string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הבמאי של העצמי

באמנות, באהבה, במדע ובפוליטיקה התסריט המוכן מראש על פי חזון גדול מהחיים נדחק הצידה לטובת המצאת עצמי. אחרי שהרגנו את האל, הרגנו בזה אחר זה את כל התסריטאים האחרים. אז עם מה נותרנו? בעיקר בלי חזון. שום חזון
אלירן בר-אל

דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', אנגליה. בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בתל אביב כתב תיזה על "המחקר ההשוואתי של האביב הערבי". כעת כותב עבודת מחקר על סלבוי ז'יז'ק כתופעה סוציולוגית. מתרגם בסדרה לפילוסופיה בהוצאת רסלינג

תוכנית הריאליטי "בייבי-בום" (ערוץ 10), שגוללה את סיפורן של משפחות בחדר הלידה, עונה לשאלה שעולה תדיר מצד מבקרים: "כמה נמוך עוד אפשר להגיע?". שטף תוכניות הריאליטי על בישול, טיול, שירה, משפחה, זוגיות ועוד הוא הסימפטום החברתי התקופתי שלנו. אך סימפטום למה בדיוק? זו השאלה החשובה. על סמך עדויות נוספות, נוכל להתחיל ולגבש תשובה.

נראה שבכל ארבעת תחומי חיינו ("תהליכי-האמת" בעגה הפילוסופית) אנו חווים בעולם המערבי העכשווי התנסות דומה, שאציע לכנותה בשם "הדחקת התסריט". בכל אחד מתחומי החיים שלנו – אמנות, אהבה, מדע ופוליטיקה – אנו חווים כעת את דחיית או הדחקת התסריט. בתוכניות הריאליטי בולט האופן שבו מופרדת המציאות הנצפית מזו הנחווית. החלוקה בין התרחשות האירועים לבין הדיבור אודותיהם מחדר צדדי, או בריאיון אישי של אחד המשתתפים בתוכנית מוכרת לכל. הפרדה וחלוקה זו נועדו לספק לצופים הסבר למתרחש, כאשר בהעדר תסריט מוכן מראש נדמה כי רק המשתתפים בעצמם ובגופם אמונים על הסבר המתרחש, בסוג של מבט מן הצד.

לאחר "מות המחבר" א-לה רולאן בארת' אפשר לדבר על "מות הבמאי". זה שתפקידו התייתר והתייתם נוכח הריאליטי וחשיבותו העולה של העורך. בהעדר תסריט מוכן, משתתפי הריאליטי מגיבים לתנאים שהוצבו להם ופועלים בגבולותיהם. בתוך גבולות אלה, הם חופשיים כביכול לומר ולהתנהג ככל העולה על רוחם. מגמה זו החלה בתעשיית הפורנו, שגם שם זנחו את התסריט, ולו המינימאלי ביותר – של השרברב או השליח – לטובת "המציאות הרב-גונית". טאלנט כיום איננו עוד אמן בתחומו, אלא מעין רב-אמן במשחק, שירה ודוגמנות גם יחד.

מגמה זו שחדרה גם למדיה הפופולרית בצורת הריאליטי, מסמנת לפי רבים את השחרור הפוסט-מודרני מעכבות מודרניות עתיקות דוגמת התסריט. אולם בבחינה מעמיקה נבחין כי מגמה זו עונה לנטייה הפוכה לגמרי – דווקא להגברת הצנזורה האתית והחברתית, ולא לצמצומה. כמו באמנות, ניכר כי אף בתחומי חיים אחרים נזנח התסריט לטובת "המציאות הטבעית" והמצאת ה"עצמי האותנטי", וההשלכות הן הרות גורל.

בייבי-בום1

גם באהבה אין היום תסריט. או לפחות כך מקובל לחשוב. בעולם המערבי-חילוני נזנח הרעיון והמעשה של השידוך המסורתי. כנגדו, בולטת התביעה להתנסות, לחוות, להגשים, לממש – להספיק, לספק, ולעולם לא להסתפק. בצורה די נורמטיבית ישנו דחף להשתחרר מהכבלים של פרטנר אחד לכל החיים. רעיון זה נראה מיושן וארכאי, אולי אפילו מסוכן. הרי ציפור הדרור שהיא האדם "הפוסטי", חשה ברע גם כשהיא בכלוב מזהב. נסיקת שיעור הגירושין יכולה לתמוך בהבחנה זו. גם הנטייה הצעירה להתנסות בזהויות ובחוויות שחוצות גבולות מתגברת. הרי, כך נטען, מדוע להישאר כבול למגדר אחד כשאפשר לנוע בין מגדרים שונים, לשכב עם בנים ובנות, צעירים ומבוגרות, אנשים וחיות? אז את השידוך החליפו סוכנויות דייטינג והמסחר חדר למיטות. העיקר הוא, כך נדמה, לא להתקבע לתסריט וכן להיות הבמאי של העצמי.

במדע המצב דומה. מי יכול היום למכור את מרכולתו אם אינה שימושית בתחום החיצוני לתחומו? האם כימאי שאינו קשור לתעשיית הגנום, או פסיכולוג שלא קשור לקבלת-החלטות יכולים לקבל פרסים והכרה? סביר שלא. כמו כן, ניכרת מגמה שמכונה "אינטר-דיסציפלינאריות", או בין-תחומיות. באופן כללי, המדע הפוסטמודרני לא מקבל את החלוקות המודרניות לתחומים, פקולטות או מושגים. מבחינתו הכל יכול להיות מתורגם, לעבור התמרה, להתגמש, להתנזל ואולי אף להתאייד. מכל תלמיד מצופה היום לגלות בקיאות בתחומים יישומיים רבים – כלכלה, מחשבים, הייטק או עסקים – והתעמקות (פילוסופית) באחד מהם נראית תמוהה או חסרת תכלית. גם ברמות המחקר הגבוהות יותר שיתוף פעולה רב-תחומי נראה כדרך הבטוחה להצלחה ולתקציב, ולא בהכרח צלילת או מחשבת עומק בנושא מסוים. נדמה היום, לפחות תקציבית, שאם תיאוריה לא יכולה לבוא לידי ישוום רווחי – היא חסרת חשיבות.

מכאן, כמו באהבה ובאמנות, הדחף הוא נגד קיבעון ועומק ובעד רוחביות, שילוביות ו"זרימה" בין עמדות שונות. כהמצאה יצרנית שאינה יצירתית, השחקן רק משחק את עצמו במצבים שונים (של ריקוד או שירה), באהבה הוא חושש מהַשגרה (של נישואין או חתונה), והמדען לא מתחייב להגותו אלא מתמקד ביישומה על פי צרכי השוק והתעשייה וחוקיהם.

בהפצת מושגים כמו "שינוי" ו"חידוש", הדחף הבלתי-פוסק להתענג! מופנה כיום לריבוי עמדות, ריבוי של צריכוֹת, ומכאן נובע ה"צורך" לתסריט עצמי חדש בכל מצב. מרגע שנזנחה הנאמנות לתסריט מונחה אידיאה כלשהי, הפך תדיר הניסיון להמציא עצמי בכל התראוּת חברתית. במחיר חופש בלתי מוגבל בין עמדות שונות בתוך גבולות האפשרי, איבדנו את האפשרות לחצות את גבולות האפשרי עצמם. נכון, תמיד המדע שאף לנזילות, אך היום היא הכרחית על חשבון ההתעמקות חסרת התועלת המיידית.

בפוליטיקה המצב אינו שונה. מברלוסקוני באיטליה ועד לביבי ולפיד בישראל, הנזילות הטכנוקרטית במעשיהם לאורך השנים האחרונות ניכרת ביתר שאת. לא רק מהצבא לפוליטיקה, אלא בעיקר מן התקשורת ומהעסקים הם באים, וזאת בניגוד למנהיגי החזון ומנהיגים מחויבים, שגם אם נכנסו לפוליטיקה ממקורות ההון והביטחון, מרגע שהיו שם לפחות התנהגו כמנהיגים. גם אם נתעלם משאלת נכונות חזונם, ניתן לחשוב על בגין או על קנדי לדוגמה שכזו. הדחף לתרגום המיידי העכשווי מתחום אחד למשנהו הגיוני רק בעולם חסר תסריט אידיאי או קביעות שאינה פרגמאטית.

היום מצופה ממנהיג להיות גמיש כ"אישטח" או "ביצועיסט" שאיננו איש-חזון השואף לרעיון ומכפיף תחתיו את המציאות. תחת זאת, מנהיג טוב נתפש כעת כמי שיודע להכפיף את רעיונותיו למציאות "ההכרחית" והקיימת, למה שמכונה "צרכי השעה". גם מן האזרחים נדרשת התנהגות דומה: להחליף עבודות או מקצועות, לעבוד בכמה מהן בה בעת וכיוצא בזה. כדי להשיג תחרותיות כלכלית (אבן פינה בקפיטל הניאו-ליברלי) נטען שיש לשמור על מרחב של בחירה חופשית כביכול, שאסור שתוגבל. על כן הפרטה מצטיירת כתרופה לריכוזיות הנצבעת בצבעי מגבלות וצמצום הבחירה האישית. אלו רק חלק מהנטייה העכשווית שיוצאת חזיתית נגד כל תסריט מוכן מראש, הנתפש ככובל ומגביל את היכולת, הפוטנציאל וההגשמה האנושית שלנו.

אך מה אם זו רק קריאה סימפטומטית של המצב, פענוח שהוא חלק מן הבעיה ולא הפיתרון? מה אם, בניגוד למצופה, כשהרגנו את התסריט האחד, או כפי שהגדיר זאת ניטשה כשהרגנו את התסריטאי – אלוהים – לא השתחררנו אלא בדיוק הוגבלנו? הושארנו כבולים בתוך מסגרת האפשרויות של הקיים והאפשרי, על חשבון מה שמוצג כבלתי-אפשרי ועלול, בכוחנו, להתקיים. למשל, כמו צמצום פערים חברתיים, הסדר פוליטי ורווחה כלכלית.

מה אם הנטייה העכשווית אינה משחררת יותר, אלא מדכאת הרבה יותר? מה אם רחוק מלשחרר אותנו, המגמה הזו מגבילה אותנו עוד ועוד? מה אם זהו ויתור, טרומי פוליטית ותבוסתני אתית, על ביצוע הולם של תסריט מסוים כלשהו, של צדק או חירות? כמו שכל מטייל אמיתי מתעב גבולות (או מגבלות), כך היום חסרה יכולת ולו לדמיין אפשרות להחלפת כללי המצב הנוכחי – הדמוקרטיה הקפיטליסטית – על פערי השוויון שגדלים בה, הפשע והשחיתות שפושים בה, וההידרדרות באחריות החברתית והפוליטית שרווחים בה. נדמה היום שהבלתי-אפשרי המוכתב על ידי המדינה הוא באמת כזה, ושהעולם הקיים הוא היחיד האפשרי כך שכל חריגה ממנו משמעה איום קיומי.

בואו נבחן מקרוב את ארבעת התחומים בהם בולטת הדחקת התסריט בהתגלמותה. כמו ששחקן יאמר: "למה שאנסה לחקות את הכתוב, במקום להמציא את העצמי?", או שפוליטיקאי יאמר: "למה להתקבע לרעיון ולחזון כשאפשר לנוע ביניהם?", והמתאהב יאמר: "לא ייתכן שזו אהבה אמיתית! צריך לנסות עוד משהו חדש". והמדען יאמר: "אמת אוניברסאלית מוחלטת!? בדיה שנידונה לכישלון!". אמירות שגרתיות ורווחות כאלה מסמנות את הגברת הצנזורה החברתית בימינו. במקום להתחייב לרעיון או לחזון, לפרטנר מסוים, לאמת המדעית הכללית (ולא הלאומית), או לחידוש ביצירה האמנותית – מוצע לנו להישאר בין גבולות הקיים – ולשחק "בחופשיות" בתוכם.

בעולם המוֹכר שינוי לכל דורש, כנראה שאין זה שינוי ממשי של הגבולות עצמם, אלא כמו בריאליטי זהו שינוי מדומה במציאות התפקידית של האדם. בניגוד לממשיותו של כל תהליך-אמת, היא המצאת החדש שמחוץ לקיים, הנטייה העכשווית דוחפת להישאר בתוך הקיים כמה שיותר. בעולם בו התנסות היא צריכה, כולנו נסיינים של התעשייה. ככל שנמציא יותר, כך נמנע מחידוש. כך נתקבע ונתרחק עוד יותר מהתחייבות שחורגת מהעצמי ורווחתו, התחייבות שפועלת למען משהו משותף יותר, אחר, גדול ממנו.

הויתור על התסריט נושא בחובו השלכות חמורות לקיומנו החברתי. במקום האפשרות להמציא מחדש את התפקיד – של האוהב, המנהיג, המדען, או האמן – הויתור על עצם קיומו של תפקיד בפרט, או תסריט בכלל, מותיר אותנו בני האדם הנאורים במערב בואקום. זהו ריק בו אין משיכה, תנועה, משקל או מידה. הכל חוקי וקביל כל עוד בגבולות הקיים. כך משטר הקפיטל לעולם יחדש וימציא את עצמו מחדש, כל עוד ימשיכו צרכנים להזין אותו בשינויי סרק של העצמי. כך נגוזה כל ממשות של חלופה לסדר הקפיטליסטי שמקבע את גופנו ולבבותינו לפרויקט החידוש והמחזור האינסופי.

בניגוד לאמרה המוכרת של דוסטויבסקי, "אם האל מת, אז הכל מותר", נראה כי בעולמנו היפוכה (הלאקאנייני) הולם יותר: "אם האל מת, אז הכל אסור". במדבר שבין הממשי למציאותי, זה בדיוק בשם האל או האידיאה ולשמם שאנו פועלים בעולם. בהעדרם ובהעדר כל תחליף כללי, כמו פרויקט חברתי משותף, כל שנותר הוא גלגול העצמי והפרטי במורד שווקי הקניות והחדשות. ההתנגדות לכך תהיה החזרת שמו של האל, ופעילות בגינו למען האחר הפוליטי ולא למען "העצמי האותנטי". התחייבות לתסריט היא כיום הכרחית ועל כתיבתו יש לשקוד בנאמנות אינסופית. אחרת, התסריט האמיתי שמנחה את העולם הפלסטי שלנו ימשיך להיחשף על חוליו ורעותיו – האישיים והחברתיים.

אלירן בר-אל הוא תלמיד ועוזר מחקר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב

עוד של אלירן בר-אל

אשליות ואפליות בישראל

להתעורר מהסיוט שאנו קוראים לו מציאות

צרות בגן עדן: המחאות בטורקיה וביוון | סלבוי ז'יז'ק

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. תום מהגר

    נו, אז היית אומר מהתחלה שאתה מדבר בשם האדם הלבן האירופאי, ושואף שהוא יכתוב את התסריט. בתחום הפוליטי, לפחות, התסריט של האדם הלבן הנאור, נקרא לו אהוד או אהרן ברק, הוא תסריט של נישול וטבח. והמצב באלג'יר או בדרום אפריקה היה דומה, אפילו אם כולם קראו את קאנט ודקארט. אז לא תודה.

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X