ארץ ישראל הישנה והגסה: אורלי וגיא מציצים

הפתיעו אותי התדהמה והעצב של גיא מרוז, שמתאכזב בכל פעם מחדש לגלות עוד ועוד עדויות המאשררות שהסרט "מציצים" הוא מסמך קולנועי מטריד, וולגרי, שוביניסטי, אלים ופוגעני שמעיד על המציאות האפילה של יוצריו. עד מתי תופתעו? ומה מכינים לנו לקראת יום העצמאות הבא? חגית דמרי צפתה אמש בפרק הראשון בסדרת התחקירים…
חגית דמרי

מדי שנה, כחלק מריטואל החגיגות של יום העצמאות. בין הדלקת המשואות לחידון התנ"ך, אנו מוזמנים ומוזמנות להתכנס סביב מדורת השבט ולחגוג בצפייה המשותפת בסרטי פולחן שעיצבו את ההוויה התרבותית המשותפת של "הישראליות". כולנו מוזמנים ומוזמנות להתרגש ביחד ברגע המתאים, לצחוק ביחד באותו הפאנץ', לצטט ביחד את המשפטים הידועים, ולאשרר לעצמנו ולאחרים בפעם המי יודע כמה שאנחנו אכן חלק מהחבר'ה. אחד מסרטי הדאחקות הללו, שאף זכה למעמד של אבן דרך בקולנוע הישראלי, הוא הסרט "מציצים" של אורי זוהר ואריק איינשטיין המנוח. מציצים עוסק בחבורת גברים מאותגרי אחריות המכלים את זמנם במשחקים פאתטיים בחוף הים ובמרדף אחרי נעורים גבריים מהסוג הוולגארי ביותר. כפי שמרמזות מילות שיר הנושא של הסרט:

…ובחצר ישנו צינור/ שהמים עוד נוזלים לו מן החור /ויש ים יותר למטה/ להם יהיה תמיד, תמיד לאן לחזור/שוב לא ישנת כל הלילה /אתה קורא לזה חגיגה /אבל מרגע שגמרת /אתה שוב מוכה דאגה …אתה עוד מנסה לשמור /שלא יקרה בך שינוי /שיהיה לך תמיד לאן לחזור.

הפרשנות שמעניקה חבורת הגברים למעיין הנעורים אחריו הם דולקים מתמקדת כולה בעיסוק אובססיבי באיבר מינם ובמשמעויות שנהוג לייחס לו. דוגמא למעמדו המיוחד של איבר המין מעניק אחד השוטים המפורסמים של הסרט, בו מתמלא הפריים לשניות ארוכות בתמונת תחתוניו הגדושים של אלטמן. איבר המין הגדול מקטין את גוטה (אורי זוהר) ואלי (אריק אינשטיין) שנראים מנוצחים ומוחלשים, אבל גם כמי שסוגדים לטוטם הגדול. עוד דימוי של פאליות תותבת שעומד במרכז אחת הסצנות הקנוניות של הסרט הוא הצינור, שפגשנו כבר בשיר הנושא. בסצנה המדוברת נראה גוטה יושב על כיסא נוח. ביד אחת כוס קפה ובשנייה צינור שממוקם בגובה איבר מינו ומשפריץ מים על גופה החשוף של דינה. בעוד דינה לא בהכרח מודעת לקונוטציה של האירוע שיכול להתפרש כלגיטימי בהקשר של חוף הים, הצופים וגוטה בקריצת עין בלתי נראית מבינים היטב את הספק בדיחה סרת טעם, ספק הטרדה שהיא חווה מידי שניהם. הדימוי הוולגרי של ההשפרצה על גופה של האישה, הוא רק דוגמא אחת מתוך שפע דימויים התבטאויות ואירועים בעלי אופי שוביניסטי ומבזה נשים שמציפים את הסרט.

אחד הרגעים הפוגעניים והאכזריים ביותר בסרט היא סצנת הפיוס בין אלי למילי. בתמונת הפיוס אלי מסתכל על אשתו המחייכת, תופס אותה בבגד ובמקום הצהרת האהבה המתבקשת, הוא אומר לה: "ארצה"! ומוריד אותה אליו משל הייתה כלב. אבל האווירה הפוגענית והאלימה שבעיניי עושה לא פחות מדה הומניזציה לנשים מגיעה לשיאה בסצנה שבה גוטה חופן את שדיה של דינה בניסיון לקיים עמה יחסי מין. גוטה מתעלם מההתנגדות של דינה, ממשיך לבצע את מה שנראה כתחילתו של אונס ואף אומר לה "יבוא לך, אל תדאגי, יבוא לך…".

אורי זוהר בסצינת ניסיון אונס במציצים
אורי זוהר בסצינת ניסיון אונס ב"מציצים"

סצינת הפגיעה המינית בדינה, עומדת במרכז הפרק הראשון של תוכנית התחקירים של אורלי וילנאי וגיא מרוז – "אורלי וגיא חוזרים עם תשובה" – ששודר אתמול בערב בערוץ 10. בסדרה אורלי וגיא מבטיחים לחשוף את הסודות האפלים של יוצרי "מציצים". במהלך הפרק הם מעלים תיאוריה לפיה לא רק דינה, אלא גם מונה זילברשטיין ז"ל (השחקנית שגילמה את דמותה של דינה) חוותה באותה סצינה פגיעה מינית. לדבריהם, הדבר קרה כשאורי זוהר החליט לחרוג מהתסריט ולעשות בגופה יותר משהוסכם מראש. בתחקיר שמביאים אורלי וגיא מתוארים מקרי אונס, פגיעות מיניות וניצול מיני של נערות, שכונו על ידי אנשי חבורת לול "המזדנבות" – ביטוי שעל פי התחקיר נבחר בגלל הדמיון המילולי לביטוי פוגעני ובוטה אחר. על פי העדויות שמובאות בתחקיר, התבקשו אותן נערות אף לבצע מין אוראלי ב"בוחנים", כחלק מאודישנים מפוברקים לסרטים שלא היו ולא נבראו.

פרק התחקיר כולל גם סדרת שיחות עם נשים בוגרות שהיו חלק מהחבורה באותה תקופה. גם הן מעידות על יחס משפיל ומבטל לו זכו מצד חבריהן. הן מדברות בכאב על התדירות והאגביות בה התבקשו להתפשט שלא לצורך, כמו גם על תביעות לקיום יחסי מין בתמורה למבחן בד או לתפקיד ואף על מקרי אונס שעל פי עדותן מעולם לא דווחו לשלטונות. פרק השיחות עם אותן נשים מעלה את שאלת אופן הטיפול התקשורתי הנכון בנפגעות הטרדה או תקיפה מינית. חוסר הנוחות, ההצטדקות ולפעמים אפילו התנגדות לתחקיר, שהובעה על ידי חלק מהן באמצעי תקשורת שונים במסגרת הדיון שהתנהל במהלך השבוע לקראת שידור התחקיר, מלמדות על פצע שלא הגליד, על אמביוולנטיות, ועל בושה ועל צורך להצטדק ולהצדיק את שיתוף הפעולה שלהן עם מנצליהן ואת חוסר ההתנגדות לתרבות הגסה בה פעלו כנערות.

הקושי של אותן עדות מציף את השאלה, האם מתן עדות שלא במסגרת טיפולית תומכת ומכילה הוא אקט מעצים או מחליש? סדרת העדויות שמביאים אורלי וגיא כוללת לא רק שיחות עם קורבנות התקופה אלא גם עדויות של תחקירנים, אנשי תקשורת וקולנוע ואפילו שיחה עם גוטה ה"מקורי". באמצעות כלל העדויות הם מבקשים לתמוך בטענה שקיימת בציבור שנים רבות לפיה "מציצים" הינו סרט בעל אופי דוקומנטרי – מסמך קולנועי שתיעד כמעט בדיוק את האווירה והנורמות השוביניסטיות והפוגעניות של חבורת לול ויושבי בית הקפה כסית בתל אביב של שנות ה-70. טענה זו, כפי שמעידים אורלי וגיא בתחקיר, נולדה בטורי הרכילות של שנות ה-60 וה-70 וקיבלה אשרור לפני יותר מעשור עם פרסום ספרו של יהונתן גפן, "חומר טוב", שמציע עדות חושפנית ומפורטת מימיו של הסופר כחלק מאותה חבורה יצירתית אבל גם שוביניסטית סרת טעם ואכזרית. במובן זה אני חייבת להודות שהפתיעה אותי התדהמה והעצב של גיא מרוז שלאורך כל הפרק מתאכזב בכל פעם מחדש לגלות עוד ועוד עדויות המאשררות את התיאוריה. מדוע כל כך מפתיע ומרעיש אותו לגלות שאותו מסמך קולנועי מטריד, וולגרי, שוביניסטי, אלים ופוגעני שיצרה וגילמה חבורת לול, בצריף של אביגדור בו נהגו אנשיה לבלות בין היתר עם חברם גוטה ועם חברים אחרים, אכן מעיד על המציאות האפילה של יוצריו?

מתוך "מציצים". אנשי הקולנוע שעוסקים במחקר ובדיון אודות יצירתו הקולנועית של זוהר לא שותפים לתחושת התדהמה של מרוז
מתוך "מציצים". אנשי הקולנוע שעוסקים במחקר ובדיון אודות יצירתו הקולנועית של זוהר לא שותפים לתחושת התדהמה של מרוז

בהקשר זה מעניין לגלות שגם אנשי הקולנוע שעוסקים במחקר ובדיון אודות יצירתו הקולנועית של זוהר ובכלל זה בסרט "מציצים", ושקולם הושמט מהתחקיר של אורלי וגיא, לא שותפים לתחושת התדהמה של מרוז. יתר על כן, רבים מחוקרי הקולנוע העוסקים ביצירתו של זוהר גורסים שבניגוד לאופן בו התפרש והתקבל הסרט בקהל הרחב, קרי כקומדיית פולחן סקס וולגרית על חבורה של גברים ונערים שמחפשים להשכיב נערות ולהציץ להן, "מציצים" הוא למעשה סרט ריאליסטי כנה וכואב בו מנסחים זוהר וגרינברג כתב אישום חברתי גדוש ביקורת עצמית וחשבון נפש. אבל האמת היא שבלי קשר לשאלה, האם מדובר במסמך קולנועי מבריק הניחן בוולגריות אמנותית מכוונת ומודעת לעצמה, שנועדה לייצר אמירה ומבט כואבים וביקורתיים על תרבות של גבריות ישראלית הטובעת בים של כיעור; או בעוד קומדיית סקס וולגרית המרוקנת מהאשה את אנושיותה ומצמצמת אותה לכדי אובייקט מיני עבור המציצים בתוך הסרט, ולכדי ספקטקל ארוטי עבור המציצים שבאולם הקולנוע.

ובלי קשר לביקורת שיכולה להישמע על מידת החידוש או העומק שהתחקיר של אורלי וגיא מציע, טוב עשו אורלי וגיא כשהעלו פעם נוספת את סוגיית מעמדו העגום בעבר ובהווה של הגוף הנשי בתרבות הישראלית. אולי בזכות הדיון הציבורי שהם מעוררים, ודווקא בעיתוי הזה כשסיפורי זוועה על התנהלות מכוערת של מובילי תרבות אחרים מהדהדים במרחב הציבורי, ביום העצמאות הבא ינועו קברניטי הטלוויזיה באי נוחות לפני שיזמינו אותנו לחגוג פעם נוספת את הישראליות בציטוט קולקטיבי ומשועשע של הטקסט הקולנועי הקשה הזה.

חגית דמרי היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון שבנגב ומנכ"לית עמותת הגר לחינוך יהודי-ערבי לשוויון

לקריאה נוספת:

מאיפה יש לך את הכסף הזה? – תום מהגר קורא ב"מציצים" ו"מתחת לאף"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מכלוף עידן

    מדורת השבט כבתה לעד, והתחלפה ב"מדורה לכל פועל". מעריב הגוסס הוא רק הראשון בתור. אחריו רשות השידור

  2. תמר עדן

    לא הרבה השתנה מאז אלא שהיום יש התחלה של איפוק בהתבטאות.
    כבר לא מכריזים על אישה – מזרון מראשי הגגות אבל כך מתייחסים אל
    רובן בשקט, מאימת החוק, החדש המגן מפני "הטרדה מינית" לסוגיה.
    יחלפו עוד שנים רבות עד שהמחשבה המעוותת תעקר משורש !!!

    1. עומר ברקוביץ

      אז הייתה צנזורה קפדנית , היום אי אפשר לצנזר כמו אז , יש יותר ערוצי טלוויזיה , יותר מדיה פתוחה , אינטרנט , טלפונים חכמים .
      נשים נמצאות ביותר עמדות מפתח .
      אמא שלי הייתה אחת הפקידות של מוטה גור ,
      90 אחוזים מהן היו למטרות זיונים של קצינים וזה היא אמרה .
      יחסית לאז המצב הוא גן עדן .
      יש עוד מה לשנות אבל זה תהליך , לאט לאט אנחנו מקיאים מתוכנו את השמרנות .

  3. צביה

    הכותבת צודקת וכל דבריה נכונים ומאירי עיניים. הבעיה היא, ש"התחקיר" של אורלי וגיא לא עסק בסרט "מציצים" ולא היווה ניתוח של השוביניזם התקופתי, מקורותיו ההיסטוריים וגוניו. השניים, המציגים עצמם כ"תחקירנים" מהסוג החברתי, עסקו בכתבה המדוברת באנשים. באנשים שצוינו בשמם – לא בדמויות, לא בדימויים, לא בשפה ולא בהתנהגויות, או במכלול "השיח" (כפי שנהוג לומר היום) של היחסים בין נשים לגברים בתקופה המדוברת.

    הם עסקו באנשים. הם אמרו אמירות על אונס, פירשו יחד עם אחרים את הסרט כאילו בוצע בו אונס – אונס מוסרט! ממש! ונתנו לאחרים להכפיש אנשים בשמם, וזאת בלי לבסס את דבריהם על עובדות מוצלבות, מאומתות, מוודאות. באנשים הם עסקו, וזאת מבלי להביא אפילו עדות אחת, ווידוי אחד מכלי ראשון, מבלי להביא מקרה אחד – אחד! – עובדתי ומעוגן בזמן ובמקום ומוצלב כפי שכללי המקצוע דורשים.

    לא, הם לא דיברו עם "קורבנות" והם לא הביאו "עדויות". אני מציעה לכותבת לצפות שוב ב"תחקיר" הזה. להתבונן בו בעין עיתונאית ולא בעין אקדמית. הם דיברו על "אודישנים לכאורה", "אודישנים כביכול" שהיו למעשה הטרדה מינית – וזאת מבלי להביא קטעי וידאו, או הוכחות, או לפחות עדות (אחת!) מכלי ראשון! הופרחו שמות באוויר!

    נוכח הכתיבה הרצינית של המאמר כאן, קשה לעבור להגנה על אנשים שצוינו בשמם, שנכון, היו חלק מהאווירה אם כי בשוליה, אך הוכנסו ב"תחקיר" הזה למרכזה ועכשיו הם יכולים לצעוק שאין להם אחות, שזה לא בדיוק אבל בערך – וההבדל בטענות כאלה בין בדיוק לבין בערך, בין אווירה לבין מעשים ממש של אנשים-באנשים הוא מכריע – שהם לא אילצו ולא הטרידו – אפילו אם היו שובינסטיים ועוורים לכך (בלי להמעיט חלילה), כמו כולם אז, כמו כולנו, כולל כולנו, הנשים שסבלו מהגסות הזאת מבלי שהיו לנו מלים בכלל לבטא את תחושת העוול (נפגשתי הם התנהגויות כאלה אבל בסגנון – "בשיח?" – האקדמי בשנות ה-80 וה-90, דרך אגב, בלב המאפליה הפוסט-מודרניסטית).

    הדבר הבולט באופן בוטה לאורך כל "התחקיר" הנלוז הזה היו הפסקות הפרסומות והפרומואים, שניים מהם לשתי תוכניות ריאליטי בערוץ 10 שבו פועלים זוג "התחקירנים" אורלי וגיא. בתוכניות הריאליטי מתעללים (היום, עכשיו, בימים אלה) בנשים (זורקים עליהן ג'וקים ב"זוגיות VIP") ומכפישים אותן ("היפה והחנון") – ואיפה התחקירנים החברתיים אורלי וגיא בעניין זה? ההווה מעוור אותנו. אור הפיתוי העכשוי לעונג מסמא את עינינו – ואת הכאב הזה אנו איננו חשים, את החשכה הזאת אין אנו רואים.

    1. סיון

      צביה, מודה ומתוודה- לא ראיתי את התחקיר
      אבל הכי חשוב שכתבת- מבלי להמעיט, חלילה. כי אלימות והטרדות מילוליות זה לא מספיק קשה, ו"כמעט אונס" זה לא אונס.
      לא מאחלת לך לעולם לחוות את הצורך בהוכחה מול עיניים פעורות ומפקפקות.

  4. עומר ברקוביץ

    היום אני כבר בן 30 אבל בתחילת שנות ה 90
    יהודה ברקן היה " כוכב " ובאחד מסרטי המתיחות שלו ,
    הוא פנה לנשים ברחוב והציע להן כסף עבור משימות :
    הרימי יד , סובבי את הראש וככה זה גלש עד להורידי חולצה , הורידי חזייה ..
    והייתה שם מישהי ששיתפה פעולה עם זה " עד הסוף "
    וזה מראה על הנורמות הבזויות שהיו פה .
    וזה עוד היה " סרט לכל המשפחה " בשלוש בצהריים .

    1. שוקי

      כולן מחפשות חום ואהבה והכרה וחושבות שזו הדרך. עצוב ביותר.
      לך היום לבתי ספר ותראה מה קורה בחטיבות ובתיכונים, כולם שוכבים עם כולם ואוי למי שלא משתף פעולה. עצוב עצוב עצוב. אלו חיים ללא תוכן ומשמעות.

    2. רתם

      ממש כך, ומעניין ששני השונאי נשים האלה, מצאו מזור לנפשם תחת קורת הגג של הדת היהודית

  5. עמי אשר

    כל הכבוד לאורלי וגיא. זה שהיו חכמים שידעו את זה קודם, כל הכבוד גם להם. כל אזכור ותחקיר של טבח, אונס, גירוש, עוול כלשהו, גם אם הוא בא באיחור – מה טוב. עדיפה האמת על השקר. כל הכבוד לאורלי וגיא.

  6. דני

    שלי נעליך מעל רגליך. זה סרט טוב מאד, שמחזיק גם היום, ארבעים שנה אחרי שנעשה.

  7. ציפי

    צביה צודקת!!! ועוד-
    ההתיחסות לספרו של יונתן גפן כאל אורים ותומים וכאל תעוד היסטורי מהימן לא רצינית. ידוע שחבריו מאז, כולם ללא יוצא מן הכלל, תארו אותו כשקרן פתולוגי וחתכו את יחסיהם איתו. לא נראה גם שהוא עצמו גאה בספרו והוא לא ממשיך לשאת בגאווה את היותו "לוחם הצדק" ו"שוחט הפרות הקדושות" כפי שתאר את עצמו בספרו. הספר הפך לבור שחור עבורו.
    כך, שלהתיחס לספר כאל רפרנס מהימן לתקופה עושה עוול גדול לאנשים המדוברים, שברובם הגדול מראש לא הסכימו להתראיין אצלו כשערך תחקיר לפני כתיבת הספר.
    אורלי וגיא ב"תחקירם" מביאים את ספרו כבסיס לטענות ואף ממחישים את היות הספר דובר אמת בטענה ש'אף אחד לא תבע אותו'….
    כתבתם של אורלי וגיא איננה תחקיר מהימן. אתן פה דוגמה-
    היתה שם אחת, כעוסה מאוד (וייתכן שזה היה אפילו מבוים), שחזרה שוב ושוב על שמו של אחד מחבורת "לול" כ'אשם המרכזי'. אורלי וגיא לא טרחו לשאול אותה האם זה קרה לה אישית, איך היא יודעת, האם חברה סיפרה לה, מה היה הקשר שלה אישית לאותו אדם, מה בדיוק נעשה. לא, הם פשוט ערכו אותה אומרת מספר פעמים את שמו ללא כל קשר להוכחות, תלונות ואפילו פירוט 'מעשיו'. מכאן לקח גיא את המושכות והשמיע את אותו שם שוב ושוב. זה נראה יותר כמו משפט שדה מבוים מאשר תחקיר. ושלא יהיו טעויות – על זה היתה הכתבה – על השחרת חבורת "לול" על מנת להלבין את איל גולן.
    ואשר לסרט "מציצים" – לא רבים האנשים שמסוגלים לחשבון נפש נוקב וכנה כמו שנעשה הן ב"מציצים" והן ב"עיניים גדולות". הכעס הפמיניסטי על הסרט ויוצריו מחמיץ את העיקר שהוא חשבון נפש מפוכח וכואב של היוצרים עצמם ובעיקר של אורי, שלאחר זמן מה מצא את מנוחתו בחיק הדת.
    אורלי וגיא לא שרתו בכתבתם את הטיפול בנושאי אונס והטרדות מיניות, הם עשו את ההיפך הגמור.

    1. ג. אביבי

      אם יש מקום לגנות את יונתן גפן, זה רק על העובדה שהוא ידע ושתק כל כך הרבה זמן.
      ההתנפלות על יונתן גפן, בשל חשיפת הפרצוף האמתי של "הישראלי האולטימטיבי " [קרי הצבר האשכנזי], מזכירה לי את התנפלות הבוהמה האשכנזית על אמנון דנקנר לפני יותר מעשור. התנפלות מתלהמת בעקבות חשיפתו את ההתנהגות הפושעת והסוטה של אליל הבוהמה ופולחן הישראליות (הלבנה) דן בן-אמוץ. מסתבר שחלק ניכר מגיבורי הבוהמה הלבנבנה של ישראל היו מעורבים בפשיעה מינית ובהטרדות מיניות, אבל במדינת הצלבנים השלישית הס מלתקוף אותם. כאשר נחשפה פרשת אייל גולן והקטינות, געשה עליו התקשורת הכל-אשכנזית של ישראל על שלל כתבלביה הגזעניים ודרשה לחסל אותו ציבורית וקרייריסטית. מעשיו של אייל גולן שלא הוכחו כפליליים (אבל לדעתי לא ראויים) הם עדינים בהשוואה למעשי גיבורי הבוהמה האשכנזית של ישראל. זוהר, איינשטיין, סישל ורבים אחרים מ"חבורת" לול, כמו דן בן-אמוץ, שהוכתרו ע"י התקשורת והציבור הישראלי בתור הישראלים האולטימטיביים הם חבורת מטרידים מינית וחלקם גם אנסים. ההגנה העיקשת עליהם, בעיקר מצד חבריהם שידעו על מעשיהם, מעידה על האופי הכל כך מושחת של הבוהמה הישראלית האשכנזית ועל המאפיין האתני-פריבילגי של מדינת ישראל.

  8. גבר כלשהו

    לא ראיתי את התוכנית, רק את הפרומו שלה, שנראה נורא, ומאוד מאוד פופוליסטי.
    זה עיסוק אובססיבי בחבורה הזאת, שבאמת יש בו הפתעה תמידית מיתממת מאוד. חשוב לעסוק בהם, אבל לפחות כשמדובר בעיסוק מסוג זה, גם קל מאוד לעסוק בהם, קל וזול. באיזהשהו מובן קל להשליך את הזוהמה על אליטה ישנה, שהרלוונטיות שלה רק הולכת והופכת מרוחקת ומשונה יותר ויותר. ולמרות הרלוונטיות המתרחקת, הביזארית כמעט, למרות זאת דואגים לשחזר את הסרט הזה בטלוויזיה המחזורית לכבוד חגינו הקדושים (ולכבוד מותו של אינשטיין, הקדוש גם הוא, כן כן). קשה יותר לעסוק בניתוח עומק של מה שקורה היום (כמו שכתבה פה צביה בתגובות).
    וגם עצבנו אותי פה הרמיזות הדוחות לעניין דתיותו של אורי זוהר – "חוזרים עם תשובה" – עניין שלמיטב הבנתי לא קשור בכלל לנושא התוכנית.
    ולעניין התהליך המכוער הזה שעומד איפהשהו בין הריפוי הנפשי (לנפגעות) ובין החשיפה הגסה של אורות הטלוויזיה – אמריקה, אמריקה, אמריקה. אמריקה זו השיטה בעיסוק הפנימי בנפשנו, בעיסוק בתולדות הגבריות הישראלית, בתל אביב, בתופעת החזרה בתשובה אפילו (שמבקשת להפנות גב בגאון לאותה אמריקה בדיוק), בפצעים.

  9. דנה

    תמיד חשבתי שהוא תעודת עניות לחברה שלנו, שהפך בה לכזה סרט פולחן. ראיתי אותו פעמיים בחיי, פעמיים יותר מדי, ובשתיהן הסצינה הזאת "יבוא לך, דינה, יבוא לך" עשתה לי רע. אנשים מבחילים. לא, לא נדהמתי בכלל.

  10. דןש

    היום הלא הוא לא !!!!
    "בתקופת המציצים" – זה היה חלק מתהליך החיזור.
    כאשר הנער היה מקבל את הלא כלא – הנערה הייתה מתאכזבת ואומרת בליבה/לחברותיה , אם היה שואל שוב ושוב הייתי מתרצה. כמובן שזוהי אימרה גורפת ויש להזהר מהכללות – אבל נוהג זה היה בהחלט נפוץ. כמובן שזה לא היה מגיע למעשי אונס ולהתנהגות ברוטלית. אבל בסרט תמיד מגזימים על מנת ליצור ענין ומתח.
    יונתן גפן, שאני מאמין לכל מילה שלו בספרו, מתאר את החבורה בצורה מדוייקת. הוא כצעיר בחבורה סבל מהשתלטותם אפילו על רעייתו ממנה נפרד, כמו שנפרד מהחבורה כולה.
    הסרט היום צריך לשמש כדוגמא להתנהגות בלתי ראויה, של חבורת ריקים ופוחזים. לצערנו גם היום הרחוב נותר אלים ובמקום/בנוסף למין פה ושם נשלפת סכין

  11. רתם

    דברים חשובים ומצויין שהם נכתבים עכשיו, אחרי פולחן האישיות שעשו לאיינשטיין אחרי מותו. הסרט הזה "תרם" לתרבות הישראלית אלימות וביזוי נשים. אין מקום, גם לא היום, להעריץ את מי שעשו אותו, גם לא אחרי מותם וגם כאשר איש מהם מעולם לא הביע הרהור שני לגבי מעשיו, ובוודאי שלא חרטה. בא לי להקיא רק מהמחשבה מה מצפה לנו כאשר ה" כוכב" השני , זה שמצא מקלט מהזוהמה בחיק הדת, יגיע אל יומו האחרון.

  12. נתן

    ב"אורלי וגיא" תחקיר על השאלה האם ג'ון טרבלוטה נהג לרצוח אנשים בעת שעבד כרוצח שכיר במאפיה האיטלקית.
    מה זאת אומרת מאיפה אני יודע? לא ראיתם "ספרות זולה"?

    בתחקיר יביאו את הבת-דודה של טרבלוטה שתעיד שזה נראה לה אמיתי לגמרי.

    ולסיכום אומר זאת כך יונית – הבלוג הזה ירד סופית מהפסים , שלום ולא להתראות.

  13. צדק

    אונס הוא מעשה מכוער מזעזע מגעיל וכל מי שמגן על אנסים שיחשוב מה היה קורה אם היו אונסים אותו או מישהו ממשפחתו.יחד עם זאת צריך לזכור ש ב ח ל ק מהמקרים יש לצד הנאנס או המוטרד חלק בעניין.קרה לי לפחות פעמיים שעובדים שלי רמזו לי רמיזות מיניות שהם רוצים אותי וכשניסתי גם אני הם טענו להטרדה מינית.