• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

הדבר היחיד שהיה עליהם לעשות הוא פשוט להקשיב

הסירוב של שמעון זנדבנק ואורין מוריס להקשיב לרועי חסן איננו מקרי. כשאתה מקשיב – אתה נדרש לגבש עמדה ולקחת אחריות. לזאת השניים אינם מוכנים

שני מאמרים פורסמו ב"הארץ" בזמן האחרון, בתגובה לשיריו של רועי חסן: האחד של שמעון זנדבנק, והשני של אורין מוריס. שניהם כאחד מסרבים סירוב נחרץ להקשיב – לַכאב, לַביקורת, לנהמת-הלב, למחאה ולַתביעה לשינוי שרועי חסן מבטא. יתירה מזו: שניהם מתאמצים להפוך את הקערה על פיה: זאת בכלל התרבות המזרחית ששולטת כאן עכשיו, הם אומרים, כל אחד בדרכו, וחוץ מזה (כך זנדבנק) הפלסטינים סבלו יותר. כמו דתיים-חרדים המחפשים פירורי חמץ לפני חג הפסח, כך סורקים השניים את שירתו של רועי חסן, מחפשים מה לתקוף ועם מה להתווכח, בעוד שהדבר היחיד שהיה עליהם לעשות הוא פשוט להקשיב.

הסירוב להקשיב איננו מקרי. כשאתה מקשיב – אתה נדרש לגבש עמדה ולקחת אחריות. לזאת הם אינם מוכנים. כך קורה ששניהם מוכנים להודות בעוול (השערורייתי, לדברי זנדבנק) שעשה הממסד האשכנזי למזרחים –  אבל רק באופן אגבי, ובתנאי שמשאירים אותו בעבר, לא מדברים עליו בשום פנים ואופן ולא מקשרים אותו לחיינו כאן ועכשיו.

נתחיל בזנדבנק: "אני מבין שפצעים כאלה הם עקשניים מאד", הוא כותב על שירתו של רועי חסן, כאילו הוא מדבר אל ילד קטן וכאילו אין מדובר בעובדות קשות ומוצקות על גזענות והרחקה אלא על דבר-מה סובייקטיבי, שנוגע לתחום הנפש. אבל הוא גם נוזף בחסן, שכֵּן לפצעים שלו (ושל המזרחים בכלל) "היו הרבה סיבות טובות להגליד", הוא כותב (אבל לא מפרט מה הן). וחוץ מזה, הוא טוען, הפצעים של הפלסטינים הם הרבה יותר קשים. במילים אחרות: אני לא מוכן, אפילו לא לאורך מאמר אחד קצר ב"הארץ", להקשיב לכם, לראות אתכם, לדעת את מה שיש לכם לספר לי. מאחורי מַנייֶרות של "הבנה", כביכול, מסתתרת השתקה.

רועי חסן. צילום: עזרא לוי - צלם פואטי
רועי חסן. צילום: עזרא לוי – צלם פואטי

שורת המחץ שאני רוצה להתייחס אליה היא המשפט הזה: "קליטת יוצאי המזרח בארצנו היתה גזענית ושערורייתית". משפט אחד קצר, שמיד אחריו חוזר זנדבנק אל הטרוניה שלו כלפי ה"ילד" שפצעיו – חוצפה שכזאת – טרם הגלידו. בואו נקרא אותו שוב: "קליטת יוצאי המזרח בארצנו היתה גזענית ושערורייתית". משפט קשה וחריף שזנדבנק מקפיד להסתיר בתוך ערימה של פילפולים לא-חשובים. למה זנדבנק לא נשאר פה רגע? מה יש לו לומר על הפרשה ה"גזענית והשערורייתית" הזאת? האם לא ראוי להתעכב עליה? לפרט, לנמק? שערורייה, לא?

ועוד כדאי לשאול את זנדבנק: האם פעם, כשזה "היה", הוא כתב על הגזענות הזאת? האם הוא מחה מתי-שהוא על מה שהוא קורא "שערורייה"? האם הוא יכול להפנות אותנו לאיזה שהוא מאמר שלו בעניין הזה, רשימה קצרה שהוא אולי כתב? איזה-שהוא מכתב למערכת? משהו… ?

אורין מוריס, מצדו, כותב בתגובה לרועי חסן מאמר מבולבל, עם הסברים הזויים כמו "האשכנזים פשוט היו כאן קודם". גם מוריס מכריז ש"השלטון כבר מזמן נפל" וש"לא בטוח שיש צורך לסגור חשבון עם המתים". מתים, לא פחות ולא יותר! ואם אתם לא רואים את החורבן ואת האפר, אם אינכם רואים את ההגמוניה הוותיקה חוגרת שק –  זו בעיה שלכם. 

והנה אנחנו מגיעים למשפט, שכמו אצל זנדבנק, גם כאן הוא נמסר באופן אגבי ושולי.

אחרי שמוריס מודיע לנו ש"אין גזענות ממוסדת", הוא מוסיף בסוגריים: "אף שכזאת היתה כמובן בשנות ה-50 ובשני העשורים העוקבים". אז היתה גזענות ממוסדת בעשרות השנים הראשונות לקיומה של המדינה! ואפילו "כמובן שהיתה"! אני דווקא רוצה לשמוע על כך יותר: האם כשהוא כותב "ממוסדת" הוא מתכוון לכך שהיא היתה מכוּונת ומאורגנת על-ידי הממשל? איך זה עבד? איך פעלו המנגנונים הגזעניים של הממסד? באילו תחומים הגזענות הממסדית התרחשה? הטענה על גזענות ממוסדת היא טענה חמורה. האם אין למוריס שום דבר להגיד עליה? כלום? שום דבר? איזו הרחבה קלה? הסברים? ממש לא. אם לא במאמר הזה – אולי הוא כתב על כך במאמר אחר? במאמר הזה, על כל פנים, המשפט הדרמטי נתון בכלל בסוגריים; יש לו מעקה משני הצדדים, שלא יגלוש ממקומו הצר אל המרחב התודעתי של הקורא.

הנה כי כן, גם זנדבנק וגם מוריס מנסחים את אחד הפרקים הקשים (לשיטתם) בתולדות מדינת ישראל במילים חריפות: "גזענות", שערורייה" ו-"גזענות ממוסדת"; ושניהם ממהרים לקבור את הפרק הזה מתחת לערימת התנצחויות, הסברים היסטוריים לא-אמינים וקובלנות על נפילת השילטון לידי המזרחים. שניהם מוכנים לשחרר אמירות לא-מחייבות, שוּליוֹת כאלה (בסוגריים, כן?), מעין מס-שפתיים, אודות העבר (שהוא אמנם "שערורייתי", אבל יש-לי-פלסטינים-על-הראש), ובלבד שלא להעניק לַפּרק החשוב הזה את המקום ואת המשמעות המתבקשים מחומרתו (על-פי הכרזתם); ובעיקר – שניהם נחושים שלא להידרש לגזענות ולהדרה כלפי מזרחים המתקיימות היום. בִּמקום הקשבה – יש כאן השתקה; במקום יושרה – יש כאן התחמקות מתפלפלת: אנחנו נזרוק לכם עצם, ובתמורה – נישאר נקיים ממעורבות; תעזבו אותנו, אנחנו לא בעסק. שני מאמרים שכל אחד מהם הוא מבנה מרשים של עיסקת-טיעון מפוקפקת; אבל עבור השניים זוהי עיסקה נוחה, שמשחררת אותם מן האחריות לעבר, ובעיקר – מן האחריות להווה.

הכותבת היא עיתונאית

למאמרים של רועי חסן

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יואב

    הכל טוב ונכון
    עכשיו הגענו לשלב הבא
    להפסיק לפרסם במרחבים לבנים כמו "הארץ"
    ובעיקר להפסיר עם התשוקה הזו לקבל אישור מהאדם הלבן

  2. דרור BDS

    הבעיה לא קיימת / מואיז בן הראש
    מֵאַחַר וְהַבְּעָיָה לֹא קַיֶּמֶת
    אָסוּר לְדַבֵּר עָלֶיהָ
    כִּי אִם אַתָּה מְדַבֵּר עָלֶיהָ
    זֶה אוֹמֵר שֶׁהַבְּעָיָה קַיֶּמֶת
    וְלָכֵן אַתָּה אָשֵׁם בִּיצִירַת הַבְּעָיָה

    וְאִם הַבְּעָיָה לֹא קַיֶּמֶת
    וְאַתָּה מֵעֵז
    לְדַבֵּר עַל בְּעָיָה לֹא קַיֶּמֶת
    אֲנַחְנוּ נִסְתֹּם אֶת פִּיךָ
    נְחַסֵּל אוֹתְךָ
    נִדְאַג שֶׁיְּפַטְּרוּ אוֹתְךָ
    כְּדֵי שֶׁאֲנָשִׁים יִלְמְדוּ
    לֹא לְדַבֵּר עַל בְּעָיוֹת לֹא קַיָּמוֹת.

  3. יוסי

    אסור להשאיר להם את הבמה פתוחה. לצערנו גם כך הם שולטים בכל הבמות-תקשורת, אקדמיה, אומנות, הון וכד

  4. שאול סלע

    לפני עשור ויותר היו פעילים מזרחים רדיקלים שניסו לגמד ולהנמיך את הטיעונים בדבר הסבל של היהודים יוצאי ערב בארצות מוצאם.אנשים הבינו שטיעונים כאלה גם לא נכונים וגם מזיקים ,ואכן לשמחתי כבר לא נשמעים יותר טיעונים שמשחקים לידיהם של אשכנזים.

    באמצע אוקטובר הופיע בהארץ מאמר פרי עטו של עדי שורץ שכותרתו

    "האם יהודים ומוסלמים אכן חיו בהרמוניה בארצות האסלאם"

    לפי הארץ "עדי שורץ הוא עיתונאי וחוקר עצמאי, המתמחה ביהודי ארצות ערב".

    המאמר נכתב בעקבות ספרו של מרטין גילברט ומנסה להתמודד עם טענות שאף אחד כבר לא טוען אותם. בכל זאת יש במאמר אנקדוטה משעשעת בה 400 או 500 הופכים למליון, ועובדה חשובה על האסימון שתקוע בראש של האשכנזים ועדיין לא נפל.

    [..]אך גם חלקה של החברה האזרחית והאליטות האינטלקטואלית והתקשורתית בדחיקת עניינם של יהודי ארצות ערב ראוי לאזכור. קשה להיזכר בכתבות או במאמרים רבים בנושא (יוצא דופן הוא בן דרור ימיני ב"מעריב"). אין אינטלקטואל בולט שמשמיע את קולו בעניין זה. גם שורה ארוכה של אינטלקטואלים מזרחים שקמו בישראל בדור האחרון (דוגמת יוסי יונה, יהודה שנהב ויוסי דהאן) מבכרים לעסוק באפליית הממסד האשכנזי כלפי דור הוריהם, ובדרך כלל אינם כותבים על שאירע לדור ההורים בארצות המוצא שלהם.[..]

    אתם מבינים אין פעילים מזרחים שמשתפים פעולה עם הנסיון להסיט את הדיון מפשעי הציונים כלפי המזרחים להיסטוריוגרפיה של היהודים בארצות מוצאם.

    חוץ כמובן מבן דרור ימיני

    ביומיים האחרונים נכנסתי לעימות עם אורי הייטנר בבלוג שלו. אורי הייטנר עמד 4 שנים בראש "מרכז יובלים לתרבות יהודית" במכללת תל חי. הוא כנראה "איש חינוך" ומועסק גם על ידי "המכון לאיסטרטגיה ציונית".הרשימות שלו ארוכות טרחניות ומשעממות ובדרך כלל לא זוכות לתגובות.

    אורי הייטנר חזר על השגיאה שעשו בעבר פעילים מזרחים ,והרים להנחתה כאשר כתב את הדברים הבאים.

    " מדינות ערב התנפלו על יהודי ערב מתוך אנטישמיות צרופה"

    וזה נתן לי את ההזדמנות לכתוב על הקיר שלו

    "הפשעים כנגדי ובני משפחתי שצרובים בתודעתי הם של אשכנזים ולא של ערבים. "

    1. יעל צדוק

      שאול, אני מסכימה איתך. אני לא היסטוריונית ולא מתווכחת עם היסטוריונים. אני רק עושה את ההשוואה בין החוויה המשפחתית שלי ושל חברי המזרחים, לבין החוויה המשפחתית של חברי האשכנזים. סבי וסבותי, שעלו מתימן, לא עלו עם חוויה של שנאה ופוגרומים, אלא עם חוויה של שיתוף פעולה. בתימן היהודים נחשבו נחותים – אבל מוגנים. לכן יש הבדל גדול בין התודעה הקולקטיבית המזרחית לבין זו האשכנזית.
      נראה לי שישנם אשכנזים שממש חשוב להם לסכסך ולהרחיק בין המזרחים לבין הערבים. זה באמת נושא מעניין לדיון.

      1. עמית

        אולי במקרה של שניכם באמת "הפשעים כנגדי ובני משפחתי שצרובים בתודעתי הם של אשכנזים ולא של ערבים. ", במילותיו של שאול סלע, אך זה לא כך עבור הרבה (רוב?) מהמזרחים.

        לכן אפשר לשמוע בשיח הציבורי הישראלי טענה ימנית-מזרחית כלפי אשכנזים-שמואלנים – "אנחנו אלה שמכירים את הערבים". אצל המזרחים האלה מה שצרוב בתודעה אלה גם (בעיקר?) הפשעים של הערבים כנגדם ונגד משפחותיהם, לא אלה של "האשכנזים". בעוד שכולכם תצדיקו עוינות מזרחית כלפי "הפושעים האשכנזים" (למעשה, היא מנת חלקכם) משום מה אתם מפחדים להכיר בלגיטימיות של אותה עוינות גם כלפי "פושעים ערבים". במקום זה מחפשים כל הזמן תירוצים מתנשאים להסביר מדוע רוב המזרחים בישראל מחזיקים בדעות ימין ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי.

        1. אסתר

          היהודים הערבים (כלומר אני, אנחנו) לא שנאו את המוסלמים כמו שהימניות תפסה אותם בארץ. אל תיפול למלכודות פשטניות. הרי הימין ניצל את הפרצה שהשאירו מפאי וחברותיה כשכשלו לגייס את המזרחים לשורותיהם והמציאו את הסיפור הזה שספרדים מכירים את הערבים ולכן חושדים בהם. זו רק אותה גברת אשכנזיה בגלימה ימנית במקום שמאלנית.

          1. שאול סלע

            אמירותיו של עמית ברשת היא כיבוס והלבנת פשעי הציונות האשכנזית כנגד מזרחים. אפשר להבין מהתגובה של עמית שחוץ ממשפחתי ומשפחתה של יעל צדוק ,המזרחים ממש רצו להישאר שנים במעברות כדי שהמימסד יעניק לפולנים ולרומנים תנאים קליטה משופרים. אפשר גם להבין ממנו שיוצאי צפון אפריקה ממש ממש רצו להגיע לשדרות ולא לירושלים

  5. פריץ היקה הצפונבוני

    במסורתינו בני אברהם-חליל אללה. וכרפי ששמעתי ציטוט מישעיהו ליבוביץ' אחרי מות אברהם: ,,ויקברו אותו ישמעאל ויצחק בניו" יהודים ונוצרים לא היו שווי זכויות אלא במעמד מוגן. מיעוטים הם תמיד בסכנת רדיפה ולא שלא היו בעולם האיסלמי. אבל לא דומה בכלום לעומת מה שעולל לנו העולם הנוצרי -אירופי. אבל יש להבין את קו השבר עם ייסוד הציונות המדינית שבאה לפתור את בעית הרדיפות בעיקר מזרח אירופה ועלית האנטישמיות הגזענית במערבה. את דרישתה לזכויות מדיניות ב,,ארץ-ישראל" -פלסטין הערבים לא יכלו לקבל. פעילת שלום שעלתה מסוריהו אף חזרה לשם הערבי שלה ספרה על סבה שבזמן האימפריה העות'ומנית נדד מצפת לבירות ואח"כ לדמשק וכך אמר : ,,עד שבאו הציונים הכל היה בסדר". זו אמירה פשטנית משהו כי היו עוד גורמים,כמו יבוא לאומנות מאירופה.אבל היתה בא הרבה אמת. הפרעות בבגדד 1941-פארהוד. באו בהשפעת חדירת רעיונות נאציים.בהקשר למאבק נגד האימפריאליזם הבריטי. ה ערה לאורי היייטנר, מתנחל נרמת הגולן.

  6. שאול סלע

    [..]* כלי תקשורת שלעגו לאזכור הפוגרומים ביהודי ערב ולדרישת הפיצויים ממדינות ערב, פתאום החלו לקדם את הרעיון, ברגע שהתברר שהוא חלק מתכנית קרי.

    * אבל עצם הדרישה הזאת מעוררת את מיצי הקיבה של אנטי ציונים מסוגו של פרופ' יהודה שנהב. הנ"ל כותב שהציונים מנצלים ניצול ציני את החרמת רכושם של "היהודים הערבים" על מנת להצדיק את שוד הפלשתינאים שנועד לחלק את רכושם לאשכנזים. שאול סלע, אחד מחסידיו השוטים של המסית האנטי ציוני הנ"ל, כתב בתגובה לצרור הערותיי הקודם, בו התייחסתי לנושא, שאת הפשעים נגד משפחתו ה"עיראקית" לא בצעו ערבים אלא אשכנזים. הנ"ל מתגעגע כנראה, לראשיד עלי אל כילאני, ראש ממשלת עיראק ושותפם של הנאצים ושל המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שההסתה שלו הביאה לפרהוד – הפוגרום נגד יהודי עיראק. שם היה טוב למשפחתו של סלע, לא כמו "אצל האשכנזים". כעת, לא נותר אלא להעסיק את האנשים הללו כמורים לאזרחות ולמחשבת ישראל במערכת החינוך הישראלית.

    * על שנהב שמעתי, אך מיהו אותו סלע, שעד תגובתו, לא נתקלתי בו? מסתבר שהנ"ל מפעיל אתר הסתה אוטו אנטישמי גזעני, שכותרתו "המאבק המזרחי". כותרת המשנה שלו: "הציונות האשכנזית, אֵם לזנות ולתועבות הארץ". אגב, כאשר הוא אומר "הציונות האשכנזית", אין כוונתו – לעומת ציונות אחרת, נניח הציונות המזרחית. כלומר, הציונות היא אשכנזית. והאתר שלו מסית ומדיח נגד האשכנזים. ומיהם האשכנזים? לא בני העם היהודי יוצאי תפוצות אשכנז, כי את דעתו על העם היהודי, ניתן להסיק מהמוטו של אתר התועבה: "אין עובדה אחת שמוכיחה את קיומו של העם היהודי". השבוע הוא יצא בכותרת מסיתה: "אורי הייטנר גזען אשכנזי וצורר". נו, יש מתאים ממנו להיות מורה לאזרחות?

    * ואגב, בלי קשר להסתה של האוטו-אנטישמי הזה, אני כלל לא אשכנזי. כל החלוקה לאשכנזים ומזרחים אנכרוניסטית. אני יהודי, ציוני ישראלי, יליד הארץ. ילדיי הם דור שני של ילידי הארץ מצדי ודור שלישי של ילידי הארץ מצד אמם. הם דור רביעי של ישראלים מצדי ודור חמישי של ישראלים (או ליתר דיוק ארצישראליים) מצד אשתי. אז מה אשכנזי בהם? כמובן שמעניינת אותי ההיסטוריה המשפחתית ובהיסטוריה המשפחתית אבי גדל בעיירה רדאוץ שבבוקובינה. הייתי שם, והתרגשתי להיות שם. אבל האם אני רדאוצי? כמובן שלא. אמי גדלה בעיר רובנו בפולין. היא לא סיפרה דבר עד מותה, ואת עיקר ידיעותיי על רובנו למדתי מספרו המעולה של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך", שגם הוריו באו מאותו מקום. כן, התרגשתי לקרוא על רובנו בספרו של עוז. אבל האם אני רובנאי? כמובן שלא. ואם איני רדאוצי ואיני רובנאי, למרות שרדאוץ ורובנו משמעותיות להיסטוריה שלי, קל וחומר שאיני "אשכנזי", כי הזיקה שלי ליהדות רוסיה או גרמניה, למשל, אינה שונה מהזיקה שלי ליהדות עיראק או אתיופיה, למשל. אלה ואלה תפוצות הגולה של עמי, ונוצרו בהם נכסי תרבות יהודיים אדירים. הנכסים הללו הם המורשת שלי כיהודי. ה"אשכנזיות" אינה חלק מזהותי ואין לי כל עניין בה.[..]

  7. אסתר בן חור

    מדוע אין התיחסות לשאלה האם השירים טובים.
    רצוי עם דוגמאות

    1. דניאל

      כמוך, אסתר, הגעתי לכאן בחיפוש אחר ביקורת השירה. טרם מצאיתה באינטרווב. השיח הוא אותו השיח. ואין חדש.
      מלבד רועי חסן הרענן 🙂

  8. סמי

    קראתי שירים רבים של רועי ואהבתי את הקול שלו כבר מהשיר הראשון. יש שירים שהם שירה לירית צרוה ויש שירים שהם שירה פוליטית, פלקטית אפילו. אבל אלה וגם אלה בוערים בו. בזמנו כששלח אלי רועי את שיריו הראשונים, הזהרתי אותו מפני שתי סכנות מהן הזהרתי לא פעם משוררים צעירים בתחילת דרכם הפרסומית. הסכנה הראשונה היא האצבע הקלה על המקלדת. כלומר, מקלידים שיר ומפרסמים מיד באינטרנט, כמו טוקבק. לרוב השפה והתחביר די דומים לאלה של טוקבקים. זה בסדר ולגיטימי ובטווחי המנעד הרחב של שירה פוסט-מודרנית, יש לזה מקום נרחב היום. אבל אינסטנס תמיד יהיה טינסטנס. צריך להתבשל עם המלים, עם הקצב, עם האימאג'ים. אם זה לא עוזב אותך, אז זמן ללדת. אם זה עובר, זו היתה סתם נפיחות, גזים. אומנות צריכה להבשיל. אני כותב קודם בראש, ימים רבים, לפעמים חודשים.

    הסכנה השנייה היא איבוד הליריות. ידוע שהפוליטיקה תבוא תמיד על חשבון הפואטיקה. כל משורר לוקח את זה בחשבון. אבל, שיר פוליטי שמצליח גם להיות לירי, הוא שיר טוב. חווייה פוליטית אישית שמייסרת את נפש האומן תהווה נקודת פתיחה לשיר פוליטי טוב. קראתי כמה שירים טובים כאלה אצל רועי. שירה היא תמיד לירית אלא אם את כותבת בתודעה של משוררת לאומית, או משורר לאומי הכותב בגוף ראשון רבים וכבר שכח מאין חצב את שירתו המוקדמת. אין אומנות ללא יסורי נפש. זו דעתי. בצלאל ילמד אותך טכניקות ותיאוריות, אך זה לא יעשה אותך אומן.
    אלה שתי הסכנות.
    אני מרבה לחשוב הרבה על תהליך היצירה, כתיבת שירה במקרה שלי, ופחות לכתוב אותה בזמן האחרון. מי שכתב שירי אהבה בנערותו, לא בהכרח שיגדל להיות משורר, אבל יש סיכוי שהנערה אשר שברה את ליבו ללא תקנה, היא זו שזרעה בו את זרעי השירה. כשאני חושב על זה ועל אותה נערה שחורת תלתלים, אני לא זוכר שום שיר שכתבתי לה בזמן השבור ההוא, השיר הראשון שהעזתי לפרסם בעקבות אותם יסורי לב בא לאחר שמונה שנים. כל השירים לפניו היו לי שמן בישול, את רובם לא כתבתי ואת אלה שכתבתי איבדתי מזמן. וזה ממש לא חשוב. העניין הוא – אם לא תרוצו לפרסם את 200 השירים הראשונים שלכם מיום שהתחלתם לכתוב, יש סיכוי שאלה שאבדו ינביטו 20 טובים. אחר-כך היחס ילך ויצטמצם.
    כמובן, אין נוסחה אחת. אני מכיר משוררים אמריקאים שמקבלים מענק לכתיבת שירה באזור מריבה או מצוקה כזה או אחר בעולם. מעין שירה מתעדת. הם קוראים המון על המקום, לומדים וחוקרים ואז נוסעים ושוהים שם שנה וחוזרים עם ספר שירה. זה מרתק לראות איך אדם מתחבר עם נימי נפשו למקום שמעולם לא היה בו, לא בא ממנו, ולא יחזור אליו.
    מכל מקום, רועי לא יחסר. רק ילך ויעלה.

  9. איציק

    הנושא: לצמצם את יעדי הפעילות שלנו למינימום משותף בכדי להקל על התארגנות הציבור שלנו.

    חברנו מר אלירן בר-אל העלה בפייסבוק שלי שורת הערות והצעות למאבק, אני מגיב כדלקמן:

    בנסיבות הבלתי אפשריות שבהן אנחנו פועלים ובהעדר ארגון כלשהו משלנו, אפילו במובן הבלתי פורמאלי, אני סבור כי לפחות בשלב הראשון חיוני לצמצם את קווי הפעולה שלנו למינימום המשותף שיכול ללכד בינינו.
    יהיו הרעיונות והעמדות של החברים שלנו נכונים, טובים וחשובים ככל שיהיו, אין להם ערך ציבורי ללא פעילות משותפת של היחידים בצורת ארגון.
    בשלב ראשוני זה יש להתמקד בהתנגדות למדיניות הגזענית הממלכתית של ממשלת ישראל, על גילוייה השונים. מדינת ישראל נשלטת במשטר של פלוטוקרטיה גזענית, כלומר: שלטון גזעני של בעלי הון. אני סבור שהקמתה של מדינת ישראל לפי עקרונות תורת הגזענות היא מקור של כל הצרות. בשל כך, יש להחריב את מדינת ישראל כמדינת אפרטהייד ולהקים תחתיה מדינה דמוקרטית.
    דמוקרטיה משמעותה שלטון העם בידי העם למען העם. בין עקרונותיה: זכויות אדם בסיסיות ובכללן הזכות לקיום מכובד, צדק חברתי, חינוך, בריאות ושוויון בפני החוק והומאניות.
    דמוקרטיה של ממש תפתור גם בעיות חוץ עם שכנינו ועם העולם. השפלה, עושק ושוד משאביהם החומריים והאנושיים של אחרים, בתואנה של עליונות גזעית-גזענית לבנה-אשכנזית, הם תופעות זרות לדמוקרטיה.

    לסיכום:

    לדעתי יש לצמצם, לפחות בשלב ראשון, את היעדים של המאבק שלנו להתנגדות למשטר הגזעני הממלכתי של מדינת ישראל על גילוייו ביומיום.
    צמצום היעד שלנו להחרבת מדינת ישראל כמדינת אפרטהייד והקמתה על בסיס עקרונות הדמוקרטיה חייב להתנהל באמצעות ארגון רחב של האוכלוסייה.
    התנאי שיכול לאפשר לנו נוכחות במרחב הציבורי הוא חשיבה מאוחדת של יחידים שבאה לכלל ביטוי במאבק מאורגן, באמצעות ארגון גדול ומאורגן היטב.

    שבת שלום
    30.1.2014
    אהרון

  10. אדם

    אפשר להתרעם על מה שנעשה למזרחים גם בלי לחגוג שירה גרועה.

  11. שרלי

    תפסיקו לדבר אל המתים.

    האשכנזים בישראל מזמן כולם מתים.

    מי שלא יכול להגיב לשירי רועי חסן הוא מת מהלך.

  12. אלירן בר-אל

    מעניין ויפה! דו הפרצופיות ודו הערכיות מעלה את המורכבות של שאלת "האפליה" או היחסים החברתיים בכלל.. והצמד המוזכר אוהב כנראה להשאר בפסגת האוורסט, עם תרגומי הלדרלין ושות', שמרוב הערצה לנשגב, שכחו שאם לא יורדים לספר לחבר'ה, רק מתים (או משתגעים לפי הלדרלין) במציאות של הקצה – היכן שמקסים ויש נוף, אך בלתי אפשרי לחיות.