string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • bds
    ברוגז לעולמים
    מורה נבוכים לטענות יהודים ותאומיהם הסיאמיים כלפי הבד"ס
  • מירירגב
    סרט רע
    כשמירי רגב החליטה להלאים את הקולנוע בשם המזרחיוּת

דרוויש לא היה אוהב את זה

מחמוד דרוויש, המשורר והאדם, הוא הרבה יותר ממה שזווית הראייה הישראלית מאפשרת. גם כאשר מחברת פלסטינית כותבת עליו במסגרת אוניברסיטה ישראלית. ביקורת על הספר "משורר האיליאדה הפלסטינית – מחמוד דרויש" מאת מונא אבו עיד
מרזוק אלחלבי

שמחתי כשקראתי את דבריו של ששון סומך בהקדמה לספר "משורר האיליאדה הפלסטינית – מחמוד דרויש":

…ואולם לשבחה של המחברת ייאמר שהיא לא הכפיפה עצמה לנקודות הראות הישראלית, הרואה בדרוויש משורר שכל עניינו הוא מולדתו ושמעולם לא הביע הזדהות עם הבעיות שעמן מתמודדים אזרחי ישראל… היא עומדת איתן בהביטה על המשורר הפלסטיני כמי שהוא-עצמו קובע, בזכות מלאה, את ראיית עולמו, וכל מה שחוקר נתבע לעשות הוא להיות נאמן לאמת. (עמ' 8)

גם מחברת הספר, מונא אבו עיד, פלסטינית שחיה בישראל ונולדה למשפחה שנעקרה משיח' מונס, הבטיחה לנו שהספר שהוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שלה "מקיף את כל תחומי הפעילות האינטלקטואליות של המשורר, מתעמק בהם ומתחקה אחר הגורמים שעיצבו את זהותו הפואטית, הפוליטית והלאומית." (עמ' 13)

מחמוד דרוויש. צילום: פאדי נג'אר
מחמוד דרוויש. צילום: פאדי נג'אר

ואני, כמו קורא טוב, קראתי את הספר כשבראשי שתי ההבטחות הללו. באשר להבטחתו של סומך, אני יכול לקבוע בוודאות שהיא לא התקיימה. לאורך כל הדרך, לרבות בהקדמת המחברת, ניכרת "זווית הראייה הישראלית" (עמ' 13-16 ובעמ' 41-45). מי אם לא הביקורת הישראלית ייחסה לדרוויש מעשה פוליטי בכתיבת שירה כניסיון להפחית מערך יצירתו? מכאן הייתה הדרך קצרה להאשימו בידי אותה ביקורת בצד הישראלי כלאומן חסר תקנה. הדבר בלט כשכתב בשיא האינתיפאדה הראשונה את השיר "عابرون في كلام عابر" ("החולפים במלים חולפות"). גם כאן מתארת המחברת את הדיון מזווית ישראלית ולא מנסה להתמודד איתה (עמ' 179-184). ברור מניסוח הדברים שהמחברת קוראת את האירוע הספרותי הנ"ל בעיניים ישראליות.

כך, גם באשר להצעה ללמד את שיריו של דרוויש בבתי ספר יהודיים. הרבה מלומדים פלסטינים בישראל ומחוצה לה, הביאו לדיון הזה המון חן ויצירתיות – אלא ששוב הם נעלמו מעיני המחברת. אותם מלומדים מכל קצוות העולם הערבי שיצאו להגנתו בעניין השירה הפוליטית – ויש כאלה שהוכיחוהו על כך – לא מוזכרים בספר.

גם האשמות מצד חוגי תרבות ערביים, כלפי דרוויש כאילו הוא מתחנף לישראלים כי עיניו נשואות לפרס נובל לספרות, נעלמו מעיני המחברת. הדבר בלט במיוחד אחרי הוצאת הקובץ "حالة حصار" ("מצב מצור"), בו הוא מאניש את הכובש ומתכתב עם החייל במפתן ביתו ומקיים אתו דיאלוג. דיאלוג זה נזקף לחובתו של דרוויש ונחשב כסוג של חנופה ליהודים וכניסיון לעקוף את המשוכה הפוליטית בדרך לפרס נובל! הדברים הוטחו בו, אם כי בנועם, במסגרת תכנית טלוויזיה פופולארית – אותו אשם שהוטח במשורר הסורי הגולה בפריז, אדוניס – אחמד סעיד עקל.

באשר לעניינים אחרים בספר כגון הביוגרפיה האישית של דרוויש, תסלח לי המחברת, הכתיבה דומה יותר לתחקיר עיתונאי ארוך ומייגע מאשר לביוגרפיה המנסה להתעמק, לחדש ולאתגר את הקורא עם המידע וההנחות שלו ביחס לאיש. הדבר נכון גם לגבי הדיון בסוגיית האינטלקטואל, דמותו ותפקידו. הדיון לא מעמיק בלשון המעטה. הרוח התחקירנית הלא מעמיקה מלווה את כל הפרקים בספר. לפעמים היה לי רושם שהמחברת לא עמדה בפיתוי והביאה כל סוגיה שנקרתה בדרכה. זו תוצאה כמעט ודאית כשלא מראיינים את האנשים הנכונים ולא מתאמצים להגיע למקורות נעלמים. ראוי, לציין למשל שדרוויש לא חי עם בני משפחתו רוב שנות חייו, ולכן, היה מתבקש לראיין את אלו שדרוויש חי ועבד במחיצתם, את ידידיו וחבריו הרבים בכל מקום.

איך אפשר לכתוב ביוגרפיה על דרוויש בלי לראיין למשל את סמיח אלקאסם, חברו ועמיתו ליצירה במשך כל התקופה שבה מחמוד היה בחיפה? איך אפשר לא לראיין את הסופר חנא אבו חנא, ייבדל לחיים ארוכים, שעבד במחיצתו ואף כתב בכתב ידו לפחות אחד מקבצי השירה שיצאו ב"תקופת חיפה"? או איך ניתן לדבר על מפעל התרבותי "אלכרמל" (כתב עת איכותי לענייני תרבות ומחשבה), בלי לראיין את סובחי חדידי, אחד המקורבים לדרוויש בתקופת שהייתו בפאריס, את חסן ח'דר, עמיתו ברמאללה? את המשוררת סיהאם דאוד המקשרת בינו לבין המנוח אמיל חביבי לאורך כל שנות השמונים ועד לפטירתו של חביבי ב-1996? (קשר שהייתי עד לו בתקופת עבודתי ב"אלאיתחאד" בשנות השמונים לצידו של חביבי). לציין, למשל, שדאוד הייתה הרוח החיה והמפיקה של ערב השירה של דרוויש בחיפה! ומעל לכל, איך נעלם מעיני המחברת העובדה שדרוויש החל לבחון את השתקעותו בחיפה וכי חברים החלו לחפש עבורו דירה!

בסיפור חייו של דרוויש ציפיתי לנרטיב של דרוויש עצמו, מפיו, משיריו ומהתיעוד הוודאי של חייו. ראשית, מביאים אותו כמות שהוא ולאחר מכן ניתן להביא אינטרפרטציות שונות סביב חייו, שירתו ועמדותיו הפוליטיות מפי ישראלים ופלסטינים ואחרים. אלא שהבחירה של המחברת הייתה עיסוק במלאכת הסיפור מאותן אינטרפרטציות שבחלקן הגדול אומרות על יוצריהן יותר מאשר על דרוויש עצמו. ובכן, יש בו מעין סיפורים על דרוויש מפי המתבונן יותר מאשר סיפור של דרוויש עצמו. ויאה במקום זה, לציין את שירו של דרוויש עצמו על עץ הברוש שנשבר לו כך באמצע החיים. בסופו של דבר, קובע דרוויש במין עצבנות אופיינית לו אל מול כל ההסברים האפשריים: "זה פשוט כי הברוש נשבר!".

אני מציין זאת לאור האופנה שפשתה בביקורת השירה הפלסטינית ואחזה גם בפלסטינים עצמם ולא נשארה מנת חלקם של מבקרים חדורי אוריינטליזם קלאסי. בכל פעם שדרוויש ואחרים דיברו על אשה קפצו המבקרים כמגלים כוכב חדש באומרם, הנה הוא מתכוון לפלסטין! ובכל פעם שסתם כתבו לאמא, עטו המבקרים על המציאה מחפשים את פלסטין וריח פלסטין מתחת לעבותות בגדיה של אמא בשר ודם. להגיד, יש בו עודף אינטרפרטציות המשנה לא מעט את דמותו של דרוויש, את תולדות חייו ויותר את אופי שירתו שעברה גלגולים שונים שדרוויש התייחס אליהם באינספור ראיונות. ולא אחת, הוא עצמו הזהיר מעודף אינטרפרטציות וביקש מהמבקרים גם הערבים טיפה חמלה ורחמנות.

לדרוויש המשורר והאינטלקטואל היו ממדים מעבר למה שמובא בספרה של אבו עיד. מספיק למשל להתבונן ב"אלג'ידאריה" (המפגש עם המוות) כדי להבחין באדם הפילוסוף ובטקסט מהמאלפים שנכתבו אי פעם בשאלת חיים ומוות. מספיק להתבונן בקבציו האחרונים כדי לגלות אמן מובהק של מינימליזם שובה לב. דרוויש הוא יותר מסך כל מה שנאמר עליו בספר הנ"ל, והוא גם שונה בתכלית מהתמונה שהוצגה כאן.

מרזוק אלחלבי ומחמוד דרוויש. צילום: פאדי נג'אר
מרזוק אלחלבי ומחמוד דרוויש. צילום: פאדי נג'אר

ערב בואו של דרוויש להופעתו המפורסמת בחיפה, כתבתי מאמר שטענתי בו כי רוב המנסים את משלם בכתיבה על דרוויש חוטאים בהתייחסות מבוססת דעות קדומות, סטריאוטיפים והנחות מוטעות. ולו מן הסתם שהיחס אל דרוויש מתמקד באירוע, בשיר, או בתקופה מסוימת של חייו. יתירה מכן, הישראלים על השמאל והימין שבהם, התאמצו להכניסו לפריים, לעקמו, להכפיפו אל ה"פוליטי." מאפיין זה ניכר בכתיבתה של המחברת שהושפעה מסוג זה של שיח מוגבל ולוקה בתפיסתו. מאמר זה זיכה אותי בהזמנה לארוחה בקפה "דוזאן" על ידי דרוויש עצמו אשר לא הכרתיו אישית לפני כן. נעניתי להזמנה נרגש ומלא ציפיות, וגיליתי את דרוויש המנסה לשבור את כל התבניות שהוכנס אליהם בידי פלסטינים, ערבים אחרים, וישראלים כאחד. גיליתי משורר מן הטובים בעולם. ספריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, אבל עובדה זו לא זכתה להתייחסות המחברת כעדות לקשר שלו עם העולם וטובי האינטלקטואלים בו. גיליתי שהוא ביודעין, נוטה לשבור את אותם דימויים וייצוגים שהוא יצר במו ידיו. הדבר נכון ביחס לשירה שלו עצמו ולכל שיר שהוא יצר.

אם כן, תנועה זו בחייו, בשירתו ובמחשבתו של דרוויש לא זכתה לביטוי בספר שלפנינו. ייתכן כי המחברת לא יכלה להשתחרר מלפיתתם הסמוייה של הדימויים הישראלים על דרוויש ולא נהנתה מחופש ללכת רחוק ממנחי הדוקטורט שלה באקדמיה הישראלית. ראוי לציין בהקשר זה כי תופעה זו ניכרת היטב בכתיבה של אקדמאים פלסטינים בישראל בתחומי ידע שונים.

דרוויש כפי שהכרתי באותה פגישה ממושכת, ולאור אין ספור ראיונות ושירים, לא היה יכול לאהוב את הספר של אבו עיד גם כשהיא כותבת עליו בהערכה. הוא היה מצחקק על כותרת הספר ומסרב לקבל על עצמו את התפקיד הרם של "משורר האיליאדה הפלסטינית". דרוויש הוא כל מה שנכתב עליו עד היום ובעיקר מה שלא נכתב. מי שלא מבין זאת, אינו מבין ללבו של המשורר. בכל זאת אני מאסכולה המחפשת את תמונתו של המשורר והאינטלקטואל בעיני עצמו דרך קריאתו החוזרת ונשנית של דרוויש במקרה הנ"ל, "אל תשימו מילים בפי" או "עזבו, הנה אני אומר לכם למה שהתכוונתי בדיוק". גם למשוררים דגולים כדרוויש יש רצונות ולא היה קשה לעמוד עליהן. וראוי שיכובדו!

גילוי נאות – אני חקרתי את תקופת חייו ויצירתו של דרוויש בעיר חיפה ואת יצירתו בתקופת חייו המאוחרת, לרבות ספריו האחרונים, בין היתר, "لماذا تركت الحصان وحيدا"، "في حضرة الغياب"، "كزهر اللوز أو أبعد"، "أثر الفراشة".

מרזוק אלחלבי הוא סופר ומשפטן

Darwish-Coverמשורר האיליאדה הפלסטינית – מחמוד דרויש
מונא אבו עיד
הוצאת מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, 2013
272 עמודים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. שאול סלע

    אנא אחמד אל ערבי

    سقوط القمر Fall Of The Moon

    http://www.youtube.com/watch?v=BKO-N6vSkfk&list=PLQVKA7vGRAqwM28894jW5A6ZMQhlQpOs1

    אימי (umi ) מספר על הלחם שאימו אופה ולא על פלסטין

    http://www.youtube.com/watch?v=7pYLscVFPXk

    את השיר "אתם העוברים בים המילים החולפות אני מצטט כאשר אני מדבר על אשכנזים,לא מוזכרות שם המילים "יהודי" ו "ערבי"

  2. אייל

    מעניין מאוד. כתוב היטב. תודה.

    חבל רק לטעמי שאין עוד דוגמאות למה שהוא מכנה:
    "ייתכן כי המחברת לא (…) נהנתה מחופש ללכת רחוק ממנחי הדוקטורט שלה באקדמיה הישראלית. ראוי לציין בהקשר זה כי תופעה זו ניכרת היטב בכתיבה של אקדמאים פלסטינים בישראל בתחומי ידע שונים."

  3. דרור BDS

    יתירה מכן, מבקרי הספרות הציונים, על השמאל והימין שבהם, התאמצו להכניס את עגנון ואת יצירותיו לפריים, לעקמו, להכפיפו אל הפוליטי. (ללא מרכאות).

    אבל, אל דאגה. עוד חזון למועד. את הביקורת שלך יזכרו וילמדו גם עוד מאה שנה, ואילו על הביקורות המושפעות מלפיתתם הסמוייה של הדימויים הישראלים של כל מיני מנחי הדוקטורט באקדמיה הישראלית ילמדו במסגרת "חקר הביקורת המוקדמת ביצירתו של דרוויש".

    כיהודי וכאזרח המדינה הציונית מחובתי להוסיף כי בצד התודה וההוקרה על תרומתו העצומה של משה דיין למחיקתו של שיח' מוניס מהמפה תוך עקירת תושביו ממנו והקמת אוניברסיטה שלימים יוקם בה מרכז ללימודי המזרח התיכון ואפריקה שיישא את שמו של המוחק והמגרש, אי-אפשר שלא להודות גם לקב"ה על כך שדיין נלקח מחיינו הציבוריים בטרם הספיק להמיט על שאר מבקרי הספרות הפלסטינים במקומות אחרים את האסון שהמיט על מבקרי הספרות שהנחו את הכותבת.

    וכפי שכתב משורר אחר, שגם דבריו מסולפים דרך קבע: "ארור האומר יזכור".

  4. יפה

    קראתי את הספר ודווקא נהניתי לקרוא. חבל שכותב הביקורת, השבוי בקשר שלו עם המשורר, לא הצליח להעמיק..

  5. ימאמה

    בניגוד למבקר, שמחתי לראות בביקורת שלו דבר אחד חיובי, וזה ההערצה, האהבה וההערכה הגדולה למשורר. לפני שאתייחס לתוכן הביקורת, חייבת לציין כי הדבר שבלט מאוד לעין, ביקורת שכולה שלילית, דבר שלא זכיתי לראות באף סוג של ביקורת שקראתי, וקראתי לא מעט.
    המבקר, הוכיח פעמיים שהוא רחוק מאוד מלהיות אובייקטיבי, ושבוי במה שאולי היה רוצה לכתוב על המשורר: פעם בביקורת על הספר, ופעם בתפישת המשורר.
    עוד הפגין המבקר, חוסר ידע כמעט מוחלט בתיאוריות על אינטלקטואלים, ופספס בגדול מה תכליתו של המחקר. בכל אופן, מטרת המחקר שעובד לספר, אינה לכתוב על איך המשורר תפש את עצמו, או איך הוא נתפש בעיני מעריציו..זה אולי רעיון שאולי אתה בתור שמי שחושב שהכיר אותו יכתוב בעתיד.
    יתרה מזו, יש לי רושם שהמבקר דפדף בספר בחיפזון ומהר לכתוב ביקורת, לאור השאלות שדווקא המחברת העמיקה בהם בספר וזה נוגע להערות שונות.
    לגבי עניין הפלסטיניות והישראליות, נראה לי שזה הפך לטרנד אצל הרבה מהפלסטינים בישראל (במיוחד דרוזים) , כמו שעשה כבוד המבקר, וזה הענקת הזכות לעצמם בייחוס יותר ישראליות או פלסטיניות לפלסטינים אחרים…אולי כדאי לפני שמתחילים להדביק זאת לאחרים, לעשות שוב חושבים.. מעניין..אולי בהזדמנות זו, המבקר יציין באיזה מוסדות למד, ואיפה הוא עובד..בינתיים רואים אותו כותב ביקורת בכתב עת ישראלי המיועד קודם כל לישראלים.. וליתר דיוק לישראלים יהודים…אבל לצערי, מן הישראלים הוא לא למד להיות אובייקטיבי!!

  6. מאדאם בווארי

    חבל מאוד שהכותב מנצל את הבמה שנינתה לו כדי לכתוב על עצמו הוא ולא על המשורר ו/ או על הספר כיאה. דוגמא אחת מני רבות, שהוא מפרט לנו בדיוק עם הוא עבד ומתי, מתי כתב מאמר ואיך דרוויש "הזמין אותו" ולאן בדיוק (שם בית הקפה)

  7. רובקה

    מי אמר שסמיח אל-קאסם היה חבר?? מה לא שמעת על "החברים האויבים"? כזה היה אל-קאסם, פשוטו כמשמעו

  8. AYALA

    קראתי את הספר וחושבת שהביקורת היא דווקא במקומה ואף נחוצה. הספר מזכיר ערך בויקיפדיה אודות דרוויש, נטול נשמה וריק מתוכן מהותי.

  9. סלמן סעיד

    כל אחד רוצה לראות דרויש בצלמו יהא ובצורתו, ולא באובייקטיביות , כפי שעשתה דוקטור אבו עיד באמינות ובנאמנות. המשורר הסורי אדוניס שמו עלי אחמד סעיד ולא כפי שהופיע בכתבה זו.

  10. קילאן

    משורר האיליאדה הפלסטינית – מחמוד דרויש
    הוצאת מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון
    הסוגיה הפלסטינית היא לא איליאדה, והיא לא אפוס או שלד מן העבר שדרוויש היה המשורר שלה. מחמוד דרוויש הוא אנטי גיבור ושירתו היא קולם של האנטי גיבורים, ההפך הגמור מן האיליאדה. האירוניה שבדבר היא שגם ספר כזה יצא לאור על ידי הוצאת מרכז משה דיין, והמבין יבין.
    תודה שפירקת את הספר.

  11. Adi

    Dr. Abu Eid wrote an excellent comprehensive biography of the most most important and most influential Palestinian poet. Her book is a great original multi-disciplinary contribution to several fields: Arab and Palestinian literature, Palestinian literature
    and politics, intellectuals and their national struggle, intellectual
    political criticism and activism

  12. ראובן

    הספר מושקע בצורה בלתי רגילה. די להסתכל ברשימת הספריות האקדמיות כדי ללמוד על חשיבותו ומעמדו באקדמיה הישראלית. המון ברכות למחברת ולמוציא לאור.

  13. Mon

    L'étude de Muna Abu-Eid est fondé sur des préceptes historiques, biographiques et théoriques. En d'autres mots, les poèmes de Darwish ne sont pas en eux-mêmes le centre de ce livre. En effet, l'argument est bien conçu et hautement sophistiqué, ce qui reflète une grande familiarité avec les théories sociologiques et politiques