כאב פנטום מרוקאי

כאשר צפיתי בו, היתה זו הפעם הראשונה שבה חוויתי חיים בהרי האטלס, לא חיים שלמים אבל קטע מספיק עשיר כדי שהכפר לא יזוהה עם פרידה בלבד. מאיר בוזגלו על סרטה של חנה אזולאי הספרי, "אנשים כתומים"
מאיר בוזגלו

כאב פנטום הוא תחושת כאב בחלק החסר של איבר קטוע. כאב של יד קיימת ניתן לטיפול. אפשר להניח עליו רטייה. כאב של יד שאיננה לא ניתן לטיפול. כאן גדול כוחו של האין על היש. נותרה אבל דרך אחת. הדמיון עצמו. חוקר המוח הדגול רמצ'נדראן מצא דרך לטפל בכאב פנטום שנוצר מכך שיד מאגרפת את עצמה לדעת. מייצרים אשליה שהפנטום באמת קיים ואז אפשר לשחרר את היד שנוכחת בדמיון.

יש פנטום יד, ויש גם פנטומים של חיים שאינם. התחלות חדשות הן קטיעה של חיים אחרים, וגם כאן אי אפשר לטפל בשבר של חיים שאינם. יחסית קל לשפץ בית קיים, אבל אי אפשר לשפץ בית שנותר הרוס בדמיון. עוד יותר מכך, אי אפשר לתקן חיים בכפר שלא ראית. או, אם אפשר אז רק בדמיון, בחלום, בקולנוע. כפר בהרי האטלס הוא עבור רבים מאיתנו מקום שנתפס רק דרך עזיבתו. כפר כתום בין הרים מתקשר לשליח מן התנועה הציונית. מה עם הדיכוי בתוך אותו כפר? מה על המסורת שלו ועל הרצון של מסורת זו לחיות בנו מחדש?

בסרטה "אנשים כתומים" עשתה חנה אזולאי הספרי מה שעשה רמצ'נדראן לחולים האנושים שלו. כאשר צפיתי בסרט הייתה זו, נדמה לי, הפעם הראשונה שבה חוויתי חיים בהרי האטלס, לא חיים שלמים אבל קטע מספיק עשיר כדי שהכפר לא יזוהה עם פרידה בלבד. ובחיים השלמים הללו יש גם כאב ודיכוי. אם בסרט "לחם" של רם לוי חוזר הגיבור השבור והמושפל לערבית המוע'ראבית, כאן חוזרים למרוקו כדי לטפל בפצע שנוצר שם ועדיין שותת כאן. דווקא אז פוגשים את החיים שמצורפים באופן בלתי ניתן להפרדה לאותה השתקה. "אנשים כתומים" הוא סרט בלי הגמוניה. אין בו אשכנזים. יש בו מרוקאיות, ערביות, רוסיה אחת ורוסים אחדים. יש בו נדידה מתוך מרוקו למרוקו, מן הכפר הברברי לטנג'יר, מה שמעשיר את המרחב המרוקאי ואת ההגירה הפנימית. הסרט מתייחס לשבר של העלייה, אבל זה לא המוקד כאן. בתוך התנועה הגדולה של מה שעבר על יהודי מרוקו במאה העשרים הוא מצליח למתוח קו בין עבר רחוק, מן האמא של הסבתא ועד נכדתה של זו.

הטיפול במסורת עשיר. בדרך כלל אנחנו רגילים לחשוב על הגברים כנושא המסורת, והנשים נותרות ברקע, אבל זו תמונה פשטנית. למעשה, הגברים הם אלה שניצבים בחלון הראווה, בעוד שמאחורי הקלעים ההפקה של המסורת היא של האמהות בפרט, והנשים בכלל. המפגש של האישה המזרחית עם המסורת הוא מאבק איתנים שיכול לחמוק גם מן העין החכמה ביותר. "אנחנו מותקפות מן הפמיניסטיות ומן המסורת בעת ובעונה אחת," נאמר לי על ידי קבוצת נשים מזרחיות. דאגה דומה משותפת ככל הנראה גם לנשים הערביות. משהו מן המורכבות הזו יש בסרטה של חנה.

אנשים כתומים. צילום: יח"צ
אנשים כתומים. צילום: יח"צ

הנשים נשאבות מצד אחד למסורת, ומצד שני מתרחקות ממנה בתהליך שמכיל אמביוולנטיות כואבת. הסבתא רוצה להוריש את היכולת לחלום. יכולת שיש בה גם אפשרויות תרפויטיות, ואשר יש בה גם יכולת לפרנס. הבת אינה רוצה לרשת יכולת זו. היא מבקשת מן המסורת את הידע של הכנת הקוסקוס הכתום, וזו נמנעת מלתת לה אותו. מה שהמסורת דורשת איננו רוצים לקבל, ומה שאנו רוצים לקחת אין היא מוכנה לתת. בתוך ריב זה אנו פוגשים את ההתקפה האכזרית של העולם החילוני על המסורת. מה שזו רוצה להוריש – היכולת לחלום – נתפס כמחלה (עם שם לטיני ארוך), ומה שהיא מרשה לקחת זו הבנה מסויימת של הרעיון של "מימוש עצמי", הביטוי שיש בו את השיחרור הגדול לאישה, ואשר אחראי גם לאומללות כה גדולה של מיליונים רבים, שלא התאפשר להם לממש את עצמם.

הסרט מקסים. מובטח לכם שלא תחוו את הכתום כמו שחוויתם אותו עד היום. יש בו עושר שמצפה לחשיפה. כדאי גם להזכיר את העובדה שהסרט צולם במרוקו והוא למעשה קו-פרודקציה עם הפקה מרוקאית. מנשבת כאן תקווה. אין מדינה ערבית ששומרת על קשר חם עם יוצאיה כמו מרוקו, ואין עדה כמו המרוקאית שקשורה בקשר של חיבה תמים וחם לחבל ארץ שאירח אותה במשך מאות רבות של שנים. שיתוף זה יש לו ערך סמלי והוא נושא הבטחה. ההתעוררות של צעירים מערביי מרוקו לשאלה: היכן אבד היהודי שלהם, שסביהם נהגו לספר להם עליהם? מעלה את השאלה האם חיפוש זה יפגוש את החיפוש של יוצאי מרוקו בישראל את המרוקאי שלהם? פולחן קץ הגלות שטיפחנו בישראל מחד, ואסלאם רדיקאלי במרוקו מאידך אינם מאפשרות מקום לתהייה אנושית כל כך. חיזוק הקשר בין ערבים ויהודים הוא גלולת ארגעה, מיזעור נזקים לאלימות הכרוכה באופן טבעי באידאולוגיות מהפכניות, וסרטה של חנה הוא תרומה חשובה בכיוון זה.

מאיר בוזגלו הוא מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ויו"ר תנועת תיקון

עוד של מאיר בוזגלו

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. בן אדם

    בתור חצי מרוקאי שהיה מוקף במרוקאים, אני יכול להגיד שמרוקאים הם עם של בכיינים. הגיעו בשנות ה-70 אחרי שבנו את המדינה, לא תרמו כלום, רק הרסו, והעיקר לא מפסיקים לבכות, אלוהים יודע על מה. למה מה? סבא וסבתא שלי האשכנזים לא היו במעברה? היו! רק שהם לא בוכים כמוכם. תתבגרו כבר, במקום לדבר על פצעים של העבר תסתכלו על העתיד. במקום להבדיל את עצמכם תהיו ישראלים.

    1. שרלי

      בסדר, שמענו אותך, קיבלנו את הפקודה שלך ואנחנו מיד מפסיקים להתבכיין.

      אם אתה חצי מרוקאי אז אתה כנראה יודע הכל מחצי האשכנזי שהוא לא מרוקאי.

      תודה שהארת אותנו והערת אותנו.

      מה היינו עושים בלעדיך?

  2. איריס חפץ

    עושה חשק לראות את הסרט! ברכות

  3. שושי שמיר

    תודה. בזכות ההגדרה שלך הבנתי מה אני מרגישה כשאני שומעת שירים באידיש…

  4. אדלה

    לא שותפה לחווייה שלך. מבינה ותומכת בכוונתה של חנה אזולאי להציג את החוט המקשר בין הדורות ואת כבלי המסורת ולהציג את תוצאותיו של הדיכוי הנשי כיום. אך האמצעים בהם נקטה לא מספיק משוייפים וההבנה שלה את מדיום הקולנועי מועטה מכדי להעביר את המורכבות של הנושא. לא הספיקו לי צילומים מרהיבים של הצלם וייצוגים סמליים של עבר והווה וכו'. המשחק אומנם חיפה על פגמים תסריטאים ובימויים – במיוחד של הדמות הראשית שהצליחה לנקז אליה את המאבק העיקרי של הסרט, אבל עדיין הביטוי הכולל של הסרט נפל בהרבה מעומק הרעיון הבסיסי וחבל. במקום סרט מטלטל על הכאב הנשי/מרוקאי לדורותיו קיבלתי מלודרמה שמרגשת פה ושם ותו לא.

  5. מאיר עמור

    לא ראיתי את הסרט. אבל ראיתי כבר סרטים שחנה אזולאי-הספרי עשתה ושחקה בהם בעבר. מה שברור לי לגמרי שמאיר בוזגלו כתב בעוצמת ביטוי ורגש שרק ניתן לשער את החוויה שהוא עבר כשהוא ראה את הסרט. יופי כזה עוד לא ראו כאן. דקויות אנושיות של תקווה ועצב והתחוורות. ראיתי כתיבה רבת יופי. ראיתי יופי בכתיבה. קראתי רגש בצפייה. תודה מאיר בוזגלו; ותודה לחנה אזולאי-הספרי. כאן אני מוכן לשלם מראש. לשניהם, ובלב חפץ.

  6. דןש

    הסרט מאכזב מסוג "סרטי הפרווה"
    נכון שהוא מנסה לקשר בין הדורות שחיו במרוקו לבין אלו החיים בישראל – סבתא, אמא ונכדה. אבל הקונטרסט איננו מספק ומרשים.
    ציפיתי לראות יותר ממראות מרוקו ודרך חיי היהודים שם ( בהרי האטלס ובטנגיר ) – קיבלתי קמצוץ שאינו מספק.
    אני תמהה על המסורת שכל כך עורגים אליה. האם לחיי דוחק ועוני; האם לאמונות טפלות של לחשים וחלומות, אולי לנישואי בוסר בגיל 12 או 13 לגבר מבוגר – אנס למעשה, או אולי ל"ריקוד הסדין המדמם", או בכלל להתייחסות אל האישה כחפץ.
    היה מעניין הקונטרסט שנוצר בין מרוקו לרוסיה – המדגים את הפער בין החדש לישן בין הפתיחות לסגירות
    היו לי צפיות גדולות יותר מסרטה של חנה אזולאי הספרי