string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

מדיין ועד אלמוג: הבדואים – אותם הבדואים

"הבדואי לא יחיה על אדמתו ועם עדריו אלא יהיה לעירוני הבא הביתה אחרי הצהריים ונועל נעלי בית". זהו ציטוט של משה דיין מ-63'. ולא הרבה השתנה מאז בניסיון להצדיק מדיניות אחת: כמה שיותר ערבים על כמה שפחות שטח, וכמה שפחות יהודים על כמה שיותר שטח
אבנר בן-עמוסאבנר בן-עמוס

מרצה להיסטוריה של החינוך באוניברסיטת תל אביב וחבר מזכירות פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, חבר בוועד המנהל של אמנסטי-ישראל

English

שני ציטוטים באותו עיתון, מתוך ראיונות עם שני אנשי צבא לשעבר, במרחק של חמישים שנה זה מזה. שניהם עוסקים בבדואים שבנגב, ומשניהם ניתן ללמוד על מבנה העומק של יחס מדינת ישראל לאוכלוסייה המקופחת ביותר בשטחה. האחד הוא מתוך ראיון עם משה דיין, הרמטכ"ל לשעבר, שהפך להיות בשנת 1959 שר החקלאות בממשלת בן-גוריון; השני הוא מתוך ראיון עם דורון אלמוג, אלוף פיקוד הדרום לשעבר, שהפך להיות בשנת 2011 ראש מטה יישום התכנית להסדרת התיישבות הבדואים הנגב (תכנית פראוור-בגין) בממשלת נתניהו.

כך טען דיין בראיון ב"הארץ", ב-31 ביולי 1963:

צריך לעשות את הבדואים לפועלים עירוניים – בתעשייה, בשירותים, בבנייה ובחקלאות. 88 אחוז מתושבי מדינת ישראל אינם חקלאים. יהיו הבדואים חלק מהם. אמנם זה מעבר חריף. פירושו שהבדואי לא יחיה על אדמתו ועם עדריו אלא יהיה לעירוני הבא הביתה אחרי הצהריים ונועל נעלי בית. ילדיו יורגלו לאב הלובש מכנסיים, בלי שברייה, ואינו פולה כינים בציבור. הם ילכו לבית הספר מסורקים עם שביל. זו תהיה מהפכה, אך אפשר לסדר את זה במשך שני דורות. לא בכפייה אבל בהכוונה מצד הממשלה. מציאות זו ששמה בדואית – תיעלם.

וכך טען דורון אלמוג בראיון גם כן ב"הארץ" ב-2 בדצמבר 2013:

מדובר בשלב מאד רגיש. יש תפיסה של המתנגדים הבדואים [לתוכנית פראוור-בגין – אב"ע] שצריך להנציח כל פחון – לא כדי לשמר את החברה הבדואית, אלא כדי ליצור רצף טריטוריאלי בין חברון לעזה.

לכאורה, שתי סוגיות שונות לחלוטין. האחת, עליה מדבר דיין (הבה נתעלם לרגע מן הגישה האוריינטליסטית הבוטה), היא הבאת הקידמה אל התושבים הבדואים על ידי הפיכתם מעובדי אדמה לפרולטריון עירוני. השנייה, עליה מדבר אלמוג, היא החשש הביטחוניסטי מן הרצף הטריטוריאלי שהבדואים רוצים ליצור יחד עם הפלסטינים תושבי דרום הר חברון. אך, למעשה, מדובר בשני הפנים של אותה מדיניות אשר נועדה לממש משוואה פשוטה ביותר: מצד אחד, כמה שיותר ערבים על כמה שפחות שטח; ומצד שני, כמה שפחות יהודים על כמה שיותר שטח. הנגב הוא אחד האזורים בהם ניתן להבחין בקידום המדיניות הזו בצורתה הברורה ביותר.

"88% מתושבי מדינת ישראל אינם חקלאים. יהיו הבדואים חלק מהם". משה דיין, 1979. (photo: Anefo / Croes, R.C (CC BY-SA 3.0 NL
"88% מתושבי מדינת ישראל אינם חקלאים. יהיו הבדואים חלק מהם". משה דיין, 1979. (photo: Anefo / Croes, R.C (CC BY-SA 3.0 NL

דיין כיוון את דבריו לבדואים שהועברו בכפייה במהלך שנות החמישים לאזור השמורה (ה"סייג") במשולש שבין באר שבע ירוחם וערד, והקימו שם יישובים חקלאיים ארעיים. בסוף שנות השישים, לאחר ביטול הממשל הצבאי (1966), החלה המדינה לקדם את רעיונותיו של דיין, והקימה את תל-שבע כישוב עירוני. עד סוף שנות השמונים הוקמו באותו אזור עוד שש עיירות, בהם היו הבדואים אמורים להתרכז ולשכוח את עברם החקלאי. אולם כמחצית מן האוכלוסייה הבדואית העדיפה שלא לעבור לעיירות הנחשלות, להישאר במקומה ולהמשיך לנהל את חייה המסורתיים. היא התעקשה על כך למרות שהקרקע עליה ישבה הוכרזה כבר ב-1965 כקרקע חקלאית, דבר שמנע ממנה לקבל הכרה מסודרת בכפריה. אוכלוסייה זו, המונה כיום כ-80 אלף איש, היא אוכלוסיית היעד של תוכנית פראוור-בגין. "התוכנית להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב" היא, למעשה, השלב השני במדיניות שנועדה לצופף את הבדואים על פני שטח קטן ככל האפשר.

בעוד שהיישובים היהודים פרושים לאורכו ולרוחבו של הנגב, מגבילה תוכנית פראוור-בגין את ההתיישבות הבדואית לתחומים מסוימים באזור ה"סייג" לשעבר, ואוסרת אותה לחלוטין במערב הנגב (ממערב לכביש 40), פרט לשתי מובלעות קטנות. בעוד שחוות הבודדים היהודיות, המאוכלסות בדלילות, קיבלו אישור בדיעבד בשנת 2010, דורשת התוכנית מן היישובים הבדואים "כושר נשיאה" מינימלי. אינני יודע אם אלמוג מאמין באמת ובתמים כי הבדואים חותרים ליצירת רצף טריטוריאלי בין חברון ועזה, אך אני מקווה כי הוא מבין שמדובר בתירוץ קלוש. הכפר אום אל-חירן, למשל, שיוצר "רצף" שכזה מול דרום הר-חברון, ושאמור לפנות את מקומו לטובת גרעין יהודי, דתי-לאומי, הועבר למקומו הנוכחי על ידי המדינה בשנת 1956.

צבעי חאקי מתחת לבגדים האזרחיים. הפגנה נגד תוכנית פראוור, תל אביב 07.12.13. צילום: activestills.org
צבעי חאקי מתחת לבגדים האזרחיים. הפגנה נגד תוכנית פראוור, תל אביב 07.12.13. צילום: activestills.org

על ההמשכיות במדיניות הממשלתית כלפי הבדואים מעיד גם הגוף המטפל בהם: צה"ל. עד לשנת 1966, כאמור, היו הבדואים נתונים תחת הממשל הצבאי, ששלט בכל תחומי חייהם, ואחרי כן, בגלל ראייתם כ"סיכון ביטחוני", המשיכו אנשי צבא (במיל') לנהל בעקיפין את החברה הבדואית. מבט מהיר על המעורבים בתכנון וביישום תוכנית פראוור-בגין מגלה את צבעי החאקי מתחת לבגדים האזרחיים: אל"מ (מיל') אהוד פראוור, שגיבש את עיקרי תוכניתו כבר בשנת 2006, בהיותו סגן ראש המועצה לביטחון לאומי; אלוף (מיל') יעקב עמידרור, שבתור ראש המטה לביטחון לאומי בחן את מתווה פראוור והפך אותו ל"פחות נדיב" כלפי הבדואים; סא"ל (מיל') וניצב (בדימוס) יהודה בכר, העומד בראש הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב; וכמובן, אלוף (מיל') דורון אלמוג. ואולי לא צריך להתפלא על כך. כפי שמציינים עמירם אורן ורפי רגב בספרם "ארץ בחאקי. קרקע וביטחון בישראל"ׁ (כרמל 2008), צה"ל שולט על במישרין או בעקיפין על כמחצית משטח מדינת ישראל. מובן מאליו שגם הבדואים נתונים למרותו.

אבנר בן-עמוס הוא פרופ' להיסטוריה של החינוך באוניברסיטת תל-אביב וחבר מזכירות פורום דו-קיום בנגב לשויון אזרחי

עוד (הרבה) על פראוור ב"העוקץ"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יונה ניצן

    מהכרות שלי עם סטודנטיות בדואיות שלמדו איתי אז אי אפשר להניח שכל הבדואים חושבים כמיקשה אחת.למרות שזו חברה מסורתית,יש בה כל מיני גוונים ולכן לא נכון להגיד הבדואים הם כך וכך אלא שבחברה הבדואית יש כך וכך.כל ההכללות לא עושות חסד עם האינדדווידואל,וכל איש או אשה בדואית חושבים בנפרד ולא כקבוצה. מה שאני יכולה רק להגיד הוא שהם בעיני אזרחים שווי זכויות ואפשר ורצוי לשאול אותם מה הבעיות שקשות להם ואיזה פיתרונות היו רוצים לראות. כדי לבנות שאלון כזה אפשר להסתייע בפרופסור בכיר באונ' בן גוריון,פרופ' אל קרינאווי שתחום השכלתו ועיסוקו הוא עבודה סוציאלית. שמעתי אותו בכל מיני הזדמנויות.יש לו בהחלט מה להגיד