string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

בנגאזי-ברגן־בלזן: על רגעים אבודים בזמן של המדוכאים

תנו לי ספר עכשווי שזועק את הזעקה של הזהו האדם, שמעז להיות עדות מתמסרת בעולם פוסט-מודרני. חביבה פדיה על ספרו החדש של יוסי סוכרי אודות שואת יהודי לוב
חביבה פדיהחביבה פדיה

חוקרת יהדות ותרבות ומשוררת. פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוני' בן-גוריון, עמיתה בכירה במכון ון ליר ומנהלת בית הספר לכתיבה יוצרת של הליקון

יש שתיקה שמשתיתה בספרות או בשירה רגע של מהפכה. השתיקה באה מתוך רגע שבו הנשימה נעצרת. נעתקת. מתוך היפוך חריף של יחסים בין השפה ובין המבע. מתוך טריפת הקלפים של כל מה שחשבת. שינוי הז'אנר. שינוי כללי המשחק.

כיצד להתמודד עם ספרו החדש של יוסי סוכרי, "בנגאזי-ברגן־בלזן" – יצירה שהיא אירוע לשוני וחברתי גם יחד. יצירה שחושפת את החסר העמוק בתרבות הישראלית בביקורת חופשית, רחבה, בעלת מבט פנוראמי, ביקורת שפותחת שערים וממקמת. הרעש או השקט שמייצר ספר כמו זה של סוכרי מזכירים אירוע שונה מאוד – להבדיל ממותו של הרב עובדיה יוסף – אך דומה בעוצמתו; שכן גם הוא מעבר לכל הערכה שיפוטית יוצר קודם כל מהומה, חושף את הדיסוננס התרבותי, מגלה את ערוותה של תרבות שחסרה קול, שפה וכלים לדון בתופעותיה.

שוב זה מחייב אותי לחזור להערתו העמוקה והעצובה כל כך של שמעון בלאס, שאני אישית שמעתיה מפיו של ארז ביטון: סופר לא יכול ליצור בלי מבקר שמגדיר עבורו את השדה ופותח אותו.

אחרי שמסיימים לקרוא את ספרו של סוכרי נוצר רגע כזה של אובדן: הן בקול האנושי לנוכח כאב, הן בכלים של המבקר לנוכח הבחירה של סופר עכשווי לספר את סיפורה של אשה מתחילת המאה העשרים. איך להבין את זה. משמעות, פשר. מה הבחירות שמסתתרות כאן. ובכן, לפני שאומר משהו על הספר, ברצוני קודם כל לומר משהו על הכלים שבהם יש לגשת אליו.

יהודים מטריפולי במחנה מעבר באיטליה בדרך למחנות הריכוז באירופה. צילום: מרכז אור שלום לשימור מורשת יהודי לוב
יהודים מטריפולי במחנה מעבר באיטליה בדרך למחנות הריכוז באירופה. צילום: מרכז אור שלום לשימור מורשת יהודי לוב

העיוורון שקיים בשדה הספרות והביקורת הישראלית הוא כה חזק, עד שיש כתם אפור ענק באמצע שדה הראייה. הכתם הזה, לא רק שאינו מאפשר חופש ומונע את ההבנה לגבי הכלים הנחוצים לגופו של כל אירוע, כי אם גם מוביל לכך שכל יצירה או אירוע ספרותי נשפטים מתוך העיוורון הזה שלא נותן דין וחשבון לעצמו; גם כשהוא חושב שהוא מתחכם, גם כשהוא נכתב על ידי כותבים נבונים וגם כאשר הוא נכתב על ידי אינטלקטואלים ויוצרים שכן מנסים להפעיל כלים של מודעות להיסטוריוגרפיה של המזרח השותק.

השואה, מכונת הזוועה של השמדת אנוש והמרתו לאפר תוך כדי מלחמת העולם השנייה, היא מהאירועים היותר עוצמתיים ומטלטלים שכוננו את המודרניזם בנאורותו וזוועותיו – וככזאת היא ייצרה שוב בעוצמה רבה את השאלה העתיקה-חדשה של העדות. העדות בספרות ובהיסטוריה, העדות של האדם הטראומטי, העדות הבין-דורית. השתיקה והשפה. חוויית העצמי כעד.

לפחות שלושה כלים הייתי רוצה להשחיז בטרם הדיון בספרו של סוכרי:

1. השואה ייצרה את ההלם ואת השתיקה של הקורבן השוקע והניצול גם יחד ושירטטה לאקונה עצומה של כאב, אלם והלם, שעד היום בתרבות הישראלית ובשדות גדולים של יצירתה הספרותית – גם זו המתנהלת ממש במרכז – סובלת מכאב השתיקה וחוסר המלים.

2. אנחנו לא מבינים את אפריקה. "אנחנו" זה אירופה. אנחנו זה אסיה. אנחנו זה ישראל. אנחנו זה אמריקה.

3. אנחנו לא יכולים לדון בספרות ישראלית גדולה באמת בלי להשתמש בקטגוריה של מסע זהות. מסע זהות – המתרחש בין טריטוריות לשוניות ותודעתיות. וכל זה למה – כי אנחנו עומדים על אי שנגרף בזרם. כולנו, כל הישראלים לפזורותיה השונות של היהדות ממזרח ומערב, הננו פליטים של הגירה גדולה.

ובכן מה עושים? האם נחוצה אפליה מתקנת? לא. פשוט נחוצה כאן כתיבה ביקורתית חדשה. מה תעודת הקבלה שלך למועדון המבקרים? כל אחד שרוצה יכול לבוא לייצר גבולות ולקבוע שדות לפי קושאנים של ההגמוניה האירופית? איך נבטיח שיעלה כאן גל חדש של ביקורת חדשה. שכל אחד יתחייב לחשוף ציפורניים וכלי עבודה לפני בכלל שהוא מתחיל לדבר.

עכשיו, לאחר שקבענו את שלושת הכלים היסודיים לדיון, כלים שחיוניים להגדרת השדה וקריטיים לדיון, נחזור אל הספר.

שואה. שתיקה בתוך שתיקה

האפקט של השואה על שתיקה, הלם וטראומה ניכר בזימון ובעיתוי השונה שבו כותבים שונים מלב ההגמוניה מגיעים לדיבור על שואתם. רק בימים אלה הסופרת מיכל גוברין, שהיא בוודאי סופרת מרכזית ויוצרת רב-תחומית, מגיעה לאחר שנים ארוכות של הזדהות עם מסורת האב, יוצא החלוציות הפוסט-חסידית, לעמדה שמתחקה אחרי שתיקת האם יוצאת השואה שבתוכה. רק בימים אלה משוררת צעירה ביותר ומחוננת בשם מוריה רחמני, נצר לחסידות ברדיטשב, עוד מתמודדת עם האפקט הבין-דורי הקשה של חוויות השואה של סבה וסבתה פרי שתיקת אמה. והפסיכואנליטיקאית המחוננת בחסד עליון יולנדה גמפל בודקת ובוחנת את התופעה הבין-דורית אצל יוצאי שואה, על ציר ארוך של הזמן ההיסטורי. אפילו אהרון אפלפלד, מגדולי הסופרים שקמו בישראל, על אף שמקומו שמור לו בכותל המזרח ככותב על ה"שואה" – בכל זאת אפוף בטבעת שתיקה וסבל בהליך הצמיחה הזהותית ספרותית שלו ובהתקרבות ההדרגתית שלו ל"לב האירוע".

ככה זה! התרבות הטראומטית הקשורה בשואה עשויה שתיקה בתוך שתיקה. ויש הבדל ניכר בין השתיקה של הניצולים בארץ לבין השתיקה המדברת של הניצולים שלא הגיעו לישראל. שלא לדבר על ההבדל בין דיבור לדיבור (נושא שעוסקת בו באופן מדהים נעמה שיק). השתיקה בלב ההגמוניה רק מעידה כאלף מונים על השתיקה של המיעוט, וכאן עולה שאלה קשה: הלוא המיעוט הזה הוא ממילא חסר קול – כיצד הוא משתלב בסיפור שהוא בו-זמנית סיפור טראומטי וגם עמוד השדרה של נראטיב לאומי, כלומר אמור להיות גם סיפור ניצחון?

ניצולי שואה חוזרים לטריפולי מברגן-בלזן, 1945. צילום: מרכז אור שלום לשימור מורשת יהודי לוב
ניצולי שואה חוזרים לטריפולי מברגן-בלזן, 1945. צילום: מרכז אור שלום לשימור מורשת יהודי לוב

הווה אומר, ספרו של סוכרי נמצא קודם כל בז'אנר של העד. ומי שלא מבין את זה חושף בורות ואטימות יסודית לאופן התנהלותה של עדות על הציר הבין-דורי. זה לא מקרי שבין יוצאי המחנות היו לעתים כאלה שהעידו על עצמם. פרימו לוי המשיך כל חייו הספרותיים לראות עצמו כעד. כנושא שליחות. זה לא מקרה שאותם "ניצולים" שנשאו את בשרם בעור שיניהם "שקעו" אל ההתאבדות, כמו פרימו לוי גם פול צלאן ואחרים. לעומת השורדים היוצרים, אין זה מקרה שאותם ניצולים ששרדו ושתקו ולא הפכו ליוצרים ספרותיים העמידו לעתים צאצאים שהדחף היצירתי שלהם מתגרה בגורל ומכיל עומקים אובדניים רווי טלטלה בין שתי העמדות הקיומיות של השוקעים והניצולים. רק תחשבו על הגמגום העוצמתי של הזמר יהודה פוליקר.

לכן יצירתו של סוכרי היא קודם כל עדות של דור שלישי, של התגלמות נדירה של זיכרון עכשווי בזיכרון עתיק, של איחוז, של לתת קול שפה ומלים לסבתא. אותה אמיליה נהדרת של מלח הארץ.

בבקשה מכם, אל תתווכחו עם העדים. אינכם יודעים כמה כואב לתת לעצמך להיות מאוחז ברוח של האחר שמעבר לזמן ולמקום, אתה רוצה קודם כל לתת לה מקום ופתחון פה כשלעצמה, מכניע את עצמך, עבד למשוגותיה. התמסרת כאדם וכסופר, בעטת באסתטיקה, הסתבכת באתיקה.

אפריקה. כרותי לשון

בזמן שיוצא לאור ב-1961 ספרו של פרנץ פאנון הנאבק על חייו, "מקוללים עלי אדמות", בחשאי מפאת פחד שיוחרם כאשר סארטר כותב לו הקדמה, מתחילים להגיע לארץ המהגרים היהודים הצפון-אפריקאים, פליטי מלחמות העצמאות בצפון-אפריקה. אם פאנון שנאבק מול התודעה הקולוניאליסטית הצרפתית, שהיה צריך לנסות להזיז הצידה את ההתניה לדון בבערות האפריקאית, בברבריות המולדת של הערבים, את המתח הזה שבין להיות כושי-אפריקאי או ערבי-מוסלמי, הגיע למצב של נרדף ותיאר לפנינו את מחלותיו של המחוץ בין זהויות – אז איפה נמקם את היהודי שהוא כושי-אפריקאי-ערבי? התכווצות השרירים – התגובה החריפה של האדם המדוכא תחת המשטר הקולוניאליסטי – היא לא רק בגוף, היא שיתקה את הלשון. היא לקחה מהיהודי הצפון-אפריקאי את האני הדובר שלו. כרות לשון כאילו עבר מבחן אמת ונכשל. הלאה.

מעבר לקשת שבמרכז התמונה שכן הרובע היהודי העתיק. צילום: מרכז אור שלום למורשת יהודי לוב
כיכר העירייה בבנגאזי (מעבר לקשת שבמרכז התמונה שכן הרובע היהודי העתיק). צילום: מרכז אור שלום למורשת יהודי לוב

אנחנו הישראלים, אשכנזים ומזרחים, יצאנו מאפריקה ומאושוויץ, אך אנו עדיין נושאים בתוכנו ועל גבינו את הקולוניאליסט והיליד. אנחנו עדיין איננו מסוגלים באמת להקשיב לאפריקה. לקינה המזעזעת הראשונית הבוקעת מפי הנשים המקוננות שלה. לתיפוף האדמתי. למוזיקה האנדלוסית. לערבית. למדבר הסהרה. אנו, הווה אומר היהודים מכל הפזורות בעולם כולו, הבאנו איתנו לארץ את הקולוניאליזם המוטמע בנו מאלפי שנים של ילידות יהודית באירופה. ואנו סבוכים עד זרא בקולניאליזם המודרני, שהינו כל כך מוטמע בנקודה הפנימית של זהותנו עד שאנו רחוקים מאוד מלהגיע להבנה לוחמנית ומטהרת של עצמנו. לפי הבנה כזאת נבין לטעמי כי כל אחד מאיתנו (= כל מודוס זהותי) מהווה מסך עבור האחר, וכי ההתנפלות על האחר שבתוכנו היא למעשה התנהגות אובדנית של כל העם היושב בציון. העם ששב ומייצר את עצמו כיליד אחוז אמוק בעל תודעה קולניאליסטית, מוכה ומכה, מסתבך ללא מוצא בשאלה הפלסטינית.

מודעות מהפכנית – זה מה שאנו צריכים כדי לטלטל את הביקורת הקיימת, לנער אותה, להתחיל את המשחק מחדש, משחק חדש שיאפשר סוף-סוף את ייצור הסינתזה בתוכנו, ללא התיווך המוטמע בנו של שלילת הזהות האחרת של היהודי-ישראלי האחר. והקטע הזה שכתבתי נכתב כהומאז' לגדולי האפריקאים מאבן חלדון ועד פאנון.

ספרות מסע. בעקבות המקום הראשוני

מתי נבין שלא ניתן בכלל לדון בספרות ישראלית אלא בקטגוריות של ספרות מסע? כולנו מהגרים ופליטים. זו ספרות הגירה לעומק-עומקיה. וככל שסופר דינאמי יותר ואינו עבד ליצירה של אתמול או ליצירה של מחר, הוא נוסע. הוא זז. אחרי השרטוט היסודי של מערכת הצירים של התנועה ששירטטו דלז וגואטרי בעקבות סכימה בלשנית מעולה שעסקה במקורה בהגירה מפרובניציות לערים, ותיארו את התנועה של ספרות מינורית – אנו צריכים סוף-סוף להבין שכל יצירה ספרותית בישראל מתמקמת תנועתית על צירי המסע בין הטריטוריאלי לדה-טריטוריאלי, לרפרן וחזרה לרה-טריטוריאליזציה.

1937בתוך זה יש לאפיין את שני הגושים הגדולים של יהודים ממזרח ומאשכנז בתנועה שלהם בין יהדות וישראליות, כל קבוצה בתוך עצמה, ורק אחר כך ומעבר לכך יש לדון במאפיינים של כל קולקטיב בפני עצמו. בעוד שסוכרי שמתחיל ביצירתו הספרותית הראשונה בעמדה של הווידוי, הווידוי החזק ביותר, הגאוני ביותר, שנכתב בשפה העברית, הווידוי שלו – שהוא בלתי אפשרי בלי דמותה של הסבתא אמיליה, בלי הכוח הסוכרי המתוק של יוסי, שמבלבל כליל את הקטגוריה של מלח הארץ; בעוד שהוא מתחיל מהעמדה שבה גם הוא וגם סבתו מוכיחים מעבר לכל ספק את שליטתם ברפרן התרבותי של ההגמוניה שהם עורכים לה דה-קונסטרוקציה מבוקרת; בעוד שהוא מוכיח את הההוויה האמיצה האינטלקטואלית של שניהם, השולטת בכל השיח והמסוגלת להשתמש בו או לרמוס אותו לרצונם; הרי שאותו יוצר עז עצמאי ונועז מוביל אותנו בספרו "מקלטור" דרך ההוויה ההזויה של הישראלי שנמצא במצב קיצוני של דה-טריטוריאליזציה, אז הוא בוחר בתגובה בצעד של דה-טריטוריאליזציה חוזרת נגדית – בהסתגרות במקלט הדמיוני, ואחר כך, ב"לא תקין רומנטית" ברור לנו שהוא נוסע לצד אחר בהווייתו שלו, שגם ביחסי האהבה שלה, איך לא, מקיימת זיקה ברורה בין הקשר מלא הארוס של הנכד והסבתא מורת הדרך לבין הקשר מלא הארוס בין עלם צעיר לאשה בוגרת ושוב: מורה.

בספרו הרביעי, "בנגאזי-ברגן־בלזן", סוכרי מגיע לשלב האחרון של המהגר: הרה-טריטוריאליזציה, החזרה אל המקום הראשוני. אני מתנבאת, בלא חשש שהנבואה ניתנה לשוטים, כי זאו אינה אלא חתימת מעגל בשלב הראשון בלבד במסעו של יוסי סוכרי; בארבעת הספרים הללו הוא השלים מהלך עמוק שנפתח בווידוי, הסתיים בקינה ושאחז באמצעיתו בפנטזיה ובמדומיין. במחזור הבא של יצירתו כך אני מוסיפה ומתנבאת, יוסי יטרוף עלינו את עולמנו וימשיך במסע שלו שאנחנו לא יכולים לנחש אותו כלל.

למצער רק זאת ניתן לומר: הוא כבר ציחצח והחצין החוצה את ארבעת המישורים היסודיים שבהם היצירה שלו אחוזה: הסימבולי של אמיליה שפרץ ראשון אחוז בטריטוריאלי של פרדס חנה, המדומיין שפרץ שני עם "מקלטור" ועם "לא תקין רומנטית", והחזרה – המאוד קשה והלא פשוטה – לממשי לעירום וערייה של "בנגאזי-ברגן־בלזן", לרגע המסוים, המדויק והמורעל, אשר בו, בו ברגע עצמו שמתרחשת הפשטת הזהות, מנסה להימסר העדות על הזהות. זה לב הגאוניות של הספר. בטראומה של האובדן והאין, ברגע ההשתלטות הנאצית על בנגאזי, מתגלה היש הערבי היהודי הלובי, כלומר ההשקה החריפה מאין כמותה של הממשי שלעולם לא נתפש כשלעצמו של היהודי הלובי, גוף ותודעה, ושל הממשי של אושוויץ. כאן השלב של הרה-טריטוריאליזציה ביצירתו החוזרת אל לוב, ארץ המקור של סבתו אמיליה, שהוא מגיע אליה בספרו הרביעי. אך היצירה בקושי חוזרת, כי מיד היא נדחסת למשאית, לאנייה ומובלת לברגן־בלזן. ואת זה הוא רצה לחולל, את הטראומה של החזרה אל האין-חזור. ההשקה של שני המומנטים האלה של הממשי השונים כל כך – היא-היא המימוש הסופי של המוזלמן עליו מדבר פרימו לוי, יהודי איטלקי שחובר לקולוניאליזם האיטלקי מתוך איטליה ולא מתוך לוב המשועבדת לאיטליה, השחור היהודי האפריקנר שהוא המוזלמן של המוזלמנים.

יוסי סוכרי מוכן להיות גבר של אשה. להיות גבר המאוחז בקולה ורוחה של אשה גדולה. כמה סופרים כאלה כבר יש בעולם כולו? תנו לי סופר שמעז להיות הנוסע החופשי בזמן שפותח את הרגעים האבודים בזמן של המדוכאים, הזמן שנסגר, שכל פתיחה של רגע אבוד כזה היא היא האקט המשיחי שעליו דיבר וולטר בנימין בתיזות על ההיסטוריה.

שלוש נשים יהודיות בלבוש מסורתי, טריפולי 1925. צילום: מרכז אור שלום למורשת יהודי לוב
נשים יהודיות בלבוש מסורתי, טריפולי 1925. צילום: מרכז אור שלום למורשת יהודי לוב

הדיסוננס התרבותי והדיליי הקבוע בחשיפת החומרים ממזרח גורם לכך שרק בשנת 2013, כשבעים שנה אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, צצה פיסת עדות חריפה שנתלשה מן הבשר והדם ומן הסתם חייבה את כותבה לחיות מחדש את כל סיפורי סבתו, אמו, דודותיו ודודיו במסירות של להיות עד. חשבתם עד כמה זה נדיר? עד כמה זה בלתי נתפס בקטגוריות עולמיות? ואיזו זכות זאת עבורנו?

הספר "בנגאזי-ברגן־בלזן" מספק לנו את תיבת התהודה ואת הזיכרון החסר שמתוכם צמחה אמיליה הנהדרת של מלח הארץ, שהפעם דמותה לובשת את השם סילבנה חג'ג'. הנדירות של מסמך העדות הספרותית הזה, האומץ, הרהב והצניעות גם יחד לעשות זאת, הם ענקיים. הם בונים את אמיליה וסילבנה כשני חלקים משלימים (אולי טרילוגיה בדרך?). אך ההתנזרות מלדבר "ביקורת מזרחית" בספר זה היא גאונית בעיני: לתת את המקום של הקול והשפה לשתיקה של העד. היא מאפשרת כבר עכשיו לפוצץ את השיח הספרותי בארץ, מתוכו ותאפשר דף חדש לדיון שלנו בספר.

בואו לא נתבייש כל כך במלים יד ושם. הן אולי עמוסות לאומיות, אך עדיין לקורבנות של הזוועה האנושית הגדולה הזאת מגיע רגע של אשכבה, הרגע הזה של הלקרימוסה, של הרקוויאם שהמזרחי כל כך תפוס בו נחנק בו אילם ללא קול, מגיע עם הקול שמספק לו יוסי סוכרי.

סילבנה שבפתיחת הספר רצה אחוזת אמוק בעיר שנעטפת בכיבוש הנאצי, ושתוך כדי שאנו מתוודעים ליופיה ולעוצמתה הנפרשת אנו מתוודעים לאובדנה, סילבנה שעל סף שחרור מחנה הריכוז נאנסת באונס קבוצתי, וזוחלת אל התקווה – לא צריכה שיוסי סוכרי יערבב בספר מגוון אמירות והגיגים על המזרחיות או הלאומיות. הסופר העניק לה את החיים שלה, שלמים יותר או פחות, מקרטעים מגמגמים או מהממים. הוא השאיר לנו את העבודה לחבר קרעי זהות. וטוב שכך עשה. כי לא היינו רוצים שגם מסמך העדות הספרותי היחיד הזה לא יהיה טוב שהיה בו גאון ורהב וטוב שהיתה בו צניעות חידתית.

לסיכום, שבע הערות אישיות על "בנגאזי-ברגן־בלזן":

1. תנו לי ספר שנקרע כמו גוש בשר מדמם מתוך נסיעה בזמן, ואוותר על שלמות אסתטית של ספר לא קרוע שעומד יפה על המדף בבית הקפוא של ההגמוניה.

2. תנו לי ספר עכשווי שזועק את הזעקה של הזהו האדם, שמעז להיות עדות מתמסרת בעולם פוסט-מודרני.

3. תעמידו כבר זה לצד זה את השעון הגדול והקטן של ההגמוניה והמיעוט של המאז'ורי והמינורי ותמתחו מחדש את השעונים! הגיע הזמן להסתנכרן קצת.

4. עוד הוכחה לכך שהתרבות של יוצאי המזרח הפוכה במיקומי אב ואם שלה מיוצאי המערב – תחשבו כמה סופרים גברים טיפלו באם הגדולה הזאת שעלתה להנהיג עם קריסת האב ושבעצם היתה שם תמיד במסורת השבטית האפריקאית.

5. אין משמעות ליצירה הספרותית בלי דור חדש של מבקרים. אני קוראת בזאת לכונן קריטריונים נגדיים, קריטריונים להקמת התרבות שלנו מעפר.

6. את שירת התקווה בסוף "בנגאזי-ברגן־בלזן" יש לקרוא מהסוף להתחלה. תחזרו ל"אמיליה ומלח הארץ". תקראו אותם כספר אחד.

7. עוד לא התחלתי לכתוב. למה? כי לכתוב על ספרות מזרחית בארץ עוד בלתי אפשרי. הנחות היסוד של התחום טרם קיימות. בימי הביניים קראו לכך הקדמות. פילוסופית עדיין אנחנו בשלב ההקדמות לאיך בכלל אמורים לקרוא ספרות מזרחית.

מסקנה: עוד לא התחלתם אפילו להבין ולהעריך את המאז'וריות ביצירתו הגדולה של הסופר והאינטלקטואל יוסי סוכרי, שמצחצח את הכלים לדון בעדות על השואה של עדה מינורית בישראל.

לקריאה נוספת:

בי דמעתי ראה / עמוס נוי

coverבנגאזי-ברגן־בלזן
יוסי סוכרי
עורך: חנן אלשטיין
עם עובד
304 עמ'

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. מעין

    אחר כך סוכרי.

    היה מרתק לקרוא, תודה חביבה.

  2. סמולן

    מה שמוזר הוא לא שלל הנארטיבים והמסגרות הרעיוניות וגם לא הצירוף שלהם. הדבר המוזר הוא שגם כאן וגם בדף הספר בעם עובד נעדרת לגמרי המלצה על הספר כספרות מצויינת. מומלץ לקרוא את המהלכים המטא-נארטיביים, מובהר שבלי אידיאולוגיה של שסע מזרח ומערב הם לא יהיו נהירים, מוסבר שצריך לקרוא אותו כי זו השתתפות בפעולה חלוצית בהיקף עולמי, שצריך לזהות בו נשיות עוצמתית וצריך אפילו לפתח כלי ביקורת חדשים שיוכלו להכיר בספר ולהכיל את הבשורה שלו. כל אלו, ולא הבנתי (בחיי): זה ספר טוב או לא ? אפשר לקרוא אותו גם בלי הבניות מושגיות חדשות ומהפכניות שעדיין לא קיימות ? כי נכון לעכשיו, ההמלצה נשמעת כמו חומר עזר לסמינר.

  3. מואיז בן הראש

    אולי לא קל לומר את זה על רומן שואה אבל הספר הוא בעיקרו של דבר ספר הרתפקאות מעולה שלא עוזב אותך לרגע.

    החלק הראשון מעניין במיוחד כי הוא מתאר טוב מאוד את התרבות היהודית בתוך קולוניאליזם מערבי. החיים המתוארים מאוד מזכירים את חיי היהודים במרוקו או במצרים לפני מלחמת העולם השניה.

    יש עוד הרבה דברים טובים אבל זה נושא למאמר.

    אי אפשא לשחרר את הספר מן ההקדמות שחביבה מציינת ומההקשר שבו הוא מתפרסם, ההקשר של הגזענות האשכנזית כלפי מזרחים, אבל זה עניין חוץ-ספרותי. המבקרים האשכנזיים שכתבו על הספר כבר נפלו בכל הבורות של הגזענות ושל התפיסה המתנשאת והקולוניאליסטית שלהם (יש לו אג'נדה ועוד מיני סיסמאות), אבל זה היה צפוי.

    בינתיים אני ממליץ לך לקרוא.
    אחר כך תספר.

  4. אבנר ל.

    לקרוא את הספרות המזרחית מהסוף להתחלה-כמו את "התקווה" וכמו את בנגאזי-ברגן בלזן.
    מרתק-65 שנים בארץ ועדיין,פילסופית,אין הנחות יסוד לקריאת ספרות/הספרות מזרחית/המזרחית.
    אולי האשכנזים ימצאו/ימציאו עבורכם את ההקדמות/הנחות היסוד הנדרשות/מבוקשות.

  5. רונית הורביץ

    אני עדיין בשלבי קריאת הספר ואני נהנית מכל משפט. פגשתי את הסופר בדוכן בשכונה והוא שיבח את ספרו. אני חייבת לו ,כאן, להגיד לו שהוא צודק. בכל משפט יש תאור חיצוני שמתלבש על תיאור פנימי והולך עם תיאור חברתי. וזה לא עמוס מדי וזה אמין ומעניין! וזה נותן חוויה היסטורית של תרבות, וכאב אישי על אנשים, וכבוד גדול לנשים. ואני עוד קוראת וקוראת לאט כדי להינות מהעברית ומהצרופים וכו' וכו', בקיצור יופי של ספר.