• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

להזיז את השמאל הלבן הצדה

הגיע הזמן לחסוך באנרגיות היקרות שמופנות לביקורת אינסופית על ה"שמאל" ולחכות לטרנספורמציה בתודעה או בפרקטיקות. כדאי להודות – יש סיכוי טוב שזה לא הולך לקרות. בינתיים אנחנו, המשפחות והקהילות שלנו ממשיכים להיות שותפים למפעל אלימות, דיכוי והרג
אינה מיכאלי

גדעון לוי כתב לפני כחודש במאמר דעה (22.12.13, "הארץ"), כי הסיבה האמיתית לרצון הציבורי להיפטר מהפליטים בכל מחיר היא סתם גזענות: "צבעם של המהגרים הוא הבעיה. מיליון מהגרים מרוסיה, כשליש מהם לא-יהודים, שגם בדם של חלקם התגלתה מידה של אלכוהול ופשע, לא היוו בעיה. וכמה רבבות אפריקאים הם ה-סכנה." ההתבטאות הזאת גררה ביקורת ואף עצומה הדורשת מלוי התנצלות על הגזענות שבדבריו. בתגובה, הוא פירסם טקסט מצטדק ומתנשא, עליו גם הגבתי.

מתוך שיח הזהויות הביקורתי שהתפתח, קורצת אלי דרך פעולה מוכרת לעייפה: להצביע על הגזענות בדבריו של לוי עצמו ולהצביע על כך שגזענות זו מרחיקה דוברי רוסית ואוכלוסיות מוחלשות אחרות מהשמאל, לרבות מן העמדות שלוי מייצג. במקום זאת, אני רוצה להציע כיוון אחר.

אנו מכירים היטב את הביקורת על חוסר הנגישות של השמאל לאוכלוסיות יהודיות בפריפריה החברתית-כלכלית והגיאוגרפית, תחילה מכיוון של פעילות ופעילים מזרחים, אליהם מצטרפים כעת גם דוברי-רוסית ואתיופים. הביקורת הולכת בערך כך: אתם נזכרים בקיומנו רק בהקשר מאבקים של אחרים (פלסטינים, פליטים) וגם אז מציגים אותנו באופן שלילי ומגמתי, מעולם לא הצטרפתם למאבקים שלנו, מעולם לא שאלתם את עצמכם על הגזענות שאתם משכפלים כלפינו, הגישה שלכם היא מתנשאת, וכן הלאה. עכשיו אתם מצפים שנרצה להצטרף אליכם? אין מצב. לעתים זה גם נאמר בנימה רבע-סמויה של שביעות רצון, כאילו ממש דפקנו אותם. אז לא, לא דפקנו אותם.

אני לא חולקת על הניתוח הזה, על האמיתות ועל הרלבנטיות שלו. אכן, רבים בשמאל הרדיקלי לא מבינים את הביקורת הזאת לעומק ולא יודעים כיצד לתת לה ביטוי במציאות. בשמאל הציוני רבים לא שמעו אותה מעולם, וממשיכים להתנהל בתוך בורות נוחה ולהתבשם בתחושת עליונות מוסרית. לכן, חשוב לחזור ולהשמיע את הביקורת על השמאל: על הגזענות, על העיוורון לפריבילגיות האתנו-מעמדיות, על תפיסות "שלום" קולוניאליות שמניחות ביסודן מאזן כוחות לא-שוויוני או כוללות אבני יסוד גזעניות כמו "מאזן דמוגרפי". הדרישה לדמוקרטיזציה של השמאל והנגשתו לאוכלוסיות מוחלשות (מבחינת השיח כמו גם סדרי העדיפויות) היא קריטית. כמו גם הדרישה ליצירת פרוגרמה פוליטית מבוססת על דה-קולוניזציה, סיום האפרטהייד והכרה בזכויות הפליטים הפלסטינים והאחרים. אלו דרישות שיש להשמיע גם ובעיקר בתקופה בה שינוי כזה נראה רחוק מהמציאות.

כך, בכנס השמאל (הציוני) האחרון, הפאנל על הדרת מגוון האוכלוסיות מהשמאל לא יכל מעצם הגדרתו שלא להיות מיתמם. אחרי עשורים של ביקורת נוקבת, בעיקר מצד האקטיביסטיות/ים והאינטלקטואליות/ים הפלסטיניות/ים והמזרחיות/ים, העמדת השאלה "מדוע הם לא באים?" במקום "איך לשנות את עצמנו ודחוף", היא לא פחות מחוצפה. מאידך, אני לא מצפה מאנשים המתנהלים בתוך פרדיגמות "שלום" המבוססות על עליונות ושליטה יהודית במרחב ובחיים של הפלסטינים, להצליח לפרק סוגים אחרים של יחסי כוח – כאשכנזים מול מזרחים, כיהודים לבנים מול יהודים שחורים, כוותיקים מול מהגרים, וכן הלאה.

צילום: יהודית אילני
צילום: יהודית אילני

הטענה המרכזית שלי כאן היא שעל אף הרלבנטיות של הביקורת הזאת, הגיע הזמן להשקיע זמן ואנרגיה בדרכי פעולה אחרות. לתפיסתי, השמאל הציוני לא רלבנטי ממילא, והשמאל הרדיקלי כיום הוא בעיקר תוצר דיסקורסיבי של הביקורת המופנית כלפיו. כלומר, יש חוסר פרופורציות בין היקף מוגבל של עשייה ממשית ואנשים קונקרטיים שעשייתם נטועה ב- ומזהה את עצמה כשמאל רדיקלי, לבין קיתונות הביקורת (המוצדקת) על עמדה פריבילגית אתנו-מעמדית. לא במקרה עיקר הביקורת היא על התבטאויות בתקשורת ועל סטטוסים בפייסבוק, ולא על פעולות פוליטיות מחוצה למרחב הווירטואלי, שם השדה דל ביותר.

הדיכוי לו נתונות קבוצות מוחלשות בחברה הישראלית הוא לא רק חברתי-כלכלי, מעמדי או אתנו-גזעני. אני סבורה כי הפשע המרכזי הוא הפיכתנו לשותפים במפעל קולוניאלי בלא שנהיה מודעים למלוא משמעות הדבר: ביצירת הצבא כמסלול של מוביליות חברתית עבור שכבות מוחלשות, בסוציאליזציה אולטרה-לאומנית במערכת החינוך ובאולפנים למהגרים, בטפטוף שנאה גזענית באמצעות כלי התקשורת המרכזיים וה"סקטוריאלים", בשיגור משפחות "עולים" לגור בהתנחלויות מבלי כמובן לציין שההתנחלויות הן פשע על פי החוק הבינלאומי, וכן הלאה. להרעיל את המשפחות והקהילות שלנו בשנאה, גזענות ולאומנות, להפוך אותנו ו/או הקרובים לנו לשותפים לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, חמורים לא פחות בעיניי מפגיעה שיטתית בזכויות עובדים וקיצוץ מתמשך בקצבאות.

לכן, הגיע הזמן לחסוך באנרגיות היקרות שמופנות לביקורת אינסופית על ה"שמאל" ולחכות לטרנספורמציה בתודעה או בפרקטיקות. כדאי להודות – יש סיכוי טוב שזה לא הולך לקרות. אין לנו את הפריבילגיה לחכות שמישהו "שם" "יתעורר" ויהפוך את השמאל לנגיש יותר. בינתיים אנחנו, המשפחות והקהילות שלנו ממשיכים להיות שותפים למפעל אלימות, נישול, דיכוי והרג.

מה שהקהילות שלנו צריכות, זה לא חבורת שמאלנים מהדור הישן ("אשכנזים", כפי שהם מסומנים לרוב בשיח הביקורתי) שפתאום יאורו עיניהם והם ישכילו איך להפסיק להדיר כל מי שאיננו הם. ישראלים ממגוון רקעים לא יכולים להחזיק בעמדות ביקורתיות שעל קיומן הם לא יודעים, או יודעים, אך חיים במרחב בו עמדות אלה הופכות אותך לבוגד, ודנות אותך לבידוד חברתי. הקהילות שלנו – גם ובפרט אלה ה"ימניות" – צריכות מרחבים לחשיבה ביקורתית, בהם אפשר לקבל מידע שלא מצונזר על ידי תודעה ציונית או צבאית, בהם אפשר לשאול שאלות, בהם עמדות ביקורתיות הן לכל הפחות לגיטימיות, אם לא ה"מובן מאליו" שמגדיר את השייכות של הפרט לקבוצה. זה דורש יותר מאמץ מעוד שינון של טקסט ביקורתי על השמאל הלבן, אבל גם הרבה יותר מספק. אני מאמינה שאנחנו יכולות לשאוב מהידע והניסיון הפוליטי שלנו על מנת ליצור מרחבים כאלה.

כבר היום, יש מציאות אחרת בשטח. יש אקטיביסטיות/ים רבות שפועלות מעמדה לא-הגמונית, שמפרקות מבנים גזעניים, שפועלות גם (ולאו דווקא רק) למטרות שמזוהות באופן המסורתי עם השמאל, לרבות המאבק לסיום הכיבוש והמאבק למען זכויות פליטים. בתוך שיח שעושה קיטוב למאבקים אנטי-גזעניים מחד ולשמאל הלבן מאידך, אנחנו צריכות להזכיר כל פעם את קיומנו. אני מציעה אסטרטגיה של שינוי בשיח. במקום להמשיך ולייצר את ה"שמאל הלבן" באמצעות ביקורת אינסופית, אני מציעה להזיז את השמאל הלבן לשולי השיח, ובמקום זאת להעמיד במרכז תשומת הלב הקולקטיבית שלנו עשייה של שמאל רדיקלי שמגיעה ממקום לא-לבן, לתת לה יותר הכרה וניראות, להציף באמצעותה את המרחב הציבורי.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. הני זובידה

    גם הפנייה לבלוג שלי וגם תמונה שלי באחת ההפגנות הכי מרגשות, תודה.

    אבל, לגבי הטור, בחיי שלא הבנתי זה לא מה שאנחנו עושים בקשת הדמוקרטית המזרחית כבר יותר מ-20 שנה? אם לא, אז תסבירו לי.

    אם כן, איפה אתם לעזאזל?!?!?!?

  2. שגיא

    לשמאל הקיצוני אין יכולת קיום הבאה לידי ביטוי בכנסת לא בגלל צבעו אלא בגלל תוכנו!! רוב רובם של יהודי ישראל אינם מעוניינים בקוסמופוליטיות . גם אם פני השמאל הקיצוני יתחלפו בפנים "המוכרות" לאוכלוסיות כאלו ואחרות זה לא יתבטא בקלפי.
    למרות קלקוליה , אותם יש לתקן, רוב רובם של היהודים רוצים בהמשך קיומה של מדינה יהודית – דמוקרטית!!
    וכך גם אני.

    1. דוד אבן

      מזל שיש מישהו שאומר את המובן מאליו.
      גם אם יהיו עשר מפלגות של שמאל קיצוני שמונהגות על ידי מזרחים אסליים משדרות ורוסים מדימונה, הן יכשלו בקלפי, כי כמו כולם בישראל, גם רוסים ומזרחים בדימונה רואים את הישרדותן של מדינתם ועמם ואת ביטחונם במזרח התיכון מעל מגזריות רדודה של צבע עור ומבטא.

  3. רוני

    ההתנחלויות הן פשע בינלאומי? באמת?

    1. מישהו

      כול אחד יודע את זה

    2. שמואל

      סעיף 49 (ואחרים) באמנת ז'נבה הרביעית. צא ולמד.

  4. נתן

    במסגרת האסטרטגיה החדשה של התעלמות מהשמאל הלבן אינה מיכאלי כותבת מאמר שעוסק כולו בשמאל הלבן.

  5. אהרון

    שלא יקפצו עלינו עכשיו כול הגזענים הלבנים. וליתר דיוק אנחנו כהים, חלקנו זהובים או שחרחרים יוצר, אולי בעינייך שחורים, אבל לא אפריקאים, יש הבדל, כמו שהודים אינם אפריקאים, לא שזה טוב או רע.
    מוצאנו הוא מזרחי, תיכוני או קרוב, כמו שמוצאך הרוסי, הינו סלאבי ולא הודו אירופאי וכן הלאה, הכללות שטחיות הן לא טובות, לטוב ולרע והבעיה שלנו עם הערבים, היא היסטורית ולא מ-48

  6. שמי

    בואי אגלה לך סוד קטן. מזרחים שמאמינים בזכות השיבה ובהיותה של הציונות גזענית ואימפראליסטית וכל הממבו ג'מבו, לא חיכו לפוסט הזה כדי לראות את האור. הם בלעו את הצפרדע הלבנה וממזמן כבר חלק ממחנה השמאל. את פשוט חלק ממחנה די קטן. לבן או לא לבן. פשוט קטן. הם לא יבואו גם את תפסיקי לדבר על אשכנזים ותתחילי לדבר על שלום וצדק.

  7. דן

    אם אני מבין אותך נכון, את בעצם אומרת תפסיקו להתנצח עם השמאל הלבן, ותתחילו לייצר שמאל רדיקלי לא-לבן. אבל רוב המזרחים ורוב הרוסים לא מעוניינים בשמאל רדיקלי – בדיוק בגלל זה רדיקלים מזרחים ורוסים כל-כך נהנים להתנצח עם "שמאלנים מהדור הישן", פשוט כי בתוך הקהילות שלהם הם כל-כך מבודדים.

    אישית, בתור מזרחי משכונה דרומית, הפסיק בכלל לעניין אותי להשתייך אך ורק לפעילות שמשוייכת לשמאל רדיקלי. אנחנו לא צריכים שמאל רדיקלי לא לבן, אנחנו צריכים מרחב פנים מזרחי ופנים-רוסי, או מרחב פנימי דרומי (שהוא בעצם מזרחי-רוסי). יותר מעניין אותי לפעול ביחד עם שכנים שלי שתומכים בש"ס והליכוד – הדילמה שאת מציבה בין להמשיך להתווכח עם גדעון לוי ובין לייצר "שמאל רדיקלי לא-לבן", היא דילמה בין שתי אופציות לא רלבנטיות בעיניי. וכן, ברגע שאתה בוחר אחרת את האנשים שאיתם אתה בא בדיאלוג, זה מביא אותך למקומות שונים לגמרי – הדעות שלי והרעיונות שלי לגבי ההתמודדות של דרום ת"א עם עשרות אלפי מהגרים מסודן ואריתריאה תפסו מרחק לא קטן מהדוגמות המאובנות של החשיבה השמאלית, בזמן שהרבה מה"רדיקלים" רק מהדהדים בנושא הזה אחרי הליברלים, בתוספת איזה "צריך להיאבק ביחד", או שקר כלשהו מהסוג הזה.

    ואגב: הטענה המגעילה הזו, כאילו הבעיה של תושבי השכונות עם המהגרים מסודן ואריתריאה היא צבע העור שלהם, ו"עובדה שיש כך וכך רוסים ואף אחד לא מדבר עליהם" – היא ממש לא המצאה של גדעון לוי. שמעתי אותה לא מעט מפעילים מזרחים רדיקלים מוכרים. יש לה גם גרסה כאילו-מעודנת – כזו שלא מתייחסת לכלל העולים מבריה"מ-לשעבר, אלא לכמה עשרות אלפים של מהגרים "לא-חוקיים" שהגיעו עם ויזות תייר ונשארו – כאילו שגם כאן לא מדובר בעיקר בקרובי משפחה מדרגות שונות של אזרחים ישראלים ממוצא רוסי. זו טענה מאוד מרגיזה גם בגרסה הזו – אם סבתא של אשתי תעיז להישאר פה יום אחרי פקיעת הויזה שלה בפעם הבאה שהיא מבקרת, אז גם היא תיכנס לסטטיסטיקה הזו. לצערי זו לא הדוגמא היחידה לחוסר רגישות של מזרחים רדיקלים כלפי רוסים.

    1. אינה

      אני לא אומרת "תתחילו לייצר שמאל רדיקלי לא-לבן", אלא אומרת "שמאל רדיקלי לא-לבן כבר קיים בשטח, בואו נתחיל לייצר אותו גם בדיבור שלנו" (זה גם תשובה להני). אני אומרת, כל פעם שיש פעולה קטנה ששוברת את המונופול האליטיסטי על שלום וצדק, בואו נציף איתה את הרשת, בואו נדבר עליה, ננתח אותה. למשל, מה שאתה אומר על התובנות הלא-דוגמטיות שלך בנושא הפליטים בעקבות המפגש עם השכנים שלך – אני רוצה לקרוא אותן. לא עוד התנצחות באותו משחק תפקידים. הייתי שמחה לראות מרחב שבו יש עיסוק יותר פתוח ופרודוקטיבי ופחות דוגמטי בסוגיות עליהם האליטה הליברלית לקחה מונופול, שזה הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים והמצב המזעזע של הפליטים.

      זה נכון שרוב המזרחים ורוב הרוסים לא מעוניינים בשמאל רדיקלי, וגם נכון שרוב האנשים בעולם לא פוליטיים ומעדיפים/נאלצים לעסוק ביומיום שלהם בלי לתת את הדעת על ההקשרים הרחבים שמעצבים את היומיום הזה.

      אבל מתוך הניסיון הפוליטי שלי, אני יודעת שאנשים כן מעוניינים במרחבים שמכבדים אותם ולא מתנשאים מעליהם, בהם אפשר ללמוד משהו חדש ולהשמיע את דעתך בלי להיות מיד נתון לסנקציות שבוחנות אותך במידת הפטריוטיזם שלך. לקחתי חלק בפעילות של כמה שנים עם דוברי-רוסית ולמדתי עד כמה להרבה אנשים בישראל אין מקום שבו מישהו *באמת* מתעניין בדעתם. בעיקר אנשים שהעבודה והפרנסה שלהם לא כוללת ישיבות מסביב לשולחן ושיחות עם אחרים בכלל, אלא עבודות פיזיות (מפעל, ניקיון, וכיו"ב) ולכן הם רגילים לסביבה שבה אף אחד לא מתעניין בדעתם בכלל, בשום נושא ובשום תחום.

      כי כרגע, מידע שלא מסונן דרך צינורות צנזורה לאומנית וידע ביקורתי הם פריוולגיה, ואני חושבת שחלק מהאחריות שלנו – כמי שמגיעים ממקום לא הגמוני – זה להנגיש את הדברים האלה לאוכלוסיות מהם אנחנו מגיעים. בעיקר אלו מאיתנו שקרובים למשאבים של ארגונים, ויכולים לגייס את המשאבים האלה (לא רק כסף אלא גם ידע, חלל פיזי, ועוד) לטובת עבודה כזאת.

    2. אמת מארץ תצמח

      כאסטרטגיה פוליטית?
      לא מקורי במיוחד

    3. גל לוי

      glevy28 בג'ימייל. תודה

  8. אביגיל

    משונים הדיבורים על לבן ושחור בתוך השמאל. הבעיה של שמאל ישראלי כלשהו, לא משנה כלל אם מדובר במזרחיים או בלא מזרחיים, היא הציונות שלו. כל עוד הוא לא מתנתק מדרכה הגזענית של הציונות, לעולם לא יוכל לקחת על עצמו את השחרור מהדיכוי הכלכלי והפוליטי של שום מעמד או פלח באוכלוסיה.

    1. דוד אבן

      רק שמאל שמתנגד קטגורית לזכות ההגדרה העצמית של האתנוס היהודי הוא שמאל אמיתי?

      אז אם ככה, אני שתומך בהפרדת דת ממדינה, ובשתי מדינות לשני עמים ובזכויות להט"בים, מעדיף להיות ימין.
      כי אני לא שונא ישראל, מה לעשות?
      ציוני על אפך ועל חמתך.

  9. איתי

    רשמים מהתכוננות למבחן בהיסטוריה של אירופה 1815-1939:
    איטליה: השמאל מפוצל והפשיזם עולה.
    גרמניה: סטלין אוסר על המפלגה הקומוניסטית להכנס לקואליציה עם הסוציאל-דמוקרטים ב1930, מה שתורם לעליית הנאציזם.
    ספרד: מאבקים פנימיים בין אנרכיסטים, קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים מובילים לנצחון הכחות של פרנקו.

    תבקרו, תתעלמו, תשנאו כמה שאתם רוצים, רק בבוא היום תדעו לבלוע את החיכוכים המחלוקות ואפילו את הגזענות ותדעו לשתף פעולה ולמנוע את הפשיזם הקיצוני. אם בעלי עסקים ואוכלוסיות מנוחשלות יכולות גם אנחנו לבנים סמי-הומניסטים וגזענים וסמי-מזרחים קוסמופוליטיים יכולים.

    1. epk

      ציון 0 בבחינה. או ליתר דיוק, ציון עובר אצל הרפורמיסטים המדינתנים.

      איטליה: הפאשיזם מגייס את ההון ואת הכנסיה נגד מעמד העובדים.
      גרמניה: הסוציאל-דמוקרטים, הליברלים והימין כולם יחד דיכאו את ניסיונות המהפכה הרדיקליים יותר לאחר מלה"ע הראשונה (כן, כולל הסוציאל-דמוקרטים בממשלה).
      ספרד: אותו סיפור, רק שנתיים לפני ניסיון המהפכה היו הליברלים בממשלה עסוקים בהפעלתו של גנרל פרנקו לדיכוי התקוממויות עובדים אנארכיסטיות.

      בקיצור, "מאבקים פנימיים" יש בין אנשים כמו גדעון לוי לחבריו כמו רון חולדאי. המאבק שלנו בהם הוא חיצוני ולא פנימי, והם ימהרו לדכא אותנו כשיזדמן להם.

  10. סמולן

    כל המושג הזה אינו אלא ואריאציה של "כיבוש". הוא מושג שמניח בערך ככה: יש סוכן פעיל ומרושע, שמבצע פעולות מושכלות, משעבד ומנצל אחרים, ומשמר את ההצלחות האלו. אז סבבה, אבל התיאוריה הזו מעולם – מ-ע-ו-ל-ם – לא היתה נכונה מאד. היא לפעמים היתה קצת נכונה, אבל מעולם לא תקפה. תמיד היו קשרים מורכבים והדדיים בין אלו שנחשבו למשעבדים ואלו שנחשבו למשועבדים. נחשבו על ידי נושאי התיאוריה, הלפיד והדגל, שלא לומר הזפת והנוצות.

    קשרים הדדיים: אנו יודעים היום שמלוכה כללה גם מחויבות לזכויות הפרט. עד כדי כך שעקרון הכוח שאינו תלוי ברצון הרוב, מה שנחשב בנאורות לעריצות בהגדרתה, נחשב היום לזכויות אדם בהגדרתן ולדמוקרטיה עמוקה בהגדרתה.
    אנו יודעים היום שהבורגנות הקלסית היתה דברים רבים, אבל בוודאי לא מנגנון ניצול מתוכנן ויעיל. למעשה, הדיון הזה נחשב לנאיבי ומביך.
    אנו יודעים היום שצרפת ואנגליה הוגדרו על ידי הקולוניות שלה במידה שבה כבשו אותן. אפילו הן לא פעלו באופני התכנון היעיל והציני שמיוחס להן במודל הנצלן המשוכלל.

    בארץ הקודש, אנו יודעים שה"כיבוש" הגיע כמלחמת אין ברירה, אין ברירה לפחות לטעמם של הישראלים של 67'. אנו יודעים שישראל העבירה אזהרות שיטתיות לירדן וכבשה רק לאחר שהירדנים התעלמו מהאזהרות הללו. אנו יודעים שישראל שימרה את ה"כיבוש" לא משום רצון לנצל פלסטינים אלא משום שרבים לא ראו חלופה בטוחה להחזקה בהרי יהודה ושומרון ושליטה באש על בקעת הירדן, ואחרים ראו בהחזקה בשטחים הללו נס גלוי, המאפשר ומחייב את מצוות ישוב ארץ ישראל, שהיא השטחים הללו ולא שפלת החוף, ארץ פלשתים. לא חייבים להסכים עם העמדות האלו ולא עם הנחות היסוד שלהם (שצריך מדינה, שצריך להיות יהודי בכלל או לפי ההלכה הספציפית הזו), אבל אנו יודעים שניצול הפלסטינים לא היה מעולם מטרה ישראלית. גם לא של פקידי האוצר, עוד "אחר" שתפקיד הנצלן המשוכלל מוטל על כתפיו בלי לשאול אותו.

    אני תוהה אם הבעיה היא לא בכך ש"שמאל ציוני" או "שמאל ותיק" (הרבה מהחוטאים המוזכרים במאמר הם "ציונים" רק במובן סוציולוגי, ודעותיהם ממש לא ציוניות) הוא הנצלן המשוכלל ה"אמיתי", אלא בכך שתיאוריית הנצלן המשוכלל פשוט שגויה. כפי שראינו, עד כה היא היתה שגויה תמיד, ולכן אפשר להניח שהיא לפחות לא מאד מבוססת. אולי מתישהו ימצא לה יישום מוצלח, אבל לעת עתה היא מזיקה יותר מאשר מועילה. הנזק מתבטא בכך שהמשאבים האקטיביסטיים מופעלים כנגד מה שמוגדר כנצלנים משוכללים באפנת האקטיביזם האחרונה, ולא ביחס למה שצריך לעשות, שהוא תמיד יותר עמום, נוזלי ומגוון. לפעמים צריך אפילו לפעול, מי ישמע, כנגד תיאוריות אקדמיות אפנתיות גם הן. לפעמים צריך לשתף פעולה עם רוע בגילומיו הקיצוניים. במיתולוגיה שאקטיביסטים כן מכירים, יש לפעמים דוגמאות מאוחדות לשתי הטענות הללו: הפשיסטים של המערב, כלומר צ'רצ'יל וגברים לבנים אחרים, שיתפו פעולה עם סטלין ומשטרו כנגד הנאציזם. באותו זמן, הסטליניזם היה דארלינג שמאל-מערבי מלופלף במיוחד. הפשיסטים האימפריאליסטים הלבנים המערביים בחרו גם לתעב את הסטליניזם וגם לשתף איתו פעולה בעת הצורך. יש עוד דוגמה: משהשתלט על דרום אפריקה, בחר נלסון מנדלה זצוק"ל לשתף פעולה עם הרוע האולטימטיבי, כלומר הלבנים הדרום אפריקאים, כולל השבט הבורי. נכון, בניגוד לפשיסטים המערביים הגדולים הוא עשה זאת רק מנקודת כח פוליטי, אבל יש לשים לב לכך שהכח הזה היה מוגבל בהחלט בהיבטיו הכלכליים: המדינה שמנדלה ומקורביו השיגו היתה עדיין תלויה בהון לבן כדי לשרוד, במובנים הפיזיים והישירים ביותר. אז הם סלחו ללבנים, שיתפו איתם פעולה, ודרום אפריקה שורדת עד היום, אם כי ממש בקושי.

    שתי הדוגמאות המצויינות הללו, הפשיסטים המערביים ונלסון מנדלה, מדגימות כיצד תיאוריית הנצלן המשוכלל היא משהו שיש לזנוח אותו לשם השגת תוצאות. היא שימושית במקרים שבהם אין אף אחד אחר זמין פרט לאידיוטים שקונים את התיאוריה הזו ומאמינים שהפעם היא נכונה, ובדרך כלל גם שהנצלן המשוכלל ה"אמיתי" הוא בדיוק המיליה שזימר את גרסתה הקודמת של אותה תיאוריה עצמה. במקרים האלו, הפעלת התיאוריה יכולה להפוך את האידיוטים הללו מאידיוטים סתם לאידיוטים שימושיים. זו גם עמדה עקבית וגם עמדה מסוכנת: מי שעושה שימוש בטכניקה הזו הוא בהכרח בעצמו נצלן משוכלל, ופעמים רבות אכן חונך על מסורת האקטיביזם, בידי אותו מיליה שהוא מגדיר עתה כנצלן המשוכלל ה"אמיתי" הנוכחי, האויב הרשמי של הקיץ. לטובת כולנו, כדאי לוותר על ההנצחה המתמדת של המבנה הזה, ולזרום עם כוחות השוק, החיים והרוע. אם יש משהו שזוועותיה ושפלויותיה של המסורת האקטיביסטית מלמדים, הרי זה שבדרך כלל, הצדק היה דווקא עם קצרי ההבחנה שלא קנו את גלגוליה של תיאוריית הנצלן המשוכלל.

    1. שאול סלע

      בנוסף לכך היה זחוח דעת לגבי שריפת ספרי הברית החדשה באור יהודה

    2. הדס

      סמולן, מה נסגר? מה זה משנה אם ישראל התכוונה או לא התכוונה? העובדה היא שיש כיבוש בשטחים, שיש שתי מערכות משפט. זה שזה קרה בלי להתכוון רק הופך את זה ליותר מביך מבחינות מסויימות.

    3. שמואל

      זוהי הצגה מצויינת של רעיון נכון וחשוב מאין כמותו. ראוי לכתוב מאמר – בעצם המאמר כבר חצי כתוב פה בתגובה!

      לך מייד לכתוב ולפרסם!

  11. יעל ברדה

    תודה על מאמר מצויין שמבקש לרכז מבט וכוחות היכן שזה הכי מועיל. אני חושבת שהתגובה של דן מצביעה על דרך חשובה מאוד – על העצמה פנימית בתוך הקהילות עצמן. עם זאת, יש תמיד קושי עצום בבחירה הזאת, כי כשצריכים קול ברמה הארצית, זה תמיד עובר דרך שומרי סף של השמאל הישן (מסכימה עם הני ששמאל מזרחי רדיקלי זה לא חדש – אני רואה את העיניים של תקוה לוי זצל רושפות על אמירה כזאת).
    אין לי ספק שפעילות קהילתית פוליטית היא הדרך, אבל יש גם צורך בקשר ושיחה בין קהילתית כל הזמן, וקשה לפעול בשני מישורים בו זמנית. הרי כדי להבין את ההקשר הקולוניאלי, אנחנו חייבות לראות שהבעיות שלנו אינן בעיה אישית, ואפילו לו מעמדית או קהילתית – שהן תוצר של מבנה כח גדול יותר.
    הפוסט הזה גורם לי לחשוב שאולי חלק ממה שאת אומרת הוא גם על הצורך שלנו בעבודה חיובית, אופטימית שרואה את הפעילות המדהימה שיש בקהילות, שרואה את כוחה של הסולידריות והשותפות, ולא רק עסוקה בלהסביר לליברלים מדוע התפיסה שלהם גזענית וכו. אבל אני לא רואה איך לא פועלים במקביל – במישור הקהילתי והבינקהילתי.

  12. אלה

    אני אישה ממוצא מזרחי עם עור לבן שנשאה לאיש ממוצא הודי לא יהודי שחום ומקסים..
    העניין ששנינו מוצאים במוצאי נו האתני קיים אם כי שולי… אנחנו לא תופסים את עצמינו כתוצרים של המוצא שלנו וצבע והעור שלנו.. וגם לא כתוצרי התרבות שאליה נולדנו.. מה שהכי מעניין אותנו זה להמשיך ולפתח את התרבות שלנו ושל הסובבים אותנו כתרבות הטרוגנית ככל שניתן עכשווית דינמית ומלאת הכלה ככל שרק ניתן… מי שסביבנו שמעניין אותו להמשיך ולשמר את המסורת והדת שלו מגניב.. מי שהוא אתיאיסט מגניב.. האתגר בענייני הוא פשוט להפסיק לשפוט את הסובבים אותנו על הבחירות התרבותיות שלהם וכל שניתן גם לקבל מגון רחב של דעות פוליטיות. . באופן אישי אני לא מרגישה מאוד נח בסביבות מאוד מסורתיות או פטריארכליות.. ומצמצמת את המגע שלי הרבה פעמים בשל כך..שמה לב מתי עולות אצלי מחשבות של חוסר קבלה של האחר השונה ומנסה לעבוד על זה..
    כשזה מגיע לרמה של מדינה ודיכוי שיטתי וממסדי בכל מגזר שזה לא יהיה עולה בי כעס וכאב גדול
    והנחמה היחידה אז היא ההתחברות עם כל מי שרק קצת קרוב בתפיסה שלו וימי שרק קצת חורה לו דיכוי של מישהו אחר.. תקראו לו שמאל ציוני.. שמאל לבן.. שמאל רדיקלי.. שמאל מזרחי.. מרכז לבן.. מרכז שחור .. לא מעניין אותי היופי הוא להיות ביחד למרות הפערים השוני ולמרות הפערים המעמדים האתניים וכל השאר ..
    כשניסיתי לפני כמה ימים להעביר מסר דומה למה שאת כתבת.. בשפה הרבה יוצר עילגת… ובניסוח לא מבריק במיוחד על סוגיית שכונת הפרחים וחוסר הסכמתי להגדיר את השמאל הלבן כגזען כוניתי : כוחנית וממדרת.. בכל מקרה תודה על הטור.. את מדהימה..

  13. רונה

    תודה רבה אינה, זה אולי המאמר הראשון שלא עסוק רק בכעסים והאשמות אלא מציע כיוון אמיתי לשינוי. נכון שזה כבר קורה בהרבה מקומות, כמו שהני כתב, אלא שאת מרחיבה את המעגל ליצירת שינוי תודעתי קולקטיבי, זה מה שיאפשר גם לאשכנזייה שהעמיסו על גבה שק של תלונות ורגשות אשמה להזדקף ולהרגיש שייכת

  14. ג. אביבי

    להזיז את ה"שמאל" הלבן הצידה זה אולי תענוג אבל לא מועיל. לא להתווכח אתו ישירות (כגון באתר זה) ולהרחיק אותו מהשיח המזרחי זה עניין אחד, אבל לא להתייחס לאמירותיו זאת טעות.
    אם הסמול הלבן היה נייטראלי ולא מהווה כוח עזר להגמוניה הכל-אשכנזית בדיכוי המזרחים ניתן היה להתעלם ממנו. אבל לעתים קרובות הוא מהווה גורם הסתה והגברת הגזענות נגד המזרחים. אם להזיז אותו הצידה פירושו לא להגיב למאמרי ואמירות שטנה בנוסח יגעל2 או בלוגרים מפיצי גזענות אנטי מזרחית בסגנון ניאו-נאצי (ראו 'הבלוג של דרור' בפרשת אייל גולן) או לא להגיב על הכחשת פשעים נגד האנושות (כגון חטיפת ילדי תימן) ע"י הסמול הלבן ודובריו בתקשורת – יש כאן פיספוס אדיר.
    השמאל המזרחי הרדיקלי חייב למצוא דרך ללב המוני המזרחים שאינם כלל שמאל על פי זהותם. כדאי לו לדבר בשפה יותר מובנת ויותר קרובה להוויה היומיומית של המזרחים ומצוקותיהם. תפקיד השיח הרדיקלי הוא גם להראות לציבור המזרחים הרחב כיצד הוא מולך באף ע"י הימין הציוני (ממש כמו המרכז והסמול) לאבדון ולנחשלות.

  15. אשכנזי אותנטי

    השמאל הלבן וגם השמאל הרדיקלי לא יוכל למצא חיבור ותמיכה אצל המזרחים. המזרחים לא יוותרו על הזהות היהודית. הבעיה שלהם היא שבעיני האשכנזים הם נתפסים כסוג של ערבים. כלומר, המסר החברתי כלפי מזרחיים שהם סוג של ערבים, בסביבה שבה ערבים הם האויב.
    יותר מכל דבר, המזרחים עצמם מעצימים את המסר הזה ופיתחו רגשי נחיתות ובושה גדולה בשורשיהם הערבים.
    האתגר הוא איך בתוך חברה יהודית עם דומיננטיות מערבית -אשכנזית שנמצאת במלחמה עם הערבים מצליחים למגר את הבושה ומטפחים גאווה ביהדות עם רקע ושורשים ערביים.
    השמאל על כל גוניו הוא מאד מאד מערבי בערכיו (בעד ראציונאליות, ומדע והשכלה מהסוג המערבי ונגד דת ומסורת) ומנוגד לכל מזרחיות וגם לכל יהדות. מבחינה זו, ההבדלים בין סוגי השמאל השונים מהראדיקלי ועד הציוני ואפילו אימפריאליסטי הם קטנים מאד.
    גם המטרה של השמאל היא בלתי מקובלת. השמאל רוצה לשנות, לגרום למערכת ערכים וזהויות אחרת. המזרחים לא רוצים לשנות, הם רוצים להשתייך למה שקיים, ונפגעים מהדחייה שלהם לעבר השוליים, ובעיקר מהסיבה – חשד של שייכות זהותית עם האוייב.
    היהודים המזרחים מחפשים הכרה ביהדות שלהם, בכך שאינם (סוג של) ערבים, בזהות הנפרדת שלהם מהערבים. השמאל מציע להם ההיפך: אין חשיבות להבדל בין ערבים ויהודים בואו נייצר זהות משותפת.

    1. ג. אביבי

      "הבעיה שלהם היא שבעיני האשכנזים הם נתפסים כסוג של ערבים. כלומר, המסר החברתי כלפי מזרחיים שהם סוג של ערבים, בסביבה שבה ערבים הם האויב." – זה מזכיר לי את ההסבר של הפשיסט הציוני רחבעם "גאנדי" זאבי… ("אני חושב שמבחינת העם היהודי והישראלי, שלום בעשור הקרוב יש בו המון סכנות. … בהרכב הדמוגרפי שיש היום, מחצית עם ישראל בארץ הוא ישראל השנייה עם הרקע הלוונטיני". מתוך דיון במטכ"ל לאחר ששת הימים). במילים אחרות: השלום בין ישראל לערבים הוא מסוכן להגמוניה האשכנזית של ישראל, כי אם יווצרו קשרים עם הערבים, המזרחים יתידדו איתם עליונות האשכנזים תתערער.
      "השמאל על כל גוניו הוא מאד מאד מערבי בערכיו (בעד ראציונאליות, ומדע והשכלה מהסוג המערבי ונגד דת ומסורת) ומנוגד לכל מזרחיות וגם לכל יהדות." – הרציונאליזם הוא לא נחלת המערב, הערבים והאיראנים לא פחות רציונליים. ה"שמאל" הישראלי לא מוכן לנתק את הדת מהמדינה כי השתייכותו היהודית (שאין לה משמעות אחרת מלבד הזיקה הדתית) נותנת לו פריבילגיות של הריבון הקובע. גם שולמית אלוני, שהרבתה לדבר נגד הכפייה הדתית, נסוגה מעמדתה להפריד הדת מהמדינה.

  16. אדם

    צריך לנתק את השמאל המטורף מהשמאל הלא-מטורף (וזה לא עניין שקשור בכלל לדעות אלא לבריאות נפשית מינימלית)