אמרה בעברית שהגיעה ממנה לאט, כמו מים חמים למקלחת בקומה ראשונה

זרים בבית: ייצוגים של מהגרי העבודה בשירה המזרחית הצעירה. פרק מספרה החדש של קציעה עלון, "שושנת המרי השחורה"
קציעה עלוןקציעה עלון

ראש התוכנית ללימודי מגדר במכללה האקדמית בית ברל, ערכה את כתב העת "הכיוון מזרח", וליוותה במשך השנים את השירה והספרות המזרחית ברשימות מסות ומאמרים

בשירה המזרחית הנכתבת היום על ידי משוררים צעירים מופיעה התייחסות למהגרי העבודה, כחלק מגיבושו של שיח חברתי המגלה ערנות למציאות החברתית-כלכלית בישראל. ההתייחסות לקבוצה זו מייצגת, כדוגמה בולטת, את הרגישות של השיח המזרחי העכשווי לקבוצות חלשות בחברה הישראלית.

תופעת מהגרי העבודה היא חדשה למדי בישראל, עם הבאתם לארץ בשנות התשעים ככוח עבודה זול. התערותם של עובדים אלו ברבות השנים הציבה דילמה חברתית קשה: האם לגרש מישראל את מי שבנו בה את חייהם במשך שנים רבות וגידלו ילדים דוברי עברית הרואים עצמם ישראלים לכל דבר ועניין? ואולי ראוי לאפשר להם דווקא שותפות אזרחית מלאה? בספרו בזכות ההבדל, יוסי יונה עוסק בצורת ההעסקה הפוגענית של מהגרי העבודה בישראל "באופן שאין לו מקבילה בחברות מתוקנות", כהגדרתו. הוא מציין כי כל מטרתה של צורת העסקה זו היא מניעת התאזרחותם העתידית וטוען כי "למדינת ישראל אין מדיניות הגירה אלא יש לה מדיניות עלייה בלבד".1 נוכחותם של מהגרי העבודה במרחב מאתגרת את התשתית הרעיונית שעליה הוקמה מדינת ישראל כמדינת לאום.

פרק זה מתמקד בשלושה שירים פרי עטם של שתי משוררות ומשורר: נוית בראל, יודית שחר ויחזקאל רחמים. בין שיריהם של השלושה ניתן למצוא זיקות מפתיעות. נוית בראל עוסקת בסיפורה של עובדת סיעודית נפאלית, יודית שחר כותבת על פועל בנין סיני, ואילו יחזקאל רחמים מתאר בשירו את דמויותיהם של פועל סיני ושל זונה אוקראינית. לצד זאת, מוזכרים בקצרה שיריהם של גלעד מאירי וענת זכריה, שגם בהם מופיעות דמויות של מהגרי עבודה.

בשיח הישראלי היומיומי שגור הזיהוי של מוצא אתני-לאומי עם מקצוע מסוים. כך, למשל, לא נוכל למצוא עובדות סיעודיות סיניות או פועלי בניין פיליפינים. הדבר אינו מקרי. למעשה מדיניות ממשלתית מייצרת "נישות אתניות" בשוק העבודה, המביאות לזיהוי זה, כמהלך הנוצר במידה רבה עקב העדפותיהן של חברות כוח אדם.2

מהגרי העבודה הופכים למראה מלוטשת שדרכה רואים עצמם המשוררים המזרחים הצעירים דווקא כבעלי זכויות יתר לעומתם. השירה המזרחית, המתאפיינת ביסודה בעמדה של זעקה ומחאה, חשה בבהירות כיצד הפכו מהגרי העבודה למעמד המנוצל מכול בחברה הישראלית הקפיטליסטית וגסת הלב. מציאות חייהם נקשרת לעמדת נחיתות שהם עצמם חשו כמזרחים. עבודות "שחורות" או "נחותות", אשר זוהו תדיר עם המזרחים, היוו כר נרחב לשירי מחאה רבים. כך, למשל, כתב ארז ביטון על אביו פועל הבנין, ויקי שירן תיארה בכתיבתה את חייהן של הזונות המזרחיות, ואילו יודית שחר ויונית נעמן כתבו על עוזרות הבית המזרחיות.

העלייה המחודשת של השיח המעמדי בישראל הופיעה בשירה עוד לפני פריצתה של המחאה החברתית הגדולה של קיץ 2011. בשנת 2007 הוקמה קבוצת "גרילה תרבות" – קבוצה של יוצרים, בעיקר משוררים, אשר שמה לה למטרה למחות כנגד עוולות חברתיות ופוליטיות. עיקר פעולתה היא קריאת שירים מול אוכלוסיות הנקשרות במישרין למחאה, כמהלך המבקש להיחלץ מן התבנית השגורה של "עוד הפגנה". באותה שנה חברי הקבוצה הוציאו לאור את האנתולוגיה אדומה – שירה מעמדית בישראל,3 ובה פורסמו שניים מן השירים הנדונים בפרק זה – של יחזקאל רחמים ושל נווית בראל. חלק מאנשי "גרילה תרבות" מעורבים גם בהוצאתו לאור של כתב העת דקה, המגדיר עצמו ככתב עת לשירה וביקורת. באחד מגליונותיו התייחסו העורכים בפתח הדבר למציאות חייהם של מהגרי העבודה, כנושא בעל חשיבות רבה מבחינת השיח הציבורי ותפקידה של השירה:

החוק למניעת הסתננות, השקת יחידת עוז ותהפוכותיו של נוהל חדרה-גדרה הפכו את הפליטות לכותרת מרכזית לכאורה. גירושים המוניים מלב תל-אביב הפכו ענין שבשגרה בזמן שפועלים חסרי שם מיובאים הנה בהמוניהם רק כדי להפוך בעוד שנים אחדות ליעד לגירוש. הקיום נגוע בפחד העמוק בפני חדירה, התערבבות, פתיחות, והחיים הופכים מבוצרים וסגורים. […] השירה היא שמסוגלת להפוך בקיומה כפעולה יומיומית את הגלות להתגלות, לבית, לזהות. המתח בין הגלות לבין ההתגלות, ריבוי השפות המהדהדות והמושתקות, אלו המכסות ואלו המגלות, דומה לחזיון התעתועים הפוקד דווקא את המקום המוכר – הבית ההופך לבית רוחות, הביוגרפיה הפרטית ביותר המעלה מרבצם שדים, שאתם שוהים באינטימיות גמורה.4

דומה כי העיסוק בנושא מהגרי העבודה מצביע על האופציה האוניברסלית הטמונה בשירה המזרחית, דווקא בהיותה קשורה לכאורה לזהות מוגדרת. את השירים שייבחנו להלן ניתן לקרוא כחלק מן הפרויקט הרב-תרבותי. שירה זו מבקשת להגביר את ההלימה בין מרחבי הכתיבה הספרותית לבין העולם הממשי. היא ממפה אזורי חקירה שטרם נחקרו פואטית ומבקשת להיות נוכחת בתוככי הליבה הרוחשת של הרחוב הישראלי, על סבך זהויותיו.

החוקר אפרים מאיר כותב את הדברים הבאים בהתייחסו לסוגיית המציאות הרב-תרבותית: "פלורליזם של ממש אינו טמון בהכרה של האחר או בהכרה שהאחר הוא בסופו של דבר כמוני, אלא הוא טמון בהכרה בכך שנוכחותו הלא ביתית של האחר אינה ניתנת לביטול, והוא תלוי בקבלת הזרות הבלתי מחיקה הזאת תוך קרבה אתית ואחריות פוליטית".5 דומה כי השירים שלהלן מציעים ניסוח פואטי של האמירה בדבר "נוכחותו הלא ביתית של האחר"; הם מבקשים לכונן קרבה המבקשת ליצור אתיקה חדשה של יחסים אנושיים, היוצאים מגדרה המסומן של היהדות האתנית הצרה.

shula1להלן שירה של נוית בראל "הכניסה חופשית", המתאר סיטואציה משפחתית שבה נכללת דמותה של מהגרת עבודה מנפאל:

אכלנו ביחד תפוח בדבש. הכניסה חופשית
אל השנים המתוקות והטובות. מירה מנפאל
הבינה כשדיברנו על פינוק, מס הכנסה, כבד
קצוץ. היום נזכרתי הרבה בילדים שלי
אמרה בעברית שהגיעה ממנה לאט כמו מים חמים
למקלחת בקומה ראשונה. בגילה אינני אם,
אינני סועדת את ילדי בדירות קשישים רחוקות
כדי להתפתח כמו מדינה. שערי מטבעות אינם כאלה שנחתמים
או נפתחים אל גן עדן אבוד. בקלות הייתי יודעת פחות,
מאמינה מהעדר ברירה, קופאת את חיי בין הפסקה להפסקה.
התפוחים אינם מתוקים, הדבש נעלב מהאויר, התגבש כמו חול רטוב.
מישהו כלא במרפסת שלו תוכי גדול ועצוב.
הבטחנו שנבוא בלילה ונשחרר אותו
את עיניו שמתביישות
לשרוק אל העיר מנגינות של עבדים.6

השיר מסמן זמן ומקום ספציפיים: ערב ראש השנה בדירת האב. העובדת הסיעודית הנפאלית נדמית לישראלית: שמה הוא מירה, היא מבינה ומדברת עברית ומשתתפת בשיחה. ואולם, השיר מבקש לקרוע את מסווה המשפחתיות ולא לשכוח אף לרגע כי מדובר ביחסי כוח מובהקים. התוכי בשיר, מי שלכאורה אין לו קול משלו, משקף במבטו העצוב את האמת: מירה היא עבד, שפחה שילדיה הורחקו ממנה בשל תכתיבי הכלכלה הגלובלית. בספרן "האישה הגלובלית" מצייינות ברברה ארנרייך וארלי ראסל הוכשילד כי במציאות כלכלית זו עומדת בפני האישה מן העולם השלישי הברירה לגור עם ילדיה בעוני נוראי או להרוויח כסף הרחק מהם. שלא כמו מעסיקיה האמידים בעולם הראשון, היא אינה יכולה לחיות עם משפחתה ולפרנס אותה גם יחד.7 המשפחה הנעדרת-נוכחת והשבורה של מירה היא "הקומה הנוספת" של השיר – שיקוף למציאות המשפחתית העמומה והשבורה של הדוברת, אשר אין לה משפחה משל עצמה ("בגילה אינני אם"), ושבני ביתה אינם מיוצגים בקולותיהם האישיים, הממשיים, אלא בלשון רבים ("דיברנו", "הבטחנו").

בהקשר זה כותבות ארנרייך וראסל הוכשילד כי "מהגרות העובדות כעוזרות מביאות איתן לא רק את כוח שריריהן אלא אף קשב לפרטים וליחסי האנוש שבבית, שלולא נסעו היו יכולות להשקיע במשפחתן". לדבריהן, נדמה כאילו בחלקיו העשירים של העולם הולכים ומידלדלים המשאבים הרגשיים יקרי הערך, ויושביהם נאלצים לפנות למחוזות עניים יותר לחידוש המלאי.8 דומה כי השיר הוא בגדר גילום פואטי של דברים אלו. עבור הכותבת, נוכחותה של מירה מזכירה את מה שהיא רוצה לשכוח – את העובדה שאנו, כחברה, "נאלצים לנצל". הכותבת חשה שלא בנוח בסיטואציה זו, שבה היא נמצאת בעמדת כוח פריווילגית ברורה, ודומה כי בשל כך ניטל טעמם של הדבש והתפוח ושל תפאורת החג.

במסתו "נקרופוליטיקה" כותב אשיל ממבה כי המצב של היות עבד נובע מאובדן משולש: של הבית, של זכויות השליטה בגוף ושל מעמד פוליטי. לדבריו, "אובדן משולש זה זהה לשליטה מוחלטת, ניכור מלידה ומיתה חברתית".9 מירה נמצאת במעמד שאינו מוגדר רשמית כעבדות, אך מצוי בקרבה מסוכנת אליה. ביתה הממשי הוא בית מעבידיה, גם אם היא שוכרת מקום לינה אחר כלשהו. זכויותיה הפוליטיות, כמו הזכות לבחור ולהיבחר, למעשה אינן קיימות. בשירים האחרים בהמשך מופיעים תיאורים המייצגים את האובדן של זכויות השליטה בגוף, כאשר העיסוק בזנות הוא בגדר מופע קיצון של מציאות זו.

שירה של בראל נכתב מתוך נקודת מבט של משוררת המודעת להיותה צומת של יחסי כוח מורכבים. ההכרה במקומה ובקונפליקט הרגשי המגולם בכך היא אשר מקנה לשיר את עוצמתו. השיר פותח בניסוח האירוני: "הכניסה חופשית אל השנים המתוקות והטובות". שנותיהם של כל המשתתפים בסצנה מרירות ורעות: האב סיעודי ונזקק לסיוע, הבת עצובה, והמטפלת רחוקה מילדיה וחוגגת חג זר. השתתפותה של מירה בטקס אכילת התפוח בדבש מדגישה את המלאכותיות הטקסית, את המכאניות שבעשייה הכמו-דתית. תפריה של ההצגה נגלים לעין כול. הסיטואציה המתוארת מנפצת את בועת העולם המוגן והמוכר, את האשליה כי ניתן לחיות בלא מתן דין וחשבון על המערך החברתי שאנו חיים בתוכו. השיר הוא מעין ניסיון לעורר מודעות למציאות החיים החדשה הנרקמת ביומיום, לנווט את הרגשות בתוך המציאות החברתית המשתנה במהירות הבזק במסגרת הוויית החיים הקפטליסטית-הגלובלית, על הקשריה המקומיים.

גם שירה של יודית שחר, "לא מעניין", מתרחש בערב ראש השנה. ציון הזמן מבליט את זרותם של העובדים הזרים, אשר הופכים לשותפים לרגע לחג שהוא אינו חגם, נוטלים חלק במסורת שאינה חלק ממורשתם, ומבצעים טקסים אלו ואחרים מבלי להבין את טיבם. להלן השיר:

ואת מי זה בכלל מעניין שאתה מסריח בחולצת
פלנל ארוכת שרוולים
בתור במעדניית קרלסברג הרוסי בפתח תקווה
בערב ראש השנה יהודי מהביל
אוחז שקית משומנת של שיירי עוף.
העיניים שלך מלוכסנות מדי,
השיער סמיך ומאובק מדי
וכשנרתעים אי אפשר שלא להרהר בשרותים
שאתה חולק, מעידים עליך, מטונפים,
בטח שמטונפים.
תגיד תודה שמצאת עבודה
אפשר לחשוב מה היה לך שם
בקתה, אשה כמושה, ילדים בבוץ,
פרה שהיית מזיין, איזו פרה, תרנגולת,
מקסימום תרנגולת בחגים ומועדים
שיש להם שמות חשודים כמו שנת הנחש או הכלב,
תגיד תודה שיש לך עבודה
ואתה יכול לאכול תרנגולות, שאריות,
גם לשארית תרנגולת קוראים תרנגולת.
אז נולדת בצד הלא נכון של העולם
לנו הוא הבטיח זבת חלב ודבש,
זבת זיבה, מה שמעלה הרהור על השמוק המכווצ'ץ'
במכנסיים המוכתמים, איך אתה מסתדר,
לא מסתדר, בטח הולך לזונות, ואשתך,
מה אשתך, את מי מעניינת האשה שלך
בערב ראש השנה היהודי במעדניית קלסברג הרוסי
בפתח תקוה. 10

shula2העובדים הזרים הם מופע של "גוף זר" במרחב – גוף אחר, בעל צבע שונה ומבנה פנים שונה: "העיניים שלך מלוכסנות מדי/ השיער סמיך ומאובק מדי". הגוף השונה נושא איום הנחווה גם במישור גופו של היחיד. האחרוּת הגזעית מזוהה בצורה הישירה והבוטה ביותר עם "סיכונים גופניים".11 בדמיון הקולקטיבי, שבו נדמית האומה כולה לגוף אחד שאנשיה הם חלקים ממנו, נתפסים מהגרי העבודה כגוף זר החודר אל גופה של האומה הטהורה ומזהם אותה. מהגרי העבודה מצויים בפוזיציה סימבולית של "אנסים". הגוף הופך למושא של מטען רגשי עצום המופנה כלפיו וכולל פחד ותיעוב המשמשים בערבובייה, כפי שעולה משירה של שחר.

השיר דובר בקולו הסטריאוטיפי והגזעני של ההמון ויוצא נגדו בו-זמנית. הפחד מן הגוף החייתי, החולה במחלת מין ומקיים יחסי מין עם בעלי חיים – כולם מונכחים בעוצמה עזה. שירה של שחר מתחיל בסרחון הגוף, עובר אל השירותים המטונפים ומגיע אל המיניות – ההקשר הגופני ה"מלוכלך" ביותר.

לתיאור ההתרחשות הנוגעת למועד בעל משמעות דתית-לאומית מקומית יש כאמור חשיבות רבה. אם בשיריהם של בראל ושחר הזמן הוא ראש השנה, הרי שבשירו של גלעד מאירי, "השלמות לשבת", זוהי השבת. להלן קטע מן השיר: "חסן מביא חסה/ מהמחסן/ וסלמן/ מסדר סלמון/ במקפיא.// מזמן לא ראיתי/ את גינצברג ולורקה, אולי/ משטרת ההגירה/ עלתה עליהם.// קופאית ותיקה, /חלשה בעברית,/ חזקה בקודים […]".12

שורות אלו מתארות את ההכנות לשבת שאותן הדובר השירי עורך. למעשה, את ההכנות הללו עורכים עבורו חסן וסלמן, המשרתים אותו. הדובר מתחיל במה שנדמה כהרהור פנימי: "מזמן לא ראיתי את גינצברג ולורקה", כלומר מזמן לא פיניתי זמן לקרוא בשיריהם של שני המשוררים, ואולי השבת היא שתאפשר זאת. ואולם, המציאות "נדחפת פנימה", ומהמשך השורה עולה כי אלו עשויים להיות שמות של מהגרי עבודה מגורשים, ואולי בכלל קיימים בקרבם משוררים דגולים. בשיריהם של יודית שחר ושל גלעד מאירי מופיעים חומרים תמטיים דומים, ובשני המקרים יש חוסר הלימה בין הזמן "הקדוש" בהקשר המקומי – ראש השנה או ערב שבת – המחייב קוד מסוים של התנהגות, לבין המרחב האנושי הממשי. אותו מרחב מכיל, בין היתר, את דמויותהם של מהגרי העבודה שהם בבחינת זרים בתוך אותה תרבות מקומית, אף כי הם נאלצים לשרתה ולהיות כפופים לתכתיביה.

שירה של ענת זכריה, "למה אנחנו מחכים?", מכיל אף הוא התייחסות למהגרי עבודה. השיר הארוך מבקש, במישור הפשט הראשוני, לתאר במדויק את האנשים הממתינים בתחנת האוטובוס של קו 6 בירושלים. הוא מתחקה אחר מגוון רחב של דמויות, ובהן דמויותיהן של מהגרות עבודה: "מלחה קו 6/ תחנת כביש מספר 1/ תחנה של פז/ YELOW איתך לאורך כל הדרך/ טיפיקה מסרי לנקה/ היא עובדת מגיל 18/ 10 שנים טיפלה בקשיש מלבנון/ עכשיו היא כאן עם סונטרה/ שפרוש שמה הוא עיניים/ ועם אֲשֶׁר שמשרד הפנים נתן לו את השם/ אשר יושב על כסא קטן/ עם ציור של פו הדב/ לְאשר כואבת הבטן ואין לו ביטוח רפואי/ אז הן היו אצל רופא פרטי/ בעיר העתיקה,/ שלמו 50 ₪/ בלי תרופות./ סונטרה וטיפיקה לא מחכות לכלום/ החיים והאהבה/ הן כבר יודעות/ בעל זה big בלאגן. [….]".13

לכאורה, השיר נקי מכל סממן של מחאה, וכל כולו הוא בגדר תיאור דבריהן של שתי מהגרות העבודה. ואולם, המשפט המצטט את הסיסמה של תחנת הדלק, "איתך לאורך כל הדרך", מאיר באור אירוני את הדברים בהתייחס לגורלן של שתי הנשים. הן עוברות ממדינה למדינה זרה, מטפלות בקשישים, לא מחכות לדבר ומפוכחות עד כאב. אין להן חיי משפחה, והן אינן מעוניינות בכך. המילים "לא מחכות לכלום" כמו מספקות תשובה פשוטה ומקפיאת לב לשאלה שהשיר מציב בכותרתו: "למה אנחנו מחכים?". אנו חשים מן השיר כי אלו שאינם מחכים לכלום מאבדים מחיוניותם והופכים למכונות אדם. תיאור המכאניות המשתלטת על נפש המדוכאים מופיע גם, באופן בוטה יותר, בשירה של שחר אשר צוטט לעיל.

אותה מכאניות לכאורה מנוגדת לסטריאוטיפ הנוטה להעניק "חיוּת יתר" למהגרי העבודה, עד כי מיוחס להם איום ממשי לא רק על מקומות העבודה, אלא על החיים עצמם, בהיותם רוצחים ואנסים בכוח, אם לא בפועל. בהקשר זה כותב ממבה, במאמרו שצוין לעיל, כי העמדה הריבונית עושה שימוש בתפיסת קיומו של "האחר" כמי שמנסה לאיים על החיים, עד כי יש צורך בניטרולה הפיזי, כחיזוק של הביטחון. ממבה מצטט את מישל פוקו, שטוען כי "הגזענות היא התנאי ההופך את ההמתה למתקבלת על הדעת".14 ההבניה של האיום, כמהלך גזעני, מעניקה לגיטימציה למערך שלם של התנהגות נצלנית מחפירה.

לכאורה קיימת סתירה בין המכאניות לבין הוויטליות המיוחסת לזרים המגיעים ממדינות העולם השלישי. למעשה, סתירות פנימיות עמוקות מאפיינות באופן טיפוסי את היחס של בני המערב אל בני התרבויות ה"פרימיטיביות". עולם הסטריאוטיפים נוטה "להתמקד בקצוות". בהקשר זה הומי באבא כותב: "השחור הוא הפראי (אוכל האדם), אבל גם הצייתן והאציל שבכל המשרתים (מגיש האוכל); הוא התגשמותה של מיניות יצרית שלוחת רסן אבל גם תמים כילד; הוא מיסטי, פרימיטיבי, צר מוח, אבל גם השקרן הפיקח והמיומן ביותר".15

shula3

השירים שתוארו לעיל, כמו גם השיר שייבחן להלן, מנסים להיאבק בגזענות דווקא תוך כדי חשיפת הסטריאוטיפים, לעתים באופן מועצם. כך, למשל, יודית שחר מעמתת בין ההיפר-מיניות המאיימת המיוחסת למהגרי העבודה לבין פעולות מכאניות וחסרות רגש. גם שירו של יחזקאל רחמים, "פועל בנין סיני וזונה אוקראינית", יוצר עימות בין שני יסודות אלו, בהציגו ביטוי מיני מפורש:

פועל בנין סיני וזונה אוקראינית
על מזרן משומש
בעיר החלום
יש רעב אצבעות
וגניחת פרוטוקול
הם פולטים אנחות לתקרה
אחותי היקרה
היקרה לי מדי
הו גבך המעוך זה מכבר
אהובי העייף
הוי, עורך המאובק
גם גבך הדקיק נשבר
השקלים יזרמו
וטיפות דבק סיני
מטפחות של ניר ובטון.
נסתתר נתחבא
בתוך חדר אטום
בבטן מקלט מזוין
אהובים ויפים
יקרעו המחוגים
כשיבוא ויפריד הזמן.16

השיר מבקש לתת ביטוי לרגעי הרוך והאינטימיות בין הזונה ובין הלקוח, לייצר אינטימיות ביחסים ביניהם, במקום היחסים האינסטרומנטליים המובנים בעצם הסיטואציה. בשכבת הקרקעית של השיר מצויה דווקא סיטואציה ישראלית מוכרת: הגעתם של צעירים מן הפריפריה אל תל-אביב, המוגדרת כ"עיר החלום". ואולם, עבור מהגרי העבודה העיר אינה מאפשרת מימוש של חלום אלא ליקוט של שאריות של אהבה על מזרנים משומשים בתוך "מקלט מזוין" – צירוף שעשוי להתפרש בשלוש משמעויות: מקלט הבנוי בטון מזוין, מקלט שבו מתרחשים מגעים מיניים, וכן מקום נחות ומקולל. הביטוי "חדר אטום" משדר תחושה של מחנק ומצוקה ומעלה על הדעת את המציאות הביטחונית בישראל בימי מלחמה. הביטוי "אהובים ויפים" נושא משמעות אירונית, המדגישה את השוני של הדמויות מאותם צעירים המבקשים להגשים את חלומם. באופן זה הופכים מהגרי העבודה לתמונת מראה הופכית וכאובה של "החלום התל-אביבי".

ניתן להיווכח מן השירים שהובאו לעיל כי מהגרי העבודה מתוארים בשירה המזרחית הצעירה במגוון פוזיציות סימבוליות. הם מסמנים אפשרות של אוניברסליות הצומחת מתוך פרטיקולריזם אתני, מציבים קונפליקטים מעמדיים ומוסריים, ומאפשרים דיון בסטריאוטיפים מיניים וגופניים, הנקשרים לא רק למהגרי העבודה אלא גם למזרחים. מהיכן נובעת הרגישות המזרחית למהגרי העבודה? האם מן הרצון לקדם את המעמד ה"מגזרי" של המזרחים, תוך "שימוש" באותם מהגרים כבתמונת מראה, בהיותם קבוצה מוחלשת אחרת? ואולי מתוך רגישות חברתית עמוקה, התובעת צדק חברתי לכול? דומה כי אין תשובה אחת ברורה לשאלות הללו. זוהי סוגיה מורכבת ובעלת רבדים שונים, והעיסוק בה משקף את רוח הזמן ואת הרגישויות של השירה המזרחית הנכתבת בעשור האחרון בישראל.

דימויים: שולה קשת

bookספרה של קציעה עלון, "שושנת המרי השחורה – קריאות בשירה מזרחית", יושק יחד עם ספרו החדש של יוחאי אופנהיימר, "מרחוב בן-גוריון לשַׁאריע אל-רשיד: על סיפורת מזרחית" ביום ראשון 26.01, בשעה 20:00 בתיאטרון ענבל. לפרטים

——————————————————————————————
1 יוסי יונה, בזכות ההבדל, הפרויקט הרב-תרבותי בישראל, הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, תל-אביב וירושלים, עמ' 167.
2 סיגל גולדין ואדריאנה קמפ, "זרות ופוריות: הביו-פוליטיקה של הגירת עבודה, גוף ומגדר", בתוך: יהודה שנהב ויוסי יונה (עורכים), גזענות בישראל, הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, תל-אביב וירושלים, 2008, עמ' 271 .
3 אדומה – שירה מעמדית בישראל, הכיוון מזרח, אתגר ומעין, תל-אביב, 2007.
4 ערן צלגוב, בועז יניב, רוני הירש (עורכים), פתח דבר, דקה, כתב עת לשירה ולביקורת, 6 (2010).
5 אפרים מאיר, הקדמה, בתוך: אריק סנטנר, על הפסיכותיאולוגיה של חיי היוםיום: הרהורים על פרויד ורוזנצוויג, תרגום: מרים מאיר,רסלינג, תל-אביב, 2005, עמ' 8.
6 נוית בראל, אדומה – שירה מעמדית בישראל, עמוד 45.
7 ברברה ארנרייך וארליראסל הוכשילד, האישה הגלובלית, מאנגלית: מיכל פורת, בבל, תל-אביב, 2006, עמ' 8.
8 שם, עמ' 11.
9 אשיל ממבה, "נקרופוליטיקה", מטעם6 (יוני 2006 ), עמ' 100.
10 יודית שחר, זו אני מדברת, בבל, תל-אביב, 2009, עמ' 67.
11 גולדין וקמפ, "הביו-פוליטיקה של הגירת עבודה", עמ' 265.
12 גלעד מאירי, זעזועים בג'לי, כרמל, ירושלים, 2006, עמ' 13.
13 ענת זכריה, "למה אנחנו מחכים?", הכיוון מזרח 20 (סתיו 2010), עמ' 40.
14 ממבה, "נקרופוליטיקה", עמ' 97.
15 הומי ק. באבא, "שאלת האחר: הבדל, אפליה ושיח קולוניאלי", בתוך:יהודה שנהב (עורך), קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2004, עמ' 126.
16 יחזקאל רחמים, אדומה – שירה מעמדית בישראל, עמ' 33.
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: