string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

להתנגד גם לשוק וגם למדינה: אופק לדיור ציבורי מסוג אחר

הבחירה בין הפקדת זכותם של בני-האדם לבית או בידי משטר אלים במהותו או בידי בעלי הון, היא עקרה ומייאשת. האם אפשר להשתחרר מלפיתת החנק הזאת? שיחה עם סבסטיאן שיפֶּר על אפשרות אוטונומית לדיור ציבורי (ואיך זה לשלם שכר דירה לעצמך)
תומר גרדי

הראיון הזה נובע מקושי שאני מרגיש כבר לא מעט זמן בזירת המאבק על הדיור הציבורי. במילים פשוטות: מצד אחד, במהלך ובמסגרת המאבק אנחנו תובעים מהמדינה שתיקח אחריות על הדיור הציבורי. מאידך, אנחנו רואים שכל דבר שהמדינה נוגעת בו הופך לאפר. ואיך נדרוש מהמדינה שתיקח אחריות, כלומר נדרוש להעניק כוח למדינה לארגן את התשתיות הבסיסיות של חיינו כאשר למדנו על בשרנו וראינו אחרות ואחרים לומדות על בשרן, מה קורה כשהגוף הזה מתחזק ומפעיל את הכח שבידו? זוועה.

המציאות הזאת, שבה אנחנו נאלצים במאבק לבחור את הבחירה שנראתה לי בלתי-אפשרית, בין הפקדת זכותם של בני-האדם לבית או בידי משטר אלים במהותו או בידי בעלי הון, בין נבלת המדינה לטרפת השוק, נראתה לי עקרה ומייאשת. חיפשתי אפשרות לשמוע וללמוד על נסיונות ממקומות אחרים בעולם, שבהם ניסו אנשים להשתחרר מלפיתת החנק הזאת.

סבסטיאן שיפֶּר, מרצה לגיאוגרפיה עירונית באוניברסיטת פרנקפורט ופעיל שם בתנועות למען דיור ציבורי, הגיע אלי הביתה. הוא ביקש לראיין אותי, בין שאר עשרות אחרות של פעילות ופעילים פוליטיות שפגש, על זירות שונות של מאבקים כאן. ברשותו, הפכתי את הראיון. שאלתי אותו על אופק פוליטי אפשרי למאבק, שמתנגד גם לשוק וגם למדינה.

קחו נשימה ארוכה, הנה זה.

*   *   *

איזה מודלים של דיור ציבורי קיימים בגרמניה? יש שני מודלים: על פי מודל אחד, המדינה או העירייה מסבסדת משקיעים פרטיים, לדוגמה על-ידי הלוואות בריבית נמוכה, ובתמורה המשקיעים מגבילים את גובה השכירות ל-5 יורו למטר מרובע. המדינה או העירייה מחליטות על-פי קריטריונים קבועים מי זכאי להיכנס לגור בדירות האלה בשכירות המסובסדת, הנמוכה מהשכירות בשוק. הבעיה היא שהפתרון הזה הוא רק זמני, כי אחרי 30 או 20 או 10 שנים, כשהמשקיעים מחזירים את ההלוואה המסובסדת שלקחו כדי לבנות את הבניין, הבית חוזר לשוק החופשי וגובַה השכירות בו חוזר להיות כמו כל בית אחר. המשמעות היא שהמדינה צריכה כל הזמן להמשיך להשקיע כסף בדיור ציבורי כדי להשאיר את מספר הדירות קבוע. וכשהמדינה מפסיקה להשקיע בבנייה חדשה, או אפילו רק משקיעה פחות כמו שקורה עכשיו, מספר הדירות בדיור הציבורי צונח אוטומטית. בפרנקפורט, למשל, בשנות ה-50 וה-60, חצי מהדירות בעיר היו דירות של מערכת הדיור הציבורי, בשנות ה-90 היו 60,000 יחידות דיור ציבורי, והיום המספר עומד על 30,000 – מתוך 360,000 יחידות דיור בפרנקפורט בסך-הכל. אז הבעיה היא שהמדינה משקיעה המון כסף עבור מה שבסופו של דבר הוא פתרון קצר-טווח. זה, בגדול, האופן שבו דיור ציבורי עובד במדינה מאז מלחמת העולם השנייה, כך שמעולם לא היה ממש קיים הרעיון של דיור ציבורי מנותק מהשוק.

"העיר שייכת לכולם". כשהעירייה בונה דירות חדשות היא בונה דירות יוקרה
"העיר שייכת לכולם". כשהעירייה בונה דירות חדשות היא בונה דירות יוקרה

המודל השני של הדיור הציבורי בגרמניה עובד באמצעות חברות לדיור בבעלות המדינה או העיריות. אלה יכולות לבנות דיור ציבורי כמו במודל הראשון, אבל חוץ מזה יש להן גם מאגר דירות שבבעלותן. לדוגמה, לחברת הבנייה שבבעלות עיריית פרנקפורט יש 50,000 יחידות דיור – אחוז גבוה מאוד של מאגר הדירות בעיר. השאלה היא, מי מנהל את החברה ומה הכוונות שלו, מה הפוליטיקה שלו. החל משנות ה-90, מדיניות הדיור בפרנקפורט הפכה ניאו-ליברליות קיצוניות ולכן כיום עבור השוכר/ת אין כמעט הבדל בין מגורים בבעלות פרטית או בבעלות של העירייה. גם אלה וגם אלה מנסים למקסם רווחים ולדחוף את המחירים למעלה, וכשהעירייה בונה דירות חדשות היא בונה דירות יוקרה וכו'. אבל עדיין, החברות האלה הן כלי שאפשר בעיקרון לעשות בו שימוש נגד ג'נטריפיקציה וכדי להוריד את מחירי הדירות. אפשר להפעיל לחץ ציבורי על העירייה כדי שתורה לחברה שבבעלותה לא להעלות את מחירי השכירות או במקרים מסוימים גם להורידם.

החברה שמנהלת עיריית פרנקפורט היא חרא, הם מעלים מחירים ודוחקים דיירים ותיקים, אבל למשל לעיריית גיסן, עיר קטנה יותר מצפון לפרנקפורט, יש חברת בנייה בבעלותה עם כ-7,000 יחידות דיור, ואנשים שגרים בדירות האלה נמצאים בגופי קבלת החלטות של החברה ויכולים ככה להשפיע על תהליכים שקורים שם. אבל זה עדיין לא מנגנון של דיור שנמצא מחוץ להישג-היד של המדינה. עיריית גיסן, לצורך העניין, יכולה להחליט לשנות את המצב ולסלק את הדיירים מההנהלה של חברת הבנייה שבבעלות העירייה. זה בידיים שלהם, עדיין.

כמה אנשים חיים נכון לעכשיו בדיור ציבורי בגרמניה?

בערך 8%. במערב גרמניה, עד תחילת שנות ה-90, זה עמד על 20%. דיור ציבורי אז היה אמור להיות פתרון לא רק למעמדות הכלכליים הנמוכים אלא גם למעמד הביניים. קריטריון ההכנסה לדיירים בדיור הציבורי היה כל כך גבוה, שחלק עצום מהאוכלוסייה היה זכאי לדיור ציבורי, וככה מנעו גם סגרגציה וגטאות של עוני.

היה בגרמניה דיור ציבורי לפני מלחמת העולם השנייה? (השאלה הזו עניינה אותי מההתחלה. אמרתי לעצמי עזוב, אל תלך לשם. אבל ההערה על הגטואיזציה לא השאירה לי ברירה…)

מעט מאוד. דוגמה מפורסמת זה מה שנקרא ניוּ-פרנקפורט – הממשלה הסוציאל-דמוקרטית בשיתוף עם ארכיטקט קומוניסטי ניסו לבנות דיור שיהיה בבעלות העירייה, אבל זה היה יקר מדי לאנשים מהמעמדות הנמוכים ונתן פתרון לאנשים מבוססים יותר ממעמד הפועלים. הם בנו 20,000 יחידות דיור – זה היה ענק, לא היה דבר כזה לפני כן בגרמניה.

אז כל מנגנון הדיור הציבורי בגרמניה, שהיה בעבר טוב הרבה יותר אבל עכשיו נמצא בירידה, נוצר אחרי מלחמת העולם השנייה?

כן. וכל הדירות האלה, תזכור, שימשו כדירות לדיור ציבורי רק בשנים הראשונות שהבניין עמד, לפני שהקבלן החזיר את החוב. אחרי שהחוב המסובסד הוחזר, הדירות עברו לשוק. במערב-גרמניה אף פעם לא היה מין רעיון שאמר, נגיד, 20% מהדירות צריכות להיות תמיד מחוץ לתנאי השוק.

המודל השלישי

המודל שמצליח לחמוק מלהיות תלוי במדינה או בשוק, הוא קואופרטיבים של דיור. הם התחילו בגרמניה בשנות ה-20, אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשאיגודי עובדים הקימו הרבה מאוד קואופרטיבים קטנים, מבוזרים, לדיור. הם ניסו לפעול מחוץ לכוחות השוק, כי הם לא בנו במטרה להרוויח, וגם באופן בלתי תלוי במדינה. או ככה הם חשבו. כי כשהנאצים עלו לשלטון, בשנת 1933, הם איחדו את כל איגודי העובדים לאיגוד עובדים אחד גדול, ריכזו והלאימו את הבניינים שהקואופרטיבים בנו. אחרי מלחמת העולם השנייה, החזירו את חברת הבנייה האדירה הזאת עם כל הבתים שלה בחזרה לאיגודי העובדים. אבל הם החזירו את זה באופן ריכוזי, לא מבוזר, כמו שזה היה לפני ההלאמה של הנאצים.

וככה, עד שנות השמונים, 4 מיליון יחידות דיור במערב-גרמניה היו שייכות לקואופרטיב. זה באמת מספר עצום. והיה חוק אחד, מאוד מאוד חשוב, שקבע שקואופרטיב יכול לבנות בתים ושהוא לא חייב לשלם מיסים, אבל גם אסור לו להרוויח. ואם קואופרטיב כן הרוויח כסף, הכסף הזה היה חייב להיות מושקע בבניה של בתים חדשים בבעלות הקואופרטיב. אלא שאת החוק הזה שינתה הממשלה השמרנית במערב-גרמניה בתחילת שנות השמונים, שינוי שאפשר לקואופרטיבים להפריט את עצמם ולפעול למטרות רווח. חלק מהקואופרטיבים נשארו בכל זאת נאמנים לעקרונותיהם, עד היום, אבל הרבה מאוד מהם כן הפריטו את עצמם, ועכשיו הם מין חברת בנייה רגילה לכל דבר שמשקיעה בנדל"ן ומנסה להרוויח. אז קיימים עדיין קואופרטיבים לבניין, שנמצאים מחוץ לשליטה של הממשלה וגם מחוץ לשליטה של השוק.

והקואופרטיבים האלה, עדיין בונים בתים חדשים?

כן. והם גם מגישים בקשות לסבסוד של דיור ציבורי. אם הם מקבלים את הסבסוד הזה, אז אחרי שעוברות ה-10 או ה-20 שנה של החזר ההלוואות, השכירות במקרה הזה לא עולה, כי הם לא פועלים כדי להרוויח כסף. אלא שהבעיה עם קואופרטיבים… זה מסובך לך מדי?

לא, לא, זה חשוב. תמשיך.

אלא שהבעיה עם קואופרטיבים היא שהם מסתמכים, איך אומרים באנגלית… על המחויבות, על הערכים של האנשים שחברים בקואופרטיב. ככה שאם חברים בקואופרטיב מחליטים – טוב, יש לנו את הבניינים האלה בעיר, אנחנו יכולים עכשיו למכור אותם כדי לעשות מהם רווח לעצמנו, הם יכולים לעשות את זה. וכמו שאמרתי, לא מעט מהם עשו את זה בדיוק. ולכן אני חי בבניין, שהוא גם, אפשר להגיד, מין קואופרטיב, אבל זו רשת של קואופרטיבים בשם Mietshäuser syndikat (סינדיקט הדיירים). יש ברשת הזאת כמעט מאה בניינים בכל גרמניה. הבניין שאני גר בו, בפרנקפורט, הוא בניין בן ארבע קומות שחיים בו 15 אנשים, אבל יש בניינים אחרים, שחיים בהם 200-300 בני אדם. כל בניין מאורגן כמו קואופרטיב, כלומר אנחנו יכולים להחליט אם אנחנו רוצים לשפץ את הבניין, אנחנו יכולים להחליט מי יעבור לגור בבניין וכדומה, אבל אנחנו לא יכולים להחליט שאנחנו מוכרים את הבניין, אנחנו לא יכולים להחליט שאנחנו מפריטים אותו, מחזירים אותו לשוק. המבנה החוקי של זה די מסובך, אבל הדבר העיקרי הוא שאם אנחנו היינו רוצים למכור את הבניין שלנו, כל שאר הקואופרטיבים ברשת, כלומר כל שאר הבניינים, היו צריכים להסכים לזה. ובחיים זה לא יכול לקרות, כי אם נמכור את הבניין, אנחנו נרוויח מזה כסף, אבל הם לא. כלומר, זה מין מנגנון של הגנה מפני הפרטה, מנגנון הגנה מפני עצמנו, בעצם.

התנועה הזאת יצאה מתוך תנועת הסקוואטים של שנות ה-80. בתקופה ההיא בגרמניה, כל שנה השתלטו על מאות בניינים. קרויצברג בברלין זו דוגמא מפורסמת: היו בשכונה הזאת כל כך הרבה בניינים שגרו בהם אנשים באופן שלא היה מוסדר בחוק, שהמשטרה פשוט לא יכלה לפנות את כולם. אז היא פינתה את חלקם בכוח, אבל בניינים אחרים הם היו חייבים להפוך לחוקיים.

סינדיקט Mietshäuser. אנחנו החלטנו לקבע את גובה השכירות לתמיד
בניין בסינדיקט Mietshäuser. אנחנו החלטנו לקבע את גובה השכירות לתמיד

למה היו שם כל כך הרבה בניינים ריקים אז?

איך קוראים לזה – חידוש? חידוש עירוני? רצו להרוס מאות בניינים בקרויצברג, שהיא עכשיו אחת השכונות הכי פופולריות בברלין, כדי לבנות דרכה אוטוסטרדה. אז הם אמרו בסדר, אנחנו נרוקן את הבתים, נהרוס אותם ונבנה כביש. אבל ייקח זמן עד שכל הבתים יתרוקנו, אז פשוט נשים בחלק מהם בינתיים מהגרי-עבודה טורקים, עד שכל שאר הבניינים יתרוקנו. את המהגרי-עבודה יהיה הרי קל לזרוק משם, הם לא יודעים מה הזכויות שלהם, אין להם כוח פוליטי להילחם בנו וכו'. אבל במהלך זה, כל כך הרבה אנשים נכנסו לבניינים הריקים, שאי אפשר היה לפנות אותם. לכן עד עכשיו יש בקרויצברג כל כך הרבה אנשים דור שלישי למהגרי-עבודה מטורקיה שנשארו שם, ואת האוטוסטרדה לא בנו. היתה הרבה מאוד אלימות בין התושבים של השכונה שנכנסו לבתים הריקים לבין המשטרה, והמשטרה הבינה שאי-אפשר לפנות את כולם. ככה יצא שחלק גדול מהבתים האלה הפכו להיות חוקיים.

אבל מה קרה – בחלק מהבניינים האלה שהפכו חוקיים, הרי גרו שם אנשי שמאל רדיקאלי, הדיירים עשו קריירות. חלק מהם שינו את האוריינטציה הפוליטית שלהם והרי היה להם בית בבעלותם בקרויצברג. השכונה עברה ג'נטריפיקציה, כל בית שם הפך להיות נכס יקר ומניב, אז הם מכרו את הבניין ברווחים עצומים. בפרייבורג, עיר קטנה יותר בדרום-גרמניה שגם בה היו המון סקוואטים, ניסו לחשוב על סוג של התארגנות שתמנע מאנשים שחיים בסקוואטים שהפכו חוקיים מלמכור בשוק את הבניין – וככה הוקם סינדיקט הדיירים. המקום שבו אני גר עכשיו בפרנקפורט גם היה סקוואט – מתחילת שנות התשעים חיו בו אנשים בלי הסדר חוקי, למשך 10 שנים. למה לא פינו את הבניין הזה? אף אחד לא ממש יודע. בעל הבית פשוט אף פעם לא התקשר למשטרה. ואז אחרי עשור הציעו לאנשים שחיו בבניין הזה לקנות אותו, והם אמרו אבל אין לנו איך, אין לנו כסף לקנות בניין, והצטרפו לסינדיקט הדיירים.

הסינדיקט הזה עושה שני דברים. דבר אחד, פועל נגד הפרטה של הבניינים ששותפים לרשת, כלומר למנוע מהבניין מאי-פעם לחזור בחזרה לשוק, למנוע ספקולציות עם בתים, ודבר שני, לתת תמיכה וייעוץ לבתים חדשים שרוצים להיכנס לתוך הרשת הזאת, וגם לתמוך בהם בכסף לקנייה של הבניין. כשהאנשים שחיו בבניין שבו אני חי עכשיו קנו אותו, הם קיבלו תמיכה כלכלית קטנה מהסינדיקט ובנוסף מימנו את הקנייה של הבניין במין סוג של מימון-קהל. ואז, אם אתה לא מקבל את ההלוואה מהבנק כמו שבדרך כלל עושה מי שקונה בית באופן פרטי, אלא חברים ואנשים מהמשפחה וכדומה תומכים (כל אחד לא המון כסף, אולי נגיד 1,000 יורו), אם מספיק אנשים תומכים במהלך הזה יכול להיות לך מספיק כסף כדי לקנות את הבניין. אתה משלם להם ריבית נמוכה, נמוכה מזו שהיית משלם לבנק מסחרי, ולכן גם הקנייה זולה יותר. בכל אופן, הם נאלצו להסתמך גם על הלוואה מהבנק. ברגע ששילמת בחזרה את החובות לבנק, השכירות שכל דייר צריך לשלם הרי יורדת.

רגע, אבל למי אתם משלמים שכירות?

בעצם, לעצמנו. זה כסף שכל אחד מהאנשים שגרים בבניין משלם כל חודש לקואופרטיב שהקמנו, כדי להחזיר את ההלוואות שלקחנו כדי לקנות את הבניין. פְריצֶה – ככה קוראים לפרויקט שלנו. אנחנו החלטנו לקבע את גובה השכירות לתמיד, ואת הפער הזה – שתמיד גדל – בין הסכום שאנחנו צריכים כדי להחזיר את ההלוואה ובין הסכום שאנחנו אוספים כל חודש מכל מי שגר בבניין, את ההפרש הזה אנחנו מעבירים לסינדיקט, כדי לתמוך בקנייה של בניינים חדשים שיצטרפו וימשיכו להגדיל את מספר הבניינים שאנחנו מוציאים לתמיד מהשליטה של השוק או של המדינה.

גם שאר הכמעט מאה בניינים בסינדיקט פועלים ככה?

כן. כולם. הם מחליטים כמה הם רוצים לתת, אין החלטה מרכזית מחייבת על סכום, אבל כן. אני משלם שכירות כל חודש 190 יורו, כולל כל החשבונות. אנשים שמרוויחים יותר כסף ממני משלמים קצת יותר, 310 יורו, וחלק משלמים 260, כלומר יש מין שלוש מדרגות כאלה. מה שאני משלם זה חצי ממחירי השכירות בשוק בפרנקפורט. אני משלם כל חודש 5 יורו לכל מטר מרובע, ומתוך הסכום הזה 20 סנט הולך לסינדיקט. בגלל שקנו את הבניין רק לפני 10 שנים, הסכומים שאנחנו צריכים לשלם בחזרה על ההלוואות עדיין די גדולים, אבל זה כמובן יירד, ואז גם הסכומים שנעביר לסינדיקט יגדלו.

ואתה יודע מתי בפעם האחרונה הצטרף לסינדיקט בניין חדש?

בשנים האחרונות הבעיה היא שיש יותר מדי בניינים חדשים שרוצים להצטרף. המחירים של הדיור בערים בגרמניה עולה, ולכן הרבה מאוד אנשים שגרים בבניינים רוצים להצטרף. יש אסיפה כללית, פעם או פעמיים בשנה, כמה מאות אנשים מתאספים מכל הבניינים בגרמניה שבסינדיקט, והבניינים החדשים שרוצים להצטרף מציגים את עצמם ומי הם ומה הם רוצים לעשות, שואלים אותם שאלות, אם הם מתאימים לרעיונות של הסינדיקט, ואז בוחרים מי מצטרף. בין 5 ל-10 בניינים מצטרפים כל שנה לסינדיקט ונחלצים מהשליטה הישירה של השוק או המדינה.

אז המספר של הבניינים שמצטרפים לסינדיקט כל שנה מוגבל, כי זה תלוי בכמה כסף יש לסינדיקט כדי לתמוך בקניה של בניינים חדשים?

כן, הכסף מהווה מגבלה אחת, ומגבלה שנייה זה הליווי והייעוץ שכל בניין כזה צריך. וזה גם כן משאב מוגבל בסינדיקט, התהליך הזה – איך לקנות את הבניין, איך לארגן את הקבוצה, איך להפוך לחלק מהסינדיקט ומה זה אומר, ההשלכות המשפטיות של זה, אופני המימון של זה. הרי אם אני מבקש מהחברים שלי לעזור לי במימון קניה של בניין, כולם סטודנטים או פוסט-סטודנטים, אין להם הרבה כסף. ולכן זה לא מסתכם בחברים שלי, אלא מבקשים השתתפות במימון-קהל מכל החברים של כל האנשים בכל אחד מכמעט מאה הבניינים בכל גרמניה. ואת כל זה צריך לארגן מבחינה תשתיתית, וזה הסינדיקט עושה, אבל מספר הבניינים שבהם אפשר לתמוך מוגבל.

ותגיד, יש מאפיינים אתניים או סוציו-אקונומיים לאנשים שבסופו של דבר גרים בבניינים האלה שהסינדיקט מאגד? אני מתכוון, כל מי שגר בבניינים האלה – כולם סטודנטים מעמד ביניים שיודעים מי הם פוקו וגראמשי וכולי?

פוקו וגראמשי וכולי

לכל בניין יש אוטונומיה מלאה להחליט מה קורה בו. איך הם רוצים לחיות, איך הם רוצים לחלק את השכירויות, אם כולם משלמים אותו דבר, אם מי שמרוויח פחות משלם פחות, אם הם רוצים לשריין מקומות בבניין לפליטים, לאנשים ממעמדות כלכליים אחרים, זה תלוי בבניין. בבניין שלנו, ההחלטה היתה שילדים לא משלמים שכירות, מה שאומר שאם חי בבניין ילד כל האנשים בבניין מתחלקים בשכירות שלו ולא רק האבא או האמא של הילד. ויש לנו גם הסכם שאנשים שמרוויחים פחות כסף משלמים פחות שכר דירה ואלה שמרוויחים יותר משלמים קצת יותר. אבל אין לנו חדר או חדרים בבניין שאנחנו אומרים בסדר, את זה החדרים האלה אנחנו משריינים נגיד לפליטים או לאנשים ממעמדות סוציו-אקונומים אחרים. יש בבניין אנשים שיש להם עבודה עם כסף טוב, יש אנשים שמרוויחים מעט, אבל כולם היו באוניברסיטה. לא לכולם יש תואר, חלקם הפסיקו באמצע, אבל כולם התקבלו והיו לפחות תקופה מסוימת באוניברסיטה.

ואתה חושב שזה מאפיין את שאר הבניינים שמאוגדים בסינדיקט?

קשה לי לומר בוודאות, אבל נראה לי. כן.

ולמה זה ככה?

בגלל שהשמאל, השמאל הרדיקלי, הוא מאוד לבן ומעמד-ביניימי בגרמניה, וזה עובד לפי קבוצת-השתייכות. מישהו עוזב, יש מקום למישהו להיכנס במקומו, אז אנשים באים, מציגים את עצמם, מספרים במה הם מתעניינים, מה הם עושים, ובדרך כלל מעדיפים להכניס לבניין אנשים שהם פעילים פוליטים, והם בגרמניה כמו שאמרתי בדרך כלל סטודנטים לבנים ממעמד הביניים.

ויש דיבור על זה, איך לשנות את זה? או אם בכלל אנשים רוצים לשנות את זה? או סבבה להם עם זה, או מה היחס למצב הזה.

מתוך Propaganda Lalaland. מה - שוב ייכנס סטודנט לבן?
מתוך Propaganda Lalaland. מה – שוב ייכנס סטודנט לבן?

לא, יש על זה דיונים, יש על זה ביקורת. נגיד מתפנה דירה, אז אומרים מה – שוב ייכנס סטודנט לבן? או מה. זה בטוח משהו שצריך להשתנות. אבל הבעיה היא שכדי להניע כזה מהלך, של קנייה של בניין ולאסוף קבוצה ולמצוא את האנשים, צריך להשקיע בזה המון מאמץ וזמן. להתעסק עם מלא ביורוקרטיה וניירת ועורכי-דין וכל זה. וזה גורם למצב שבעיקר אקדמאים מעמד-ביניים מתחברים כדי להרים כזה דבר. אנשים ממעמדות סוציו-אקונומיים נמוכים יותר שאין להם זמן לזה ואין להם כסף לזה לא מתחילים את התהליך בכלל. להתחיל את המהלך זה מעשה מאוד תובעני מבחינת זמן בעיקר, ולכן יש לזה אופי אקסקלוסיבי, שמוציא מתוכו אנשים לא ממעמד הביניים. אז רוב ההתחלות הם עם אקדמאים לבנים מעמד ביניים. ואחרי איזה זמן כשכל הדבר כבר קם, צריכה להיות יותר מודעות לשאלות של מי עובר לגור בבניין, האם לשריין מקומות וכולי.

אוקיי…

אוקיי

יש משהו חדש, שיתחיל אני מקווה בפרנקפורט בקרוב. בבניין ישן מאוד ששייך לאוניברסיטה, בניין ענק בן 10 קומות שמשהו כמו 140 אנשים יכולים לגור בו, והרעיון הוא לקנות אותו ולהפוך אותו לבניין מגורים במסגרת הסינדיקט. זה באמת בניין גדול מאוד, והרבה אנשים יוכלו לגור שם – ובתקווה יהיה שם גם מכאניזם כדי שאנשים ממעמדות כלכליים אחרים יוכלו גם להיות חלק מהפרויקט. כרגע הבניין ריק והעירייה רוצה להרוס אותו ולבנות שם מגורים יוקרתיים, אבל מתקיים מאבק להשאירו כמות שהוא.

בסדר, ואיך נאבקים מאבק כזה, נגד הריסה?

יש לזה כל מיני רמות, למאבק. פלשנו לבניין, פינו אותנו משם, אבל זה קיבל הרבה מאוד כיסוי תקשורתי. מה שמשחק לטובתנו זה שזה בניין לשימור, ולכן לעירייה קשה להרוס אותו בלי לעבור תהליכים ביורוקרטיים ארוכים וגם יש לנו תמיכה מאנשים בעיר שחשוב להם שימור של תרבות ארכיטקטונית וכדומה. עד עכשיו לא ברור מי ינצח במאבק הזה. כי חברת הבנייה שבבעלות עיריית פרקקפורט טוענת: זה אזור במרכז העיר, מיקום יוקרתי, נוכל להכניס דרכו המון כסף לקופת העירייה. וזה המאבק שלנו עכשיו, על הבניין הזה והייעוד שייקבע לו. אחד הכוחות החזקים במאבק נגד העירייה וההריסה של הבניין וההפיכה שלו לבית דירות יוקרתי זה קבוצה של נשים מבוגרות, שחיות בשכונה הזאת, והן יודעות שבקרוב הן תצאנה לפנסיה, עוד 5 או 10 שנים, והסכום שאיתו הן יצטרכו לחיות כל חודש יהיה לא גדול, הפנסיה שלהן תהיה נמוכה מהמשכורת שהן מרוויחות עכשיו, ואין סיכוי שהן יוכלו לשלם שכירות בשכונה הזאת עם הכסף הזה. והסיכוי היחיד שלהן להישאר לגור בשכונה זה לגור בבניין הזה אם נצליח להציל אותו ולהפוך אותו לבניין מגורים שהסינדיקט יקנה. ולכן הן מהוות כוח מאוד נחוש ולוחמני נגד התוכניות של העייריה. והן לא האנשים שאנחנו רגילים לעבוד איתם, סטודנטים צעירים רדיקלים וכולי.

בישראל?

אז מה שאני מבין ממך עד עכשיו הוא, שכל המערכת הזו של הסינדיקט והקואופרטיבים של הבנייה שמרכיבים אותו, ששומרים אחד על השני שלא יפריטו את עצמם, וקונים הלאה עוד בניינים, אם אני מבין נכון, כל המהלך הזה התאפשר מתוך מצב היסטורי ספציפי, שבו היו בשנות ה-80 וה-90 בגרמניה הרבה מאוד סקוואטים.

כן, זה נבע מזה. ברגע שהתחיל המהלך של הלגאליזציה של הבניינים שאנשים נכנסו אליהם, היו צריכים להקים מנגנון שישמור שהם לא יהפכו נכסים פרטיים ויחזרו בחזרה אל השוק.

מה שאני חותר אליו, מה שאני רוצה לשאול זה, אם אנחנו עכשיו רוצים כאן להקים סינדיקט כזה, להתחיל מהלך דומה בישראל, היום. במצב פוליטי שבו אין לנו תנועות סקוואט המוניות…

תנועות הסקוואט לא היו תנאי הכרחי להקמה של הסינדיקט. זה עזר, כי במקרה הזה קיבלנו את הבניינים בהרבה הרבה יותר זול, הרבה מתחת לשווי השוק של הבניינים, כי חיו שם אנשים באופן בלתי-חוקי למשך עשר שנים או אפילו יותר ואף משקיע לא רצה לקנות את הבניין. כי אם יש שם מה שהם קוראים פולשים זה המון בלגאן בשביל מי שקנה את הנכס. ולכן קיבלנו, בזמנו, את הבניינים במחירים די זולים. אבל הבניינים החדשים, שמצטרפים לסינדיקט היום, חלקם קונים את הבניינים לפי ערך השוק שלהם. ואז בהתחלה השכירות שהם משלמים היא יחסית גבוהה, אבל עם הזמן היא יורדת. לא, אתה לא חייב תנועות סקוואט כדי להתחיל מהלך כזה.

אז נניח אני רוצה מחר להתחיל מהלך של סינדיקט כזה. מה המהלכים שהיינו צריכים לעשות?

שאלה טובה, כי זה תלוי במערכת המשפט הספציפית שבכל מדינה, לכן קשה להעתיק אחד-לאחד את המערכת הזו לכל מקום. בגרמניה, מבחינת חוקית, הסינדיקט מבוסס על מבנה של חברה בע"מ. כלומר למעשה, מבנה קפיטליסטי קלאסי. אז הבניין שלנו נמצא בבעלות של חברה שהקמנו, שנקראת פְריצֶה בע"מ. זו חברה רשומה והכל והחברה הזאת היא הבעלים של הבניין. פְריצֶה בע"מ היא בבעלות של שני גורמים, שני בעלי-מניות. גורם אחד, זה קבוצת פְריצֶה – 15 האנשים שגרים בבניין. יש להם סמכות לשפץ את הבניין ועוד סמכוית אחרות, אבל סמכות שאין להם כאמור זה למכור אותו. כדי למכור את הבניין, הם חייבים את ההסכמה של בעל-המניות השני בפְריצֶה בע"מ, שהוא חברה בע"מ אחרת. והחבר הזאת היא בבעלות כל שאר הבניינים בסינדיקט. כלומר, כל שאר האנשים בבניינים שבסינדיקט יצטרכו להסכים שאנחנו נמכור את הבניין, וזה לא יקרה. מה שאני אומר זה, שנעשה שימוש במבנה של חברה בע"מ, כדי להקים מנגנון של הגנה על בניינים שלא יכנסו בחזרה לשוק. וזה מבוסס על המבנה של מערכת המשפט בגרמניה, אבל אני מניח שיש משהו דומה גם בישראל.

כן, אבל הבעיה של לבנות את המערכת הזאת מראשית, היא איך להשיג מספיק כסף כדי לקנות שלושה בניינים, נגיד, כדי שיוכלו להגן זה על זה הדדי, ולהתחיל את התנועה הזו של הדיור.

זהבה גרינפלד וידידה. הבעיה היא איך להתארגן ולאסוף מספיק כסף כדי לקנות שלושה בנייני-מגורים
זהבה גרינפלד וידידה. הבעיה היא איך להתארגן בישראל ולאסוף מספיק כסף כדי לקנות שלושה בנייני-מגורים

אני מניח שקבוצה שמתארגנת לקנות ולחיות בבניין בירושלים, קבוצה אחרת שמתארגנת לקנות ולחיות בבניין בתל אביב, אחת בחיפה, ומשם להמשיך. אבל בעצם אפשר להתחיל רק עם בניין אחד. אתה בכלל לא צריך עוד בניין כדי לבסס מנגנון כזה של הגנה מפני מכירה. הבנתי שיש עכשיו תנועת קואופרטיבים חדשה בישראל. הגוף שמבסס את המערכת שמונעת הפרטה יכול להיות בהתחלה כל קואופרטיב אחר, שיהיה בעל-המניות השני.

כן, אבל הבעיה היא לא זאת, הבעיה היא איך להתארגן ולאסוף מספיק כסף כדי לקנות שלושה בנייני-מגורים.

אני יודע שמקימים עכשיו בישראל בנק קואופרטיבי. בנק כזה יכול לעזור באיסוף של חסכונות מאנשים למטרה כזו, במקום בנק מסחרי. אנשים שיגידו כן, אני תומך ברעיון, אני רוצה לקדם אותו, אני מוכן להלוות סכום מסוים, ולא בריביות של בנק מסחרי אלא בריביות נמוכות יותר. וגם מימון-קהל, כמו שאמרתי.

טוב, בשביל זה צריך מספיק אנשים שיש להם 5,000, 10,000 שקל שהם יכולים להרשות לעצמם להלוות.

כן.

בגרמניה אנשים לא חיים על חוב, על קרדיט, במינוסים.

לא.

טוב, כאן כמעט כולם נמצאים תמידית במינוס.

כגרמניה כמעט אף אחד לא, מלבד כמה אנשים מאוד עניים. גם כמעט אף אחד לא משלם בכרטיס אשראי. כן, היה לנו את המזל הגדול להתחיל עם הרבה מאוד סקוואטים, מה שהפך את ההתחלה לזולה יותר וקלה יותר. וככה אנחנו יכולים עכשיו לתמוך בקניה של בניינים חדשים. כי השכירות שאנחנו משלמים כל כך נמוכה.

בינאום הסכסוך?

הבעיה שלנו עכשיו היא שאנחנו גדלים מהר מדי. והשאלה שאנחנו מתמודדים איתה היא, איך לשנות את המבנה הארגוני של הסינדיקט כך שהוא ישאר דמוקרטי. כי בכינוס של ישיבה כללית של 300 אנשים, שמייצגים כמה אלפי אנשים, זה כמעט בלתי אפשרי. אז אולי צריך לבזר את המבנה הזה. נגיד, לא ישיבה כללית אחת לכל גרמניה, אלא אולי התארגנות של צפון-גרמניה והתארגנות של דרום-גרמניה כדי שהמבנה ישאר דמוקרטי. כי הסנידיקט ממשיך כל הזמן לגדול. בניינים חדשים מצטרפים אלינו, בעיקר מערים כמו לייפציג, דרזדן, ערים ממזרח-גרמניה לשעבר, שם המגורים עדיין יחסית די זולים, אבל ברור שהמחירים שם יעלו בחמש או עשר השנים הבאות. בערים האלה עכשיו אפשר לקנות בניין מגורים ב-40,000 יורו, בניין-מגורים של ארבע קומות. גם בפרנקפורט יש קבוצות שרוצות להצטרף לסינדיקט, אבל בפרנקפורט מחירי הדיור מאוד מאוד גבוהים, וקשה מאוד לקנות שם עכשיו בניין אם אתה לא איש עסקים. אז במובן מסוים, בפרנקפורט זה כבר מאוחר מדי.

אז אולי במקרה הישראלי, שלושת הבניינים הראשונים לא צריכים להיות בתל אביב, ירושלים וחיפה, אלא לא יודע, נגיד באר שבע, עפולה, חדרה, אשדוד.

ברור. אם אתה רוצה לקנות בניין בתל אביב אתה מתחרה עם חברות שמגובות במשקיעים שיוכלו תמיד לשלם יותר ממך.

תגיד, וחשבתם פעם על להפוך את הסינדיקט לגוף בינלאומי? אני מתכוון, שהבניינים הקואופקרטיבים שהם חלק מהפרויקט לא יהיו בהכרח בתוןך הגבולות של גרמניה? להבין את המאבק על הזכות לדיור כמאבן עולמי, בינלאומי, וככה גם לפעול?

כן, חשבנו על זה. והרבה פעמים אנשים מהסינדיקט מוזמנים להציג את הרעיון והמבנה הארגוני בכל מני מקומות בעולם. אבל המורכבות של זה היא שהמערכת המשפטית בכל מדינה שונה, והסינדיקט בנוי בהתאם למערכת המשפט בגרמניה, ולכן אי אפשר פשוט להתיק את המבנה הזה למדינות אחרות, אפילו לא במסגרת האיחוד הארופי. לכן, מה שאנחנו יכולים לעשות זה לספר על הרעיון, על המבנה, ההצלחות והקשיים, ואנשים בכל מדינה צריכים לחשוב איך ליישם את הרעיון הזה בקונטקסט הספציפי שבו הם חיים.

*בתחילת דצמבר הגישה קבוצה של דיירות בדיור הציבורי את מועמדותן לתפקידים בדירקטוריונים של חברות הדיור הציבורי – עמידר, עמיגור וחלמיש – בתביעה לייצוג ראוי בחברות אשר קובעות את גורלן ובדרישה לכח ואחריות על חייהן. תמכו בהן במאבקן*

1528592_597980270250628_1191542432_n

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אדם

    עם כל הכבוד לפוקו ולגרמשי, מה ההבדל בין זה לבין קבוצות רכישה, כמו שהן קרויות בנדל"ן, או אפילו לישוב קהילתי?

    1. ליכודניק

      ולא רק ביניין מסוים, ושהאפשרות לממש זכויות מוגבלת- דיירי ביניין אינם יכולים למכור אותו.

      מבחינתי, חשוב לב לשים לב למגבלות של השיטה. בדומה לקבוצת רכישה, המחיר נמוך רק במקצת ממחיר השוק (הפרשי ריבית בלבד). בהקשר הישראלי, זה טוב למקומות שבוודאי יעלו, אך לא לכלל אזור קריות-אשדוד, שכבר יקר בטירוף; יוקר שנובע לא מהקפיטליזם, אלא ממחדל של המדינה- חוסר בקרקעות מתוכננות.

      בגרמניה, להבנתי, הריבוי (טיבעי+מהגרים) הוא סה"כ שלילי, מה שממילא שומר על מחירי דירות נמוכים, לפחות באיזורים וותיקים.

      למכור את הבינין ברווח אי אפשר, אך אני תוהה אם מתפתחת תרבות ניצול בתוך הביניין: שכר הדירה שלנו הוא 5 יורו למ"ר, ובזמנו זה היה קרוב למחיר השוק, מאז השוק עלה, אז נחליט שדיירים חדשים ישלמו 8 יורו למ"ר, ויסגרו לנו את החוב מהר יותר.

  2. עידן לנדו

    מרתק ומשכיל, תודה. במיוחד אהבתי את התובנה שאלטרנטיבה לכוחות השוק חייבת להכיל מנגנוני הגנה מפני הפיתוי המתמיד שלהם – תובנה שכמעט תמיד נעדרת מחזונות שמאל למיניהם, שמתעלמים מכל הרע והשפל שבטבע האדם.

    ברוח הדברים שנאמרו בסוף הראיון: יש בישראל כבר קואופרטיב עם תשתית ארגונית רצינית בשם "שלנו", ויש לו גם הון התחלתי. הם נכנסים לזירות מוצרי המזון, הבנקאות ובעתיד הרחוק – קופות הפנסיה. אך מתבקש לחבר אותם גם לזירת הדיור על פי המודל של סינדיקאט הדיירים. הנה כאן:

    http://shelanoo.co.il/

  3. דני כהן

    "שלנו" לא יוכלו לעמוד בזה. כל ההון הראשוני שהיה להם, הלך לפתיחת הסופר (מה קורה עם זה אגב???)

  4. תומר

    אדם, ההבדל בין מה שמדובר בראיון לבין קבוצת רכישה או ישוב קהילתי הוא בדיוק מה שעידן הצביע עליו בתגובה שלו, הוצאה של עוד ועוד בניינים מחוץ לכוחות השוק ומניעה מבנית של הפרטה שלהם. הבעיה היא, בעיה שלה מה שמופיע בראיון לא נותן מענה, אלא רק מדגיש, היא שהמודל הזה כמו שהוא פועל בגרמניה, לא באמת נותן פתרון לאנשים שזקוקים לדיור ציבורי. מה שעומד לפנינו הוא לנסות לחשוב איך – וגם אם – אפשר להשתמש ברעיונות האלה, ובאחרים, כדי שצורת הפעולה הזו תוכל לתת פתרון רלוונטי לאנשים שזקוקים לדיור ציבורי.
    עידן, תודה על הלינק לשלנו. צריך לדבר איתם. לראות אם קואופרטיב בניה בהקמת אנשים שזקוקים לדיור ציבורי זה משהו שיכול לעבוד.

  5. גבריאל בן חורין

    השאלה על אי קיומו של בית לאדם,היא השאלה הבסיסית ביותר בחברה שלנו.
    לא ההסדרים,לא הזכאויות,לא הרעיונות.
    אלא עצם העובדה שאין לאדם על אדמתו בארצו,בית,היא זועה פשיסטית.
    מחאת האוהלים שהיתה זריקת יוזמה בכיוון,נפלה גם היא משום שהשאלה עצמה טושטשה.
    איך אין לנו בית ,צנוע,ממוצע,בארצנו עם כול הדיבורים על "אנו באנו ארצה…"
    וכו'.הציבור הישראלי מושתק על ידי פחד ופתרונות זמניים.
    מי לקח מלכתחילה את האדמה?מי לקח את הזכויות?
    לדעתי,מעבר לכול הפלסף בעיניין.הזעקה שצריכה לבוא לביטוי יום יומי כול הימים היא והיא ההתחלה לכול מה שיכול ויהיה: איפה לעזאזל הבית שלנו?

  6. טל אלסטר

    תומר,
    תודה רבה על הראיון ועל התובנות. המודל הזה נראה מרתק וקל-תשתיות יחסית. מבחינת מודלים של דיור סוציאלי שאינם בבעלות המדינה – יש את עמותות הדיור בצרפת (לדעתי, 19% מכלל הדירות – כל הדירות בצרפת – הן בבעלות עמותות דיור חברתיות), ה-registered social landlords באנגליה, ו-(cdc's (community development corporations בארצות הברית. אני מצרף מאמר של רייצ'ל בראט על cdc's – שנותן סקירה כללית.

    http://cdj.oxfordjournals.org/content/42/1/63.full.pdf

    יש כמובן גם ביקורות על המודל

    http://isites.harvard.edu/fs/docs/icb.topic233886.files/February_12/Stoecker_CDC.pdf

    יש כרגע מגוון יוזמות קואופרטיביות בארץ (בנוסף לשלנו – אופק, והבר קיימא, שמריצים מגוון פרויקטים שכבר קורים), ומהכיוון השני מספר יוזמות של פרויקטי דיור חברתיים buttom up – ביפו, סביב הקליניקות המשפטיות בתל אביב, ועמותת ידיד בחיפה, שאינן קואופרטיביות, אך נראה לי כי הרצון להיחלץ מהפטיש והסדן של המדינה והשוק משותף להן.

    אני עובד בתכנון עירוני והקמתי קואופרטיב מזון בירושלים, אפשר להגיד שקואופרטיבים של דיור זה אחד הדברים שהכי מעניינים אותי. תומר, אשמח ליצור קשר אם זה רלוונטי בעיניך, אוכל לנסות לעזור בחשיבה על איך לקדם את זה.
    בברכה
    טל

    1. תומר

      תודה רבה טל. בטח. אני אשמח לדבר. כתוב לי למייל. tomer.gardix בג'ימייל.
      לא הצלחתי לפתוח את המאמר ששלחת לינק שלו, זה אתר בתשלום של אוקספורד או משו..