אם עדיין לא הבנתם, גופנו שלנו

בימים שאונס קבוצתי או פגיעה מינית הופכים לשגרה אנחנו צריכות לצאת לרחובות ולהרעיד את המדינה. בואו להפגין במוצאי שבת
נשים שנמאס להן

האמת שנמאס לנו. לא מהיום, זה בטוח, אבל בשבוע האחרון, ממש אבל ממש נמאס לנו לשמוע את ההתייחסות המקטינות והמזלזלות לטרור היומיומי שאנחנו הנשים עוברות, ושאיכשהו לא מצליח להיכנס לסדר היום של מדינת ישראל. בטח לא כמו האיום האיראני. זאת, למרות שהמספרים ידועים לכל. העובדה שמדובר במגפה, אם לא פשוט בנורמה חולה, אינה יכולה להיות ברורה יותר. מה צריך יותר ממקרים יומיומיים חוזרים ונשנים של תקיפות והטרדות מיניות על כל הסקאלה של החומרה כדי שיבינו שמדובר במגפה? האם צריך שיותר מ-4 נשים יירצחו בשלושת החודשים האחרונים כדי שיבינו שחיינו בסכנה כל הזמן, שאיננו יכולות להרגיש בטוחות בשום מקום?

מה היה לנו בשבוע האחרון? היתה לנו תלונה של נפגעת נגד שר בממשלת ישראל בגין תקיפה מינית שעברה על ידו כשהוא היה הבוס שלה; והיה לנו אונס קבוצתי של נערה בת 13. אלה שני האירועים המשמעותיים, כלומר אלה שזכו לסיקור נרחב והתייחסות מהתקשורת, אבל כמובן שלצדם היו עוד אירועים, כאלה שנחשבים מינוריים בעיני אמצעי התקשורת, כי אינם מרעישים דיים מבחינתה או כי אינם קשורים במי שנחשבים אובייקטים מתאימים לסיקור.

די לתרבות האונסאלה האירועים, שמעבר להם חווינו אנו הנשים, אם בתקשורת ואם ברשתות החברתיות, מתקפה כוללת. זכינו לכל הסופרלטיבים והתגובות של תרבות האונס בנוגע לתקיפות המיניות שאנחנו עוברות על בסיס יומיומי. אמרו שאנחנו שקרניות, שלא יכול להיות שאנחנו ניזכר אחרי כל כך הרבה זמן ונצפה שהאיש ייענש, שלא יכול להיות שאנחנו מאמינות לנפגעת, למרות ש-98% מהתלונות שמוגשות הן תלונות אמת, ורק 2% מהן, כמו בכל עבירה אחרת, אינן אמת. שמענו שאסור לילדה בת 13 לפתות נערים, כדי שלא יאנסו אותה, ושהיא עצמה הפיצה את תמונות האונס שעברה.

זו רק רשימה חלקית. רשימה חלקית שמנהלת את סדר היום שלנו, עת אנשי תקשורת, ע"ע ירון לונדון, אורלי וילנאי ואריאנה מלמד מצאו לנכון לנקות את סילבן שלום מאשמה, ובמקביל להכפיש בעיקשות את הנפגעת. לשלושתם אינטרסים ברורים, אם בשל חברות ואם בשל האחזקה של בת זוגתו בידיעות אחרונות. הם החליטו ודאגו שגם שתי הנשים הנוספות שהמשטרה יודעת עליהן שעברו תקיפה על ידי שלום, לא יגישו תלונה נגדו, אחרי שיראו מה עוברת האישה שראתה את מי שתוקף אותה מובל לכס הנשיאות, ומחליטה שדי לשתיקתה, שאינה רוצה לראות קצב נוסף בלשכה.

פמיניזם לא לחם במלחמות, לא הרג את מתנגדיו, לא הקים מחנות ריכוז, לא הרעיב את אויביו ולא התאכזר אליהם. מאבקיו היו למען חינוך, זכות הצבעה, תנאי העסקה טובים יותר, מרחב ציבורי בטוח, טיפוח ילדים, רווחה סוציאלית, הקמת מרכזי נפגעות אונס, מקלטים לנשים, ושינויים בחוק. כשמישהו אומר: "אני לא פמיניסט," אני שואלת: "למה? מה הבעיה שלך?" דייל ספנדר
פמיניזם לא לחם במלחמות, לא הרג את מתנגדיו, לא הקים מחנות ריכוז, לא הרעיב את אויביו ולא התאכזר אליהם. מאבקיו היו למען חינוך, זכות הצבעה, תנאי העסקה טובים יותר, מרחב ציבורי בטוח, טיפוח ילדים, רווחה סוציאלית, הקמת מרכזי נפגעות אונס, מקלטים לנשים, ושינויים בחוק. כשמישהו אומר: "אני לא פמיניסט," אני שואלת: "למה? מה הבעיה שלך?" דייל ספנדר

אין לנו ברירה אלא לצאת לרחובות, ולהבהיר באופן חד משמעי, שעל המציאות כאן להשתנות. שעל חוק ההתיישנות להתבטל לאלתר בכל הנוגע לתקיפות מיניות, כי הוא משמש כלי הצלה לכל הגברים שעושים בגופנו כאילו היו שלהם. שעל מערכת החינוך להבין שזו אחריותה שלה למנוע שנשים ייתפסו כגופים שמטרתם עינוג גברים, אם או בלי הסכמה, אם או בלי רצון. עליה להבין שחינוך לשוויון מגדרי חייב להפוך לחובה בבתי הספר מן היום הראשון ועד היום האחרון, כי קשר השתיקה מקורו בסולידריות עם התוקפים, במקום עם הנפגעות. על השיח התקשורתי להשתנות מן היסוד. וכך גם שופטים ושופטות חייבים להבין שכדי שיוכלו לשפוט במשפטים רגישים כמו משפטי עבירות מין, עליהם להבין הבנה יסודית ומעמיקה של מגוון משמעויותיה של התקיפה המינית.

אנו קוראות לסולידריות עם כל נפגעת ודורשות שינוי חברתי ומיגור התופעה מן היסוד!

ההפגנה תתקיים במוצ”ש, ה-29 במרץ בשעה 20:00 בשדרות בן ציוןקינג ג’ורג (ליד דיזינגוף סנטר), תלאביב.  

לפרטים נוספים על ההפגנה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.