באקי"ם לא מוגבלים אלא משלימים

כשמרגיש לך פתאום עצוב בלי סיבה, וא' הוא הראשון לזהות ולשאול בדאגה ובתום: "אלעזרוש, הכל בסדר?! אני אוהב אותך". אז אין שלם ממך. אין שלם ממנו. אלעזר בן לולו מסביר לכל התוקפים, המאיימים והנגעלים ש"המוגבלים" הם אלה שהופכים אותו לשלם
אלעזר בן לולו

דוקטורנט לאנתרופולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוני' בן גוריון

מזה שנה שאני "משלים הכנסה" בהוסטל של אקי"ם בצפון תל אביב. בעצם, אני לא יודע האם "הכנסה" היא המילה המדויקת בהתחשב במספר המהווה את המשכורת החודשית שלי, אבל אין לי כל ספק שזו הכנסה מסוג אחר. כזו שמכניסה אותך לרגעים של אמון ושל חסד, דואגת להזכיר לך מהו טוב לב, מהי אהבה גדולה על דברים קטנים, מהי המשמעות שמצויה באותם מקומות שאנחנו מאבדים ביום יום שלנו בלי שנשים בכלל לב.

בעצם, מה שאני כן יודע הוא ש"משלים" זו המילה המדויקת ביותר לתיאור המצב הקיים. כשאתה מתחיל משמרת בעשר בלילה ומשלים אפס שעות שינה עד שמונה בבוקר, אז אתה משלים. כשאתה הולך כל יום שני אחר-הצהריים לקנות עם נ' כדור שלם ועגול בחנות הצעצועים בצפון תל אביב, אז אתה משלים. כשאתה מקבל כזה חיבוק גדול ואמיתי ברגע שאתה מגיע, וכזה פרצוף עצוב וכועס כי נעדרת מהמשמרת האחרונה בגלל מבחן או אירוע כלשהו, אז אתה מבין שאתה משלים. כשעובר עליך משהו חסר, שמרגיש לך פתאום עצוב בלי סיבה, וא' הוא הראשון לזהות ולשאול בדאגה ובעיני תום: "אלעזרוש, הכל בסדר?! אני אוהב אותך". אז אין שלם ממך. אין שלם ממנו.

שלומי שבת משתתף במסיבת יום הולדת בהוסטל שבצהלה לבקשת אילן, אחד הדיירים (מתוך אתר אקי"ם)
שלומי שבת משתתף במסיבת יום הולדת בהוסטל שבצהלה לבקשת אילן, אחד הדיירים (מתוך אתר אקי"ם)

אתמול הזדעזעתי כששמעתי על התקרית בהוסטל החדש שנחנך לא מזמן בשכונת צהלה בצפון תל אביב. אוזניי סירבו להקשיב לצלילים המקולקלים ולקולות המאיימים, אפילו שבכלל לא הייתי במשמרת והייתי רחוק מזירת האירוע. ועדיין הקולות מהדהדים. קבלת פנים כה עצובה לא יכולתי להעלות על דעתי. התביישתי בשם בני האדם "הנורמאליים" – אלה שלא סובלים ממוגבלות שכלית מובחנת, אבל סובלים מעיוורון אנושי גדול. התמלאתי כעס ועצבות ונפגעתי בכל גופי ונשמתי, גם אם לא פיסית. כנראה שזהו נטל גדול פשוט להיות בן אדם. הבנתי שכנראה שלפני שאני מצפה מאחרים להתנהג כאזרחים או כשכנים מן השורה, מתעניינים פחות או מתעלמים יותר, ולבקש מהם אחריות על מעשיהם, אני צריך לצפות מהם פשוט להתנהג כבני אדם. ערכים שמזמן הפכו שמות של רחובות במקרה הטוב, או סטיקרים מתקלפים במרצדסים של רמת החייל. ואולי כאן קבור הכלב, או לפחות מה שנשאר ממנו.

שלא יהיו פה אי-הבנות. איננו חדשים בשכונה. זה הבית שלנו, באמת, ואיננו מרגישים חריגים בנוף האנושי הירוק והחי של צהלה. דיירי אקי"ם כובשים פה כבר שנים את לבבות השכנים והשכנות, עוזרים ונעזרים בעת הצורך, מכינים את הציור הכי מושקע לשכן ממול לרגל החג, או סתם זורקים חיוך או מזמזמים שיר טוב כשיושבים בחצר או ממתינים לקו עשרים ושתיים. לרוב אנחנו מצליחים, ותסלחו לנו שגם אם לפעמים אנחנו מתרגשים קצת או קולניים קצת, גם אם לפעמים נראים קצת אחרת, גם אם לפעמים פשוט לא מתביישים להסתיר את השונות שלנו מעצמנו. לא סתם, בשנים האחרונות אקי"ם מנסה בכל צורה לקדם מדיניות רווחה מוצהרת של שילוב אנשים עם מוגבלות שכלית בקהילה. כך נעשה ונמשיך, כדי להיות ולהיבנות בתוך חברה ישראלית המקבלת את השונה ומכבדת את האחר. כדי לעשות את המקום שאנו חיים בו למקום שלם יותר, מכניס יותר ובעיקר מקבל יותר.

אך שכניי ושכנותיי, משימה אנושית זו לא יכולה לעבור בנתיב חד-סטרי. ולא. אין די בתרומה של 10 שקלים ביום ההתרמה. אין די בלחייך ולהגיד: "יא, איזה חמודה," כשנ' בת הארבעים-ומשהו מתרגשת מקניית קרמבו וניל בסופר השכונתי. אין די בלהתייחס אליהם כאל אחרים ולהצביע עלינו כמקבלים. מה שדרוש באמת הוא פשוט להתחשב בשכן החדש, שהוא קצת שונה, או פשוט לחשוב לפני שבורחים, צוחקים או משפילים מבט מבהיל.

מכאן, אני מבקש להזמין את נציגי התושבים האנונימיים שאתמול תקפו בברוטאליות רעה את ההוסטל החדש שלנו וגם אחרים שמתקשים להיות בסביבת מוגבלים, להשלים עם הסביבה בה הם חיים ובעיקר להשלים עם עצמם. לבוא ולהכניס אור במקום מורא ופחד. אני מבטיח לכם שתגלו מתכון בטוח להיות בני אדם שלמים יותר במגדל השפיות שבו אתם מבקשים להתקיים בודדים ודומים זה לזו. לקבל אנשים עם מוגבלויות זה לקבל בראש ובראשונה את עצמכם. אינני מכתים את שמכם או מבקש לצבוע את כולכם בצבע אחיד, אך קריאה זו היא ציבורית בהיקפה ובעצם מהותה. בשם הדיירים בהוסטל נשמח להזמין אתכם לקחת חלק בשמחת חיינו שלא נגמרת, למרות הקשיים והמגבלות. ככה אולי תצליחו להיות, ולחנך להיות, בני אדם מאושרים יותר ממעושרים. וכמובן כמובן שנושמים יותר –

כמו שמש שזורחת,
כמו צל אשר נופל.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום.
מתוך "כולנו זקוקים לחסד" של נתן זך.

פעם, כשהייתי קטן נאיבי ותקשורתי, הגשתי תוכניות במחלקת הנוער של קול ישראל. אירחתי בתוכנית ילד מקסים, קראו לו אור. הוא לבקן. הילד גדל והפך זמר. וכך הוא שר אז באולפן בשידור חי:

שונה לא כמו כולם,
לא חייב להיות בחוץ.
הם לא יבינו אותך לעולם.
עד שלא יגיעו למקומך.
ומגיע לך יותר טוב מעלבונות,
מגיע לך להיות שווה
בעולם לא נורמלי מאד.

וכך זה נשמע היום:

אני, אלעזר, עוד מדריך באקי"ם ששומע לא פעם: "וואוו כל הכבוד… איך אתה מסוגל?!… אתה לא נגעל?!… לא קשה לך?!…"
ואני אומר: איך אתם מסוגלים?! מפגרים שכמותכם.

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. י.א

    רגע, וכי דמם של תושבי אפקה סמיק טפי? וכי להם אין זכות למרקם חיים? מישהו שאל אותם קודם?
    בעליל ישנה כאן הפרה של האיזון והמרקם הקהילתי, של אורחות חיים ושל "מובן מאליו" ואפשרות להרגיש בבית בעולם שנרקמה בשכונה במשך שלושה דורות.

    וכן, גם ירידת ערך הנכס. נכון. למה לגיטימי שפלישה פתאומית של מוגבלים שהמדינה לא מצאה להם פתרון אחר תביא לירידת הנכס היחיד שצברו במשך עשרות שנות עבודה ותשאיר אותם בפני שוקת שבורה?

    ובכלל, שערו בנפשכם שכאלה מסתובבים בגינות, מייללים כמו מקוננות ומפחידים את הילדים?

    חשוב להדגיש – אין לגרש את המוגבלים לדרום סודן או לגיא צלצמוות אחר, גם אין לכלוא אותם בנגב. אבל המינימום שמותר לבקש זה לא אצלי בגינה בשכונה שלי.

    ולכל המצקצקים נציע: קחו אותם לסלון שלכם

  2. איתי

    ראשית כל, המאמר מצוין. תודה.

    לי.א. שחרד למרקם חייו- אין לך זכות לקבוע מי יגור בבית שלידך. אצלך בסלון אתה יכול להחליט אם לארח או לא.
    את הפחד שלך מהאחר, השנאה שלך, הצפונבוניות היהירה הזאת, קח והתחפף למקום שבו תרגיש יותר נוח. השכנים לא נאים בעינייך? עבור דירה. חוצפן.

  3. י.א

    ואת הרעיון הנלוז של "זכות למרקם חיים" או "קהילה" שבשמו מותר לדרוש לגרש וזה אולי מוגזם אבל בסה"כ בסדר, לא אני המצאתי – זה מה שאני מכוון נגדו כאן

  4. יפית

    מאמר מקסים .."לקבל אנשים עם מוגבלויות זה לקבל בראש ובראשונה את עצמכם " . בשם דודתי שלוקה גם היא . העניין חשוב לקבל את האחר והשונה .לאט לאט אם אנשים יבינו את העיקרון הזה .תהיה חברה נעימה יותר לחיות בה