בארץ פולניה יבוא מותי. אן טייראס די פולונייה ייו מי ב'ו מוריר

בתוך הזוועה הגדולה הקרויה "שואה", היו נשים קורבנות ייחודים של פשיעה. בכללן, הנשים היהודיות של סלוניקי – קורבנות של השמדת-עם גזענית ושל השתכחות החורבן המוחלט שעברה יהדות ספרד. נשים שבושה וצנעה דנו אותן לשתיקה
עמוס נויעמוס נוי

בעל תואר שלישי במסלול לפולקלור ותרבות עממית באוניברסיטה העברית בירושלים, מלמד באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת אחווה וכותב בנושאים של תרבות וחברה

טקסט זה מוקדש לשואה המיוחדת של הנשים היהודיות של סלוניקי – שהיו, כיהודיות, מטרה וקורבנות של השמדת-עם גזענית מתוכננת ומתועשת, אבל גם של התנאים המיוחדים וההתנכרות לציבור היהודי-הספרדי במחנות ההשמדה עצמם, של השתכחות החורבן המוחלט שעברה יהדות ספרד אשר בבלקן, ושל הדרת הגבורה הסלוניקאית מהזיכרון הציבורי בישראל; אבל בעיקר, הן קורבנותיה השותקים של פשיעה ספציפית כנגד נשים בכלל, וכנגד הנשים הספרדיות בפרט.

ההיסטוריות של שואות, השמדות עם, טיהורים אתניים, פוגרומים, רציחות המוניות, עינויים ותופעות נוספות של מה שמכונה עתה במחקר היסטורי וסוציולוגי "סבל חברתי" (social suffering) מסתירות, לעתים קרובות, למרות הזוועות המצמררות והבלתי-נתפסות שהן מתארות וחושפות, את העובדה שחלק גדול מהתופעות האלה כוללות בתוכן פשע נוסף, המוני, מחריד, אבל לא מובדל במפורש ולא מתועד ככזה – זהו הפשע כנגד נשים. גם מפני שנשים חוות, מתקיימות ושורדות את הזוועות בדרך ייחודית; אבל גם מפני שהזוועה הכללית כוללת התעללות ספציפית כלפי נשים. לא רק שהמתעדים (המספרים לעתים קרובות "היסטוריה גברית") נוטים להתעלם מהיבט זה, אלא שאופיה של פשיעה כזו ותחושת אשמה ובושה עמוקות הכרוכות בה גורמות לקורבנותיה לשתוק, עוד יותר משתיקתם של ניצולים גברים.

כדאי להזכיר: במהלך מלחמת ההפרדה של תת-היבשת ההודית (שהסתיימה בהקמתן של הודו ופקיסטאן), שהייתה כרוכה בטיהור אתני רחב היקף, בטרנספרים כפויים, ובמעשי טבח מזוויעים, גם נחטפו, הוחזקו לאורך זמן, נאנסו שוב ושוב ועברו התעללות (שכללה חריטה של סמלים דתיים על גופן) קרוב למאה אלף נשים, רובן מוסלמיות, שתפקידן, המחיר ששילמו, ועדויותיהן מתחילות רק לאחרונה להיחשף. במלחמה הגדולה האחרונה על אדמת אירופה, בין סרבים, קרואטים ובוסנים, נאנסו עשרות-אלפי נשים – לא רק כהשפלת-נקם למפסידים ופרס-פיצוי למנצחים, אלא כחלק מתוכנית לאלץ נשים בוסניות, סרביות, או קרואטיות ללדת תינוקות מ"האתניות המנצחת", פרי פשיעת-האונס הזו, ולשם כך אף הוקמו "מחנות אונס".

ואילו הדיבור על האונס ההמוני והקבוצתי של נשים גרמניות (במספרים בלתי-נתפסים) בידי בנות הברית היה מודחק ושנוי במחלוקת במשך שנים, גם בגלל ההקשר ההיסטורי, המקשה על גילויי חמלה לעם הגרמני (תומך הנאצים) המובס, וגם על גינוי של הצבאות המנצחים, משחררי מחנות המוות ומגני העולם החופשי. אחת מתוצאותיה של המעורבות הצבאית האמריקאית בדרום-מזרח אסיה, ושל מלחמת וייטנאם בפרט, היא, למשל, הפיכתה של תאילנד למדינה סוחרת ומוכרת נשים וילדות, בעקבות החלטה של המטכ"ל האמריקאי.

וגם בתוך הזוועה הגדולה הקרויה "שואה", היו נשים קורבנות ייחודים של פשיעה. ובכללן הנשים היהודיות של סלוניקי, שמשכו את תשומת לבו המיוחדת של ד"ר מנגלה ימח שמו וזכרו, ונשבעו, כלל הנראה, שלא לגלות לעולם את הזוועות של בלוק 10.

נשות סלוניקי בדרך למחנות
נשות סלוניקי בדרך למחנות

* * *

אחד משירי הלאדינו המפורסמים ביותר הוא ארבולס (עצים, Arvoles); זהו שיר של געגועים לבית של הנודד במרחקים. יש לו עשרות ביצועים גם ברשת, והוא נפתח כך (בתרגום חופשי. יש הבדלים דקים בין נוסחים שונים):

עצים בוכים לגשמים – ארב'ולס יוראן פור לוב'ייאס

והרים לרוחות – אי מונטאניאס פור איירס

כך בוכות עיני – אנסי יוראן מיס אוז'וס

לך אמא יקרה – פור טי קרידה מאדרי

סובב ואומר מה יהיה אתי – טורנו אי דיגו קי ב'ה סיר דה מי

בארצות נכר יבוא מותי – אן טייראס אז'נאס ייו מי ב'ו מוריר.

אלא שבאושוויץ החליפו את השורה האחרונה:

בארץ פולניה יבוא מותי – אן טייראס די פולונייה ייו מי ב'ו מוריר.

כאן מתעד ד"ר יצחק (איציק) לוי את שרה (שריקה) סופרין לבית ברוך שרה את גירסת יהודי יוון בדרכם לאושוויץ:

* * *

לפני שנה לימדתי שיעור (שכבר בוטל מאז, באדיבות מכון-שכטר) על "יהודי הלאדינו ותרבות הלאדינו". בשני השיעורים שהוקדשו לשואת יהודי הלאדינו הופתעתי לגלות שלמרות שינוי דרמטי ביחסם של מוסדות ודעת קהל לחלקם של יהודים ספרדיים בשואה, בורות וערפול מאפיינים עדיין את הזיכרון הציבורי. גם לפני חצי שנה, כשהייתי במוזיאון לשואת היהודים הספרדיים בסקופיה בירת מקדוניה עם קבוצה של ישראלים, נוכחתי בהפתעה המוחלטת ובָּפליאה – גם על העובדות ההיסטוריות, גם על הבורות המוחלטת – שבה קיבלה הקבוצה את תיאור השגשוג, העושר והגיוון של קהילות היהודים הספרדים בבלקן, ואת הצירוף הלשוני שואת-יהודי-ספרד או חורבן-תרבות-הלאדינו, שאותם הם שמעו לראשונה (ממש כמו התלמידים והתלמידות בשיעור). כי העולם היהודי-ספרדי ביוון, בוסניה, מקדוניה – והקהילות היהודיות-ספרדיות המפוארות של קרואטיה, סרביה, רומניה, בודפשט או וינה – נחרבו עד היסוד, ואִתן גם זכרונן.

השואה של רבות מבני ובנות סלוניקי ייחודית בכמה מובנים, שעל חלקן לא מדובר כלל – גם לא בדור ובתקופה שבה פצעים וכאבים נגלים יותר מבעבר, ומסכים של שתיקה נגללים לאטם: חוויית מחנות ההשמדה, ובראשם אושוויץ, כמובן, שיהודי יוון (ספרדים, רובם משאלוניקי, ורומניוטים) חוו אותם במלוא אימתם. אבל גם הקושי והבידוד שבהיות יהודי-ספרדי במחנות אלה, כשגילויים של ניכור והדרה מצד יהודים אחרים, לצד קשיי שפה וריחוק גיאוגרפי, היו חלק משגרת היומיום, ושרק לאחרונה מתגלים במלוא היקפם. השיכחה של ההשמדה והגבורה הספציפית שלהם בזיכרון הציבורי הישראלי עד לפני כמה שנים היא מקור לכאב נורא, שאותו נושאים הניצולים עד היום – כשאפילו בעת משפט אייכמן הם זכו לייצוג שנראה להם מינימלי ולא ראוי (מה שהוביל את הוועד היווני בראשות ז'אן אלאלוף, מוריס אייש, ויצחק בן-רובי לפרסם מכתב גלוי ולשקול החרמת המשפט!).

המרד הסלוניקאי ההירואי בבירקנאו, שהוביל לפיצוץ (חסר תקדים) של משרפה 3, כמעט ולא מצוין. וכשהוא מצוין, חלקם הייחודי של הסלוניקאים מוצנע בו לעתים – למרות שהוא פרץ באופן עצמאי, לאחר קשיים בתיאום עם הארגון המחתרתי הכללי ועם היהודים האשכנזים, והיה פעולת גבורה נואשת של יהודים סלוניקאים ויוונים בלבד.

אנדרטה לזכר
אנדרטה לזכר יהודים שנרצחו על ידי הנאצים בסלוניקי

מערכת החינוך וההנצחה עושה מאמץ לתיקון השכחה הזאת. אבל דומה שדווקא גילויים של תרבות פופולרית תרמו לשימור הזיכרון הזה, והדגימו כיצד תרבות פופולרית, ברגעיה המרגשים, עשויה להצליח מול ומבעד גרסאות ממסדיות ודעות מקובלות. גילויים אלה כוללים את הרומן רב-העוצמה והבלתי-נשכח "ורד הלבנון" של לאה איני (עם האב, ניצול שואה בסלוניקאי), ואת שיריו המאוחרים של הזמר יהודה פוליקר (כולל הדואט עם אביו ז'אקו, ניצול שואה סלוניקאי בעצמו), וסרטה התיעודי "בגלל המלחמה ההיא" של אורנה בן-דור על יהודה פוליקר ויעקב גלעד.

אבל מה שלא מסופר היא העובדה הנוראה, שנשים סלוניקאיות (לצד אחרות) היו קורבן גם לפשע המוני נגד נשים על ידי יוזף מנגלה שר"י. מנגלה גילה עניין מיוחד בקבוצה הסלוניקאית, מפני שחוסנם הפיזי של הגברים ופוריותן של הנשים גרמה לו לבחון עד כמה הם "גזע יהודי". חלקן הגדול יחסית של נשות סלוניקי בין קורבנות הניסויים בבלוק 10 הוא סוד ידוע לניצולים והניצולות, שכמעט לא זכה לאזכור (ספרה באנגלית של קתרין פלמינג "יוון: היסטוריה יהודית" הוא יוצא דופן). כמו בפשעים המוניים אחרים כנגד נשים, בושה וצנעה מכתיבות שתיקה. לכל היותר, הוא מרומז בדרכים שהן יותר נוראיות מדיבור וצעקה, כמו משפט הלאדינו שראיתי לפני שנים בשולי כתוּבּת נישואין, ובה כתוב ש"לחתן גלוי וידוע שהכלה אינה יכולה להביא ילדים, והוא מתחייב בפני העדים שלא יגָרשנה בגין עילה זו"…

לקריאה נוספת:

בי דמעתי ראה | עמוס נוי

בנגאזי-ברגן־בלזן: על רגעים אבודים בזמן של המדוכאים | חביבה פדיה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ד"ר ק'

    עמוס, תודה רבה על החשיפה המתמשכת של מכמני התרבות הספרדית והמזרחית לקוראים – כאן ובמקומות אחרים.

  2. רבקה

    "אין טייראס די פולונייה ייו מי ב'ו מוריר". כך שרה שריקה סופרין

  3. עמוס נוי

    התאמתי את המלים לגירסה המושרת. תודה לכולן

  4. זאבה

    מצמרר. הוביל אותי לקריאה נוספת על בלוק 10 ורופא הנשים השטני קרל קלאוברג, שהיה ראוי לאלף מיתות משונות ולא זכה להן.
    תודה.

  5. מיה

    מכירה את הסיפורים האלה מניצולים וניצולות יוצאי סלוניקי שחיו בקיבוץ שבו נולדתי. טוב, ידוע שבקיבוץ אין סודות….

  6. חנה הרצוג

    שואת יהודי הבלקן בכלל והנשים בפרט היא אכן נושא אשר עדיין דורש מחקר. בכל אופן אני מרשה לעצמי להפנות את תשומת לב הקוראים והקוראות שקשר השתיקה כבר הופר במחקר שעסק בניצולות מחנה ראווסבריק ושנעשה על ידי חוקרות יהודיות, גרמניות ואמריקאיות. במסגרת מחקר זה עסקתי בנשים יהודיות יווניות ופרסמתי יחד עם עדי אפרת מאמר (הרצוג, חנה, ועדי אפרת. 2006. "אמיצות מכל ברבריות: קולן של נשים יווניות-ניצולות מחנה הריכוז ראוונסבריק." ילקוט מורשת: תיעוד וחקר השואה 81 עמ' 39-64 ). שהתמקד בנסיון החיים של נשים יווניות. נשים שסיפרו על רשת נשים יווניות שהחלה דרכה באושוויץ, דרך ראוונסבריק והמשיכה להתקיים גם אחר המלחמה.
    במחקר בקשנו באמצעות קולן של ניצולות יהודיות יוצאות יון להצביע על הרשתות החברתיות שעמדו לנשים לעזר דווקא במקום שכל יום נפרמו רשתות אלה בשל תנאי קיום בלתי אפשריים שבהם חברות לרשת גוועו ברעב, מתו ממחלות, נורו, נרצחו או הומתו בתאי הגזים. רשתות אלה נבנו על קשרי זהות אתנית והעניקו לנשים זהות במקום שבו ניטלה מהן הזכות לכל זהות אנושית. זהו סיפורן, ללא ספק החלקי , של נשים יהודיות יווניות שהיה לנו הכבוד לראיין ולעמוד על עוצמות הנפש שלהן, גדלותן האנושית ועל כוחה של שייכות וזהות. בזיכרונותיהן של הנשים היוניות המוצא האתני, נכסי התרבות שימשו בסיס להיווצרות רשת תמיכה ובסיס לסולידריות חברתית. המוצא שמש בסיס לזהות ולהזדהות ותוך כדי חיי מחנה חוזקו משמעויות של העולם שקדם לימי המחנה, אך זהות זו קיבלה גם משמעויות חדשות.
    חנה הרצוג

    1. עמוס נוי

      יש אולי קישור למאמר או חומר על המחקר?

  7. סתם

    כל פעם שאני קורא על איזה מסכנים היו הגרמנים אחרי המלחמה, אני חושב על זה שאחרי מה שהם עשו במזרח (ליהודים וגם ממש לא רק ליהודים) הגרמנים צריכים להודות למושיע שהם בכלל חיים ונושמים ושהרוסים לא החליטו פשוט לנפנף אותם מהאדמה הזאת. היתה ל"איוון" בהחלט את הזכות המוסרית לעשות את זה.

  8. ריטה

    כתבה טובה, אבל מדוע כשמשבחים עדה אחת, צריך להגיד משהו לא מחמיא על אחרת. אני חושבת, שיש לזכור את כולם, בלב, בראש ובנפש, ולא לחלק לעדות, תתי-עדות וכו'. דווקא אני קראתי, ולא פעם, שהייתה מעין סולידריות לעתים בין אנשים שקובצו בכוח הזרוע מכל קצות תבל לתופת ההיא. מדוע אנחנו לא מסוגלים לגלות אותה סולידריות בזכרון שלנו.

    1. עמוס נוי

      לא קיבלתי את הרושם שמה שכתבתי אומר "משהו לא מחמיא" על "עדה אחרת". ברמה האנושית, היו גילויים מופלאים של סולידריות בין בני אדם בכלל (וחסידי אומות העולם הם עדות לכך), וגם גילויים של ניכור והתנכרות. ואינני חושב שאני יכול בכלל להיות שיפוטי לגבי זה… אבל העובדה המצערת והכואבת היא שלא היתה סולידריות, ולא זכרון של סולידריות, בין יושבי המחנות היהודים-יוונים ובין יהודים אחרים, ובמשך שנים לא היתה סולידריות בהנצחה וזבכרון הרשמי – ואת הכאב הזה, הספציפי, שנוסף על הכאב הכללי, אי-אפשר למחוק או להתעלם ממנו… התגובות הרבות שאני מקבל מניצולים וניצולות ובני משפחותיהם מעידים על כך… כל זה איננו – ואסור שיהיה – חלק מחשבונאות של קורבנות או התעלמות מכאב אחר, כמובן. מקווה ש*זה* לא השתמע מדברי

    2. ירמי

      טעות בידך.
      לא היתה סולידריות ולא בטיח, יהודי סלוניקי ברובם הגדול הגיעו
      לאושוויץ בירקנאו ושם לחרדתם נתקלו לראשונה בחייהם ביהודים דוברי שפה
      שלא שמעו מעולם: יידיש! ואותם "סולידרים" היכו את היהודים הספרדים
      מכיוון שלא האמינו להם שהם יהודים. והגרמנים היכו אותם שוב מכיוון שלא הבינו גרמנית. אז הבנת את זה ריטה? למה יש להפריד בין עדות?

  9. אסתר עילם

    כבת להורים יוצאי סלוניקי שהתחתנו ב- 1936 בתל-אביב (נולדתי ביולי 1939) – חייתי את שנותי הראשונות בצל תגובות הוריי והמשפחה המורחבת למלחמת העולם השניה, והשואה, כי חלק מהמשפחות חיו אז בסלוניקי. אחרי המלחמה התחילו להגיע בני ובנות משפחה ניצולים/ות, וכילדה התוודעתי אליהם באופן בלתי אמצעי, כעדים חיים לשואת יהודי סלוניקי. משנת 1949 אבי ז"ל, ליאון ספורטה, עבד בתפקיד בכיר בבנק דיסקונט אותו ייסד דודי ז"ל, ליאון רקנטי, וניהלו אותו אז שני בניו, הארי ודני ז"ל. לעתים קרובות התלויתי לאבי לעבודתו אחר הצהריים עד שחזרנו בערב, ויצא לי להכיר מקרוב עובדים ועובדות שם שלא מעט מהם היו עם מספר על הזרוע. קלטתי אצלם כאב עצור, אבל במיוחד אצל כמה נשים שהיו חשוכות ילדים.
    המאמר מעלה אצלי זכרונות אלה, ויתר-על-כן, במרוצת השנים, כאשר דיברתי וכתבתי על שואת יהודי סלוניקי נתקלתי באי-ידיעה ובהכחשה אצל אשכנזים ואשכנזיות, גם כאלה שעסקו בשואה. בפרק שכתבתי באנתולוגיה "בשר ודמים – זנות ופורנוגרפיה בישראל", ששמו "פורנוגרפיזציה של השואה" אני מתייחסת לזכרונות אלה. אני חשה שעד היום אני חיה בצל ההכחשה של שואת יהודי סלוניקי ויהדות יוון בכלל, אותה אני חווה כחלק בלתי נפרד מהגזענות הקיימת בישראל כלפי עדות ספרד והמזרח.

  10. שושי קליפון

    שלום עמוס- במסגרת לימודי התואר השני לפני כ4 שנים, הייתה לי הזכות ללמוד בקורס שהעברת במכון שכטר ואף כתבתי את עבודת הסמינריון שלי תחת הנחייתך על קהילת סאלוניקי בשואה..מאז אני משלימת מחקר באוניברסיטה העברית וממשיכה לעסוק בנושא זה…אשמח לקבל את עזרתך במציאת חומר על אופן התנגדותן הפאסיבית/ פעילה לסוגיה של הנשים הסלוניקאיות במחנות הריכוז-בברכה ובתודה שושי קליפון