string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • bds
    ברוגז לעולמים
    מורה נבוכים לטענות יהודים ותאומיהם הסיאמיים כלפי הבד"ס
  • מירירגב
    סרט רע
    כשמירי רגב החליטה להלאים את הקולנוע בשם המזרחיוּת

ישראליזציה ופלסטיניזציה: הפכים שמשלימים

על שיבתה של הדמוקרטיה האתנית לטוב ולרע. קריאה ביקורתית בספרו החדש של יואב פלד
גל לויגל לוי

חוקר וכותב בנושאים של אזרחות, מזרחיות חינוך ודמוקרטיה, ובמיוחד אקטיביזם פוליטי עכשווי. בעבר חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית

דברים שנאמרו בערב ציון להוצאת הספר לכבוד יום זכויות האדם הבינלאומי בגדה השמאלית, 01.12.2013

יואב פלד, שלצד אורן יפתחאל, היה מהראשונים לבקר את מגבלותיו של מודל הדמוקרטיה האתנית אותו הציע סמי סמוחה כבר ב-1990 כהסבר לאופיו הייחודי של המשטר הדמוקרטי בישראל, שב אליו בספרו החדש הבוחן את האתגר שבקיומה, או נכון יותר ביציבותה. כדי לבחון את התנאים המבטיחים את קיומה של דמוקרטיה אתנית יציבה, פלד עורך דיון השוואתי בפולין שבין שתי מלחמות העולם, צפון-אירלנד במסגרת הממלכה המאוחדת הבריטית (1921-1972), וישראל. זאת מכיון שלדעתו, "בעולם שבו הגיוון האתני בתוך מדינות הלאום גדל בהדרגה … דמוקרטיה אתנית עשויה להיות צורה יחסית מוסכמת לרגולציה של קונפליקט אתני בחברות משוסעות". כך, שני עשורים לאחר שהציע את מודל האזרחות המרובה, דבר שהוליד מחקר ביקורתי מגוון על האזרחות בישראל, פלד שב אל המודל אותו הוא דחה אז ומציע לראות בו, בתנאים הקיימים, פתרון אפשרי לניהולה של "המדינה היהודית והדמוקרטית".

הסכם ורסאי שסיים את מלחמת העולם הראשונה
הסכם ורסאי שסיים את מלחמת העולם הראשונה

כפי שאסביר מיד, אל הספר ניגשתי בדעה קדומה, ושמחתי להתבדות (חלקית). כרגיל אצל יואב, הספר כתוב בשפה קולחת, מלומדת, וכמובן מעוגנת במקורות רבים ומגוונים. גם הארגון המתודי של הספר מאפשר לעבור בקלות ממדינה למדינה ומפרק לפרק, ולעמוד על כוחו האנליטי של מודל הדמוקרטיה האתנית. בכך טמון כוחו של הספר, אך גם חולשתו. פלד מצליח לשכלל את התזה של סמי סמוחה ומאפשר כאמור לראות במודל זה כלי תיאורטי-אנליטי לניתוח משטרים המתמודדים עם המתח שבין אתנו-לאומיות לליברליזם. אך בה בעת, הדיון של פלד מקבל את הדמוקרטיה האתנית אל משפחת המשטרים הדמוקרטיים, וזאת תוך הותרת הויכוח הנורמטיבי סביב מודל זה מחוץ לדיון. בכל מקרה, בין אם מקבלים את המודל ובין אם לאו, לדיון בו יש חשיבות מיוחדת לאור היותו של מודל זה, בעיניים יהודיות-ישראליות, המודל המצוי, ויותר מכך בבחינת קצה גבול היכולת של הרצוי. הדיון הזה מקבל משנה תוקף גם בשל המשבר בייצוג הפוליטי בעקבות המחאה האנטי-נאוליברלית של 2011, ולאור השאלה בדבר גבולות הפעולה הפוליטית האפשרית של האזרחים הפלסטינים בישראל.

את הדיון הקצר בספר אני רוצה לחלק לשלוש הערות: 1) ביקורת המודל. 2) המסקנות מהניתוח. 3) מה מעבר לזה?

1. הדמוקרטיה האתנית היא מודל שאני דוחה ברמה הפוליטית-נורמטיבית, וגם, כפי שאסביר בהמשך, כתשובה פרגמטית כביכול למגבלות הסדר הקיים. רעיון הדמוקרטיה האתנית הוא בעייתי בעיני לא בגלל שהוא האנטי-תזה של הדמוקרטיה הליברלית. אלא להיפך. מודל זה לא חותר תחת העקרונות הליברליים, אלא דווקא מאשרר אותם וסותר אגב כך את העקרונות הדמוקרטיים עצמם. בשונה במקצת מאיפיון המדינה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית", אני מציע את הביטוי"דמוקרטיה יהודית", המדגיש בעיני את האופן שבו הגדרתה של מה שכינו פעם "הבעיה הערבית" הודחקה ומודחקת תמידית אל מחוץ לחברה, אל מחוץ לתחומו של הסדר הדמוקרטי, ומכאן אל מחוץ לתחומו של הפוליטי. באופן זה, המדינה מאשררת את מנגנוני האתניזציה של השיח הפוליטי בישראל, ובה בעת מכוננת את האיפיונים האתניים שהיא נותנת בקבוצות השונות – יהודיות וערביות – כניצבים מעבר לסדר הקיים.

תחילה זה קרה באמצעות הממשל הצבאי, בתקופה אותה פלד מגדיר בצדק חלקי כ"לא-דמוקרטית", מכיוון שדווקא קיום הממשל הוא שאיפשר לכונן דמוקרטיה עבור היהודים. האם זה מובן מאליו שללא הממשל הצבאי הייתה נוצרת כאן דמוקרטיה ליהודים? התבססותה היחסית של הכלכלה איפשרה את הסרת הממשל הצבאי, שבעקבותיו הדמוקרטיה היהודית התבססה על עקרון הדמוקרטיה האתנית. כלומר, על שימוש בשיח הרפובליקני הציוני לגישור המתח בין העקרון האתני לזה הליברלי. על-פי מודל זה, בהעדר גבול חוקי (בצורת הממשל הצבאי) החוצץ בין שתי החברות, המדינה איפיינה את המבחין בין שתי החברות – היהודית והערבית – כגבול תרבותי "טבעי", ובכך נירמלה את ההפרדה למרות שכולם היו לאזרחים (ראו Levy 2005). זה היה גם הרגע ההיסטורי בו אנו מזהים לראשונה את המסלול הכפול בו נכפה על הפלסטינים לצעוד – הפלסטיניזציה והישראליזיה. אלא שהמודל הזה, כפי שיואב מראה, איים על הדמוקרטיה היהודית. אם לעשות פרפרזה על המושגים השגורים – ככל שישראל כפתה על הפלסטינים את הישראליזציה, כך כפו אלו על המדינה את הפלסטיניזציה – כלומר את ההכרה כי משמעותו של תהליך הדמוקרטיזציה הוא הכרה בהיות הפלסטינים חלק מהחברה הישראלית.

שימו לב! התיקון לחוק יסוד הכנסת ב-1985 קבע לא רק את עקרון יהדותה של המדינה כעקרון מעין חוקתי, אלא גם את המשטר הדמוקרטי. אך קביעה זו סתרה את הרצון לשמר דמוקרטיה יהודית. הדבר הגיע לשיא בעקבות הסכם אוסלו ורצח רבין, כאשר בסופו של דבר לא רק הימין ערער על הלגיטימיות של רוב המבוסס על תמיכתם של הנציגים הערבים בכנסת1, אלא גם פרס עצמו, ואחריו אישרר זאת ברק, ראה בשותפות הזאת סכנה או איום פוליטי. "האביב הערבי" של האזרחים הפלסטינים בשנות ה-90 היה קצר, והוא הסתיים כזכור בארועי אוקטובר 2000. אז המעמד הבינוני היהודי, שהרגיש מאויים מצידה של ש"ס לא פחות, העלה הן את אריק שרון (שרק עשור קודם היה מוקצה מחמת מיאוס) והן את שינוי בראשות לפיד האב. המרכיב הדמוקרטי בנוסחה המפורסמת נתפס כפחות ערך בייצור הפריבילגיות לעומת המרכיב היהודי. ואכן מאז הדמוקרטיה היהודית פחות ופחות דמוקרטית ויותר ויותר יהודית.

ראש הכפר אום אל-פחם חותם בנוכחות אנשי הממשל הצבאי על שבועת אמונים למדינת ישראל, עם העברת הכפר לשלטון ישראלי (1949)
ראש הכפר אום אל-פחם חותם בנוכחות אנשי הממשל הצבאי על שבועת אמונים למדינת ישראל, עם העברת הכפר לשלטון ישראלי (1949)

2. לטענתו של פלד, המצוטטת לעיל, הדמוקרטיה האתנית יכולה להיות בתנאים מסוימים הסדר יציב המכפר על חוסר היכולת לכונן דמוקרטיה ליברלית. אבל שוב, הבעיה היא לא בכך שמדובר בדמוקרטיה מאיכות נחותה. זו כמובן טענה נכונה, שכמעט לא נדרשת להוכחה. הבעיה כאמור אינה שמודל הדמוקרטיה האתנית לא מקיים את מודל הדמוקרטיה הליברלית, אלא דווקא מקבל אותו. במלים אחרות, הדמוקרטיה האתנית כמו הדמוקרטיה הליברלית מבוססת על שיח זכויות אינדיבידואליות. ואמנם, בשנות היציבות של המודל אליבא דפלד (1966-2000), שיח הזכויות עלה ופרח במשפט, בפוליטיקה, בכלכלה, בחברה ובתרבות. התרחבות זאת כללה את החברה כולה, באופנים שונים ובדרגות משתנות. כאן, אני חושב, צריך להציב סייג לניתוח המתמקד אך ורק ביחסי המדינה עם האזרחים הפלסטינים. ניתוח כזה מייצר תמונה בה לכאורה מצבם של היהודים הולך ונעשה טוב באופן בלתי תלוי, בין אם מצבם של האזרחים הערבים משתפר או מורע. אם נביט סביב נראה שלא כך הוא (וכמובן ראו גם פלד ושפיר 2005).

בכל מקרה, הבעיה בהתמקדות בשיח הזכויות היא בכך ששיח זה דן אותנו לשיח דמוקרטי מצמצם ומוגבל (Geuss 2001). הדמוקרטיה האתנית, כמו זו הליברלית, מקבלת בסופו של יום את הסדר הקפיטליסטי ואת האופן בו שיח הזכויות מהווה תחליף לייצוג פוליטי מהותי. לא אצטרך להתאמץ ולשכנע כי זכות הקניין של שלמה אליהו או של יאיר לפיד אינה דומה לזכות הקניין שלי או של עובדת-קבלן בשדות התות. מה שאני מבקש לומר, אם כן, זה שבין אם התקיימה תקופה יציבה לכאורה של דמוקרטיה אתנית, ובין אם לאו, קיומה אינו מעיד על העתיד. אם למדתי דבר אחד מההשוואה שמציע פלד, הוא שדינן של דמוקרטיות אתניות לקרוס לא בגלל העדר זכויות, אלא בגלל מגבלת הייצוג הפוליטי. מה שיואב מתאר כתקופת היציבות, אם אנחנו מרחיבים את המבט, זו למעשה תקופה שבה הסדר הליברלי (הכלכלי, הפוליטי והתרבותי) מתרחב ומתבסס, בד בבד עם צמצום מגמות הדמוקרטיזציה העממית של פלסטינים, מזרחים, חרדים, נשים וכד'. כך, קיבלנו דמוקרטיה אתנית שהיא למעשה דמוקרטיה ליברלית על מגרעותיה בתוספת צמצום מובנה של היומרה לייצוג פוליטי אוניברסלי.

3. אז מה הלאה? אני חושב שלאחר 2011 אנחנו נמצאים בפאזה חדשה שהיא עדיין לא מנוסחת מספיק מבחינה תיאורטית או אמפירית בנוגע לשאלת הדמוקרטיה. אני חושב שאין מקום להמשיך ולנסות לנסח את הבנתנו את המצב בכלים התיאורטיים הישנים. זה נכון שהפוליטיקה הישנה לא נגמרה. תהליכים היסטוריים אף פעם לא מתחילים ונגמרים בנקודת אפס. זה נכון שאסור לוותר על המאבק נגד הכרסום בזכויות של האזרחים הפלסטינים, כפי שלא צריך לחדול מלהילחם בהמשך מגמות ההפרטה והכרסום בקיום שלנו כאזרחים. אבל המחאה החברתית של 2011 (כאן ובעולם בכלל) מסמנת כיוון חדש, שעניינו לא המאבק על זכויות, אלא המאבק על הייצוג. זהו מאבק על תחום הפעולה של האזרחים (ולא-אזרחים) והאזרחיות, החותר תחת חלוקות הכוח הקיימות. מאבק זה אינו מייתר את שיח הזכויות, אלא שהוא פונה מעבר לו מתוך הכרה במגבלותיו. זהו מאבק שעיקריו מנוסחים על-ידי "צעירים", המנוכרים מהערוצים הפוליטיים והאידיאולוגיים "הישנים". הדמוקרטיה האתנית אף היא עבורם חלק מן העבר (או ההווה) שנגדו צריך לצאת באמצעות מאבק על היקפה ותחולתה של הדמוקרטיה של "כל אזרחיה", בין אם אלה נאבקים ביחד או לחוד. ספרו של פלד, המחזיר אותנו אל ההיסטוריה של המאבקים על הדמוקרטיה בישראל, מזכיר לנו את הצורך לחפש את הכלים החדשים להבנה של העולם שלאחר 2011.

Peled bookThe Challenge of Ethnic Democracy

Yoav Peled

Routledge

2013

——————————————————————————————–

1 אני מודה לד"ר יוסף ג'בארין ולחה"כ ד"ר דב חנין שהעירו את תשומת ליבי לחשיבותו הקריטית של "הבלוק החוסם" להתפתחותה של הדה-לגיטימציה של האזרחים הפלסטינים בימין הפוליטי.
פלד, י. 1993. "זרים באוטופיה: מעמדם האזרחי של הפלסטינים בישראל", תיאוריה וביקורת, 3, עמ 21-35.
פלד י. ג. שפיר. 2005. מיהו ישראלי. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ההוצאה לאור.
Geuss, R. 2001. History and Illusion in Politics. Cambridge: Cambridge University Press.
Levy, G. 2005. “From Subjects to Citizens: On Educational Reforms and the Demarcation of the 'Israeli-Arabs'”, Citizenship Studies, 9:3, July, pp. 271-291
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אדם

    אני לא מסכים עם כך שמדובר ב"תקופה שבה הסדר הליברלי (הכלכלי, הפוליטי והתרבותי) מתרחב ומתבסס, בד בבד עם צמצום מגמות הדמוקרטיזציה העממית של פלסטינים, מזרחים, חרדים, נשים וכד'".
    באופן כללי זכויות ויצוג הולכות יד ביד: יצוג (בדרך כלל) נועד לתת זכויות; הסיבה שהימין מחסל את היצוג הפוליטי של הערבים הוא לא בגלל שלא נעים לו לראות ערבים בכנסת, אלא בגלל שהוא רוצה לנשל אותם חברתית, כלכלית ולעתים פיזית. תראה למשל את הבדויים, מדובר במאבק על זכויות פאר-אקסלנס. מדינת ישראל גם נהפכת לפחות "דמוקרטית" (במובן של יצוג שוויוני), וגם לפחות ליברלית. אין דבר כזה ליברליזם ללא דמוקרטיה, והפוך.

  2. ראובן גרבר

    נראה לי שהכותב מניח כי העמדה של פלד ברורה דיה לקוראים, והוא מדגיש את ביקורתו כלפיה. מוטב קודם לסייע לקוראים לבקר בהצעה ביתר הרחבה לפני הביקורת עליה.