• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

חוכמת הבורקס, או סיור בארץ נעדרת

באקלים טלוויזיוני אשכנזי למדי, לסדרה של שלום אסייג, "שנות ה-80", יש ערך מוסף שרוב הסדרות הישראליות יכולות רק לחלום עליו
עינב בר

הדמויות בסדרה "שנות השמונים" של שלום אסייג, שמשודרת בחודשיים האחרונים ברשת, הן דמויות בורקס. מדוע זה רע? הרי המתנשאים ששמו קץ לבורקס, חיסלו גם את הקולנוע הישראלי כולו למשך כשני עשורים. בשנות התשעים, לאחר הכחדת הבורקס, בקושי נראה זבוב באולמות ההקרנה של סרטים ישראלים. יתרה מזאת: חוקרים כאלה שוחט, יוצרים כרון כחלילי ואחרים כבר גאלו את הבורקס מהבוז התהומי לו זכה, זה שהופנה בראש ובראשונה לא כלפי יוצריו האשכנזים אלא כלפי צרכניו המזרחים. תודות לשוחט ואחרים אנחנו יודעים היום שגם בבורקס המקורי נמצאו איכויות רפלקסיביות, חתרניות, אפילו פוליטיות. דוגמה ידועה היא סצינת הסיום בסרט "צ'רלי וחצי", בה צ'רלי נפרד ממיקו טרם העלייה למטוס: "אמריקה זה לא כמו פה, חלאס דאווינים, תהיה בן אדם", מסר ברור שהגאולה טמונה דווקא בירידה מן הארץ (לזוועתו של יאיר לפיד).

כוכבי "שנות ה-80". אם סאלח שבתי נועד להיות "מזרחי כללי", הרי ששכטר הוא "האשכנזי הכללי" בהתגלמותו
כוכבי "שנות ה-80". אם סאלח שבתי נועד להיות "מזרחי כללי", הרי ששכטר הוא "האשכנזי הכללי" בהתגלמותו

אם נתאמץ, האם לא נמצא ערך מוסף גם ביצירתו של אסייג? אם נביט למשל, על הבחירה בעופר שכטר לתפקיד "פריזר" האשכנזי, יש בה משהו קולע להפליא, כמעט אמירה, זו שאסייג ושותפיו ליצירה עשו הכל כדי להתרחק ממנה. אם סאלח שבתי נועד להיות "מזרחי כללי" כזה שייצג בו זמנית גם את המרוקאים ואת התימנים וכל היתר, הרי ששכטר הוא "האשכנזי הכללי" בהתגלמותו. מה הולם יותר מלקחת את שכטר, הליאור אשכנזי של דורו, הבלתי נדלה, מתכלה או נלאה, הדוגמגישחקן הרב-תכליתי, לתת לו תספורת חדשה והנה לכם אשכנזי ייצוגי, עפ"י המתכון שהמציאו אבות הבורקס עצמם.

אכן אפשר לטעון שגם אשכנזים נלעגים היו בבורקס (זכורים בעיקר בגילומו של טוביה צפיר), אבל הטוענים זאת נוטים להתעלם מהעובדה שהאשכנזים הם בעלי הבית ובעלי אמצעי הייצור. כש"ארץ נהדרת" לועגת לאשכנזים על הסט עדיין מולך בגאון אייל קיציס האשכנזי, ומהווה את הסמן הלאומי הרשמי לשפיות ולסדר. מה גם, שדמותו של שכטר ב"שנות השמונים", איננה נלעגת. הוא לא יטעה להשתמש בקוסקוס כבטיט לקירות או יקרא לטלוויזיה "מכשיר פורמייקה מה איש שמדבר בפנים".

ועדיין לחלקנו הסדרה היא לא פחות מסיור נדיר באותו מקום שאמנון לוי כינה "ארץ נעדרת", מעוז המזרחיות האבוד. בארץ עלומה זו אסייג הנער הוא סוג של משקיף מהצד, על תקן אין מצחיק בעירו. כשיגדל, ייבא את הדמויות ביניהן גדל אל מחוץ לגבולות טירה ושם יצחקו ספק עליהן ספק איתן. המשחק המופנם, החיוור בכל מובן של דניאל אסייג בדמות אביו, מזכיר את האבחנות שעשתה בזמנו חנה אזולאי הספרי לגבי ה"אוטיזם" של הדור השני לאינטגרציה. ב"שחור" של אזולאי הספרי, האוטיזם של הבת של הגיבורה המשתכנזת הוא מטאפורה – הן לעיוות הנוצר מדריסת המורשת לטובת כור ההיתוך האשכנזי והן לחוסר היכולת לתקשר עם הזהות האבודה. במשחקו הגמלוני והמגושם דניאל אסייג קלע בלא להתכוון לדימוי האוטיסטי של של ילדי הדור השני והשלישי, שכמו אצל כותבת שורות אלה, את שורשיהם המזרחים לא יוכל לחשוף גם רסטורטור מוכשר. מטאפורית, אסייג הצעיר הוא אותו "יצור משונה" שהגדירה אזולאי בראיון ב"הארץ" כ"לא בשר ולא חלב" הסובל מ"נכות רגשית גדולה" ומעורר חמלה בדלותו הרוחנית והתרבותית הרבה יותר ממשפחתו הפרימיטיבית לכאורה. "יצור שכדי להישרד בעולם הישראלי החדש עטה מסיכה שלא יוכל להוריד לעולם – כדי לא לחשוף שאין הרבה מאחוריה…"

גם אסייג עוטה מסיכה כשהוא מתכחש לפוליטיות של יצירתו. הוא נשאר א-פוליטי אפילו כשהוא מטפל בפוליטיקה ובנושא ההצבעה המסורתית לליכוד, כאילו לא נאמרו מעולם המלים "צ'חצ'חים" או "אספסוף". הוא מתעלם בעקשנות מהפיל בחדר ומכך שהבחירה שלו לצחוק באהבה על ילדותו קולעת לפרופיל הנצחי והבזוי של המזרחי הנחשל. המבקרת של וואלה, לילך וולך, האשימה את הסדרה באנכרוניזם, בהיעדר פרספקטיבה ותחכום, "כאילו ההומור הישראלי לא התקדם צעד אחד קדימה אל המודעות העצמית, מחוצה למרוקאי-סכין, אשכנזי-פריזר וגרוזיני-טיפש" ובינה ובין אסייג ניטש קרב פייסבוק שנקטע ביוזמת אסייג.

אסייג אמנם חף מיומרנות ובחירתו שלא לרכוב על הגל הפוליטי היא עקבית ובדרכה ראויה להערכה, כמו גם בחירתו שלא ללבות בסופו של דבר את האש מול המבקרת האשכנזייה, למרות ההון שהיה יכול לעשות מכך. אבל אילו רק היה מעט נועז יותר הרי שאפשר היה להגיד שדווקא יש מידה של תחכום בלהחיות את הבורקס והמבטאים, כחלק מהנוסטלגיה לתקופה בה מלך הז'אנר. שבמובן הזה, הסדרה היא הומאז' ציני, מדויק ומופת של רפלקסיביות ורפרור עצמי. במקום זאת, אנו נשארים עם קביעתה של שוחט על יוצרים כמו זאב רווח שאימצו את הבורקס: "לא רק ש"המערב" הפך למייצג של "המזרח", אלא גם, במשחק השתקפויות קולוניאליסטי קלאסי, המזרח רואה את עצמו דרך המראה המעוותת של המערב." ומצד שני, למה שדווקא המרוקאי ייצלב על מסורות שיצרו אשכנזים?

רון כחלילי ציין בזמנו בראיון לאלון הדר (סופשבוע, מעריב): "הרבה פעמים הפארודיה היא אמצעי ייצוג בדרך ללגיטימציה. למיינסטרים. כל העולם התעלם מהמזרחי, הבורקס הוא היחיד שמתייחס אליו. הסרטים מהווים שסתום שדרכו למזרחי נוצרת ממשות. בזה הוא עושה חסד עם המזרחי. חבל שנעצרנו בשלב הפארודיה. אני עדיין מחפש את אותם הסרטים שיגאלו אותי מאותו דימוי מזרחי עכור, אני מחפש את המזרחי החדש".

"שנות השמונים" אינה סדרה רעה, היא עדיפה מכל בחינה על "ישראל", המקבילה של קטורזה (שביצע שחזור תקופתי בלתי-מכוון של ימי הערוץ המסחרי המוקדמים), ובאקלים אשכנזי יש לה עדיין ערך מוסף שרוב הסדרות הישראליות יכולות רק לחלום עליו. לו רק ישקלו היוצרים לתקן את השאר בעונה השנייה, היא עשויה עוד לקבל עומקים בלתי-צפויים.

הכותבת היא בעלת הבלוג לקולנוע ומגדר ע' קווירית

לקריאה נוספת:

בורקס בטעם כללי / אייל בן משה

לא בורקס, לא שיכוני בטון / מירב אלוש-לברון

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    מצחיק שאחרי כל הניתוחים על איך הסדרה (וסרטי בורקס באופן כללי) היא בעצם "חתרנית"… בסוף נשארנו עם לא יותר מאשר עוד דמויות של מזרחים עילגים על מסך הטלוויזיה. הסטריאוטיפים והדעות הקדומות בחברה הישראלית הן מחלה, וסדרה שמזינה אותם עושה עוול.

  2. ע' קווירית

    הקהל העיקרי של סרטי הבורקס ואולי גם של הסדרה הוא דווקא של מזרחים. אמורה להיות סיבה טובה למה הם בוחרים לצרוך את זה. כמו שנשים צורכות תכנים לכאורה דכאנים כמו מלודרמות ואופרות סבון. זה אומר שהן מפיקות מזה משהו. אי אפשר לקבוע שהן פשוט מפגרות שלא יודעות מה טוב להן. בכל טקסט שמרני אפשר למצוא גם צד חתרני.