string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

על שורשי העוינות הציבורית לאקדמיה

בשנים האחרונות האקדמיה הפכה לאחד משקי החבטות שמואשמים בהרבה יותר מתחום אחריותה. עודד גולדרייך מהפורום להגנת ההשכלה הציבורית מצביע על מקומה של האקדמיה במסגרת מנגנוני הדיכוי הן כסובייקט מדכא/משחרר והן כאובייקט מדוכא/משוחרר. חלק א'
עודד גולדרייך

הייתי רוצה לכתוב על המוסד החברתי הקרוי אקדמיה: על מהות האקדמיה, מטרותיה ואופן תפקודה, על חשיבות האוטונומיה שלה לתפקודה, כלומר על הצורך לשמור על האקדמיה ולהגדיל את אי-תלותה במוסדות חברתיים אחרים, וכן על המכשולים הפנימיים והחיצוניים העומדים בדרכה. אבל בטרם אוכל לקוות להאזנה לדברים אלו, אני חייב להתמודד עם העוינות הציבורית לאקדמיה.

העוינות הציבורית לאקדמיה הינה תופעה מאוד מעציבה וחמורה, וחשוב לעסוק בה. במאמר זה אסקור את הסיבות המוצדקות והלא-מוצדקות לעוינות זו, ואדון בהן. דיון כזה יכול לסייע בהורדת מפלס העוינות, והורדת מפלס זה היא הכרחית כדי לאפשר דיון אמיתי במהות האקדמיה ובתפקודה, דיון שאני דוחה למאמר ההמשך למאמר זה.

לשם פשטות ומתוך כניעה מבישה למוסכמות השפה העברית, השתמשתי לכל אורך הטקסט בגוף זכר רבים. כמובן שהדברים אמורים לגבי כל בני האדם, ללא הבדל מגדר.

האופי הדכאני של כל מערכת השכלה/חינוך

להנחלת ידע וערכים יש אספקט דכאני שקיים באופן ברור בכל מערכת המחנכת לערכים כלשהם, בלי תלות באופיים של הערכים ובלי תלות בשאלה אם ערכים אלו ראויים ואם מוצדק לחנך להפנמתם. שאלת ההצדקה של החינוך לערכים אכן מתעוררת לאחר שמכירים בדיכוי שכרוך בחינוך הזה, ואתייחס לשאלה זו בהמשך. בשלב זה אדגיש שגם חינוך לערכים הומניסטים ו/או רציונלים מדכא נטיות הפוכות והוא עושה זאת במפורש או למצער במובלע.

למרות שהאספקט הדכאני בהנחלת ידע פחות ברור מאשר בחינוך לערכים, הרי שהדיכוי במשמעות של כפייה של תכנים קיים בכל זאת בעיקר במובלע. מעבר לעצם הכפייה של מערכת ההיסקים הרציונלית, ידע חדש כופה עלינו להכיר את העולם באופן שונה מן הצורה שהכרנו אותו לפני כן. כאן ובהמשך המאמר, "ידע" מתייחס לא רק לאוסף של עובדות אלא בעיקר לדרכי הסתכלות וניתוח של מגוון העובדות המרכיבות את המציאות.

אדגים את הדבר על ידי התייחסות דווקא לתחום המתמטיקה ולמדעים המדויקים: מסקנה אשר נובעת מהליך פורמלי מוסכם (ז"א הוכחה מתמטית או ניסוי מדעי) כופה את עצמה על החוקרים והלומדים. הם חייבים לקבלה, כל עוד הם מחזיקים במסגרת המושגית של התחום, אפילו אם העדיפו מסקנה אחרת או חשבו קודם שהמסקנה אינה נכונה. בתחומי מדעי החברה והרוח לכפייה יש בדרך כלל אופי שונה: כאשר מוצגת לנו המשגה חדשה של המציאות לא מופעלת עלינו כפייה מוחלטת לקבלה, אבל נכפה עלינו להיות מודעים להמשגה הזו וקשה לנו מאוד להשתחרר מהכרתה.

ברור שהכפייה של ערכים וידע מעוררים התנגדות שיכולה להתגלגל לעוינות. שאריות של התנגדות ועוינות נותרות גם במקרים שבהם תהליך הכפייה הצליח לגרום להפנמה מלאה של הערכים ו/או הידע. אבל ברור שההתנגדות והעוינות עשויות להיות חזקות יותר במקרים שבהם הכפייה נכשלה (ז"א הידע או הערכים לא הופנמו). במקרה של מתמטיקה ומדעים מדויקים, מדובר בתסכול הנובע מאי-הבנה של ידע שהוצג ע"י סמכות, בעיקר כאשר ידע זה הובן על ידי אחרים. במקרה של מדעי החברה והרוח, ברור שהמשגות המתנגשות באלו שאנו מחזיקים בהן מעוררות עוינות בין אם הבנו אותן לחלוטין או לא. כאשר מדובר בהפנמת ערכים הדברים חריפים עוד יותר.

מאתר מכון וייצמן
מאתר מכון וייצמן

מכאן שכל מערכת חינוך והשכלה מעוררת עוינות, ואין דרך להימנע מכך. דברים אלו חלים גם על מערכת ההשכלה הגבוהה משום שגם היא מחנכת לערכים מסוימים (בפרט לרציונליות) וגם היא עוסקת בהקניית ידע. יתר על כן, ביחס להקניית ידע העוינות עשויה להיות גדולה יותר משום שהאקדמיה עוסקת בידע שמצוי פחות בזירות המרכזיות יותר של החברה: הפער בין הידע המתקדם יותר אשר מונחל באקדמיה לבין הידע המקובל בחברה בכללותה גדול יותר מאשר הפער בין הידע המונחל בתיכון לבין הידע המקובל. דברים אלו תקפים במיוחד לגבי הבחינה הביקורתית של המציאות האנושית והחברתית, שהיא מיסודות האקדמיה.

התגובה הראויה לעוינות הזו אינה הכחשת הבעיה אלא הכרה בה וניסיון להצדיק את הכפייה שגרמה לה: למרות שתהליך החינוך וההשכלה כולל מימד דכאני, הרי שבחשבון אחרון המימד המשחרר שלו מכריע. זאת אומרת, למרות שתהליך רכישת הידע כרוך בסבל מסוים שמקורו בכפייה הנ”ל, הרי שהתועלת שבו עבור האדם הרוכש את הידע גדולה לאין שיעור. היכולת להבין טוב יותר את המציאות משחררת במידה רבה מן הניכור והחרדה שבמציאות בלתי מובנת. יותר מכך, ההבנה של המציאות מציעה סיפוק, שלא לציין את היכולת לפעול באופן מושכל יותר בתוך המציאות. התועלת שבהשכלה הינה קלישאה, ואף על פי כן היא עובדה נכונה. מה שהקלישאה מסתירה בדרך כלל הוא את מחיר התועלת, ובפרט מסתירה שמדובר לא רק במאמץ אלא גם בסבל הנובע מכפייה

כמובן אין באמור לעיל בכדי לסתור את הצורך לעשות את תהליך החינוך וההשכלה לפחות דכאני. אפשר וצריך לעשות זאת, אלא שיש להכיר בכך שמידה מסוימת של דכאנות היא בלתי נמנעת.

התפקוד החברתי של מערכת השכלה/חינוך בשחזור ולגיטימציה של הסדר המעמדי הקיים

לכל מערכת חינוך/השכלה יש תפקיד מרכזי בשחזור הסדר החברתי, והאקדמיה אינה יוצאת מן הכלל הזה. בפרט, מדובר בחינוך לערכים המקובלים בחברה ובהקניית ידע וכישורים אשר החברה או המעמדות השליטים בה מעוניינים להקנות לבני החברה. האבחנה בין החברה לבין המעמדות השליטים בה חשובה כאן. העוינות למערכת החינוך וההשכלה היא העוינות של המעמדות המנוצלים כנגד המערכת הנראית כאחראית לשחזור של הניצול, אלא שהכוונת העוינות למערכת החינוך וההשכלה הינה מוטעית משום שמערכת זו היא רק כלי בידי המעמדות השליטים שכלפיהם יש להפנות את העוינות ואת ההתנגדות.

בהקשר זה יש לציין שדווקא האקדמיה נוטה לשרת את המעמדות השליטים פחות מאשר נוטות לכך מערכות חינוך והשכלה אחרות. הסיבה לכך היא המהות של האקדמיה כמוסד העוסק בחזית הידע האנושי ובעובדה שמטרותיה של האקדמיה מנוסחות באופן כללי ומופשט כקידום הידע הכלל אנושי והנחלתו. בפרט, ההשכלה האקדמית עוסקת בדרך כלל בפיתוח הכישורים הרציונליים והביקורתיים של בני האדם ובהעשרת עולמם בידע מתקדם אך כללי יחסית, ולא בהכשרה מקצועית מצומצמת. ככל שאקדמיה אכן נצמדת למטרותיה בניסוח הכללי הנ"ל, הרי שהיא לא משרתת את המעמדות השליטים יותר מאשר את כלל החברה, ואין היא תורמת לשחזור הסדר המעמדי הקיים. למעשה, החקירה החופשית של חזית הידע תורמת להבנת הסדר החברתי הקיים ולחיפוש אחר אלטרנטיבות מוצלחות יותר.

האמור לעיל מתייחס לתכנים של ההשכלה האקדמית בפרט ושל כל מערכת השכלה וחינוך בכלל. אלא שלמערכות חינוך יש גם צדדים צורניים. צד צורני אחד הינו החינוך (או אילוף) להתנהגות נורמטיבית מסוימת – צד זה כרוך באופי הדכאני שנדון לעיל, ויש לשאוף למזער את גודלו. צד צורני שני הוא השימוש בתעודות סיום של מערכת החינוך לשם שחזור ולגיטימציה של הסדר המעמדי הקיים.

מדובר בכך שהתעודות הללו מאפשרות להסוות את תהליך השחזור של הסדר המעמדי: התעודות מאפשרות המרה של הון פיננסי של ההורים בהון סימבולי המשתקף בתעודות של הצאצאים, אשר ניתן להמרה חזרה להון פיננסי. במילים אחרות, הורים אמידים רוכשים לצאצאיהם חינוך והשכלה טובים יותר, אשר פותחים בפניהם אפשרויות מעמדיות טובות יותר, בין אם ישירות ע"י הכישורים שנרכשו בתהליך החינוך ובין אם בעקיפין ע"י ההעדפה הקיימת לבעלי תעודות שמעידות על השכלה. כך ההשכלה משמשת מסווה לתהליך של שמירת המבנה המעמדי: המעמדות השליטים לא מורישים את מעמדם ישירות לצאצאים אלא מאפשרים להם להופיע כראויים למעמד גבוה על סמך תעודות שמצביעות על כישורים אינדיבידואליים (כביכול).

אכן, בחברה הנוכחית, תעודות השכלה – בעיקר אלו המונפקות על ידי האקדמיה – משמשות ללגיטימציה של הסדר המעמדי הקיים. אלא שהתהליך הזה אינו "אשמת" האקדמיה אלא אשמת המשטר המעמדי בו היא מצויה, ולפיכך יש לנתב הביקורת כלפי המשטר ולא כלפי האקדמיה, שגם היא מנוצלת על ידי המשטר.

450px-Shari_Arison1
רוב חברי האקדמיה אינם מקושרים למעמד השליט ואף מתנגדים לשלטונו, והאקדמיה כמוסד מציעה את אחד המוקדים הפוטנציאלים הטובים ביותר להתנגדות עתידית

עניין נוסף שראוי לתת עליו את הדעת הוא הזיהוי של האקדמיה עם השכבות החברתיות המבוססות (ז"א אשכנזים-חילונים-ותיקים ולשעבר גם "סוציאליסטים-ליבראלים" – אחוס"לים כפי שקימרלינג כינה אותן). הזיהוי הזה מבוסס על סטטיסטיקה אשר משקפת את המציאות החברתית בה השכבות האלו דומיננטיות כמעט בכל הזירות היוקרתיות, למרות שהשכבות האלו אינן באמת השליטות בחברה הישראלית בת-ימינו. זו נשלטת על ידי מעמד צר בהרבה של בעלי הון גדול ומשרתיהם. את ההתנגדות לניצול של האוכלוסייה – הן זו המוחלשת והן זו המשתייכת אל "מעמד הביניים" – על ידי ההון יש להפנות אל המעמד השליט ולא כלפי מי שנראה כמשתייך ו/או מקושר אליו. קל וחומר שרוב חברי האקדמיה אינם מקושרים למעמד השליט ואף מתנגדים לשלטונו, והאקדמיה כמוסד מציעה את אחד המוקדים הפוטנציאלים הטובים ביותר להתנגדות עתידית.

עוינות כלפי כל מוסד ציבורי

מקור אחר של עוינות כלפי האקדמיה הישראלית יסודו בהיותה מוסד ציבורי, אשר ככזה נתון כבר כשני עשורים תחת מתקפה של הריאקציה החברתית הניאו-ליברלית. כמובן שגם מוסדות ציבוריים אחרים נתונים תחת אותה מתקפה, וגם כלפיהם יצרה האידיאולוגיה הניאו-ליבראלית עוינות חברתית, אלא שכאן פועלת חולשתה היסודית של האקדמיה הנובעת מחוסר שליטתה במשאבים חברתיים מיידים. במילים אחרות, האקדמיה היא מטרה נוחה ביותר לעוינות משום שאין בידה שום עוצמה שלטונית, והיא גם אינה נהנית מההגנה של השלטון.

מהות המתקפה הניאו-ליברלית היא שינוי יחסי הכוחות החברתיים לטובת ההון הגדול ונגד מעמד העובדים. לצורך דיון זה, מעמד העובדים כולל את כל המתפרנסים למחייתם מעבודתם בניגוד לאלה הצוברים הון על ידי העסקה וניהול של עובדים אחרים. שינוי יחסי הכוחות מתבטא בסיכומו של דבר בירידה תלולה של חלקם היחסי של הכנסות העובדים בכלל התוצר הלאומי הגולמי, ובעלייה בניכוס רוב ההכנסות על ידי אלה שצוברים את ההון הגדול. בפילוח מגזרי יותר, מתבטא השינוי בעלייה דרסטית במדדי האי-שיווין החברתי.

את האמת הפשוטה הזאת צריכים הנהנים ממנה להסתיר, ואת זאת עושה האידיאולוגיה הניאו-ליברלית על ידי סיפורי מעשיות על נפלאות "השוק החופשי" ועל ידי הכפשה של השיח של סולידאריות חברתית ואנושית וקידום שיח של תחרות בין פרטים אשר מומשגים כעוינים הדדית. בפרט, מכאן יוצאת עוינות לכל מוסד ציבורי, אשר מובילה לניסיונות לחיסולו בין אם על ידי הפרטה ישירה או על ידי הפרטה עקיפה המתבטאת בהפיכתו למוסד עסקי למעשה אשר פועל על פי עקרונות "השוק החופשי," כלומר רואה את עצמו כספק סחורות שמטרתו היא בראש ובראשונה מקסום הרווח.

הצעד הראשון בניסיונות ההפרטה הישירה ו/או העקיפה של המוסדות הציבוריים הוא החלשתם על ידי שילוב של הכפשה וצמצום משאבים אשר גורמים לפגיעה בפעילותם, קרי פגיעה באיכות השירות שהם מספקים לציבור. בהמשך נוצר תהליך המזין ומצדיק את עצמו בו ההכפשה מצדיקה את צמצום המשאבים ואילו הירידה באיכות השירות, אשר נגרמת על ידי הצמצום, מצדיקה את ההכפשה. לכל זה צריך כמובן להתנגד: יש לתמוך בכל המוסדות הציבוריים ובפרט באקדמיה אל מול המתקפות הנבזיות המכוונות לחיסולם בפועל כמוסדות ציבוריים.

עוינות כנגד ההומניזם

בניגוד לשלושת מקורות העוינות שנסקרו לעיל והתגלו כבלתי מוצדקים (לפחות "בשורה האחרונה"), הרי שהעוינות שמגלות אידאולוגיות אנטי-הומניסטיות, כמו האידיאולוגיה הלאומנית והאידאולוגיה הגזענית, כלפי האקדמיה צומחת מתוך ההיגיון הפנימי של אידיאולוגיות אלה (ולפיכך מוצדקת מבחינתן), משום שהאקדמיה הינה מבצר של הומניזם. הדגש שהיא שמה על פיתוח הכישורים הרציונליים והביקורתיים של בני האדם והעשרת עולמם הרוחני, אשר מתבסס על ראיית בני האדם כמטרה העילאית, כל אלו הם כצנינים בעיני האידאולוגיות האנטי-הומניסטיות.

הערה לסיום

טיעוניי בדבר אי-הצדק שבעוינות לאקדמיה התבססו על ההנחה שהאקדמיה אכן נאמנה למהותה ונצמדת למטרותיה. הנחה זאת מרכזית בעיקר בחלק שדן בתפקיד החברתי של האקדמיה. שיתוף פעולה של האקדמיה עם המעמדות השליטים בחברה עומד ביחס הפוך לנאמנותה למהותה, ונאמנות למהותה מציבה אותה כמוקד חשוב לביקורת ולהתנגדות לשלטון מדכא.

אכן, בהשוואה לחברות נאורות, האקדמיה הישראלית נוטה לשיתוף פעולה רב יותר עם המעמדות השליטים. תופעה זו הינה שיקוף של בעיות יסודיות של החברה הישראלית שראוי לטפל בהם. טיפול כזה לא יקודם על ידי החלשת האקדמיה, אלא על ידי חיזוקה ובפרט חיזוק יכולתה להתנגד לשלטון.

ראשי פרקים למאמר הבא על המוסד החברתי ששמו אקדמיה

מטרות ותפקוד. המטרות אינן אופרטיביות אלא מופשטות/כלליות, והתפקוד נגזר מכך. המטרות אינן "הכשרת כוח אדם לשימוש הכלכלה" אלא פיתוח הכישורים הרציונליים והביקורתיים של בני האדם והעשרת עולמם בידע כללי (יחסית), דבר שמשמש גם את הכלכלה. אכן, האקדמיה במהותה דוחה את התפישה שהאנשים צריכים לשרת את הכלכלה ודוגלת בתפיסה שהכלכלה צריכה לשרת את האנשים.

אוטונומיה או "חופש אקדמי". החופש משירות השלטון ו/או עולם העסקים ("כלכלה") חיוני למטרות האקדמיה ולתפקודה. כמובן שאין חופש מלא, אבל הגדלת האוטונומיה/חופש קשורה ישירות לשיפור איכות האקדמיה.

מכשולים פנימיים וחיצוניים. המכשולים הפנימיים מקורם בשימוש לרעה באוטונומיה האקדמית, כאשר שימוש לרעה משמעותו פעולה (או הימנעות מפעולה) שלא בהתאם למטרות האקדמיה (ולא פעולה/אי-פעולה שלא בהתאם למטרותיו של מוסד חברתי אחר). שימוש לרעה זה הינו מזיק אך בלתי נמנע. בניגוד ל"אגדות האורבניות" אשר מקודמות ע"י התעמולה הניאו-ליברלית, מדובר בתופעה בעלת היקף מצומצם יחסית. המכשולים החיצוניים מקורם בלחצים חיצוניים למסחור האקדמיה וניהול עסקי שלה. אלו פגיעתם רעה הרבה יותר: בניגוד למכשולים הפנימיים, הפגיעה כאן הינה מערכתית/מוסדית וכללית ולא נקודתית.

עודד גולדרייך הוא פרופסור למדעי המחשב במכון וייצמן למדע וחבר הפורום להגנת ההשכלה הציבורית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אילנה

    שמחה על המאמר, מחכה לבאות.

    כאקטיביסטית ומבקרת אקדמיה כחלק מביקורת המציאות הישראלית), אני סקרנית לשמוע את ההמשך.

    מרתק!
    תודה.

  2. אשר עידן

    מאמר גזעני. אני מתפלא על העוקץ שפרסמו מאמר כזה. האם העוקץ היה מפרסם מאמר שמגן על הטרדה מינית? על גירוש ערבים? למשל משפט כל כך לא לוגי, שרק פרופסור למדעי המחשב מההגמוניה הקולוניאלית -גזענית יכול לפרסם אותו: "אשכנזים-חילונים-ותיקים ולשעבר גם "סוציאליסטים-ליבראלים" – אחוס"לים כפי שקימרלינג כינה אותן). הזיהוי הזה מבוסס על סטטיסטיקה אשר משקפת את המציאות החברתית בה השכבות האלו דומיננטיות כמעט בכל הזירות היוקרתיות, למרות שהשכבות האלו אינן באמת השליטות בחברה הישראלית בת-ימינו. זו נשלטת על ידי מעמד צר בהרבה של בעלי הון גדול ומשרתיהם". נניח שהאלפיון העליון הם בעלי ההון? האם השולטים באקדמיה שמדירים מזרחים וערבים בצורה קיצונית ביותר, אינם מסוכנים יותר? עדיף זאב בעור של זאב (קפיטליסט תאב בצע) מאשר זאב בעור של כבש (פרופסור תאב קביעות ופנסייה, שמתחזה לאוהב השכלה (לעדת המיעוט האשכנזי שלו) !

    1. רוויטל מדר

      כל מילה אשר.
      ביזיון של "מאמר"

    2. עודד גולדרייך

      התגובה של אשר עידן כמו כמה אחרות מצערות אותי מאוד.

      המאמר הזה היה ניסיון לשוחח עם אנשים כמו אשר עידן שלצערי זו דעתם על האקדמיה. שיחה מתחילה בהקשבה, אבל נראה לי שלא זכיתי להקשבה מאנשים אלו כי מראש סומנתי ככזה שאין להקשיב לו משום שהוא מתנשא ומשרת אינטרסים מדכאים. אז אני מודה שאני "גבר", "יהודי", אשכנזי, חילוני, ובעל הכנסה נאה. אם בכך נגמר הדיון אז ממש חבל (וגם אפשר לציין שיש בזה אספקט גזעני).

      גילוי נאות: אכן יש לי קביעות (כבר הרבה שנים) וגם אזכה לפנסיה. האם זה פשע להיות בעל קביעות וזכאות לפנסיה? האם לא כל העובדים זכאים לכך? האם הבעיה היא שהשכר שלי והפנסיה שלי גבוהים מן הממוצע במשק? ואם כך, האם אני קבעתי את דרגות השכר והפנסיה? האם אני הבעתי את דעתי על העניין הזה? האם אני כותב כאן על מנת לקדם את השכר והפנסיה שלי?

      (וגם: האם יש לי קשרים עם בעלי הון? האם אני מקדם את העוולות החברתיות השונות?)

      1. אשר עידן

        עודד: הפנסייה שלך היא על חשבון מזרחים ומזרחיות מוכשרים ממך בהרבה, שהיו צריכים להתקדם לפניך באוניברסיטה. 91 אחוז מהפרופסורים הם אשכנזים. אתה לא מתנשא, כי אין לך על מי להתנשא. אנחנו טובים מכם בכל קריטריון. אך אי אפשר להוכיח זאת בהעדר שקיפות במינויים באוניברסיטה, ובנפוטיזם של רפובליקת בננות

        1. ישראלי אמיתי

          כך תמשיך הדעת ותוסח מן האויבים האמיתיים, גם של החופש האקדמאי והשוויון.

    3. צ'יקי

      אני לחלוטין לא שותף לרוב השיח המזרחי-אשכנזי, אבל מזדהה עם התגובה הזאת.

    4. איציק

      חזק, אשר, כן ירבו כמותך!

  3. שלמה

    כדאי להקדיש מחשבה להגדרת הבעיה, לפני שבאים לפתור אותה.

  4. אחד העם 15

    "אכן, בהשוואה לחברות נאורות, האקדמיה הישראלית נוטה לשיתוף פעולה רב יותר עם המעמדות השליטים. תופעה זו הינה שיקוף של בעיות יסודיות של החברה הישראלית שראוי לטפל בהם. טיפול כזה לא יקודם על ידי החלשת האקדמיה, אלא על ידי חיזוקה ובפרט חיזוק יכולתה להתנגד לשלטון."
    ימי האקדמיה כחממה לחשיבה רדיקאלית חלפו ללא שוב ולא רק בישראל. הטענה של הכותב כי יש לחזק יכולתה של האקדמיה להתנגד לשלטון משולה לאמירה 'תנו לי נקודת משען ואסיט את כדור הארץ ממסלולו'. באקדמיה שנשלטת מזה עשורים על ידי ההון ותחומי מחקר רבים משועבדים להון הגדול אין שום נקודת משען שתאפשר זאת. מקור הכסף הכמעט יחיד שמגיע לאקדמיה ואינו מונפק ישירות על ידי ההון הגדול הוא שכר הלימוד ולמרות שזה הולך ומאמיר משקלו קטן מכדי לייצר מוסדות אקדמיים עצמאיים. כדי להבין כיצד עובד ההון הגדול בתחום האקדמיה כדאי להתבונן בכמה דוגמאות: 1. חברות תרופות הן מממנות עיקריות של מחקר בענפים רבים. חוקר שיציג (לאחר מחקר אמיתי) טיפול תרופתי מופרך בתרופה רווחית מאוד (למשל ריטלין) לעולם לא יזכה בתקציבי מחקר מקרנות הנשלטות על ידי היצרן לעומת עמית שיתכופף ויהפוך לחוקר מחמד שיהנה ממענקים אשר יובילו לקידומו ובהמשך להיותו גורם קובע במערכת האקדמית. 2. כאשר התפוצצה פרשת הסאב פריים בארה"ב התברר שמשרתי ההון הגדול שתרמו תרומה מרכזית להפקרות הכלכלית הם פרופסורים לכלכלה. המעניין הוא שאלה היו הכלכלנים שזכו לעמדות הבכירות ביותר במוסדות בהם הועסקו ולימדו. קולות אחרים מהאקדמיה הכלכלית כמעט ולא נשמעו. מי שלא מאמין שישאל את רוברט רייך. 3. לא סוד הוא שנושאי תפקידים בכירים באקדמיה משתייכים כבר למאיון העליון מבחינת הכנסותיהם בדיוק כמו משרתים בכירים אחרים של האלפיון. 4. גם לא סוד הוא שעידוד מכוון ליצירת 'תחרות' על ליבו של הסטודנט באמצעות יצירת היצע מקומות עצום אינו למטרת 'השבחת' הרמה האקדמית אלא להיפך לדירדורה. תחרות זו אינה נוגעת לשכר הלימוד – פה יש לנו קרטל – אלא לדרישות אקדמיות שהידרדרו לרצפה. 5. קרנות מחקר רבות הוקמו על ידי חברות כלכליות שאין להן עניין מיוחד במחקר אקדמי (כביכול כתרומתן לכלל). אבל פרט ליתרון של הכרת התרומה לצרכי מס יש לקרנות אלה יתרון נוסף וחשוב יותר. חלוקת הכסף לגורמים 'אקדמיים בלתי משוחדים' שממצאי מחקריהם המלומדים יסבירו לנו מדוע איננו צריכים לחשוש מתוכניות פיתוח מזהמות / מסוכנות/פוגעות ברווחת הציבור. קרנות אלה משמשות כקופה קטנה של ההון הגדול לניתוב מטעה של הציבור.
    הנה כי כן החשדנות והעוינות כלפי האקדמיה הן במקומן בדיוק כמו העוינות כלפי בנקים, חברות הפירמידה ושאר הקומבינטורים. לא ירחק היום וענפים אקדמיים שאינם תלויים בתקציבי מחקר משמעותיים או שלא ככלכלה ומשפטים הם חסרי פוטנציאל השתלבות במנגנון הדיכוי יהפכו לזיכרון רחוק.

    1. עודד גולדרייך

      אני מסכים עם כל הנקודות שהעלת, ומתנגד לכל התופעות החולות שמנית באקדמיה (כפי שהיא היום) ולהרבה אחרות. חלק מן ההתנגדיות מצוינות במפורש במאמר. אלא שמכך אינני מסיק את המסקנות שלך (שאמנם לא אומרות במפורש שיש לוותר על האקדמיה אבל נקראות כך) ואינני מאבד תקוה במימוש הפוטנציאל המשחרר של האקדמיה. כפי שאמרתי מימוש כזה מצריך מאבק הן בתוך האקדמיה (על סירוב לעיוותים השונים שלא לציין את השיחודים השונים) והן בחוץ לאקדמיה (למשל על מימון אשר יאפשר מימוש החזון, ובפרט מתן השכלה איכותית לכל).

      בפרט, אני מסרב לתביעה החברתית הנוכחית לצמצם את האקדמיה למכון להכשרה מקצועית של "כוח אדם" לשימוש העסקים, ותובע מימוש החזון של העשרת כל סטודנט בחויה אינטלקטואלית שתלווה אותו כל חייו. אני יודע שזה נשמע הזוי בסיטואציה החברתית הנוכחית (גם מבחינה מחשבתית וגם מבחינת הקצאת משאבים), אבל סבור שהמטרה הזאת צריכה להצטרף לחזון של חברה ראויה.

      1. אחד העם 15

        תודה על תגובתך העניינית. אך ההיסק כי מדברי עולה שהגיע הזמן לוותר על האקדמיה הוא שגוי. כל שניתן להסיק מדברי הוא שמלחמה 'מבפנים' היא חסרת תועלת ללא התגייסות נמרצת של החושבים כמונו בתוך האקדמיה למאבק על שבירת מונופול ההון ודמות החברה כולה. מאבק בחצר הקטנה שלנו נידון לכשלון הואיל ומקור הכוח הנוכחי של נותני הטון במוסדות להשכלה גבוהה הוא מונופול ההון. הייתי שמח לראות רבים יותר מחברינו הופכים לאקטיביסטים במישור הציבורי גם אם המחיר הוא פחות 'פירסומים' וצייתנות לקודים אקדמיים שאבד עליהם הקלח.

        1. עודד גולדרייך

          אני מסכים שעיקר המאבק צריך להיות חיצוני — ראה בפרט הפסקא השניה שלי, אבל אינני מסכים שאין מה לעשות מבפנים או שצריך להמתין עם מאבקים בפנים עד לשינוי החוץ.

          לדוגמא, להרבה אנשים באקדמיה יש מחויבות לחזון שציינתי ואפשר לנסות לגייס אותם להתנגדות ואי-שיתוף פעולה עם הכוחות החיצוניים שהזכרת. במילים אחרות, לאנשים מבפנים יש יכולת להתנגד גם ללחצים העצומים מבחוץ, שהם אכן מקור הרבה מן העיוותים בפנים.

          בקיצור, נראה לי שאנחנו די מסכימים ביחס לניתוח המצב ואולי קצת חלוקים ביחס לאמונה ביכולת לעשות משהו מבפנים. לדוגמה, הרושם שלי הוא שהצלחתי בכמה מאבקים קטנים (שאומנם לא הובילו לשינויי רדיקאלי אבל מנעו מצב יותר גרוע (בסביבות מצומצמות אמנם) שלו היה מתמשמש היה אפשר לצרף אותם לרישמה שלך), אבל נכון שנכשלתי בהרבה יותר. האם זה לא נכון, בעיקר בעידן הנוכחי, לגבי כל המאבקים החברתיים?

          עודד

          1. אחד העם 15

            אכן עודד אנו ככל הנראה מזדהים עם אותן מטרות ואף אסטרטגית קיימת בנינו ככל הנראה הסכמה. עם זאת מלחמות עלולות להכשל עקב בחירה בטקטיקה שגויה. כולנו מוגבלי משאבים ובכלל זה משאבי זמן ולפיכך עלינו להחליט היכן למקד את המאמץ העיקרי. לטעמי בחוץ ורק בחוץ. סיכויי הנצחון קטנים אך המאבק בתוך מגדל השן נועד באופן כמעט ודאי לכשלון. פרט לסיבות שמניתי קודם לא נקבל תמיכה מהחוץ והסיבה היא שהציבור אינו מבדל אותנו משכבת המאיון המאוסה המנהלת את האקדמיה מטעם ההון הגדול. למרות שכמו בבנקים רק מיעוט קטן באקדמיה שייך לנהנים מהמשטר המופקר אין אנו נתפסים כטלרים או פקידים זוטרים אחרים במערכת הבנקאית, אנשים שזעם ההמון אינו מופנה כנגדם. אנו כולנו נתפסים כשייכים לאליטה דכאנית. תקצר היריעה מלדון בסיבות לכך שכל מרצה זוטר חסר קביעות שאינו יודע מה ילד יום (חלק נכבד ממה שקרוי סגל אקדמי) 'זוכה' למעמד של נשיא / רקטור ועובדי מנהל בכירים בתודעת הציבור. מכל מקום היכולת שלנו לבדל עצמנו תהיה תלויה בעיקרה בנכונותנו ליזום ולשתף פעולה עם טלרים / עובדי נקיון/ עובדי קבלן ומנוצלים אחרים. יש לנו מה למכור בשותפיות כאלה אך פרט למעטים מאודבתוכנו אנו מעדיפים כנסים עקרים 'הדנים במצב' באופן מכובס, מנותק ומנוכר לשותפינו הטבעיים.

  5. רוויטל מדר

    מודה שלמן ההתחלה היה נראה לי שמאמר שבא להגן על האקדמיה יתבטא בעיוורון מוחלט כלפי העוולות היומיומיות שמייצרת האקדמיה. לצערי התחושה התבררה כנכונה.
    כיצד ניתן לומר שהאקדמיה אינה אשמה בפערים המעמדיים שהיא מייצרת, כי אם המדינה והמדיניות, כאשר אותה אקדמיה ואותם פרופסורים ומרצים שבתוכה, דואגים פעם אחר פעם לקדם את שכמותם, ולדאוג להדרה מתמשכת של אוכלוסיות לא חילוניות אשכנזיות ממנה? עושה טובה עם מספר קטן של נשים, אבל גם אלה הן תוצר לרוב של המערכת, כזה שלא מערער על ההגמוניה האשכנזית ציונית?
    וגם, האם באמת הכותב מצפה ממני כמי שמשתייכת למעמד הנמוך ובשינייה מנסה לקיים קריירה אקדמית, שאסתכל רק על בעלי ההון (תן לי לנחש, תשובה בראש הרשימה, לא?) ולא על שכבה נוספת שנהנית ממטעמי השלטון הציוני האשכנזי של מדינת ישראל? אז אולי הם לא מושחתים כמו דנקנר ושות', אבל לנסות לחשוב שאפשר לחשוב את כולנו באופן מאוחד מול הטייקונים, זה באמת עיוורון מרשים.
    מאמרים כאלה הם הבסיס לעוינות לאקדמיה. שאגב, אני לא בטוחה שאני יודעת על מה מדובר, אבל מוכנה להניח שפשוט לא נתקלתי בה אלא מהצד הימני של המפה שלא אוהב עבודות פוסט ציוניות. אבל ראה איזה פלא, האקדמיה עצמה לא אוהבת עבודות שמבקרות אותה, או שמבקרות את הפער בין אשכנזים למזרחים במדינת ישראל.
    היא גם טורחת להמשיך ולסרב לקיום מחקרים על המספרים שבתוכה כבר שנים רבות, ונצמדת רק לפערים המגדריים.
    צודק אשר עידן, לא ברור כיצד פורסם מאמר זה, וזאת עם כל הכבוד לחופש הביטוי וריבוי הקולות, שמשרת תמיד רק את אלה שכבר יש להם חופש.

    1. אשר עידן

      נכון רויטל. גם מבחינת התכנים וגם מבחינת האנשים, כל האוניברסיטאות נשלטות בידי המיעוט האשכנזי בישראל, תוך הדרת הרוב המזרח תיכוני.

  6. שי

    הקושי שלי עם המאמר הזה הוא הפסקנות המוחלטת של המחבר, בניגוד גמור לעקרונות הפוסטמודרניסטיים המטיפים דווקא להכלה של דעות שונות. הנה למשל המשפט הבא: "להנחלת ידע וערכים יש אספקט דכאני שקיים באופן ברור בכל מערכת המחנכת לערכים כלשהם, בלי תלות באופיים של הערכים ובלי תלות בשאלה אם ערכים אלו ראויים ואם מוצדק לחנך להפנמתם." דווקא מזווית פוסטמודרניסטית נכון היה לטעון שלהנחלת ידע באקדמיה תיתכן, לפחות לפעמים השפעה משחררת. בתנאי כמובן שהדיון האקדמי הוא פתוח וחופשי. או קחו את המשפט הבא: "(ש)כל מערכת חינוך והשכלה מעוררת עוינות, ואין דרך להימנע מכך." מה לעשות שעשרות השנים שלי באקדמיה לא עוררו בי שום עוינות. ההשפעה שלהם הייתה הפוכה. נעשיתי יותר פתוח לאוכלוסיות שונות ודעות שונות. נדמה לי שתהליך דומה עובר גם על תלמידי. ההאשמה הגורפת של האקדמיה אינה מוצדקת גם בשל אופי הלימודים באקדמיה המתבטאת בעובדה שהתלמידים רשאים לבחור את תחום הלימודים והמרצים.

    משהו לא טוב קורה לפוסטמודרניזם.

    1. עודד גולדרייך

      אבל בהמשך מדובר במפורש על האספקט והפוטנציאל המשחרר. אלא שהטענה שלי כאן היא שלמרות היתרונות הגדולים של השכלה (שהם מכריעים בעיני), הרי שיש להם מחיר, וראוי להכיר בעובדה זו. לפחות בעניין הז, נראה לי שאני פחות פסקני ממך… :-)

      כמו כן, לא טענתי שכל מי ש"נתקל" במערכת חינוך ו/או השכלה מפתח עוינות כלפיה, אלא שיש פוטנציאל אובייקטיבי לכך. אני כמובן מקווה שהוא לא ממומש ברוב המקרים, אלא שלצערי הוא כן ממומש בהרבה מקרים.

      ולסיום: אינני פוסט-מודרניסט…

    2. אשר עידן

      התלמידים בישראל לא יכולים לבחור מרצים. הם לא יכולים לבחור בין מרצה אשכנזי למזרחי. אלא בין אשכנזי לאשכנזי. שי לאיזה פוסטמודרניזם אתה מתכוון? של פוקו? של דרידה? (יעקב דרעי), של סעיד? לך למד פוסטמודרניזם במקור ולא לפי פרשנים מישראליסטאן

  7. צ'יקי

    מסופקני אם יש גוף יותר הגמוני בחברה הישראלית החילונית מאשר האקדמיה, גם ברמת האידיאולוגיה וגם ברמת הייצוג (נשים, ערבים, מזרחים וכו'). למעשה אני מוכן להמר שיש בישראל יותר נשים מליונריות מאשר פרופסוריות בכירות, הן כאחוז והן כמספר מוחלט, ושהשיעור של הערבים בכנסת גדול משמעותית משיעורם בדרגות העל של ההשכלה הגבוהה. אחת הסיבות שקולות פופוליסטים שונים נוטים להכנס באקדמיה היא בדיוק בגלל הסגירות החברתית הברנז'אית הבלתי נסבלת שלהן, שמתאימה אולי למודל האוניברסיטאי של אירופה במאה ה-19 אבל בשום פנים ואופן לא לחברה דמוקרטית ופתוחה. באופן כללי ברוב העולם האוניברסיטאות הן משרתות של הסדר הקיים (מה לעשות, מחקר עולה כסף, וכסף יש בעיקר לבעלי הון ולממשלה), אבל בישראל זה הגיע לרמה מגוחכת ממש.

    1. עודד גולדרייך

      יש הרבה באקדמיה שמשרתים את הסדר הקיים, חלקם מתוך הסכמה לו וחלקם מתוך עיוורון, אבל יש גם רבים שלא עושים זאת. לא עשיתי מחקר על השאלה מי מהם רבים יותר, אבל ברור לי מהיכרותי את המערכת שיש הרבה בכל צד.

      האקדמיה היא חלק מן החברה והבעיות של החברה משתקפות באקדמיה, בפרט כאשר היא לא דבקה מספיק בחזון של עצמה בעיקר משום שהיא כורעת תחת לחצים חיצוניים רבי עוצמה מן הסוג שהוזכר בכמה מן התגובות. בפרט, אני לא חושב שהאקדמיה סגורה ומדירה יותר ממוסדות חברתיים אחרים, אלא שהעובדה שהיא לא סגורה ומדירה פחות היא ביקורת מאוד מוצדקת לנוכח היומרות האוניברסליות שלה. התשובה שלי לביקורת הזו היא שהכשל הזה הוא סימפטום (חמור) של בעיה כללית יותר שהיא כשלון האקדמיה לדבוק בחזון שלה ולהתנגד ללחצים החיצוניים. (כך כתבתי גם במאמר…) אלא שהפתרון אינו להחליש את האקדמיה על ידי התקפות עליה אלא דווקא לחזקה. ההתקפות "משחקות לידי" הכוחות שהם מקור כל החוליים שעליהם כולנו מסכימים.

      1. צ'יקי

        אישית אני חושב שכל עוד המדינה משלמת את החשבון, האקדמיה לא יכולה, גם פרקטית וגם נורמטיבית, להיות לגמרי עצמאית ובלתי תלויה. האקדמאים הישראלים השמאלנים רוצים גם סבסוד כמו באירופה וגם עצמאות כמו באמריקה, וזה לא עובד ככה.
        בכל אופן על הסוציולוגיה של האוניברסיטאות נכתב לא מעט. קשה לומר שלא מדובר במוסד של האליטה, גם מבחינת הנטו החודשי של הנפשות הפועלות וגם מבחינת השקפותיהן, מעגלי החיברות שלהן והפוזיציה התרבותית שלהן. מישהו ממכון וייצמן יכול לבוא ולנסות להוכיח שזה "פלורליסטי" או "מתקדם" או מועיל לחברה, אבל זה לא באמת משנה, זאת עדיין אליטה. בקשר לשאלה האם מדובר ב"לחצים חיצוניים" או בדינמיקה פנימית, זאת שאלה מעניינת אבל בעקרון לא ממש אפשרית לבדיקה אובייקטיבית מדובר בשאלה של השקפת עולם. הנקודה החשובה באמת היא שבסדר הדברים הנוכחי, האקדמיה היא אחד המוסדות הסגורים ביותר בחברה הישראלית החילונית (למרות החיכוך המתמיד שלה עם רוב הציבור בדרכים כאלה ואחרות), דבר שמשחק לידי הן ה"מעמדות השליטים" והן לידי הפרופסורה הבכירה. כל זאת, להזכירך, במימון ממשלתי משמעותי. אם אנשים כועסים על זה, קשה מאוד להאשים אותם.
        אגב, אם יבקשו ממני לשלוף מהמותן איזה אנשים וגופים שייכים פרסונלית למעמדות השליטים בישראל, המילים "מחשבים" ו"מכון וייצמן" יופיעו ברשימה הפותחת. אולי לא בטופ 10 אבל בהחלט בטופ 50.

      2. ליכודניק

        א. לאדם מבחוץ קשה לדעת בד"כ האם הוא "מחזק את האקדמיה" או דווקא מחליש אותה, בכך שהוא מעכב שינוי נדרש. זה תפקידם של הסטודנטים, חברי הסגל וראשי המערכת. נניח, האם דרישה להעלאת מספר הנשים בסגל הבכיר הוא "החלשה" או "חיזוק"? מה לגבי ביקורת על אי הענקת תואר ד"ר לשם כבוד לפרופ' אומן? האם זו קריאה לפוליטיזציה או דווקא לדה-פוליטיזציה? האם הפקולטה לממשל בב"ג היא מצוינת ואקטיביסטית או חלשה ומוטית אידיאולוגית? אתה מצפה מהקורא להתיישר לימין

        ב. רצוי שתציין מיהם אותם בעלי "עוינות ציבורית" לאקדמיה. לפי החלק הראשון "האופי הדכאני של כל מערכת השכלה/חינוך", נראה שאתה מכוון לעוינות מקרב סטודנטים ובורים; קשה לי לחשוב על דוגמא לתופעה כזו בציבוריות הישראלית (אולי רק ההערות של לפיד שתוכניתו "אינה טובה לכלכלנים"). עסקן חרדי שנלחם על קמפוס חרדי מופרד ללא תכנים "בעייתיים" אינו עושה זאת כי הוא נוטר לאקדמיה שניסתה לחנך אותו (אחרת היה נוטר לממסד הרבני, הדכאני פי כמה), וטייקון שתורם למרכז מחקר שיעשה "גרין-ווש" לחברה מזהמת שלו לא מונע מטינה על הישגים נמוכים בתאר הראשון.

        בקיצור, נראה שאתה סבור שההתנגדות היא למהות האקדמיה; לי נראה שההתנגדות היא דווקא לצורה המסוימת בה חלק מהאקדמיה הישראלית פועל. נאמר, האם מישהו צימצם את תקציבי המחקר של הפרופ' שכטמן ויונת? מישהו מזלזל בפומבי בהרשקו וצ'חנובר?

      3. בני

        לא רק שאתה ממחזר עמדות בעייתיות (המיחזור הוא המקור לביקורת כלפיך, עוד לא הבנת?), אתה מציע שהביקורת כלפיך מחזקת בעיות, ועוד כותב ש"כולנו" מסכימים על המקור של הבעיות.

        אבל מסבירים לך שלא מסכימים אתך על זה. אז לא רק שאתה לא מבין, במקום לשאול וללמוד ולהשתפר אתה מתעקש. חבל על זה גולדריין, אפשר גם אחרת.

    2. אשר עידן

      צ'יקו אתה צודק. כל ההיסטוריה הישראלית היא מדומיינת, ואינה אלא פיקצייה של היסטוריוני החצר של ההון. כל מיני מהגרי עבודה כמו ברנר, וברל כצנלסון, ויערי, זוכים לבזבוז זמן של מענקי מחקר לכל מיני היסטוריוני חצר כמו אנטה שפירא ומשובטיה

      1. נטליה קוצקי

        ברנר הוא סופר אדיר, מגדולי הכותבים בעברית בכל הזמנים.

  8. תוהה

    לא בטוח אם "העוקץ" או "הארץ"…

  9. עודד גולדרייך

    ב"הארץ" עוינים את האקדמיה לא פחות מאשר חלק מן המגיבים כאן. הטענה הזאת, בהנחה שהיא נכונה, אומרת דרשני.

    1. עודד גולדרייך

      אבהרה: אם אני צודק בטענתי על העוינות של "הארץ" ו/או "דה מרקר" לאקדמיה, הרי שזה מעמיד סימן שאלה נוסף על הזיהוי של האקדמיה עם מה שנחווה כ"קהל שבע ומתנכר לחברה שקורא את הארץ". (העוינות של "הארץ" לאקדמיה שורשה במקור השלישי שדנתי בו: עוינות לכל מוסד ציבורי ולכל מימון ציבורי, שמשמעותו העלאת מיסים על ההון וחיזוק מעמד העובדים.)

  10. חיים

    עודד, כמתמטיקאי אתה ודאי יודע שלפני שניגשים לכתוב מאמרים ארוכים בהם מוכיחים תכונות מעניינות של אובייקט מסויים, כדאי להוכיח קודם כל שהאובייקט הזה אכן קיים.
    במאמר שלך אתה מתאמץ לנתח את מקורות העוינות לאקדמיה, אבל נשאלת השאלה הבסיסית: האם אכן קיימת עוינות משמעותית לאקדמיה בארץ? האם אתה מסוגל להוכיח זאת בצורה משכנעת, או לפחות לספק כמה דוגמאות מייצגות לאותה עוינות שאתה מדבר עליה?
    כאיש אקדמיה שנמצא בקשר קרוב לעולם שמפחיד אקדמאים אחוס"לים עד מוות (מזרחים, דתיים, אפילו ש"סניקים רחמנא ליצלן), לא נתקלתי בעוינות הזאת. אולי במקום לנתח את העוינות לאקדמיה, הגיע הזמן לנתח את המקור לתחושת הרדיפה של האליטה בארץ.

  11. יואב

    האקדמיה היא לבנה ואשכנזית. וככזו אשכנזים מקדמים אשכנזים
    חוגים שלמים ללא מזרחי אחדדדדדדדדדדדדד
    ועוד דבר- האקדמיה האשכנזית כמו תמי ד תעדיף קולגה ערבי על מזרחי
    "קולגה ערבי" זה הון תרבותי….

  12. עודד גולדרייך

    נראה לי שכמה מן המגיבים מניחים כל מיני הנחות ביחס אלי ולמטרותי במקום להתייחס לטקסט עצמו.

    למשל, העוינות שבחלק הראשון של המאמר אינה מיוחסת לבורים אלא לתגובה טבעית של כל אדם על תהליך שיש בו אספקט דכאני. ההגנה המוצעת היא שיתרונות התהליך עולים על נזקיו, ולפיכך נטען שהעיונות אינה מוצדקת בחשבון אחרון למרות שמקורה מובן. כל זה כתוב במאמר.

    באופן דומה דובר על ההתנגדות המוצדקת לתהליך המשחזר סדר חברתי דכאני. אלא שגם כאן נאמר שבחשבון אחרון התרעומת צריכה להיות מופנת לשולטים ולמרוויחים מן הסדר הקיים לא לאקדמיה כמוסד ולא לכל חברי האקדמיה ללא אבחנה…

    ואשר למטרה שלי, ניתן לקרוא אותה בין השורות. אינני מנסה להגדיל את המימון הציבורי למכון וייצמן ולא לתחום מדעי המחשב, אלא למוסדות ומחלקות ותחומים אשר סובלים מתת-מימון ומגיבים לכך ע"י "סיפוק" הוראה אקדמית לא ראויה (בפרט, התרכזות בהכשרה מקצועית של "כוח אדם" לשימוש הכלכלה במקום התרכזות בהעשרת הסטודנטים בידע מתקדם ובחויה אינטלקטואלית עמוקה). הדברים האלו חוזרים במאמר מספר פעמים והתכוונתי להרחיב עליהם את הדיבור בחלק השני.

    בפרט, עניין שחורה לי במיוחד הוא הרעיון שאפשר לבצע הוראה ראויה לשמה ע"י מורים מן החוץ אשר מתרוצצים בין חלקי משרה שאינן מובטחות תמורת שכר ירוד. כדי למנוע כל סיכון שלא אובן כהלכה גם כאן, אבקש להדגיש שהאשמה אינה במורים-מן-החוץ (שאין סיבה להניח שרמתם נופלת מרמתם של חברי הסגל התקניים), אלא בהחלטה פוליטית (הנתמכת על ידי המחשבה האחידה ההגמונית) ליצור מצב כזה שבו בהרבה מוסדות ובהרבה תחומים עיקר ההוראה מתבצעת על ידי מורים מן החוץ. ודוק: מדובר בתופעה שלא קיימת במכון וייצמן (שזה "לא חוכמה" אולי מסיבות שונות), אלא קיימת בעיקר במכללות ובמידה פחותה אבל משמעותית גם באוניברסיטאות. התופעה הזאת היא פרי של החלטות פוליטיות מפורשות (ע"ע "רפורמת המכללות" של שנות ה90). ושוב הבהרה: אינני נגד המכללות אלא נגד מימון לא הולם של המכללות.

  13. עודד גולדרייך

    ראשית, לשאלות על קיום העוינות: אפשר לראות אותה בבירור בכמה מן התגובות. אני חושב שמדובר בעוינות מושרשת שמקורה בסיבות שציינתי, ובמקרה של התגובות נראה שבעיקר בסיבה השניה ("התפקיד החברתי") ובנגזרותיה שדנתי בהם.

    אבל לא שכנעתי כנראה הרבה מן הקוראים אם משום שהם לא היו פתוחים לשמוע או משום שקשה לשנות השקפות של בני אדם. אבל אינני נבהל. אינני נאיבי עד כדי שאחשוב שמאמר אחד (אפילו כתוב באופן משולם — מה שאינני מסוגל אפילו לחלום להתקרב אליו) יכול ליצור מהפכה. אבל אני מקווה שהמאמר ותשובותי לתגובות אולי בכל זאת ישנו משהו אצל מישהו. אם כך, הרי שבאתי על שכרי.

    1. חיים

      אמנם הייתי שמח אם היית טורח לבסס את הטענה בדבר קיומה של אותה עוינות על קצת יותר מאשר כמה תגובות באתר הזה, אבל אניח לזה כרגע.
      אם כן, אולי כדאי לדון בשאלה בסיסית יותר: כיצד מוגדרת עוינות לאקדמיה?
      בהסתמך על התגובות שקראתי בעמוד הזה, אני נוטה להאמין שלאף אחד מהמגיבות והמגיבים אין בעיה עם משפט ה-PCP או עם כתבי אפלטון. העוינות שלהם מכוונת לדברים שכתבת, ואליך, כאדם שמייצג בעיני חלק מהמגיבים את העיוורון של האליטה האקדמית להיותה חלק ממנגנון הדיכוי וההדרה שמופנה כלפי מזרחים, ערבים ונשים (וכן, אנו כאנשי אקדמיה מהווים חלק בלתי נפרד מהבעיה, ואם לא נכיר בכך, נאבד את ההצדקה המוסרית לראות בעצמנו כח שראוי להוביל את המדינה). לא מדובר כאן בעוינות לאקדמיה, מדובר בעוינות ל*אקדמאים*. לא מהיותם אנשים משכילים, גם לא מהיותם אנשים משכילים שמרוויחים סכומים מכובדים, אלא בגלל תפקודם בתוך המערך הפוליטי-אתני-מעמדי בארץ.
      בשורה התחתונה, לפני שאנו מרחיקים לכת בניתוח העוינות לאקדמיה (שעדיין לא ברור לי עד כמה טענת הקיום שלה נתמכת ע"י עובדות), ראוי שתבהיר במה מתבטאת אותה עוינות. עד כה, ה"עוינות" בה נתקלת בעמוד הזה היא ברובה ביקורת פוליטית לגיטימית.

      1. עודד גולדרייך

        את העוינות אתה יכול לראות בהמון מקומות ודיונים, לא רק בתגותות כאן שאכן מחוברות ברובן לפוליטיקה מתקדמת — ז"א הן יוצאות ממה שגם אתה וגם אני (במאמר!) מדברים עליו והוא ההתנגדות לסדר החברתי הקיים שמערכת בחינוך (ובפרט האקדמיה) שותפה לשיעתוקה. אני מבין ומכבד את הביקורת הזו (וגם את העוינות שהיא מייצרת) אבל טוען שהיא מופנית לכתובת הלא נכונה.

        לא ברור לי מה במאמר ו/או בדברי גורם לך לחשוב שאני עיוור למנגנוני הדיכוי וההדרה ו/או משתף פעולה איתם (מבחינה אובייקטיבית (אפילו אם אינני מתכוון לכך)).

        לא טענתי שהביקורת כלפי (וגם העוינות) אינה לגיטימית, אלא טענתי שהיא שגויה, ובנוסף ציינתי שהיא מעציבה אותי. הסיבה לעצב היא שאני רואה בקוראים באתר זה שותפים טבעיים לשינוי חברתי שאני מדבר עליו. שינוי שאחד מביטוייו הוא סירוב לראות במערכת החינוך וההשכלה (ובפרט באקדמיה) מערכת להכשרת "כוח אדם" לכלכלה. (פירוט נוסף נמצא במאמר ובתגובות קודמות שלי — אז לא אחזור על כך שוב).

        1. חיים

          אתה שואל מה בדבריך גרם לי להאמין שאתה חלק ממנגנון הדיכוי. ובכן, התשובה מופיעה במשפט שקדם לאותה שאלה: ״אני מבין ומכבד את הביקורת הזו… אבל טוען שהיא מופנית לכתובת הלא נכונה״. אציע לך ניסוי מחשבתי. נניח שנמקד את המאבק שלנו בכתובת הנכונה לשיטתך (הממשלה? הימין? יצחק תשובה?), ונניח שנצליח להביס את כוחות האופל. המונופולים יפורקו, הימין יצטמק לאפסילון מנדטים, והכספים יזרמו בשפע לאקדמיה. ומה אז? האם פתאום ישתנה ההרכב האתני של אנשי הסגל? האם זה מה שיוביל לכך שנראה פרופסוריות ערביות באוניברסיטה העברית? אכן, האקדמיה כבר ראתה ימים טובים יותר (מבחינה תקציבית ואולי גם מבחינת דעת הקהל, אני לא יודע), אך באותם ימים טובים מצב המזרחים והערבים באקדמיה היה אף יותר גרוע מהמצב כיום. הטיעון הזה מוכיח שהכתובת אליה צריך (לדבריך) לנתב את המאבק היא לכל היותר כתובת חלקית, הוא מראה שאנחנו כאנשי אקדמיה מהווים חלק מהבעיה, וכל עוד לא נכיר בכך, מדובר בכשל מוסרי שזועק לשמים. אני דווקא סבור שניתן, באופן תיאורטי, למצוא שותפים למאבק שלך בתוך הקהל שמזוהה עם האתר הזה, אך עליך להפנים שזה ידרוש הקרבה מצד האקדמיה. זה ידרוש שינוי רדיקלי שיהפוך את האקדמיה למוקד של מוביליות חברתית, שמערער את הסדר הקיים במקום לנסות לשמר אותו. זה אומר שתתחיל לשמוע מתמטיקאים מדסקסים הוכחות בערבית, או מרצים שאומרים ״בעזרת השם״ ומדברים עם ח׳ ו-ע׳. והנקודה החשובה ביותר: זה אומר שהרבה אחוס״לים יצטרכו לחפש את מקומם מחוץ לאקדמיה. האם אתה מוכן לזה? האם האקדמיה מוכנה לזה? אם כן, אז יש על מה לדבר.

          1. עודד גולדרייך

            ההרכב לא ישתנה פתאום הוא ישתנה בהדרגה, והתהליך קורה גם כעת. כמובן שאם יווצרו הרבה משרות חדשות, שיחליפו את הניצול של "מורים-מן-החוץ" זה יאפשר לשכור יותר אנשים ולהפעיל את המדיניות הנכונה בשכירה זו — כולל תשומת לב למניעת אפליה וכן מידה מסוימת של העדפה מתקנת. גם נחוץ שינוי יסודי בשלבים המוקדמים של מערכת החינוך וההשכלה, משום שהרבה מן הססלה מקורה שם — ראה תגובתי לאביבי.

            אם אתה מבקש לפטר אחוסלים שכבר נמצאים באקדמיה על מנת לפנות מקום לאחרים אז אני אישת מנגד, לא משום שהם אחוסלים אלא מפני שהם עובדים (עם זכויות).

            אין לי שום בעיה למוע דיבורים בערבית, למרות שלבושתי אינני יודע ערבית (ואני מאוד לא מוכשר לשפות וכבר לא צעיר — אז אני בספק אם המצב ישתנה), ואין לי שום בעיה לשמוע ח' וע' או להבין את הנאמר. הדברים הללו תקפים לכל האקדמאים שאני מכיר, ואלו כוללים את כל חברי הפקולטה שלי (במכון וייצמן), את רוב החוקרים בארץ בתחום שלי (מדעי המחשב), והרבה אקדמאים מתחומים ומווסדות אחרים שיצא לי להכיר. זה כמובן מדגם מאוד לא אקראי, אבל גם לא קטן במיוחד…

            לגבי נושאים אחרים נראה לי שהתייחסתי בתגובות קודמות.

            עודד

  14. אשר עידן

    עם קמפוסים בנתיבות, רהט, ג'רבה, ותחריר. ערס פואטיקה היא בסך הכל החוג לספרות של ערס ברסיטה

  15. דן וקסלר

    כמי שמכיר את המאבק למען ההשכלה הגבוהה ואת הפורום נשאלת השאלה לשם מה נכתב המאמר?

    ברור שהיום מצב ההשכלה הגבוהה בארץ גרוע, ברור שישנם תהליכי הפרטה חמורים שפוגעים בכולם גם באשכנזים שבעים אבל קודם כל בערבים ומזרחים.
    גם ברור (גם למזרחים שאיתם אתה 'רוצה לפתוח את השיח') שהיום יותר קשה להשיג תקנים, יותר קשה למרצים באמת ללמד ולא "לייצר" עובדים לעסקים.
    עד כאן הכל ברור וכנגד כל אלו נאבק הפורום למען ההשכלה הגבוהה ובצדק.

    השאלה היא למה נכתב מאמר על העוינות לאקדמיה (ששוב ספק אם קיימת) דווקא של העם?
    "לפתוח שיח" – כפי שמופיעה באחת התשובות אינה הסיבה.
    הסיבה היא לעניות דעתי היא לחפש סולידאריות עם מאבק חשוב, נגד ההפרטה בהשכלה הגבוהה שפוגעת גם בעובדים (סגל בכיר וזוטר) גם בסטודנטים (קודם כל מזרחים וערבים ואתיופים וכו') וגם בציבור.

    אבל לא כך משיגים סולידאריות, בטח לא כשאתה "אשכנזי עם תקן" או במילים אחרות ממעמד גבוה בעל פריבילגיות (וגם אני, בלי החלק של התקן).

    סולידאריות משיגים בסולידאריות.

    איפה היית כפיטרו את המנקות במכון ויצמן? איפה עומד הסגל הבכיר של אב"ג או באוניברסיטת תל אביב כשהמנקות נמצאות במשא ומתן עם הנהלת המוסד או מנסות להתאגד? איפה היו המרצים כשהסטודנטים יצאו כנגד החרדים? או כשתקפו סטודנטים פלשתינים שהפגינו ביום הנכבה?
    ובעיקר איפה היו המרצים שישבו בועדה לקבל עוד חבר למחלקה, ושוב שמו את המזרחי או הערבי בצד והנציחו את הפערים בתוך האקדמיה? (ברור שמסיבות "אובייקטיביות ענייניות" – התיק פחות "טוב", כי מה לעשות האקדמיה מקשה הרבה יותר על מזרחים וערבים, בורדייה יסביר את זה טוב אם אתה שואל למה?)
    המרצים ישבו במשרדים שלהם ודאגו לתחת שלהם. כן! שם רובם היו!
    אולי לא אתה, ולפחות חלק מהאנשים שאני יודע שנמצאים בפורום להגנה על ההשכלה הגבוהה, אבל רוב רובה של האקדמיה ישבה על התחת ולי&&ה לאותם אלו שמפרטים אותה.

    אם אתה רוצה לדבר על המאבק של ההשכלה הגבוה, דבר, זה מאבק חשוב באמת – כי כן קודם כל מי שנדפק זה המעמדות שאתה ואני לא נמנים איתם. אבל אל תנסה להצדיק את המאבק או לחפש סולידאריות בלי לומר בקול ברור האקדמיה (ברובה המוחלט) היום היא לא רק כלי בידי ההון, היא מנגנון משומן שאוהב את מקומו ושרוצה לשמור על החלק היפה (למרות שהוא מצטמצם) שיש לו מהעוגה.

    ועוד דבר קטן, כאן בהעוקץ לפני כמה ימים פורסם מאמר של אורלי בנימין על האתיקה של המחקר שבקצרה אומר שמחקר גם צריך לשרת את האוכלוסייה המדוכאת עליו הוא נעשה (במקרה שהיא הציגה נשים) – את זה לצערנו כמעט אף אחד באקדמיה לא עושה.

    וזה בלי להתייחס לכל מיני דברים שטותיים שנכתבו במאמר כמו שהאקדמיה היא "מבצר של הומאניזם" – איפה? במחלקה ללימודי טרור?

    1. אשר עידן

      ה91 אחוז פרופסורים, זו הפגיעה המזרחים ובערבים, גם אם הם יהיו 100 אחוז מהסטודנטים

  16. עודד גולדרייך

    לדן.

    המאמר הזה נכתב משום שנראה היה לי שיש עוינות שעומדת למכשול בפני האפשרות של שיח ושותפות, וכל זה כהקדמה לחלק שני שינסה לדון בעניין עצמו (שאתה אומר שהוא ברור לכל ואני חולק עליך). המאמר ניסה להתחקות אחר כמה סיבות לעוינות הזו. הוא לא יחס את העוינות ל"עם", וכפי שציינתי אני נתקל בעוינות לא פחותה מעל דפי "הארץ".

    באשר לקיום העוינות אפשר לעשות, לדוגמא, ניתוח טקסטואלי של התגובות שהופיעו באתר (שאגב אינו כלל אתר "עממי" אלא אתר של אנשים משכילים ומחויבים חברתית). אם אתה מעדיף לדבר על ביקורת גורפת ושלילה מוחלטת במקום על עוינות, זה בסדר לצורך הדיון בו אטען שהביקורת הגורפת הזו אינה מוצדקת.
    היא אינה מוצדקת משום שיש באקדמיה עדיין חלקים לא קטנים בהם יש מחויבות לחזון שלה, ולא הכל נהרס (ע"י הלך הרוח העסקי) ולא הכל אבוד וחסר תקומה.

    אתה שואל איפה הייתם כאשר קרה נעשה עוול זה או אחר, ואותה שאלה אפשר להנות גם לשאר הציבור הישראלי. האקדמיה משקפת את כל תחלואי החברה והיכולת שלה להתעלות קיימת אבל אינה בלתי מוגבלת, בפרט כאשר היא נמצאת תחת לחצים עצומים שגורמים לה להתרחק ממחויבות לחזון של עצמה.

    מה שאתה רוצה שאומר בקול ברור (בניסוח שלי הפער האיום בין החזון של האקדמיה לבין המציאות באקדמיה היום, ובפרט בעניין המרכזי של תפיסת ההשכלה כהכשרה מקצועית של "כוח אדם") נאמר באופן ברור במאמר בכמה מקומות. אולי לא ברור מספיק ואולי לא במקומות הנכונים, אבל זאת בהחלט דעתי. המאבק על סגירת הפער הזה צריך להעשות הן בחברה הכללית בשותפות עם כוחות מתקדמים אחרים (ובפרט קוראי ה"עוקץ") והן בתוך האקדמיה (ויש גם מה לעשות בפנים).

    את המאמר של אורלי לא קראתי עדיין אבל מן התאור שלך לא ברור לי אם הדברים רלוונטים לכל תחומי הדעת (למשל לזה שלי). אתה אומר שאת מה שהיא תובעת אף אחד כמעט לא עושה, אבל בוא נשאל את דעתה. לדעתי יש הרבה שעושים ויש הרבה שלא עושים. מה הבסיס להכללה?

    באופן דומה אתה כותב על מחלקה ללימודי טרור. האם זו המחלקה היחידה באקדמיה? האם קיומה מוכיח שלמחויבות להומניזם אין שום אחיזה באקדמיה? הרי אתה מכיר רבים שיש להם המחויבות הזו, וכן יש גם הרבה שאין להם. מה הבסיס לתחושה שלך שהראשונים בטלים בשישים?

    באותו אופן אתה כותב על ההדרה בתהליכי שכירה, ואני בטוח שהיא קיימת במקומות מסוימים. אבל אתה מציג את הדבר כאילו שהיא קיימת בכל מקום (או כמעט בכל מקום) ואילו ההיכרות שלי עם הדברים היא אחרת לגמרי ואני מדבר על מחלקות "נורמליות" (ולא על קבוצת הפעילים ב"פורום"). וגם צריך לזכור שוועדות לא מייצרות מועמדים אלא רק דנות במועמדים שמוגשים להם. זאת אומרת שהניתוח של פעילות הוועדות, במידה והוא סטטסיטי (ולא איכותני כמו ההתרשמות שלי), צריך להתייחס לפילוג של המתקבלים ביחס לפילוג של הפונים.

    זה כמובן מעלה את השאלה על השוני בין פילוג הפונים לבין הפילוג באוכלוסיה, אבל זה אומר שההדרה והדיכוי מתרחשים בשלב מוקדם יותר. זה כמובן לא אומר שצריך להרים ידיים: אפשר להשתמש בכל מיני מנגנוני תיקון (והדברים נעשים במקומות מסוימים), אבל היכולת לשנות כאן (ללא שינוי חברתי עמוק) היא מוגבלת.

    לסיום, אני מודע לחלוטין לכך שנהנתי בעבר ואני נהנה בהווה מכל מיני פריבילגיות. האם זה אומר שאני לא יכול להכנס לדיון על רמה של שיווין עם כל האחרים? האם זה אומר שהטיעונים שלי צריכים להשתנות? נראה לי שהמעמד הפריווילגי שלי רלוונטי רק אם אני תובע פריבילגיות לעצמי או תובע לשלול אותן מאחרים, אבל הדברים שאני תובע מכוונים בדיוק להעצמה של המוחלשים: התביעה היא להשכלה רחבה ומעשירה נגישה לכל וכנגד הסללה להכשרה מקצועית.

  17. ג. אביבי

    ראשית, כבר הוזכר כאן: מדובר במעוז אשכנזי השומר ככל יכולתו על טוהר האשכנזיות ועל עליונותה, לפחות בקרב סגל המרצים והחוקרים. הרכב של 90% בכירים אשכנזים, 9% מזרחים וכ 1% פלסטינים, לאחר 100 שנות אקדמיה ולאחר כ60 שנה בהן האשכנזים אינם רוב כאן, לא יכול להישמר אלא ע"י מנגנון של סלקציות אתניות וגזעניות להחריד.
    בגין הסלקציה הגזענית הזאת – מוסווית ככל שתהיה – רבים מקרב טובי המוחות של המזרחים נאלצים לנדוד לחו"ל. זאת, כאשר הסגל הכל-אשכנזי הנוכחי מכיל הרבה מאוד מרצים וחוקרים ברמות נמוכות בהרבה משל המזרחים שנאלצו לנדוד מכאן. בכך האקדמיה הציונית – למעשה האשכנזית המובהקת – מסייעת בנחשול ציבור המזרחים במדינה הציונית. היא מסייעת ככל יכולתה להנמיך השכלתית וסוציו-אקונומית את ציבור המזרחים.
    האקדמיה הישראלית בתחום מדעי החברה קידשה ומקדשת את האסכולה של אייזנשטט et פרנקנשיין, ובמקביל מחרימה ככל יכולתה (להוציא מכללה קטנה אחת) את ד"ר שלמה סבירסקי ומחקריו. אלה הראשונים עצבו את התפישה הכל-ישראלית על פיה המזרחים הם יצורים עצלים ומנווני אינטלקט ומכאן נחשלותם ה"טבעית" לשיטתם. לעומתם, סבירסקי הפריך במחקריו האיכותיים את הטענות הגזעניות הללו אחת לאחת ומצא שהמזרחים בישראל הם "לא נחשלים אלא מנוחשלים". על גב הניחשול הזה משגשגים רוב האשכנזים בישראל.
    הכותב טען כאן שהאקדמיה הישראלית לא מחוברת להון. על פניו זאת אמירה בעייתית הטעונה ברור ומחקר. אולם מה שברור הוא שהסלקציות נגד המזרחים והסיוע האידיאולוגי בנחשול המזרחים סיפק לבעלי ההון כוח עבודה זול ומאוד לא מתוגמל כלכלית וחסר ביטחון קיומי. כוח העבודה הזה מורכב ברובו העצום ממזרחים, פלסטינים ומהגרי עבודה כהי עור. לכן הסימביוזה של האקדמיה הציונית עם ההון היא מובהקת.
    כאשר פרופ' עודד גולדרייך וחבריו באקדמיה יודיעו לנו על כוונתם להכיל תוכנית העדפה מתקנת באוניברסיטאות, עד שוויון מוחלט למזרחים ולפלסטינים, אפשר יהיה לפתוח את הדיון הזה מחדש.

    1. עודד גולדרייך

      הדברים שאומר אביבי הם נכונים במידה רבה אבל לדעתי לא לחלוטין. העובדות המספריות כמובן נכונותץ גם נכון שהחוקרים המזרחים הראדיקלים שהינם בהחלט מעולים לא נקלטו באקדמיה, ושגישה סוציולוגית מסוימת היא דומיננטית (או היתה כך). אבל אני חולק על המסקנות.

      ראשית, מנזנון הסלקציה ו/או הסללה לא מופעל בעיקרו באקדמיה אלא מופעל ברוב רובו לפני שבכלל מגיעם אליה. זה כמובן לא פוסל את התביעה במנגנון תיקון (העדפה מתקנת) שיופעל בידי האקדמיה, אבל זה כן אומר שהאשמה המרכזית היא במקום אחר ואילו את האקדמיה ניתן להאשים רק במחדל מסייע או רשלנות מסייעת. (ז"א יש אשמה ראשית ויש אשמה מסייעת, ויש הבדל משמעותי בין המושגים.)

      לגבי מנגנוני העדפה מתקנת יש להם מגבלות מבניות אשר לא מאפשרות להתמש בהם ככלי מרכזי לתיקון חברתי. ראשית, משום שיש לטפל בשורש הבעיה ולא בסימפטום שלה. שנית, משום שהפעלה אמיתית של העדפה מתקנת (לגבי קבלת סטודנטים) דורשת משאבים משמעותיים. לא מספיק לקבל מועמדים שסבלו מדיכוי והזנחה מבנית, אלא צריך ללוות אותם באופן שותף על מנת להבטיח שההזנחה הנ"ל לא תשוכפל בנחיתות במסגרת החדשה, כאשר הנחיתות נובעת מן ההזנחה הקודמת. אני לא טוען שהדבר לא ניתן לביצוע אלא טוען שביצועו לא מתמצה בהחלטה לבצע העדפה מתקנת בשלב הקבלה בלבד, אלא שנחוצה העדפה מתקנת בדמות לווי אקדמי צמוד למשך חלק משמעותי מתקופת הלימודים.

      שנית, אי הקליטה של אותם חוקרים מזרחים מעולים שהזכרת אינה בלתי קשורה לתכנים הראדיקלים (או ה"סוטים מן המקובל") של המחקרים שלהם. יוכיח המקרה של סבירסקי, שאינו מזרחי…, שהזכרת. לא ברור לי איזה מן הגורמים השפיע כאן יותר: הראדיקליות (או ה"סטיה מן הנורמה") בתכנים ובצורות של המחקר או המוצא האתני. אני נוטה לחשוב שלשניהם היה תפקיד.

      כאן אני חייב לציין שבוועדות שאני יושב בהם במכון וייצמן כשני עשורים לא נתקלתי בתופעה הזו. לא ראיתי מתאם בין המוצא האתני או המגדר לבין סיכויי הקבלה של מועמדים שהוגשו. שם לב, אינני טוען שאין מתאם כזה בין ההגשות: בהחלט יש מתאם כזה, אבל הוא לא נוצר שלב ההחלטה על שכירה (במכון וייצמן) אלא בשלבים מוקמדים בהחלט. בוועדות שישבתי בהן לא דנו אף פעם באפשרות של העדפה מתקנת, מן הסיבה הפשוטה שהיא לא היתה נחוצה: המועמדים הלא-גברים-אשכנזיים שהתקבלו, התקבלו ללא שום העדפה. אבל יכולתי לראות את השמחה שהתלוותה לכל קבלה כזו, וממנה אני מקיש שלו היה עולה הצורך בהעדפה מתקנת בשיעור מסוים הוא לא היה נפסל על הסף. ז"א, אינני בטוח כמה הרוב היה מוכן ללכת בכיוון הזה, אבל ברור לי שזה לא היה דיון פשוט. אינני טוען שכך הם הדברים בכל מוסד אקדמי בישראל, אבל אני כן יודע איך הם בכל מכון וייצמן לפחות בשני העשורים האחרונים.

      שלישית, לגבי הדומיננטיות של אידאולוגיות ו/או אסכולות דכאניות (אשר משרתות אינטרסים של מעמדות שליטים) בתחומים מסוימים (ואני הייתי מציין דווקא את תחום הכלכלה), נראה לי שהתמונה אינה כה אפלה. נכון שהדומיננטיות הזו היתה קיימת בעבר ועדיין מתקיימת בתחומים מסוימים בהווה, אלא שהיא נחלשת עם הזמן וקל למנות מספר לא קטן של חברי אקדמיה (גם באוניברסיטאות) אשר חולקים ומערערים על הדומיננטיות הנ"ל, ומקדמים אסכולות אלטרנטיביות אשר יכולות להעצים את המאבק החברתי.

      לסיום, הכוונה שלי בדיון לא היתה לבקש עזרה ו/או סולידריות למאבק של העובדים באקדמיה אלא לטעון (בעיקר בחלק השני שעוד לא פורסם) שאקדמיה אשר מחויבת למהותה (ז"א לחזון שדברתי עליו) היא אינטרס של הציבור הרחב, ולא רק של העובדים בה. החלק הראשון ניסה לסלק מכשול לדיון הזה, ע"י דיון מקדים בעוינות לאקדמיה, אבל לפחות עפ"י רוב התגובות שנכתבו כאן — נראה לי שנכשלתי.

      אינני מתכוון לוותר. הנושא חשוב בעיני. על פי השקפתי, אינני פועל כאן לקידום האינטרסים הפרטיים שלי אלא לקידום מה שנראה לי כאינטרס חברתי רחב. האקדמיה אינה שלי או של האקדמאים. האקדמיה היא של הציבור, והאקדמאים הם משרתיו (לעניינים הקשורים באקדמיה) והם צריכים לנהל את האקדמיה בנאמנות (במובן המשפטי של המילה).

      עודד

      1. עומר

        מה אתה חושב על ההבדלים בין בסגל הבכיר לסגל הזוטר באונ? ככלל, יש לי תחושה שהאקדמאים, למעט בודדים, לא מביעים סולידריות עם מגזרים אחרים או ארגוני עובדים אחרים. אם כן יש הזדהות, זה בדרך כלל בענייני כיבוש וכו.

        נדמה לי שתחום מדעי הרוח, החברה והאומנויות שונה באוריינטציה האידאית והמחקרית מתחומי הכלכלה והמדעים,הנדסה וכו. האחרונים בטוחים שהם מתת אלוה, ושעלינו להודות על קיומם, כלומר שלא ברחו למוסדות יוקרתיים בארהב. לעומתם, במדעי הרוח יש יותר קולות של שינוי, ומודעות להיבטים השונים של שיחרור. דיכוי – מגדרית, אתנית, קולוניאלית ואני מקווה שבקרוב גם סוגנית, (ע"ע speciesism)

        הערה אחרונה: ברור שבכל תחומי הדעת באקדמיה יש רוב לסגל לא מזרחי, אבל כך גם בבגצ עם המורשת הייקית, ובאמנות, ובניהול של חברות גדולות במשק ואיפה לא בעצם….אין בלעדיות לאונ בקטע הזה.

        ואיפה עוד? בתקשורת כמובן, שבה גם המממנים הם מוזסים, הבוסים הם לנדסים, העורכים רולניקים והמשכתבים הם…..איך נאמר בעדינות, יוצאי חיל מודיעין/ גלצ שיכולים להעביר את התואר הראשון בכיף במשמרות במערכת במקום להיתקע בשמירה או באיזה פיצוצייה. אבל זו לא הנקודה.

        העניין הוא שאולי כמו האונ, התקשורת (שכולה בבעלות פרטית למעט רשות השידור) צריכה גם היא קצת יותר מעורבות של מימון ציבורי, שייאזן קצת את הנאו ליברליות שלה ויחייב אותה להעסקה יותר מגוונת אתנית ווייז. אפשר לחשוב למשל, על סבסוד עיתונים למוסדות חינוך וממשל, כדי שהעובדים לא ייתקעו עם ישראל היום בלבד.

        1. עודד גולדרייך

          אכן לא נכנסתי לפרטים על מה ראוי לשנות באקדמיה הישראלית ומה ניתן לעשות מבפנים אפילו ללא שינוי משמעותי בחברה הכללית. המאמר שלי היה על נושא אחר, ובהחלט יש מקום למאמר על הנושא הזה (של שינוי).

          אני מניח שאפשר למצוא שחצנים (הסבורים שהם מתנת אלוה) בכל מקום. מה שמפריע לי הן הכללות (לאו דווקא שלך). חמורות יותר בעיני ההנחות על מה שאני או אחרים חושבים, הנחות שלא מבוססות על שום דבר שכתבתי אלא על דעה קדומה. הדעות הקדומות הללו הן בדיוק מה שניסיתי להתמודד איתו במאמר, אבל נראה שלא הצלחתי.

          בנוסף לכך מופיעות הערכות מספריות שאף הן לא מבוססות. אני מודה שההערכות המספריות שלי לגבי כמה חברי אקדמיה מחזיקים בגישה כזו או אחרת אף הן אינן מבוססות על מחקר מסודר, אלא שאני מאוד נזהרתי בלסייג אותם בדרכים שונות — כגון שזה הרושם שלי עפ"י המדגם הלא אקראי אך גם לא קטן של אנשים שאני מכיר.

          עניין נוסף שאפרט בתגובה לאביבי היא שהדברים אינם סטטים. הדברים משתנים כי האנשים משתנים.

          עודד

      2. ג. אביבי

        יש מספר טענות בעייתיות בטענותיו של עודד גולדרייך:
        מנגנון הסלקציה וההסללה אכן מתחיל לפני שמגיעים לאקדמיה. אלא שהאוניברסיטאות לא מסייעות במחדל או מתוך רשלנות, אלא כשותף מסונכרן היטב להסללה ולסלקציה ולמטרות האליטה האשכנזית. אין כאן מחדל או רשלנות – שום דבר כאן לא נעשה מתוך עצלנות או בטעות, ממש כמו בשאר מפעלי הניחשול וההדרה. האקדמיה כאן היא שותף פעיל ומאוד משמעותי בקיפוח השיטתי.
        את הסיפורים על "מחדלים" ו"טעויות" שבגינם הושלכו המזרחים לנחשלות, לאזורי ספר והרחק מהמרכזים המפותחים, שמענו ולעסנו כאן עד דק. גם על חטיפת לדי התימנים והקרנות המוות לילדי המרוקאים הממסד והתקשורת המשת"פית מתארים כ"מחדל/טעות" ובד"כ משתיקים ככל יכולתם את הנושא. כאן לא קונים את ההסבר המופרך הזה על "מחדל" או "התרשלות.
        לגבי מנגנוני העדפה מתקנת שאתה מתאר כלא מעשיים, ועל מנגנוני הליווי להבטחה שהקיפוח לא ישוכפל וכו' – מה כל כך קשה כאן? א. אם יש מספיק כסף להעלות את שכר המרצים כל מספר סמסטרים – למה שלא יהיה כסף וכוח אדם למנגנוני סיוע כאלה? ב. מי אמר שמנגנונים כאלה הם כל כך הכרחיים? ג. לפני הפעלת המנגנונים האלה וכצעד ראשון בתוכנית, אפשר להתחיל בתהליך מתקן פשוט וזול: לבטל את מבחני הפסיכומטריה. אלה מאפשרים קבלה לפקולטות המבוקשות, בעיקר למי שידם/יד הוריהם משגת לממן קורסים ארוכים ויקרים של הכנה למבחנים האלה. המבחנים האלה ממילא מפלים לרעה את מי שלא צמח באזורי הבועה – ממש כפי שבארה"ב הוכח שהם מפלים לרעה את השחורים וההיספנים.
        גם טענתך שדחייתם של מרצים מזרחים קשורה אך ורק לתכנים הרדיקליים איננה נכונה. רוב החוקרים המזרחים הטובים שנדחו כאן או קבלתם עוכבה בתואנות שונות, כלל אינם רדיקליים ודעותיהם אינן מאיימות על הסדר הקיים. אני מכיר כאלה בעיקר מתחומי המדעים המדויקים, הנושא אותו הם אמורים להרצות / לחקור לא קשור לדעות פוליטיות/חברתיות וממילא השמעת דעות פוליטיות/ חברתיות אינן כלל בתחולת העבודה או האפשרויות שלהם.
        המקרה של סבירסקי שעודד גולדרייך משייך להיותו אשכנזי, מעיד על ההיפך מטענתו. מתנכלים לו לא בגלל שדעותיו לא מקובלות על הרוב, אלא משום שהוא מצביע על מנגנון הקיפוח של המזרחים ולא מקבל את התזות הגזעניות המקובלות באקדמיה על "נחיתותם הטבעית" של המזרחים.
        לגבי מכון וייצמן. לא בדקתי עדיין מספרים ופילוגים, אבל אחוז החוקרים המזרחים שם, ע"פ התרשמותי, נמוך אף מזה שבטכניון , באונ' ת"א או בבן-גוריון. אתה ראית שם ש"המועמדים הלא-גברים-אשכנזיים שהתקבלו [לא במקרה לא ציינת כמה מהם מזרחים/יות? ג.א], התקבלו ללא שום העדפה" ואפילו את השמחה בקבלתם. אבל כשאחוז המזרחים שם עדיין נמוך מאוד ולכן לא מאיים על הרוב האשכנזי המוחץ שם זאת לא חוכמה גדולה ובודאי לא מעיד שאין צורך בהעדפה מתקנת.
        אומר לך, פרופסור גולדרייך, בפשטות: אנחנו לא מצפים שהאקדמיה הכל-אשכנזית בה אתה חבר תיזום מרצונה העדפה מתקנת למזרחים ולפלסטינים. לשיטתנו רק גוף יציג של מזרחים שייתמך ע"י ציבור המזרחים בישראל הוא זה שיפעיל לחץ ויגרום למדיניות העדפה מתקנת עד לשוויון מלא באקדמיה – גם באחוז הסטודנטים בכל פקולטה וגם בהרכב הסגל האקדמי.

        1. ליכודניק

          לשפר פסיכומטרי אפשר בקורס בן חודש-חודשיים, או אפילו לבד עם ספרי הכנה.
          להשיג ציוני בגרות גבוהים במספר מקצועות מוגברים צריך תיכון טוב, מורה רציני ושנה-שנתיים.

          לגבי הטיה תרבותית של הפסיכומטרי- שוב, לכל היותר מדובר בשינון כמה מאות ביטויים שאינם שגורים על לשון הנבחן; היות וחלקם בארמית ובעברית תנ"כית, ייתכן ודוקא יש יתרון למי שבא מבית מסורתי על פני מי שבא מ-"אזורי הבועה".

          1. ג. אביבי

            רק שכחת לשאול את עצמך כמה זה עולה?
            שיפורים של ממש בציוני הפסיכומטרי מושגים לאחר 3 – 4 חודשי לימוד אינטנסיבי, רובם במתכונת של לימודי יום. לא לכולם יש את הכסף ואת הזמן (זה בא ע"ח עבודה).

        2. עודד גולדרייך

          לא ציפיתי לשכנע אותך לחלוטין אבל קיוויתי לסדוק משהו בבטחון שלך לגבי עובדות שאני חושב שאני מכיר טוב ממך וגם לגבי ניתוח של תהליכים שונים. אבל בלי אמון בין בני שיח קשה להתקדם: אם אני כותב שהעובדות שאני מכיר הן כך (ולא אחרת) ואתה מתעלם מכך, אז לא ברור לי איך להמשיך.

          כמה דברים ספציפיים, בסדר שמנסה לשמור על סדר הערותיך. וסליחה על טעויות ההקלדה (פשוט קשה לי עם הממשך הנוכחי).

          אנחנו אכן חלוקים בשאלה האם האקדמיה היא שותפה במחדל ו/או ברשלנות או שהיא שותף פעיל ו"שווי זכויות"/אשמה במצב.
          אבל אני רוצה להעלות נקודה נוספת: המצב שאתה רואה היום בדרגות הגבוהות ביותר הוא תוצאה של החלטות לפני שני עשורים ויותר של אנשים שאינם בני הדור שלי. את מה ש"חולל" הדור שלי אפשר לראות כרגע רק בדרגות יותר נמוכות, ואילו בדרגות הגבוהות יהיה ניתן לראות זאת רק בעוד עשור או שניים. המצב אכן לא מלבב, אבל יש שיפור… אני לא אומר שיש להסתפק בכך, אלא מבקש לסדוק את הראיה המונוליטית של "כולם באקדמיה אותו דבר" (אותו ***).

          אתה מערבב בין החלטות ממשלתיות מפורשות שנגעו ישירות לאופן קליטת המזרחים ואשר גרמו לדחיקתם לשוליים ולתחתית לבין מה שהאקדמיה עשתה, ואתה מערבב בין שנות החמישים והעידן הנוכחי. לא שנחשול המזרחים הוא פרק היסטורי שהסתיים, אלא שהוא נעשה כיום בצורות שונות. בפרט, ראה הדיון שלי על ההסללה הנוכחית באקדמיה שהיא מאוד דומה להסללה שעליה דיבר סבירסקי.

          אבל אני מדגיש שההסללה הזו היתה החלטה ממשלתית (בשנות התשעים) והמדיניות הממשלתית היא זו שמשמרת אותה,והאקדמיה רק אשמה בשיתוף פעולה מתוך כמעט חוסר ברירה. אז כן, יש כאן אשמה, אבל אשמה מסדר שני (לא אשמה ראשית) ויש נסיבות מקלות (של תחושת חוסר ברירה שאינה לחלוטין נכונה אבל גם לא חסרת בסיס לחלוטין).

          לא אמרתי שמנגנוני העדפה מתקנת הם בלתי מעשיים אלא שהדברים אינם כו פשוטים כפי שהם נשמעים. אני מתנגד להעדפה מתקנת (בשיעור משמעותי!) בקבלה ללא לויי אקדמי של המתקבלים, והסברתי מדוע. הסכום הנדרש לכך אינו בשמיים, אבל הוא גם לא נמצא במערכת שרובה (לא כולה…) חנוקה זה יותר מעשור ע"י מדיניות ממשלתית מכוונת.

          נניח שאני אבוא לנשיא את"א ואציע להקצות 10 מיליון שקל לנושא (שזו הערכה גסה שלי של הסכום הדרוש). הוא יגיד "יופי, אבל תשיג לי מימון מות"ת (שתקציבה נקבע ע"י הממשלה) כי לי אין מאיפה לקחת את זה". אז אתה מציע לו לקצץ את שכר המרצים (איזה מהם?) כדי לממן את התקציב? איפה בדיוק עושים את זה? והאם זו הדרך הנכונה לממן תקציב? אם מדובר בעניין חשוב (כך שנינו מסכימים) אז תממן אותו בדרך המלך, לא דרך קומבינות.

          לגבי שכר המרצים שאלו אותי לעמדתי. עמדתי היא ששכר רוב המרצים נמוך מדי. בפרט, אני מדבר על שכר ה"סגל הזוטר" ועל מלגות הלימוד השונות. אבל גם בדרגות הנמוכות של "סגל בכיר" השכר אינו גבוה, ואנשים עושים חלטורות כדי להתקיים. וכמובן שלא הזכרתי את ה"שכר" המחפיר של מורים-מן-החוץ אשר מתרוצצים כעכברים במלכודת להשיג את הפירורים האלו בין מספר מוסדות. כמובן שמכל אלו אי אפשר לקצץ, ולחלקם חייבים ממש להעלות את השכר והתנאים בצורה משמעותית (ובפרט להפוך את ה"מורים מן החוץ" ל"סגל בכיר" קבוע). אז מאיפה יבוא כל המימון? מקיצוץ בשכר של פרופסורים? בכמה אחוז? והאם הקיצוץ הזה מתקרב בכלל לסכומים הנדרשים?

          אבל שלא תהא טעות. אני בפירוש בעד צמצום פערי השכר בין העובדים השונים במערכת. אני גם אתמוך בהצעה להוריד את שכר הפרופסורים הבכירים (נאמר ב10-20%) ולהזיז הטבות מסוימות מהם אל המרצים הפחות בכירים, אבל נראה לי שאותו דבר בדיוק צריך להעשות בכל מגזרי המשק. כמובן שאין לזה סיכוי לעבור, אבל זאת יכולה להיות עמדה עקרונית בתנאי שהיא פרופורציונית ושקולה (ולא בסגנון לפטר את כל האשכנזים או לחתוך להם את השכר בחצי). (אגב, דוגמאות שכר סופר-גבוה שמופיעות בדרך כלל הן של "בעלי תפקידים", ואני ורבים אחרים מתנגדים חריפות לתופעה הזו.)

          בעניין האי-שיווין, חשוב לציין שממשלת ישראל (דרך משרד האוצר) לוחצת בדיוק בכיוון ההפוך. היא "מציעה" (ולפעמים דורשת) מהאקדמיה להגדיל את האי-שיווין בתוכה (למשל ע"י "דיפרנציציה בשכר" ו"מרכזי מצוינות"). האקדמיה (כולל ההנהלות והועדים) ממש לא נלהבת מן הרעיון, וחלקים גדולים בה מתנגדים לו בחריפות (למשל הוועדים).

          לא טענתי שאי הקבלה של חוקרים מזרחים מצויינים (בעיקר סביב שנות ה80…) קשורה אך ורק לתכנים הרדיקאלים, אלא אמרתי שברוב המקרים היה גם לזה משקל ואינני בטוח למה היה משקל רב יותר. הניחוש שלי שהתכנים (וגם הצורות) השפיעו יותר מן המוצא האתני. והמקרה של סבירסקי ממש מדגים זאת: התנכלו לו משום שדעותיו לא היו מקובלות ונחשבו מסוכנות. אכן, כאשר השתמשתי במושג רדיקאלי הייתי צריך להבהיר שמדובר בראדיקאליות בעיני הממסד, לא דווקא בעינינו (וודאי שלא היום).

          אתה ממש בטוח שרוב לא אשכנזי מאיים על מישהו באקדמיה (למשל במכון וייצמן), ואני טוען שזה לא מאיים על אף אחד (אולי למעט כמה סהרוריים). לגבי מכון וייצמן, אני ממש יודע על מה אני מדבר, וגם לגבי מוסדות אחרים אני די בטוח, אבל אתה כאמור לא מאמין לי — אז מה אעשה. אגדיש שוב: אני מדבר על המצב היום: אני פחות בטוח לגבי המצב לפני כמה עשורים, אבל גם לגבי אז הייתי מדבר על דעה קדומה גזענית ומפגרת ולא על איום. והיום, למיטב ידיעתי, הדעה הקדומה הזו לא קיימת כמעט באקדמיה, וודאי שלא קיימת במכון וייצמן, אבל היא בפירוש מתקיימת בחלקים אחרים של המשק והחברה הישראלית.

          אני בפירוש מקווה מאוד שיהיה לחץ ציבורי על הממשלה, אבל לא בכיוון של תעשו כך במסגרת התקציב שיש לכם, אלא בכיוון של הנה תקציב לעות דברים כהלכה. אני מדגיש שמדובר בתקציב לא קטן, לא מדובר רק בתוכניות של העדפה מתקנת לסטודנטים, אלא בכיוון של בניה מחדש של המערכת כמערכת שמקנה השכלה ראויה לשמה לכל דורש (ראה דיבורי על החזון). זה מצריך כנראה הכפלה של התקציב של המכללות, שהרבה מזה ילך למימון שכר ראוי לשמו למרצים (במקום התבססות על שכר מחפיר ל"מורים-מן-החוץ"), וגם הגדלה של התקצוב של תחומי דעת אשר מורעבים כיום בטענה שאינם מועילים לכלכלה. (שם לב, שלא דברתי — למרות שגם זה נחוץ — על העלאת התיקצוב של מחקר מדעי מן הסוג שנעשה במכון וייצמן: אני אתמוך בדרישה הנ"ל אפילו אם העניין האחרון לא יכלל ומכון וייצמן לא יקבל פרוטה.)

          עודד

          1. צ'יקי

            ההבדל בין שכר המרצים לבין שכר העובדים האחרים במשק הוא ששכר המרצים מגיע (בעיקר) מכיס הציבור, והעובדים האחרים במשק תלויים בסקטור הפרטי, במצב המשק וכו'. לא לומר שגם במגזר הפרטי אין מקום לצדק ולהגינות, אבל לבוא ולהתנות את התנאים באקדמיה שכבר נמצאים בשליטה ציבורית לבין תנאים שלא נמצאים בשליטה ציבורית זאת גזירה לא שווה והתחמקות מעושה. כמו לומר: ממשלת ישראל צריכה להפסיק את הכיבוש אבל קודם שיפסיקו הפרות זכויות האדם בסין. וזה חורה שבעתיים כשזה מגיע מאדם שבברור מדבר מפוזיציה.

          2. צ'יקי

            כמו כן, כל גישה שיוצרת איזה הפרדה תהומית בין "מה שהאקדמיה עשתה" לבין "מה שהממשלה עשתה", כאילו היו שתי ישויות מטאפיזיות נבדלות, חוטאת בחוסר הבנה סוציולוגית מינימלית, ונראית מוזרה מאוד (ושוב, מעושה) מאדם שרק לפני כמה הודעות דיבר על "מעמדות שליטים" ושאר ז'רגון פרא-מרקסיסטי. השאלה היא לא אם הממשלה או האקדמיה עושה, אלא מה עושים השליטים לנתיניהם, וכאן לאקדמיה ולממשלה יש אינטרס וחזון הרמוני משותף.

          3. ג. אביבי

            אתה מעביר את רוב הדיון לשכר המרצים ולבעיות התקציב לאקדמיה במקום להתמודד עם השאלה 'העדפה מתקנת כן או לא' או איך. אני מתכוון לדיון רציני על ביטול הפערים האתניים המבניים באקדמיה וביטול השליטה האשכנזית הבלתי מעורערת שם.
            "אתה ממש בטוח שרוב לא אשכנזי מאיים על מישהו באקדמיה (למשל במכון וייצמן), ואני טוען שזה לא מאיים על אף אחד (אולי למעט כמה סהרוריים(" –
            אתה "מבין" את המושג 'איום' כאילו מדובר בהפחדה כלפי מישהו/הם, ואני מדבר על איום או סיכון במובן של פוטנציאל לביטול ההגמוניה של קבוצה מסוימת (כמו איום של קבוצה בליגה הראשונה על מקומה של מכבי ת"א בראש הטבלה). לא הייתה לך שום סיבה להבין אחרת.
            "… את מה ש"חולל" הדור שלי אפשר לראות כרגע רק בדרגות יותר נמוכות, ואילו בדרגות הגבוהות יהיה ניתן לראות זאת רק בעוד עשור או שניים. המצב אכן לא מלבב, אבל יש שיפור…" – האם אתה רואה כרגע תזוזה לכיוון התפלגות יותר שוויונית ממה שידוע לנו (90% אשכנזים)? האם לשיטתך זה ישתנה דרסטית בעשור הבא ללא הפעלת תוכנית העדפה מתקנת? עד כה הלכת סביב ולא התמודדת עם הטענות האלה.
            "…אלא מבקש לסדוק את הראיה המונוליטית של "כולם באקדמיה אותו דבר" – לא חשבתי כך, אל תנסה ללמד אותי מהן דעותי וחבל על הסגנון המתנשא והחמקמק שלך. גם אני מכיר 'אי-אלו' אנשי אקדמיה, וממילא זה לא נושא הדיון.
            "אם מדובר בעניין חשוב (כך שנינו מסכימים) אז תממן אותו בדרך המלך, לא דרך קומבינות." – הוא אכן חשוב ואני לא מדבר על קומבינות, וחבל על הפרשנות הנמוכה הזאת, אלא על שינוי מבני בדרך המלך. ברור לי שמהאקדמיה, ממך ומחבריך הוא לא יבוא. הוא יבוא – כפי שטענתי בתגובות הקודמות – מלחץ של הציבור המזרחי באמצעות גופים יצוגיים.
            "אתה מערבב בין החלטות ממשלתיות מפורשות שנגעו ישירות לאופן קליטת המזרחים ואשר גרמו לדחיקתם לשוליים ולתחתית לבין מה שהאקדמיה עשתה" – ממש לא. הבאתי את זה כדי להסביר את השמוש שלך בביטויים "מחדל" ו"רשלנות" שבאמצעותם אתה מנסה להציג את התנהגות האקדמיה כתמימה ולא כאחראית. צריך להתאמץ בשביל להבין כפי שאתה 'הבנת'.
            "…ואתה מערבב בין שנות החמישים והעידן הנוכחי." – שוב טעית. אז יצרו את הפערים וכיום משמרים אותם, בין השאר בעזרת מערכת החינוך והאוניברסיטאות.

            והעיקר: לא התייחסת לביטול הפסיכומטרי באוניברסיטאות ולא שכנעת אותי מדוע זה כל כך מסובך להחיל תכנית העדפה מתקנת.

  18. חן משגב

    מצטרף לשלל הביקורות שהועלו כאן, ובעיקר לדברים מהלב שכתבה רוויטל מדר שניסתה להסביר מה זה להתחיל מלמטה ולנסות, נגד כל הסיכויים, לשרוד בעולם האקדמי שבו אין כמעט שום סיכוי למי שאינו נמנה על החוג של גולדרייך ולמי שאין לו את ה"הביטוס" הנדרש, קרי אשכנזי, רצוי גבר, מבוסס או בעל גב כלכלי חזק שיוכל לתמוך ברגעים הארוכים הקריטיים שבהם אין מלגה (וגם אלו לא מאפשרות קיום) אבל צריך לכתוב ולפרסם כדי ליצור קורות חיים שניתן להגיש למשרות, וגם קשרים ושם משפחה נכון לא יזיקו במריטוקרטיה הישראלית האקדמית. מי שאין לו את הנ"ל אז במקרה הטוב יזרקו לו איזו מלגה (חלקית או לתקופה מוגבלת) ויצטדקו וגם זה רק לבודדים יחידי הסגולה שיצליחו להגיע לשלבים הללו, כי האחרים, מוכשרים ככל שיהיו יפרשו עוד קודם, אם בגלל שלא למדו בתיכון טוב (אפליית הפריפריה כבר אמרנו?), או בגלל שצרכי הפרנסה יסיטו אותם מהמסלול האקדמי הדורשני אך הבלתי מתגמל.
    ממלית לפרופסור גולדרייך לקרוא את מאמריה של פרופ' סמדר לביא (למשל את זה שתחת הכותרת "הדלת המסתובבת בין המשטר והאקדמיה בישראל" , אבל גם מאמרים אחרים שכתבה האישה האמיצה הזו)

    1. צ'יקי

      ומי כן מקבל פטורים ומלגות? ראשית בניהם של פרופסורים, אחר כך צעירים שמערכת הבטחון חפצה ביקרם, אחר כך חוקרי ציונות ושואה למיניהם (אפילו אין נסיון להסתיר את הפוליטיזציה במקרים האלה, יאמר לזכותם), אחר כך כאלה שהתקמבנו על תמיכה מממשלת גרמניה. אפרופו אליטיזם, מעמדות וכאלה.

  19. דןש

    או הבוז לנאורות יחי הנבערות
    לכל זה נלווית התייחסות עדתית/גזענית בוטה. חבל שכך נראית האקדמיה, בעיני הציבור ובעיני חלק מהמגיבים.
    אולי לא לזאת התכוון המחבר אבל המאמר, במקום לעודד את כל שכבות העם להחבר לאקדמיה, להקנות דעת, הבנה , ליברליזם והומניזם, מציג את "דעת הרחוב", בצורה לא אחראית העשויה להביא יתר ניכור לאקדמיה. מעידות על כך חלק מהתגובות למאמר

  20. סמולן

    1. כמה תלמידים מזרחים הנחית? רן קנטי ?

    2. נדלג על המעשה ונתמקד בתיאוריה. טענת למעלה שלכל ידע יש היבט דכאני, ובמעבר לא חלק הסקת מכאן שכל ידע מעורר עוינות. אלא שמנגד, טענת, ידע מאפשר להבין טוב יותר את המציאות, ולפיכך לצמצם ניכור וחרדה שבמציאות לא מובנת. מכאן הקשת שבסיכומו של דבר עדיף לדעת. ועברת לדיון באקדמיה.

    3. שים לב שאקדמיה אינה זהה לידע, הגם שהיא מוסד העוסק בהנחלה של ידע. למעשה, יש לא מעט תקדימים שבהם אקדמיה בלמה ידע. יותר מדויק יהיה לומר שאקדמיה היא אחד מהמוסדות העוסקים בניהול של ידע. הזיהוי שלך בין אקדמיה וידע נראה לי מעט חפוז מדי. בפרט, נדמה שאתה אשכרה לא יודע שהמונח "אקדמיה" ראשיתו בגיבור האתונאי הקדמוס, שבגינה לזכרו נפתח בית הספר האלטרנטיבי של אפלטון. באותה מידה, נדמה שאתה לא הכי זוכר את התביעה הפוזיטיבית "לשנוא את הרבנות", מבית מדרשם של שני נשיאי הסנהדרין החשמונאית (גוף שעסק בידע, אגב).

    4. נחזור להוכחה ששרטטת למעלה. ראשית, אין כל מניעה שהעוינות המתקבלת מהדיכוי תתקיים גם במצב שהניכור והחרדה מאי-ידיעת המציאות נפתרים. כלומר, לא ברור לי מדוע הידיעה שאני חי בעולם שבו יש משהו דכאני ורב כוח חייבת שלא להוליך לעוינות אם וכאשר אדע שהדבר הזה מציל אותי מניכור וחרדה מסוג מסוים.

    5. בכל מקרה: טרחת לקשור את העוינות לידע תקף, ואת הניכור להעדר של ידע כזה. היינו, צמצום האי-ידיעה (ניכור) מוביל לגידול בידע (עוינות). רוצה לומר, בפנומנולוגיה שלך יש חוק שימור: ניכור כפול עוינות שווה לקבוע. נדרש עוד לבזוק חרדה לפי הטעם, אבל הרעיון הכללי ברור, אני מקווה.

    6. פספסת, כמדומני, את האפשרות שידע עשוי להוביל לרגש שלילי שאינו מופנה כלפי הידע (או יצרניו) ושונה גם מניכור וחרדה מעולם לא מוכר. ברשות, אקרא לו זעם. הזעם מייצג כאן את אותה תחושה לא חביבה שיש לי כלפי מי שנחשף – דרך ידע – כעושה לי נזקים. דוגמה שימושית: קח קורס בסוציולוגיה, ואני מאמין שתגלה שבסופו המזרחים בכיתה חשים זעם כלפי אשכנזים, בעוד שהאשכנזים חשים, ובכן, עוינות כלפי חומר הלימוד, שמסקנותיו נכפות עליהם.

    7. היות והאקדמיה אשכנזית, והיות והיא גם מקור הידע האנטי-אשכנזי, הרי שהיא משמשת כאן בכמה תפקידים ביחד. הצעתי: כתוב לכך משוואה לוגית, ופתור אותה. אל תשכח להעניק מזכה ראוי (תודותי לסמולן 2014).

    8. נחזור למציאות: אתה מבלבל בין דיון מעניין אך לא חדש על הקשר בין ידע ודיכוי, האקדמיה כפי שאתה מדמיין אותה והאקדמיה כפי שהיא. חוץ מזה, כמה מזרחים הנחית ?

    1. צ'יקי

      אני לא מאמין שהאקדמיה היא הגוף המרכזי שמפיץ ידע אנטי-אשכנזי. בשביל לפתוח בלוג עם ציטוטים של בן גוריון לא צריך תואר שני, מספיק קצת חריצות. באופן כללי ידע אקדמי לא מקביל לknow-how פוליטי, ובמובן מסוים הם אפילו עומדים זה בדרכו של זה.

      1. סמולן

        צ"ל "מקור לידע"

    2. עודד גולדרייך

      בענין ההערה הראשונה (סעיף 1), אני מבקש לאמר כמה דברים.

      א. לא אני בוחר את הסטודנטים שאני מנחה, אלא הם בוחרים אותי. מן הבחירה הראשונים הזו אנחנו נעים לתקופת ניסיון של בחינה הדדית של ההתאמה שלנו אחד לשני. כמעט בכל המקרים, היה מבובר בתקופה די קצרה שבהם התבררה בחירתם הראשונית כטובה. במיעוט קטן של המקרים התברר לשנינו שהבחירה לא היתה טובה ולא המשכנו יחד. אני זוכר רק מקרה אחד של החלטה חד-צדדית שלי שלא להמשיך, ועד כמה שאני יודע הסטודנט לא היה מזרחי.

      (לגבי הבחירות האישיות שלי, כאנקדותה אציין שהאהבה הראשונה שלי היתה אישה מזרחית מדהימה בחוכמתה.)

      ב. אני מבקש לא לערב אנשים שלא הסכימו להשתתף בדיון בזה: ז"א לא לנקוב בשמות של אנשים םפרטיים שלא דווקא ידועים בציבור. נראה לי שגם סטודנטים לשעבר שלי זכאים לפרטיות.

      ג. לא ברור לי איך לענות על השאלה כמה סטודנטים מזרחים היו לי, כי לא ברורה לי ההגדרה של מזרחים: האם היא כוללת רק יוצאי ארצות ערב או את כל יוצאי תפוצות ספרד? האם היא כוללת רק מזרחים בפרפריה החברתית או גם כאלו שהוריהם הצליחו איכשהו לצאת מהמלכודת הזאת? ואיך אתה יודע שמישהו מזרחי: עפ"י השם או מוצא ההורים? ומה אם ילדים להורים מעורבים?

      כל זה לא בא לכפור בעובדה שלא חשוב איך סופרים תתקבל אותה תמונה כללית של תת-יצוג איום של מזרחים בכל המקצועות הטובים (מבחינת הכנסה ו/או סטטוס חברתי). אבל השאלה איך סופרים היא משמעותית לאפשרות לענות על השאלה כמה סטודנטים מזרחים אני הנחתי ו/או כמה סטודנטים מזרחים יש במחזור הנוכחי במחלקה שלי ו/או כמה פרופסורים מזרחים יש במחלקה שלי.

      ד. לגבי נשים קל יותר לספור. היו לי כעשרה סטודנטים לדוקטורט כולם גברים, ועשרים סטודנטים למגיסטר ורק שתיים נשים. הסטסטיקה הזאת מטרידה אותי מאוד, וחשבתי על כך לא מעט, עד שהחלטתי לשאול כמה סטודנטים שלי. (וזכור את סעיף א: מבובר בבחירה של הסטודנטים ולא שלי…) התשובה שלהם היא שאני נחווה ע"י רוב הסטודנטים כמפחיד ו/או תובעני, למרות שכאשר מכירים אותי מתברר שאין ממה לפחד… אבל לא נראה לי שזה ממש מעניין את הקוראים — אז נעצור כאן.

      שאר הסעיפים שלך הם למעשה פיתוח של ביקורת לגבי פרק אחד במאמר שלי, ודווקא לא הפרק ש"משך את האש"… אני לא מסכים עם הביקורת שלך, ונראה שבכמה מקומות הבנת אותי לא נכון (או אולי אני הסברתי את עצמי לא טוב): ראה למשל בסעיף 2 שלך. (וכמובן שאני מסכים אתך שהאקדמיה לא זהה לידע, כפעי ששנינו כתבנו היא רק מוסד חברתי ה"מופקד" על פיתוח ידע והנחלתו…)

      פיתוח של הויכוח ביננו הוא עניין שידרוש הרבה מדי זמן, והייתי מכעדיף להפרד כאן (אלא אםפ כן תרצה להמשיך בהתכבות פרטית — אני בטוח שתוכל למצוא האי-מייל שלי.) אני רק רוצה לציין שאייני בור בסוציולוגיה ו/או בהיסטוריה כפי שאתה מניח…

      ולסיום: לא טענתי בשום מקום שיש בדברי חדשנות. אני סבור כמוך שהעמדה שלי היא עמדות ידועות בויכוחים ידועים. בטיטא הראשונית של המאמר אף ציינתי את זה בהתחלה, אבל העורכים חשבו שההערה הזו מיותרת שהרי מדובר בפרסום ב"עוקץ" ולא בבמה אקדמית שמצומצמת למאמרים חדשניים.

      עודד

      1. סמולן

        ראשית, לא דיברתי על נתון אישי יותר מאלו שמסופקים בפרויקט הגניאולוגיה המתמטית (בדוק). שנית, המטרה בוודאי לא היתה להכפיש. לכשלעצמי, אני אליטיסט מובהק. מטרת האקדמיה אינה ואסור שתהיה שום דבר פרט לידע ומחקר. מהסיבה הזו עצמה, אם יש בה פחות מדי מזרחים – או נשים, ערבים, וכן הלאה – הדבר אומר דרשני, וברמה של משבר דחוף. כמו שמתקיים עכשיו.

        המערכת המושגית שהעלית עשויה להסביר לך את העוינות לאקדמיה. כלומר, שאתה מבלבל בין ניסוח אחד של עוינות ובין דברים אחרים שאינם רחוקים ממנה: עברה, זעם, צרה, משלחת מלאכי רעים. לענייננו, הזעם שחשים בוגרי אקדמיה שלמדו לזהות את כשלון המערכת שאינה עיוורת לשום דבר פרט לידע, הוא רגש שלילי חריף, אבל לא עוינות כהגדרתך. כל מה שנדרש להמשגה אודות שורשי הרגשות השליליים לאקדמיה הוא ההבנה שאין מדובר רק ברגש אחד, ושקשה לבטל עוינות על ידי צמצום ניכור דרך ידע (נניח שכך הוא). אלו הסיבות העמוקות ל"עוינות". האקדמיה עצמה מפיצה אותן. לא לדאוג לה, אגב. וגם לא לחשוב שהיא מקור לשינוי רדיקלי. היא לא בנויה לזה, ושינויים רדיקליים הם לאו דווקא משאת נפש. אני למשל, מעדיף עליהם פורנו*. חג שמח.

        * אני כמעט שלא רואה פורנו

        1. עודד גולדרייך

          אני עדיין חושב שציון שמות בני אדם שאינם מוכרים לציבור שלא בהסכמתם אינו ראוי, אפילו אם ניתן להשיג את האינפורמציה בדרכים אחרות. אי די אינפורצציה המצויה בקורות החיים שלי אשר נמצאים באתר שלי כדין פרסום אותה אינפורמציה כאן.

          לגבי שאר הדברים שכתבת — חלקם אינני מבין ולחלקם אינני מסכים. אבל כאמור, אני מנסה לא לפתוח דיון ארוך כאן: אם תרצה נוכל להמשיך בדוא"ל. במאמר שלי צחינתי כמה סיבות לעוינות, ואני מסכים עם הערתך שסיבות אלו מייצרות גם רגשות שליליים אחרים וגם עמדות מושכלות. המאמר שלי ניתח את האקדמיה כפי שהיא צריכה להיות והכיר שגם במצב זה היא עשויה לייצר עוינות, אלא שבמצב זה העוינות (ושאר הבישין) אינה מוצדקת. אלא שבמצב הריאלי, לנוכח הפער העצום בין החזון והמעש, יש יותר הצדקה לעוינות (ולשאר הבישין). מה שניסית להציע הוא לנתב את הרשות והמחשבות הללו לפעולות לציצום הפער הנ"ל ולא לפעות ששוללות את האקדמיה או מרחיבות את הפער, גם אם אינן מתכוונות לכך. לפרטים — ראה המאמר ותגובותי השונות.

          לאינני מסכים בעיקר עם דברי הסיום שלך. המצב הקיים, הכולל את הפער העצום ואת הניכור שהוא מייצר הוא כן סיבה לדאגה, גם לאקדמיה וגם לחברה. והאקדמיה היא כן מוסד שממהותו (כל זמן שאינו מתכחש לה) מחשבה רדיקאלית המביאה לשינויי חברתי ראדיקאלי. (לא שזה המקום היחיד בו שינוי יכול לצמוח, אבל זה כן מקום בו דברים יכולים לצמוח ו/או להעזר).

          עודד

  21. עודד גולדרייך

    ראשית, לא התכוונתי ללמד אותך מהן דעותך ולא השתמשתי בסגנון נמוך לפי דעתי. אם קראת כך את הדברים, אני מתנצל.
    כל אחד מאיתנו קורא את דברי השני ולפעמים מבין אותם שלא כהלכה או שלא כפי שהכותב התכוון. אני מרגיש שאני סובל מזה די הרבה בתגובות כאן, ואני קורא את תגובתך האחרונה כאמירה ששגיתי בקריאת דבריך. אם כך, אני מתנצל גם על כך.

    כעת לעניין. ראשית ב"איום" לא הבנתי "הפחדה" (ואני מעתיק כאן את מילותיך) אלא הבנתי בדיוק מה שאתה אומר (קרי: "על איום או סיכון במובן של פוטנציאל לביטול ההגמוניה של קבוצה מסוימת"). אני טוען שאף אקדמאי שאני מכיר (ובפרט אני מכיר הרבה ממכון וייצמן אבל לא רק משם) אינו חושב בכלל במונחים כאלה ואינו חווה את האקדמיה כמקום של הגמוניה אשכנזית (למרות שנכון שכיום יש רוב מסיבי של אשכנזים). ז"א, אני טוען שלעובדה שהאשכנזים הם רוב מוחלט באקדמיה אין שום ערך נפשי או תודעתי לגבי האשכנזים האקדמאים שאני מכיר. להיפך, הם מצרים על כך. (כנ"ל לגבי נשים, חרדים ופלסטינאים.)

    השאלה עכשיו היא אליך. האם יש לך אמון בדברי: ראשית אמון בכך שזה מה שאני רואה וחושב, ושנית בכך שמה שאני חושב מייצג לפחות חלק משמעותי של האקדמיה.

    אז אתה שואל מה הם עושים ביחס לכך, ואני אומר שהם מנסים לתקן את המצב, אבל אולי לא באותו אופן שיתכן שאתה רוצה. כבר אמרתי שהבעיה מתחילה בפער מספרים גדול במספר המועמדים, ושורש הבעיה הוא בחינוך הטרום-אקדמי. אני בטוח שאין שום צורך שאפרט כאן לגבי ההזנחה הנפשעת של הפריפריה החברתית, בכל התחומים ובפרט בחינוך.

    אתה שואל אותי לעמדתי בכמה נושאים.

    בעניין העדפה מתקנת אני מבקש להבחין בין העדפה מתקנת בקבלת סטודנטים להעדפה מתקנת בשכירת סגל. כמו כן יש שאלה לגבי העוצמה של ההעדפה המתקנת. אני בעד העדפה מתקנת בעוצמה נמוכה, ללא כל הסתייגיות. אני בעמדה יותר מעורבת לגבי העדפה מתקנת בעוצמה חזקה — ראה להלן.

    לגבי קבלת סטדנטים אני בעד העדפה מתקנת בעוצמה חזקה בתנאי שהיא באה ביחד עם תוכנית רצינית ללווי אקדמי צמוד למשך שנה לפחות. כפי שציינתי, מדובר בתוכנית עם עלות לא זניחה (מכיון שמדובר בלווי משמעותי ולא במראית עין של לווי). לאקדמיה, שרובה חנוקה כלכלית, אין את המקורות לכך, והם חייבים לבוא מן הממשלה. אני אצטרף בשמחה לכל יוזמה שתתבע תוכנית כזו (הכוללת את ההעדפה המתקנת החזקה), ואני בטוח שהרבה באקדמיה יצטרפו.

    לגבי שכירת סגל אני לא תומך בהעדפה מתקנת חזקה, ואני גם חושב שזה פחות חשוב מאשר עניין קבלת הסטודנטים. שם לב ש"פחות חשוב" לא אומר חסר חשיבות, וכן שהצלחת התוכנית שאנו מדברים עליה (לגבי קבלת סטודנטים) תייתר תוך כעשור את הצורך בהעדפה מתקנת בשלב שכירת סגל, ותחליש את הצורך עוד קודם לכך. בכל מקום, הסיבה שאני מתנגד להעדפה מתקנת חזקה בשכירת סגל היא שזה מסוכן מאוד לאקדמיה (לא לאשכנזים אלא לאקדמיה כמוסד הבנוי על אתוס של מצוינות). זה גם יוצר סטטוס מסוכן לאלו שמתקבלים ע"י העדפה כזו. כל הנושא נדון בהרבה חברות שונות, והדעות עליו חלוקות. יהיו מי שיגידו שהחלוקה היא בין השולטים אשר מתנגדים להעדפה מתקנת חזקה לבין המדוכאים, אבל אני חולק על כך. אינני מתכוון לענות לתגובות שימצאו בדברים אלה את ההוכחה החותכת לכך שאני אשכנזי מתנשא. אין לי מה להוסיף בעניין חוץ מכך שאני בטוח שהייתי באותה עמדה גם לו לא הייתי יודע אם אני אשכנזי או לא (ראה מבחן "צעיף האי-ידיעה" של רולס, למשל בספרו המצויין של יוסי דהאן על תאוריות של צדק חברתי).

    אבל שוב, כל התוכניות של העדפה מתקנת הן תרופת ביניים (זמנית) עד שיחלחל האפקט של מה שצריך לעשות מייד והוא להשקיע סכומי עתק בהקטנת האי-שוויון ובהפסקת ההזנחה של הפריפריה החברתית. המימון יבוא מהעלאת שיעור המס על ההכנסות הגבוהות (בעיקר המאיון העליון אבל גם העשירון העליון) ובהעלאת מס חברות וביטול כל מיני הטבות להון. הרי ההזנחה נובעת קודם כל מאינטרסים כלכליים (הן "הרווח" הישיר מהקטנת השכר וההוצאות החברתיות לטובת ההון והן ה"רווח" העקיף של החלשת מעמד העובדים), ואילו הגזענות היא האידיאולוגיה אשר מיוצרת על מנת להצדיק את המנוולות הזו.

    שאלת גם על הפסיכומטרי. האמת היא שאינני יודע. שמעתי דעות לכאן וגם לכאן בעניין, ונראה לי שהעניין דורש חקירה רצינית בשאלה האם ביטול הפסיכומטרי יגדיל או יקטין את הנגישות להשכלה גבוהה. אם יגדיל אז אני בעד. אבל כל זה יהפוך למיותר אם יתממש החזון האמיתי של השכלה גבוהה חינם לכל מי שמעוניין בה. אם מישהו באמת רוצה ללמוד אז זה זכות גדולה וגם כיף גדול ללמד אותו.

    עודד

    1. ג. אביבי

      לגבי החינוך הטרום אקדמי, אכן הוא לא פחות חשוב. הוא זה שיקבע אם – אחרי כל מנגנוני ההעדפה וביטול הקיפוח – יהיו מספיק מועמדים מזרחים לאוניברסיטאות ובעיקר לטכנולוגיות שבהן.
      אין מחלוקת על הצורך בהעדפה מתקנת מהירה ("בעוצמה חזקה" לשיטתך) בקרב הסטודנטים עד הגעה למצב של שוויון. העדפה מתקנת איטית בסגל הבכיר בה אתה מצדד היא בעייתית.
      היא לא יכולה להיות מידית, כיוון שאין היום מספיק בעלי תאר שלישי בקרב המזרחים שהם זמינים לכך, וגם לא כל בעל PhD מזרחי שואף לעיסוק של מרצה / חוקר במכון אקדמאי. מאידך, בלי נוכחות מסיבית של אנשי סגל מזרחים במוסדות האקדמיים הקולטים, תהליך הקליטה יוזנח ואולי יופקר עד התאיינות בטרם נכרו תוצאות של ממש בהתפלגות האתנית של מסיימי תואר ראשון (לפחות בפקולטות ההנדסיות / מדעים מדויקים). המסקנה: יש לעודד בוגרי תואר שני מזרחים להמשיך לתואר שלישי. הם יהוו בין השאר חלק מ"הליווי הצמוד" לסטודנטים חדשים (רק במידת הצורך, לדעתי רובם לא זקוקים לזה).
      בעניין האיום או "איום": אם תוספת של מזרחים (לא רק 'לא גבר אשכנזי') לא מאיימת על הנוכחים שם, מה הפלא? הרי גם לאחר התוספת הזאת אחוז המזרחים שם נמוך למדי. גם אתה מספר שיש שם רוב מסיבי של אשכנזים.
      "אבל שוב, כל התוכניות של העדפה מתקנת [באקדמיה, ג.א] הן תרופת ביניים (זמנית)…" – ברור, מנגנון העדפה מתקנת חייב להיות מיושם בכל תחומי החיים.

  22. אשר עידן

    לא צריך העדפה מתקנת לרוב המזרחי. צריך להפסיק את ההעדפה הגזענית והמאפיונרית הקיימת כיום לגבי קליטת מרצים אשכנזים. המינויים הם חשאיים ללא שום קריטריונים אובייקטיביים, כמו שלימדו אותכם אבותיכם הרוחניים סטאלין וצאוססקו

  23. עודד גולדרייך

    אני מבקש לסיים את הדיון.
    נראה לי שהעמדות השונות הובהרו זה מכבר.

    הייתי שמח לדעת מה חושב ה"רוב הדומם" של הקוראים, בהנחה שרק מיעוט של הקוראים הגיבו כאן.

    קוראים, בין שהגיבו ובין שלא הגיבו, אשר מעוניים בכך מוזמנים לכתוב אלי באופן פרטי לדוא"ל
    odedg22 at gmail dot com

    אני מבקש לחזור על המסר שאני חושב אותו הכי חשוב: המטרה העיקרית שלי אינה לקרוא לכם לגלות סולידריות עם עובדי האקדמיה אלא לטעון שהאקדמיה היא מוסד השייך לציבור ומנוהל בנאמנות (במובן המשפטי) על ידי עובדיו, ושלמוסד הזה (כל עוד הוא מחויב לערכיו) יש תפקיד חשוב בפרויקט של שינוי חברתי ראדיקאלי. החזון של השכלה לכל המעוניין בכך הוא חזון משחרר שיש לכלול אותו בחזון של שינוי חברתי מתקדם. לדעתי, הכשלים של האקדמיה מקורם בפער בין החזון הזה למציאות, פער שנגרם בעיקרו על ידי כוחות חיצוניים לאקדמיה. לדעתי, הדרך לתיקון אינה התקפה על האקדמיה (אשר משחקת לידי הכוחות החיצוניים הראקצוינרים הנ"ל) אלא חיזוק האקדמיה כדי שתוכל לעמוד כנגדם…

    1. צ'יקי

      הדיון, בין שאתה מעורב בו ובין אם לא, נערך וימשיך להערך באתר זה ובפורומים אחרים ברשת ומחוץ אליה. הפתיחה והסגירה שלו לא מותנת ברצונך.

      1. עודד גולדרייך

        בעניין זה (כמו בכל עניין אחר שכתבתי עליו) לא הבנת נכון את כוונתי. לא ברור לי אם מדובר בשוגג או במזיד. בכל מקרה, מה שבקשתי לעשות הוא להודיע על פרישה מן הדיון בשרשרת הזו של התגובות, וזאת מן הסיבות שציינתי. היה נראה לי שהכבוד לקוראים כאן מחייב הודעה כזאת ונימוק בצידה.