string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

כל הגוף שלי טובע בכאב, אבל הכאבים אינם חשובים

עדות מצמררת של עמאד בהאוור, אסיר פוליטי מתומכי מיר-חוסיין מוסאווי (מועמד המחנה הרפורמיסטי בבחירות 2009 באיראן, המוחזק מאז עם אשתו במעצר בית בתנאים קשים), מהמתקפה על אגף האסירים הפוליטיים בכלא אווין ביום חמישי האחרון
עמאד בהאוור

תרגמה: אורלי נוי

מעולם לא טעמתי קודם את טעם האַלָה. אני מרגיש שכל הגוף שלי טובע בכאב. נעצרתי למחרת יום הבחירות בשנת 2009 ולא היתה לי אפשרות לעמוד לצד האנשים בהפגנות. כשמתנפלים עליך 7-8 אנשים שכל אחד מהם שוקל מעל מאה קילו ומכים בך באגרופים, בעיטות ובכל הבא ליד, אחרי כמה דקות אתה כבר לא מרגיש דבר. אתה אפילו לא מרגיש אם שברת איבר כלשהו, אם אתה מדמם או לא. רק אחרי כשעה אתה מתחיל להרגיש שוב את עצמך ולבדוק איבר איבר כדי להבין מה עוללו לך.

מלבד החיילים, היו גם אחרים בלבוש אזרחי שהיכו את החבר'ה. אחד מאה עשרים קילו, בחולצה לבנה ללא צווארון מחוץ למכנסיים וזקן ארוך יחסית; אחד מאה שלושים קילו, שרירי ואתלטי, קצת יותר גבוה בחולצה לבנה-ורודה; אחד מאה ארבעים קילו בגובה של קרוב לשני מטרים, לבוש חליפה ופניו מכוסות מסיכה ועליה משקפי שמש; והיתר בעלי גוף גם הם, במכנסי ג'ינס צמודים ונעלי התעמלות.

אני הייתי בקומה השניה ולא היה לי מושג מה קורה למטה, רק שמעתי את הקולות של החבר'ה שהלכו והתגברו מרגע לרגע. הלכתי לעבר דלת הכניסה של האגף כדי לראות מה קורה.

שמעתי את חאג' אגא צועק "תיכנסו בהם". 30-40 חיילים עם אלות ועוד כמה על אזרחי שעטו במורד המדרגות. שם ראיתי לראשונה את המאה ועשרים קילו, שפשט את הז'קט שלו בכעס. הוא סובב את האלה מעל הראש, צווח וקילל. לרגע עלו מול עיני סצינות משנת 2009. אלה היו בדיוק אותם אנשים שכיסחו את האזרחים ברחובות. לא יכולתי לעמוד מן הצד ולראות את החבר'ה חוטפים מכות. הסרתי את שעון היד שלי והנחתי אותו על הרצפה. הלכתי לעבר חאג' אגא ומלוויו וצעקתי "למה אתם מרביצים?!"

עמאד בהאוור, אסיר פוליטי, מתומכיו של מיר-חוסיין מוסווי
עמאד בהאוור. אחרי כמה דקות אתה כבר לא מרגיש דבר

ה"למה אתם מרביצים" שלי התפרש כ"למה אתם לא מרביצים לי" ותוך רגע התנפלו עלי כמה שגררו אותי לצד השני של האגף במכות ובעיטות. חאג'י עמד מולי ושאל "מי אתה?", אמרתי "עמאד בהאוור, מהמטה של מהנדס מוסאווי". המאה ועשרים קילו הוריד לי אגרוף לתוך הפנים. הם התחילו לקלל את המהנדס. חאג'י אמר "המהנדס ואשתו מתחבאים בחור עכברים מרוב פחד!" והמאה ושלושים קילו צעק "שב!" לא זזתי. צנחתי לרצפה תחת מטר של אגרופים, בעיטות ומכות אלה. שוב נעמדתי על הרגליים והישרתי מבט אל תוך עיניו של חאג'י ממרחק קצר. המאה ועשרים קילו צעק "תוריד את הראש שלך! אל תסתכל לו בעיניים!" לא זזתי. המאה ושלושים קילו חישק את ידיו בין ירכיי, הרים אותי והטיח אותי ברצפה. שוב נחת על ראשי מטר של אגרופים, בעיטות ואלות. הרמתי את עצמי שוב, עמדתי מול הפנים של חאג'י ואמרתי "אנחנו עומדים כבר חמש שנים…"

ככל שעבר הזמן, שלחו יותר ויותר חיילים לקומה התחתונה. הם הביאו אולי מאתיים חיילים. אחד המפקדים צעק "חיילים שלא רוצים להכות, שלא ירדו". חלק גדול מהם נשארו למעלה. העלו את הבחורים אחד אחד למעלה ולקצה השני של האגף. הידיים של כולם היו אזוקות מאחור. חלקם דיממו מהראש והפנים והלכו רק בקושי. וחלק הביאו במאוזן, כשהם תופסים אותם מהידיים והרגליים. הם הוכו כל כך קשה שכבר לא הצליחו ללכת בכוחות עצמם. הצלחתי לזהות שלושה מהם מבעד לחיילים: חלקתי, אבראהים-זאדה ופולאדונד. בסך הכל היו כשלושים.

הם קשרו את העיניים של כולם. גם בשבילי הביאו אזיקים וכיסוי עיניים. ניסיתי להתנגד קצת, אבל לא היה טעם וגם לא היו לי כוחות. הם סידרו את כולם בשורה במסדרון הכניסה של אגף 350, מאוזקים ומכוסי עיניים, עם הפנים לקיר. חלק נאנקו. הם החלו שוב להכות בעוצמה רבה מאחור עם האלות על הגב והכתפיים של הבחורים. קול האנחות התגבר. הם יצרו מעין מנהרה מדלת הכניסה של האגף ועד למיניבוס, והאיצו בכולם להעלות עליו כשהם עוברים דרך "המנהרה" תחת מכות ובעיטות. לאורך כל המסלול ועד לרצפת המיניבוס היו כתמי דם.

במיניבוס, כולם אמרו את שמם בקול רם: מחמד דאוורי, ע'ולאם-רזא חוסרואי, מחמד סדיק כבודונד, מהרדאד אהנחאה, מג'יד אסדי, סהיל ערבי…

כנראה שמישהו התערב לטובתי כי קראו בשמי והורידו אותי מהמיניבוס. את היתר לקחו. חאג'י עמד מולי, בין אנשיו, ונשא נאום מליצי נגד מלחמת אחים ונגד מיר-חוסיין מוסאווי, ובשבחי השלטון. הוא ביקש להבהיר לי שעשה אתי חסד גדול ושאם שוב יקרה דבר כזה אני צפוי לגורל מר מאוד. לחשתי לו באוזן כמה משפטים ונכנסתי לאגף. האגף היה הפוך ופרוע.

המאה ושלושים קילו הביא לי כוס מים קרים. הסוהר הראשי הורה לקחת אותי למרפאה של הכלא ולאשפז אותי. הם לקחו לפנַי למרפאה את אסמאעיל בוזורגרי. הצלעות שלו היו שבורות. אחר כך הביאו את אומיד בהרוזי בבגדים ספוגי דם; הוא שבר חתיכת זכוכית וחתך לעצמו את פרק היד. וכאמיאר סאבתי לקה בלבו.

שמעתי שהם "חשפו" כמה טלפונים ניידים ומכשירים להשמעת מוסיקה. מזה כחמש שנים שאסרו על הכנסת טלפונים ניידים לאגף. כל מפגן הכוח הזה היה בגלל שכמה מהבחורים רצו לשמוע את הקול של בני משפחתם מדי פעם, או להירגע לצלילי מוסיקה. לאגף 350 אי אפשר להבריח דבר פרט לאהבה ומוסיקה.

הגוף שלי כואב. אני לא מתכוון לכאבים של החבורות הכחולות על פרקי הידיים כתוצאה מאזיקי המתכת, ולא לכאב באוזן ימין כתוצאה מהסטירות החזקות, ולא הכאב בצוואר בגלל האגרופים שהנחיתו על ראשי ופני, ולא הפצעים על הלשון שנלכדה בין שיניי תחת המכות, ולא החבורות הכחולות על גבי בגלל המכות של אלות הפלסטיק, ולא כאבי הגב והברכיים שנבעטו בטירוף.

כל הכאבים האלה אינם חשובים במיוחד ויירפאו במהירה. הכאב הוא ממקום אחר. השנים בכלא גרמו לנו לשכוח את פצעי 2009. שכחנו את הכאב של האמהות והאבות, את כאב מותם של נדא, סוהראב, עלי, תראנה ויתר השהידים. פרח מזכרוננו הכאב של היריות, המקלות, האלות וכפפות האגרוף של לובשי האזרחי, שהעם סבל. מה שקרה באגף 350 ב-17 באפריל הזכיר לנו את כל האירועים ההם והכאב שלהם הציף את הגוף שלנו מחדש.

כשהגיע רוחאני, אמרנו שאם הוא יפחית מכאבם של האנשים ואם המצב ישתפר, אנחנו נסלח על מה שעוללו לנו. אפילו חלק מהאמהות השכולות אמרו שהן מוכנות לסלוח. אבל האירועים המדממים של ה-17 באפריל הוכיחו כי הטינה אוטמת את הלבבות השחורים שלהם בפני מחוות המחילה של 'הירוקים'. וחבל שלא לחשתי באוזניו של חאג'י גם את המשפט הזה: "אנחנו התכוונו לסלוח, תזכור, זה אתם שלא רציתם".

אפריל 2014, אגף 350, כלא אווין

— — — — — —

עמאד בהאוור היה מתומכיו של מיר-חוסיין מוסאווי בבחירות בשנת 2009, ובשנה שעברה הביע את תמיכתו בחסן רוחאני

המאמר המקורי באתר "כלמה", אתר האופוזיציה "הירוקה" של תומכי מוסאווי

לקריאה נוספת:

אישה בודדה בפינה של בית קטנטן | נרגס מחמדי

לא על כמיהות רחוקות אני רוצה לדבר | נאזנין דיהימי

עוד של אורלי נוי

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. פריץ היקה הצפונבוני

    אני אפילו לא יכול לעזור לאסירים הנמקים בכלא במדינתי אני. אז באיראן סבלו בכלא של השאה ואחרי הממהפכה האיסלמית המשטר הוחלף והעינויים בכלא נמשכים.