתר דיוק, של אויבים שהיו פעם תושבים, והיו יכולים להיות אזרחים. אתייחס אליהן למרות שהן לא הדבר החשוב במקרה עצמו. אני לא טוען שלאויבים אין זכויות, אלא שהפקעת קרקעותיהם יכולה להיות מהלך סביר, ולכל היותר אפשר להתלונן על כך שלא שולמו פיצויים לבעלי הקרקע. אלא שלא מעט רפורמות קרקעיות בוצעו בלי מתן פיצויים לבעלי הקרקעות, ולא מעט שמיטות חובות מדינתיות בוצעו גם הן ללא פיצויים. זה בוודאי לא המקרה הראשון שבו מתרחש מהלך מהסוג הזה, ומן הסתם גם לא האחרון. המהלכים שבוצעו בישראל לאחרונה ביחס למאגרי הגז שנתגלו, היו גרסה מעודנת וזהירה של לקיחה-ללא-פיצויים (וטוב שבוצעו). למעשה, הטייקונים מדומיינים לא אחת כאויבים בדיוק על מנת שהחרמת רכושם תחשב סבירה… ובכן, במקרה שבו מדובר באויבים מוצהרים המשמרים את האויבות שלהם ומחכים ל"סיבוב שני", המצב די סביר. לכן, עד שתנמק מדוע לישראל לא היתה זכות לבצע את החרמת הקרקעות ומכירתן, אחזיק בדעתי שהיתה לה זכות כזו. אגב, אם תנמק באופן מוצלח אולי לא תשנה את דעתי, אבל תוכל לכל הפחות לגרום לאנשים להבין מדוע אתה חושב כפי שאתה חושב.

          5. אלא שכל זה הוא רק בלבול שיטתי שהכנסת למערכת, שכן בפועל, מדובר בזכויות של אזרחים ולא של אויבים. הבעיה היא שלנו, אזרחים ישראלים שחלקם חיים בתנאים קשים בנגב, ולא של אויבינו לשעבר שחיים מחוץ למדינה וקרקעותיהם הופקעו לפני הרבה שנים. הנה העניין: הקרקעות הופקעו לטובת אזרחי ישראל. בין אם זכויותיהם של האויבים נפגעו באופן בלתי מוצדק או לא, צריכות כתוצאה מהמהלך הזה להיות יותר קרקעות זמינות לאזרחי המדינה. הבדואים בנגב הם אזרחי המדינה, לכן כתוצאה מהמהלך הזה צריכות להיות להם יותר קרקעות. אם תוחזר הבעלות על הקרקעות בנגב לידי בדואים שאינם אזרחי ישראל הרי שיהיו פחות קרקעות בנגב לאנשים שהיום הם אזרחי ישראל, כולל לאזרחי ישראל הבדואים. לכן, החזרת הקרקעות לצאצאי הבעלים המנדטוריים, שהיא המהלך שמשתמע מדבריך, היא פגיעה בזכויות האזרחים הבדואים בנגב ולא סיוע להם.

          6. לדעתי, ואומר אותה שוב – אני שמח על הבמה הזו, אולי מישהו מעוסקים במלאכה מהצד הממסדי יתרשם ממנה – צריך לתת לבדואים בנגב הרבה קרקע והרבה סיוע, ומהר.

          7. כפי שחששתי, אתה אכן לא כותב דבר שידגים את היותך, נאמר, אנטי-ציוני מתון. כזה שעדיין לא פגשתי, אבל יתכן עקרונית: מישהו ששולל את ישראל פחות מכפי שהוא שולל את הנאציזם, הקומוניזם הסובייטי, וכן הלאה (בתגובה הקודמת). מישהו שיודע להצביע על משהו ישראלי ראוי, או משהו ציוני ראוי, למרות התנגדות לתמונה הכוללת. אתה כמובן מוזמן לנמק את סירובך בכך שאתה נעלה מכדי להענות לאתגר של טוקבקיסט עלום שם ופחדן כמוני. גדי, זו התקדמות נפלאה: למרות שהנימוק הזה לא משכנע אחרי שכתבת שתי תשובות ארוכות, הרי שלפחות פורמלית, מדובר בנימוק !. אתה מוזמן לנסות לנמק דברים יותר מעניינים, וכמובן, שוב, להצביע על משהו ציוני שאתה לא מתעב. לא צריך להדגים אהבה, רק אי-תיעוב. כמו שאתה מן הסתם חש כלפי פולקסוואגן חיפושית, או מקהלת הצבא האדום.

          1. יריב מ

            סמולן, נדמה לך באמת שתוכנית פראוור [או תוכניות הנישול הקודמות] עשו אבחנה בין בדואים שנלחמו במדינה לאלו שלא? מצחיק באמת

        2. סמולן

          תכנית פראוור עוסקת רק בבדואים שהם אזרחי ישראל, תושביה, ובאופן כללי – לא אויבים. אם האנשים הללו היו אויבים, אני משער שהם לא היו נתקלים בפראוור אלא ביחידות צבא.

  5. גדי

    ל"שמחה" (לא מובנת לי האנונימיות החד-צדדית): לא צריך להתעמק במה שכתבתי כדי להבין, שהרשימה לא עוסקת בטרנספר. היא עוסקת בבעלות על הקרקעות ובשינוי הגישה ביחס למה שאפשר ומותר לעשות: בהכשרת שוד האדמות. אני לא רואה שום דבר במה שכתבת, שסותר את הנאמר או משנה את משמעותו.

    מעניין מאוד לקרוא עוד ראיות על מדיניותו של דיין ביחס לעזזמה ולקביעת גבולות הסייג: דיין ימונה לתפקיד אלוף פיקוד דרום באוקטובר 1949, שנה וחצי לאחר השיחות המצוטטות כאן, וצורף לדיוני הוועדות העוסקות בבדואים רק בדצמבר 1949. אשמח לקרוא עוד מקורות השופכים אור על תפקידו של דיין (כ"איש הרע") לעומת זה של יגאל אלון, שהיה חבר ב"ועדת הנגב" מאז הוקמה בסוף שנת 1947. אבל מה זה קשור?

    אפשר גם להתווכח אם אכן פעולת "ועדת הטרנספר" הוכשלה. כך או כך, בתפקידו בקק"ל וייץ אכן קידם הריסת כפרים בכוחו שלו במהלך המלחמה עצמה (שכמובן לא היה מוגבל) והדברים ידועים; ועדת הטרנספר לא היתה סתם "גוף חיצוני" אלא פרויקט יקר ללבו, שאותו ניסה לקדם תוך דיונים וויכוחים עם חבריו, כפי שכתבתי. אבל העיקר: זה לא רלוונטי.

    גם על כוונותיו ותוכניותיו של בן-גוריון אפשר להתווכח; אין ספק שהוא אילתר ונע בין אפשרויות שונות בנסיונו לגייס למאמץ המלחמתי משאבים בחודשים שבהם נערכו השיחות. אבל בשאלה שבה עוסקת הרשימה –הפיכת השתלטות צבאית ל"בעלות" על הקרקעות – המהלך הוא עקבי, והאמירות המפורשות של בן-גוריון וייץ המצוטטות בעינן עומדות. מה שמתרקם בין בן-גוריון לוייץ בחודשים אכן יקרה בהמשך: אפשר יהיה לתפוס אדמות, כפי שבן-גוריון אומר, בכוח החרב – ויתאפשר אפילו למכור חלק חשוב מהאדמות הפלסטיניות, שאין עליהן שום בעלות חוקית, שהרי הן מוחזקות "למשמורת" – לקק"ל. את זה אפילו וייץ לא העלה על דעתו בתחילה.

  6. בן דוד

    הרוצחים הערבים הצליחו לכבוש כמה ישובים יהודיים במלחמת העצמאות שלנו. כל ישוב יהודי שנכבש, נהרס עד היסוד או הועלה באש, ותושביו היהודים נרצחו או גורשו או נלקחו בשבי.
    כזה היה למשל גורלם של שלושת ישובי גוש עציון, העיר העתיקה בירושלים, שכונת שמעון הצדיק (שייך ג'ראח), ניצנים בדרום, הישוב עטרות, משמר הירדן (שנכבשה ע"י הרוצחים הסורים) ועוד.
    נקל לשער מה היה עולה בגורלם של היהודים אילו חלילה ניצחו הערבים במלחמה.

    1. אלי אמינוב

      קשקוש – העיר העתיקה נכבשה ולא הועלתה באש. תושביה היהודים הוחזרו לישראל

      1. נגה קדמן

        "הוחזרו" לישראל? הם ילידי העיר העתיקה. הם לא הוחזרו לשום מקום. הם גורשו ממקומם, כמו הפליטים הפלסטינים. המצב חמור מספיק, לא צריך להסתיר שנעשו עוולות גם כלפי יהודים

  7. מאיר עמור

    גדי תודה רבה. המאמר מאיר עיניים ומבחין היטב בין גישה של "רוע", בין גישה של "זכות" ובין מה שניתן לכנותו בפשטות: שוד באמצעות חוק של החזק שהוא גם (בהכרח) הצודק. המאמר מדגיש דווקא את תהליך הלמידה. מסתבר שללמוד זה תהליך לא פשוט. כל מי שמודע לפרטים היסטוריים עשוי ללמוד כי "רוע" לא נוצר יש מאין או במוחם הקודח של "הוגים" אלא לעיתים מזומנות הוא תהליך מצטבר של החלטות רבות הבנויות על מרכיבים מרכזיים. "הקולוניזציה של ארץ ישראל" היתה ברורה כתהליך לכל העוסקים הציוניים במלאכה. השפה שבה הם נקטו היתה בדיוק זו: "קולוניזציה". אז הם קראו לתהליך ההתיישבות בשם הזה. כאשר השתנו התנאים, התאפשרו אמצעים אחרים למימושה של הקולניזציה. זה בדיוק מה שאוסישקין אמר. זה בדיוק מה שוייץ ובן גוריון, כל אחד בתפקידו ובאמצעיו, הבינו: קולוניזציה כתהליך מתמשך עם שימוש באמצעים משתנים. זה בדיוק מה שגדי אלגזי אומר. נכון ישנן בעיות. ראשית, ישנה בעיה של הבנה עם אלה המתעקשים שלא להבין. אז והיום. זוהי בעיה של הבנה כנגד הנטייה האידיאולוגית שלא לראות את מה שניצב נכוחה מול עינך ההיסטוריות. שנית, יש בעיה, כי הבדואים בנגב הם אזרחים של מדינת ישראל. הם אזרחים בעוד שמדינת ישראל לא מכירה בהם כאזרחים וכבני אדם עם זכויות. כאשר זכותם של הבדואים למקום תהיה שווה לזכותו של האדון (ובניו נכדיו ונכדותיו) מ"חוות השקמים" או לאדון אחר (ובניו ובנותיו נכדיו ונכדותיו) מ"כוכב הרוחות" או לאדונים רבים המאכלסים את מה שנקרא ה"התיישבות העובדת" לסוגיה השונים כולל "ההתיישבות ביהודה ושומרון", כאשר זכותם של הבדואים תוכר כמו הזכות של האדונים הללו, אפשר יהיה לומר שתהליך הקולוניזציה או הנישול הקולניאליסטי הופסק ומתחילים ליישם את החוק הישראלי. אבל המרחק עדיין גדול. הרי מדינת ישראל עצמה לא מכירה בישראלים. כיצד תכיר המדינה היהודית בישראלים? כיצד תכיר המדינה היהודית-ישראלית בישראלים שאינם יהודים, שהם בדואים ושיש להם בנוסף, גם טענת בעלות על אדמות של "העם היהודי"? אין ספק שיש לנו בעיה. כולנו לומדים. לעיתים אנו גם לומדים לקחים היסטוריים.

  8. גדי

    ממש "לא רלוונטי": הממשלה מתכוונת להחליט ביום ראשון (לכבוד "יום בן-גוריון" כנראה, שחל ביום ששי) בישיבה מיוחדת במדרשת שדה בוקר בנגב, על הקמת ההתיישבות היהודית חירן, ולנקוט באמצעים הדרושים כדי לאפשר זאת – כלומר, לגרש את תושבי הכפרים עתיר-אום חיראן היושבים במקום. בנוסף לכך תדון בהקמת עוד ישובים ליהודים בלבד. יותר ציונות מזה?

    אפשר להצטרף למשמרת המחאה שתיערך במקום:
    https://www.facebook.com/events/645799542106803/?source=1

  9. נתן

    הגרמנים בחבל הסודטים שקראו להיטלר לבוא להציל אותם מה"דיכוי הצכי" והביאו לכיבוש צכיה גורשו כולם עד האחרוןן שבהם לגרמניה בסיום מלחמת העולם, איש לא מעלה בדעתו ששמורה להם איזה שהיא זכות לחזור לבתיהם .

    התורכים בקפריסין שקראו לתורכיה לבוא להציל אותם מהדיכוי היוני גורשו כולם בסיום המלחמה מדרום קרפיסין לצפונה, ואיש לא חושב לתת להם לחזור.

    מלחמה היא לא משחק מחשב שאם הדברים לא מסתדרים עושים RESTART ומתחילים מחדש בבחינת – לא הצלחנו בסיבוב הזה לחסל את הישוב היהודי בארץ ישראל , אולי נצליח ב"משחק" הבא.

  10. שפתי כהן-יגאל כהן

    א שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה, פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן, הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים, הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים; הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם, הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה. ב נִשְׁבַּע אֲדֹנָי יְהוִה בְּקָדְשׁוֹ, כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים עֲלֵיכֶם; וְנִשָּׂא אֶתְכֶם בְּצִנּוֹת, וְאַחֲרִיתְכֶן בְּסִירוֹת דּוּגָה. ג וּפְרָצִים תֵּצֶאנָה, אִשָּׁה נֶגְדָּהּ; וְהִשְׁלַכְתֶּנָה הַהַרְמוֹנָה, נְאֻם-יְהוָה. ד בֹּאוּ בֵית-אֵל וּפִשְׁעוּ, הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ; וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם. ה וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה, וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ: כִּי כֵן אֲהַבְתֶּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. ו וְגַם-אֲנִי נָתַתִּי לָכֶם נִקְיוֹן שִׁנַּיִם, בְּכָל-עָרֵיכֶם, וְחֹסֶר לֶחֶם, בְּכֹל מְקוֹמֹתֵיכֶם; וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי, נְאֻם-יְהוָה. ז וְגַם אָנֹכִי מָנַעְתִּי מִכֶּם אֶת-הַגֶּשֶׁם, בְּעוֹד שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים לַקָּצִיר, וְהִמְטַרְתִּי עַל-עִיר אֶחָת, וְעַל-עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר; חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר, וְחֶלְקָה אֲשֶׁר-לֹא-תַמְטִיר עָלֶיהָ תִּיבָשׁ. ח וְנָעוּ שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ עָרִים אֶל-עִיר אַחַת, לִשְׁתּוֹת מַיִם–וְלֹא יִשְׂבָּעוּ; וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי, נְאֻם-יְהוָה. ט הִכֵּיתִי אֶתְכֶם, בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן–הַרְבּוֹת גַּנּוֹתֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם וּתְאֵנֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, יֹאכַל הַגָּזָם; וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי, נְאֻם-יְהוָה. {ס} י שִׁלַּחְתִּי בָכֶם דֶּבֶר, בְּדֶרֶךְ מִצְרַיִם–הָרַגְתִּי בַחֶרֶב בַּחוּרֵיכֶם, עִם שְׁבִי סוּסֵיכֶם; וָאַעֲלֶה בְּאֹשׁ מַחֲנֵיכֶם, וּבְאַפְּכֶם, וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי, נְאֻם-יְהוָה. יא הָפַכְתִּי בָכֶם, כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, וַתִּהְיוּ, כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה; וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי, נְאֻם-יְהוָה. יב לָכֵן, כֹּה אֶעֱשֶׂה-לְּךָ יִשְׂרָאֵל: עֵקֶב כִּי-זֹאת אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, הִכּוֹן לִקְרַאת-אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. יג כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ, וּמַגִּיד לְאָדָם מַה-שֵּׂחוֹ, עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה, וְדֹרֵךְ עַל-בָּמֳתֵי אָרֶץ–יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת, שְׁמוֹ. {פ}

  11. הגזענים הורסים לערבים ובונים ל"יהודים-דתיים"

    בכל מקום שממשלה גזענית שולטת היא מתכחשת להבטחות קודמות. כך היה גם בדרום-אפריקה. כאן ממשלת נתניהו טוענת שאין מקום לכפר אום אל-חירן, למרות שהמדינה פינתה את התושבים הבדואים בני שבט אבו־אלקיעאן מחירבת זובאלה, הסמוכה לקיבוץ שובל. כך נכתב במסמך סודי, שכתב ב-1956 אורי לוברני, שכיהן אז כיועץ לעניני ערבים במשרד ראש הממשלה, לפני שסיבך את ישראל ב'פעולות' בלבנון. כך כתב לוברני: "עקב לחץ שהופעל על ידי הממשל הצבאי… הסכימו כשני שלישים מהם בראשות עאזם ג'בר אבו רג'עאן להעתיק מקום מגוריהם לסביבות עתיר, קיבלו בחכירה קרקע מאדמות המדינה בהתאם לנוהל של משרד החקלאות והם מעבדים אותה".
    לכן החלטת ממשלת ישראל בדבר פינוי הכפר והחלפתו ב"יישוב יהודי דתי" היא גזענית, לפי ההגדרה הבינלאומית של האמנה נגד הגזענות מ-1965.
    במסמך (שעוד מופיע באתר של משרד החינוך) מופיעה הגדרת הגזענות: "המונח 'אפליה גזעית' משמעו יהא כל הבחנה, הוצאה מן הכלל, הגבלה או העדפה המיוסדים על נימוקי גזע, צבע, ייחוס משפחתי, מוצא לאומי או אתני שמגמתם או תוצאתם יש בהן כדי לסכל את ההכרה, ההנאה והשימוש, או לפגום בהכרה, בהנאה או בשימוש, על בסיס שווה, של זכויות האדם וחירויות היסוד בחיים המודרניים, הכלכליים, החברתיים, התרבותיים, או בכל תחום אחר בחיי הציבור". גם החוק הישראלי תופס באופן דומה את הגזענות. "גזענות – רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני" ( סעיף 144א לחוק העונשין, תשל"ז–1977).

  12. ראובן גרבר

    הדיון מעניין מאוד, והסיפור אכן מורכב, אך הפתרון פשוט יותר – למעננו יש להתייחס לבדואיים בכבוד ולאפשר להם קיום על אדמות שהיו שלהם. דיכוי עם אינו מוסרי ועלול להביא לשפיכות דמים מיותרת. אנשי הציונות הדתית מוטב שיאבקו על אופיה המוסרי של המדינה ולא יחטאו כנגדו. (גר תושב).
    בכבוד רב, ראובן

  13. אבי בכר

    צריך להעביר את הבדואים שפלשו ב-40 השנים האחרונות למרחבי צפון הנגב ולתוך השפלה להתיישבויות עירוניות קיימות וחדשות שנמצאות בתכנון. הגיע הזמן שהמדינה תעצור את הונדליזם הבדואי ופגיעה בקרקע הציבור.

    נראה אם אלגזי יוכל לפלוש לקרקע המדינה בישראל או בשטחים ולעבור את הלילה בלי הגעת פקחים או שוטרים!!!!

    1. גדי

      לא מדובר ב"פלישת בדואים לאדמות מדינה" אלא באדמות שנשדדו מאזרחים בדואים, בעיקר באמצעות חוק רכישת מקרקעין, וכן בשל סירוב המדינה להכיר בזכויות הבדואים על הקרקע בניגוד למדיניות התנועה הציונית לפני הקמת המדינה.

      1. אבי בכר

        במסגרת שרותי בצה"ל ובמילואים מאז 1970 אני בהחלט יכול להעיד שאז הנגב נראה מוזנח בצהוב ובחום ובכל פעם שהייתי עובר במרחבים האלה הייתי רואה שהם נכבשים עוד ועוד בנקודות שחורות של אוהלים, פחונית ובניה חצי-קבועה. ההתנחלויות הבדואיות היו צצות כמו פרחי החצב אחרי הגשם הראשון, יש מאין.

        תשיב לב שהתופעה הזאת עלתה גם צפונה עד לראשון לציון. היום כבר אפשר לראות את אוהלי הנאוודים בנסיעה במרחבים הירוקים של השפלה. מחר כבר יקומו פתאום עשרות ישובי בדואים, ועוד יבואו החכמים מהשמאל ויאמרו לנו שהם היו תמיד שם.

        נדמה לי שכבר התנהלו כמה משפטים והיו כמה פסיקות שקבעו שטענות הבדואים נשענות על דימיון. אם נבדוק ע"פ רישומי הקושאן אז מתברר שיותר מ-90% מהתביעות דימיוניות. כל בסיס הטיעון הבדואי הוא שאב הבטיח לבנו ובנו לבנו, כאילו הם מחלקים את השלל שחוקי שלהם. אבל מה לעשותשככה אסור לנו להתנהל, לא מול בדואים ולא מול יהודים.

        לכן הפתרון הנכון גם מול הבעיה הבדואית היא רק בעיור, בבניה לגובה, שינוי שיסמל את השינוי ההיסטורי גם בתרבות החיים שלהם. בדיוק כמו שהיהודים עברו כאן לפני 100 שנים. בהחלט צריך להנפיק לבדואים גם שטח להתנחלות חקלאית לכ-2% מהאוכלוסיה שלהם שירצו לעסוק בכך. היתר ימצאו את דרכם בתעסוקה הקלאסית, בהייטק, במקצועות שירות וכו' כמו החברה היהודית והערבית שבצפון המדינה.

        1. סמולן

          מה שיש לפנינו הוא לא מצב של אנטי-ציונות מחויבת שמופיעה ומתגלמת כמגורי עוני, אלא ההיפך. אלו מגורים של אזרחים שאין להם מגורים אחרים, שמנוכסים ומגוייסים לטובת המאבק נגד ישראל. במקרה הזה (ולא רק בזה) כנגד האינטרסים הישירים שלהם, כפי שהראיתי למעלה.

          אבל בכל מקרה, כל פתרון לבעיות של האזרחים האלו, יגיע מטבע הדברים תוך שימוש בנכסי מדינה. קרקעות מדינה אם הפתרון יתבסס על בתים צמודי קרקע, והון מדינתי אם הפתרון יכלול בניה לגובה. באופן אבסורדי, הדבר הכי זול למדינה הוא לאפשר את המשך מגוריהם במקומות שהם גרים כעת, ולשפר קצת על ידי הוספת תשתיות. ממש לא משנה, לצורך העניין, אם הם השתלטו על הקרקעות או רובן ללא משפט, או שכל מטר מרובע שהם יושבים עליו מבוסס על קושאן או העברת-בעלות אקויולנטית. הנקודה היא שהם יושבים שם מתוך מצוקה גדולה, ושחובת המדינה לסייע לאזרחיה במצוקות בהיקף כזה. מה שקרה הוא שהבדואים מתקשים להשתלב בחברה הישראלית, או שבעצם שוב החברה הישראלית החלישה סובייקטים שלעולם-אינם-אקטיביים (התיאוריה הרדיקלית ממילא לא מכירה במצב האקטיביזם: למרות שהיא מטיפה לו ללא הרף, הרדיקלים מאמינים בכנות שלא רק שאקטיביזם לא התקיים בעבר, הוא אפילו לא היה אפשרות). מכוח המצב הזה, לא משנה מה סיבתו, הם במצוקה. שוב, זו מצוקה מהסוג שמדינות צריכות לסייע בו. לכן, בין אם הבדואים בנו את המעברה שלהם כחוק ובין אם לא, המדינה צריכה לסייע להם, וזה בהכרח יבוא על חשבון של משהו מדינתי. המזל הגדול הוא שללא ספק, הבדואים יכולים גם לתרום בחזרה, ויתרמו יותר אם הם יחיו במצב סביר יותר.

        2. גדי

          לאבי בכר:
          1. עשרות ישובים בדואים אכן היו קיימים לפני קום מדינת ישראל. זו לא המצאה של השמאל. מעטים מהם נוסדו בשנות החמשים כתוצאה מהגליה כפויה שכפה עליהם הממשל הצבאי (למשל עתיר-אום חיראן, שהמושל הצבאי קבע לאחר 1954 את מקום מושבם החדש, לאחר שגורשו ממקום מושבם המקורי ליד קיבוץ שובל.
          למה הבחנת בהם רק בשנות השבעים? לך תדע. אולי בגלל הגידול דמוגרפי באוכלוסיה הבדואית. הוא באמת עובדה מוצקה. ויותר סביר, לאור שאר דבריך: כי מעולם לא התעניינת בבדואים ובהיסטוריה שלהם, לא שאלת אותם ולא דיברת איתם; מבחינתך הם "תופעה" וברור לכם שהם "נוודים" – גם אם רבים מהם עיבדו את הקרקע כבר במאה התשע-עשרה.

          2. "התופעה" הזאת של בדואים, ש"עלתה צפונה עד לראשון ציון", כמו שאתה כותב, היא תוצר של מדיניות מוצהרת של ממשלת ישראל. בנסיון לגרום לבדואים לצאת מהנגב, רופף משה דיין בתחילת שנות הששים את הפיקוח של הממשל הצבאי ובשנות הבצורת הקשות ביותר שידע הנגב קיצץ בתשלומי הבצורת. המטרה המוצהרת שלו, כפי שהכריז עליה, היתה לגרום לבדואים לצאת מהנגב, ולהתיישב בשולי יישובים קיימים, יהודים וערבים, מחוץ לנגב, בתקווה שאז ייעלמו וייטמעו.

          3. "נדמה לי", אתה כותב" "שכבר התנהלו משפטים והיו כמה פסיקות שקבעו שטענות הבדואים נשענות על דמיון". בינתיים כל הדמיון היצירתי נמצא בדבריך – שורה של השערות על הבדואים שאין להן בסיס עובדתי. אז שוב: רישום הקרקעות בארץ שבו התחילו העותומנים מעולם לא הסתיים, והתנהל מצפון לדרום. לנגב בקושי הגיע. כך זה, דרך אגב, ברוב החברות שעברו קולוניזציה; כמעט תמיד אין לילידים משום מה מערכת רישום שתואמת את הרישום שכפו מדינות מודרניות. את זה ידעו נציגי התנועה הציונית, אבל זה לא הפריע להם לקנות קרקעות מפלסטינים וגם מהבדואים שביניהם, בלי קושאנים. משום שהיה ברור שיש הוכחות אלטרנטיביות לבעלות על קרקע, שבהן מקובל היה להשתמש, כגון תשלומי מסים, עסקאות קניה ומכירה בין הבדואים, סימון החלקות, ואיסוף עדויות. אף אחד לא מסתמך כאן על אברהם אבינו, אולי חוץ ממך.
          למה בדואים מפסידים בבתי משפט? כיוון ששני חוקים, חוק נכסי נפקדים וחוק רכישת מקרקעין שדדו מהם את רכושם – האחד את רכוש הפליטים, השני את רכוש הנשארים, אלה שהפכו אזרחים. בנוסף לכך התכחשה הממשלה להכרה הקודמת בזכויותיהם, כפי שכתבתי, ובתי המשפט סייעו לה בכך.
          לזה קראו חכמינו "גזל ברשות התורה".

          4. כמו כל קולוניאליסט מהמאה שעברה, אתה מחליט מראש כמה בדואים ירצו לעסוק בחקלאות (2%), אתה מרגיש מצוין לא להכיר בזכויותיהם, לא לדעת כלום על ההיסטוריה שלהם, אבל לדבר בפטרונות על "תרבות החיים שלהם" ולהחליט להם על העתיד.

  14. מי זה אבי בכר?

    בפברואר 2008 מונה תא"ל (מיל.) אברהם (אבי) בכר לתפקיד ממלא מקום קבוע ליושב ראש ועדת מל"ח העליונה (ראש מל"ח).
    האם הוא קרוב של ‎סא"ל יהודה בכר (מיל.) איש ליכוד, 35 שנה במשטרה) – ראש הרשות להסדרת התיישבות הבדווים בנגב???

    על-כל-פנים אבי בכר מקבל את המיתוס ("הקושאן התורני") על "זרע אברהם, שקיבל מי.ה.ו.ה את מחצית המזרח…" ודוחה את זכרון הבדואים על גירושם, בהסתמך על כך שלא היה קושאן… אגב, כך גם היה בצפון. למשל שבט ערב-א-סוועאד, שישב מצפון לכפר עראבה, גורש כי ישב ב"שטח צבאי 9". היום יושבים שם "יהודים", ושם האזור הפך ל"גוש שגב". . .

  15. אבי יסין

    ישראל אינה שונה ממדינת לאום אוניברסלית כלשהי.
    ברגע שיקום כוח נגד שקול ועולה על כוחה הוא ימחץ אותנו כאבק הרים.
    הכוח הגרעיני אינו מספיק ליצירת צדק ואף הפוך לא.
    ראה מקרה ארצות הברית של אמריקה ולהבדיל הרייך השלישי וכוח-הנגד של המעצמות כולם יחד להפילו.
    כוח מטבעו טומן בחובו רשע טהור למן שחר הציויליזציה.
    הרגולציות הבינל"א הוכיחו שהן רק מחזקות את המיתוס של שכרון-הכוח וכריתת בריתות כוחניות לשימורו.
    הכוח הכלכלי הינו דטרמיננטה שנייה וכל עוד הערבים לא השתמשו בהון האדיר של האיסלאם ,הרי שישראל משתמשת בהון היהודי ובכוחו למחות את הפאן איסלאמיות באזורנו.
    ההידודיות של כוח גרעיני -צבאי וכוח פיננסי כלכלי הביאו את המעצמות לכניעה לאותו גורם כוח שמחזיק אותן עצמן (מוויטנאם ועד פקיסטן איראן וכשלון מדיניות הכוח למול מדינות כוח אחרות).
    בסדר העולמי הבא יהיה שינוי שכן שינוי הוא מטבע הדברים התמידי בעולם.
    ישראל אינה מוכנה להיפרד מהכוח ,לא הצבאי ולא הכלכלי הנובע ממנו ומתעשיותיו והכרוך בו ככלים שלובים זה שומר את זה מהתמוטטות.
    הפלשתינאים עצמם -אבו מאזן- משת"פים של כוחנות והון לא פחות מישראל.מבוא סתום של אי פתרון עקב אי רצון הדדי מהאינטרסים שלעיל.
    טרגי אולי קומי אך בסדר החולף של הדברים אך ורק שתי הדטרמיננטות שלעיל תכרענה את הכף ולא מאבק נבון,צודק ומושכל הנובע מעובדות .
    התבוננות היסטוריוזופית אודות התרחשות העניינים אצל המין הומוסאפיאנסי.:-)

  16. תמר הופמן

    גדי, בן גוריון החליט כבר בשנות השלושים על טיהור אתני של הערבים מהארץ. ב-48 הוא פשוט ביצע תוכנית בת למעלה מ-15 שנים. חבל שלא ציינת את זה.
    אילן פפה מתרגם כעת את ספרו בנושא הטיהור האתני, שכל ההוכחות לו לקוחות ממסמכי ההגנה, והספר יופיע בעברית למרות שאין מו"ל בארץ שמוכן לפרסם אותו.