string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

משהו רקוב באימפריית זגורי

יצירה מזרחית היא קודם כל יצירה במקום עם רעב גדול. וכשרעבים, גם קסטות מהשוק יעשו את העבודה – איכות זה לוקסוס של שבעים. אבל מאור זגורי החליט להאכיל אותנו במטבוחה עם קיצורי דרך אדיפליים
איריס חפץ

פסיכואנליטיקאית ישראלית שחיה בברלין מזה 14 שנה (עלייה ראשונה של האינתיפדה השנייה). ערכה את האתר "קדמה", במה לדיון מזרחי

קשה ליצור יצירה מזרחית בישראל. לא רק מכיוון שלרוב הממסד לא תומך בה, אלא גם בגלל הקהל המקוטב והעובדה שקשה לדון בה באופן חופשי מבלי כובד של ציפיות – ואיתן אכזבות וכעסים. אם משורר מזרחי מפרסם שיר שמופיע בו הביטוי "מדינת אשכנז", למשל, או שמופיעה בו קללה, מיד יקפצו מבקרי אמנות אשכנזים ויגידו שזה שיר רע, מז'אנר "מחזק-קרע-בעם". מזרחים יזדהו עם ההתקפה על המשורר ויתמכו בו, ופעמים רבות השיר עצמו יישכח. גורל דומה נכון לדעתי לסדרה "זגורי אימפריה", שהדעות והרגשות שהיא מעוררת ברשת נחלקים לתומכים נלהבים ולמתנגדים חריפים. גם אלה וגם אלה מתייחסים פחות ליצירה ויותר להקשר שלה: סוף-סוף יש ייצוג ונראות למזרחים, אומרים התומכים. "זה ייצוג זה?" עונים המתנגדים, "זה הרי סטריאוטיפי". "אבל יש סיפורים כאלו במציאות", עונים להם התומכים, "זה כיף לראות אותה". "אמנות טובה היא לא לכיף", משיבים האחרים, "היא ממכרת", "גם אופיום ממכר", וכך הלאה עונים הכועסים על עולם הדימויים, על השפה הרדודה והגידופים.

בקיצור, שוב יש דיון מעל הראש של הסדרה. כי יצירה מזרחית היא קודם כל יצירה במקום שיש אליה רעב גדול. וכשרעבים – גם קסטות מהשוק יעשו את העבודה. איכות זה לוקסוס של שבעים.

 maxresdefault

בעקבות השבחים, יצאתי לראות את הפרק הראשון, ואחריו גם את השני והשלישי. עושה רושם שהפיתוי של המבקרים לעסוק בסטריאוטיפים ובעולם הכישופים גדול, אבל זוהי הסחת הדעת. זה לא הסיפור. עולם של כשפים וקללות הוא לא עולם מזרחי וגם לא אוריינטלי במיוחד. את אגדות האחים גרים אספו באירופה והשורשים התימניים של הנס כריסטיאן אנדרסן עדיין מוטלים בספק. ולא מדובר רק בעת העתיקה ובניאנדרטלים שבאו מהמערות של אוסטריה: הפיזיקאי הדני המפורסם נילס בוהר זכה יום אחד לביקור של קולגה, פאולי, שגם הוא זכה כמוהו בפרס נובל. פאולי התפלא לראות שעל דלתו של בוהר תלויה פרסת סוס. "אתה? פרופסור?" הוא שאל אותו בתמיהה, "אתה באמת מאמין בזה?". "מה פתאום", ענה בוהר, "אבל שמעתי שזה עוזר גם אם לא מאמינים בזה". שני המדענים הללו גם לא נולדו וגדלו במרוקו.

הבחירה באב משפחה שיש לו דוכן פלאפל כעיסוק של מרוקאים, היא גם סבירה. הרי רוב המרוקאים, למרות שהם מונים בישראל כמיליון איש, לא חובשים את ספסלי האוניברסיטה, אלא יותר את בתי הכלא ואם התמזל מזלם, את ספסלי הישיבה, השב"ס והצבא. להיפך: הבחירה באימפריה של פלאפל היא בעלת פוטנציאל גדול. לו היה משה איבגי משחק אותה גינקולוג אה-לה-קוסבי הסדרה היתה מגוחכת במיוחד. בעיית האמינות בסדרה נובעת בעיקר מהעובדה שיש בה יותר מדי נשים אשכנזיות שמתאמצות לדבר במבטא מרוקאי – ניסיון שנכשל בגדול. דבורה קידר ("שלא תשתה לי חשיש" ב"אסקימו לימון" ותודה למיטל אבקסיס על הזיהוי), חוה אורטמן ושרה פון שוורצה הן מרוקאיות כמו שאורלי לוי פרסייה. לא ברורה ההחלטה הליהוקית הזו, וחבל שמרוקאים לא יכולים לייצג את עצמם. אוולין הגואל, ריימונד אמסלם, חנה אזולאי-הספרי, רונית אלקבץ, יעל אבקסיס – אלו הם רק חלק מהשמות שעולים בלי מאמץ כשחושבים על תפקידים של נשים מרוקאיות שהן גם שחקניות מצוינות. בסרטו האחרון, "בלדה לאביב הבוכה", בנה בני תורתי אוטונומיה מזרחית, שבה מזרחים מייצגים את עצמם ומספרים את הסיפור שלהם, ולא מיוצגים על ידי אשכנזים ומייצגים את "הרע" (הערבי/אלימלך זורקין ושות').

הבעיה של "זגורי אימפריה" גם אינה טמונה ביחסים העכורים בין בני המשפחה. כאלו ראינו לא מעט והם, כמו כל יחסים בין בני אדם, החומר שממנו עשויה הדרמה. הבעיה היא יותר בסיפור המסגרת האדיפלי: המיתוס של אדיפוס עתיק כימי האנושות. בנו של דוד המלך מנסה גם לרשת אותו בחייו, המלט הוא נסיך אדיפלי עם יסורים קיומיים, וגם ב"אחוזת דג'אני" עושה אלון חילו שימוש במוטיבים כאלה. זה יכול להיות סיפור מסגרת נהדר לדרמה מזרחית, שבה פירוק המשפחה המזרחית מקביל לרצח אב, כולל הרצח של הדת היהודית, שמוביל לכאוס שבו אין דין ואין דיין, כמו שמשפחת זגורי מדגימה על בשרנו.

אבל גם אם אנחנו יודעים שזה כרוניקה של מוות ידוע מראש, שרומיאו ויוליה ימותו בסוף, זה עדיין מעניין ומותח לראות איך מגיעים לסוף הטראגי הזה, להבין את הדמויות ואת המניעים שלהן. אלא שבמאי הסדרה והתסריטאים שלה לא סומכים על הצופים שהם מספיק רגישים כדי להתפתח יחד עם הדמויות ולעבור איתן תהליך. הם מתייחסים לצופים כאל מי שסיימו את תהליך ההפגרה בישראל בהצלחה (ע"ע מחקר פיזה האחרון). המיתוס של אדיפוס מונח על השולחן כמו אקדח במערכה הראשונה שכבר ירה, ולא סתם ירה אלא ירה בצרורות – אי אפשר לנוח לרגע ולנסות להרגיש ולחשוב לפני הירייה הבאה. כבר בדקות הראשונות הסיפור האדיפלי נפרש על כל פרטיו: מסתבר שגיבור הסידרה נולד נימול, כלומר הוא לא חווה את נחת זרועו של אביו על העטרה שלו, נולד עם כתר מוכן וטוען למלוכה. אמו משתמשת בו כתחליף לבן הזוג שלה, שהוא גם למעשה אחיה, ומעל היחסים ביניהם רובצת עננה של גילוי עריות. ועל שבירת הטאבו הזה הם נענשו והולידו ילדים שממשיכים את המסורת הזו: לבת יש יחסים אדיפליים עם האב, שמשתמש בה כתחליף לאשתו.

בין הבן לאביו יש יחסי יריבות, כיאה לבן שלא מקבל את מרות אביו שעבר בצוק העתים הישראלים הֵנְשיה, הוא בעסקי מזון, מאכיל ומזין את כל העולם במרכז גילת או במרכז אורן בשכונה ד', אבל לא מסוגל להזין את המשפחה והוא מלך דמיקולו. בקיצור: כבר בפרקים הראשונים אנחנו מוצפים בכל הפרטים של סיפור אדיפוס, כאילו מישהו לקח את המחזה ועשה רשימת מכולת: ממלכה=אימפריה, דנמרק/תבאי=לאפל (כי הפ' של הפאלוס ירד בכניסה?), האורקל מדלפי=דודה מרוקאית לבושה שחורים במדבר, אדיפוס=הנימול, גברים מזרחים מסורסים=שוטר וקצין שמפצים על הסירוס ע"י תפקידי סמכות מטעם המדינה וכו'.

Image and video hosting by TinyPic

באופן זה יוצר הבמאי דמויות שטוחות, נטולות מניעים בלתי מודעים או תת-מודעים. הכל פתוח ופרוס על השולחן, ידוע מראש ונאמר לצופה בבוטות. אין לנו הזדמנות לראות את הברית שהאב והבת כורתים. זה נאמר לנו מיד באופן מפורש ויחסית מהר. צריך לבלוע ולרוץ לסצינה הבאה מהר, אולי סוף סוף נגיע לרבע עוף.

כדי להבין את גודל הפספוס של הסדרה אפשר לראות מה עשתה רונית אלקבץ בסרט "ולקחת לך אשה" עם חומרים דומים: גם כאן יש אשה לא מסופקת, מזרחית למשעי שמתפרנסת, כמו המון נשים מזרחיות, מהיותה ספרית בבית. היא לא מסופקת מהגבר שאיתו היא חיה, שגם הוא לא גבר-גבר, רק פקיד דואר, שמבשל לילדים. תוך כדי הסרט אפשר לצפות ולהבין את היחסים האדיפליים שלה עם בנה, שבו היא גם משתמשת בצר לה כתחליף לבן הזוג הלא מספק שלה. היא מבטיחה לו שתקנה לו "כונניה" בעברית עם טעויות ומבטא צרפוקאי, מפעילה עליו מניפולציות כדי להיגאל מבדידותה ומהכלא שבו היא כלואה במשפחתה. היא משחקת התקף היסטרי כיאה לאשה עם מבנה אישיות הולם, שמעטים כמוהו נראו על המסך. גם הסבתא נותנת לנכדה ארנק ברגע של אינטימיות וקרבה גדולה, אבל יוצרי הסרט לא אומרים לנו קודם במפורש "הבת מוזנחת ע"י האם והסבתא נותנת לה סמל לנשיות, כי ארנק מסמל נרתיק" או מה שזה לא יהיה. אין וידוא הריגה. יש לנו מקום להרגיש משהו, להתרגש מהמחווה של הסבתא, לראות אותה בחוסר האונים שלה. אנחנו רואים אנשים שעם כל חייהם הקשים, מאבקיהם הקיומיים, הם אנשים מלאים: עם אהבות, תקוות, אכזבות, זעם, יאוש ויחסים עם הסביבה, שהם לא פלקטיביים. וזה כולל גם את היחסים עם האשכנזים: גם ב"שבעה", שבה חנה לסלאו מייצגת את האשה האשכנזייה שתומכת במשפחה בעזרת הפיצויים שמשפחתה מקבלת על היותם ניצולי שואה, וגם ב"ולקחת לך אישה" שבה היא מגלמת לקוחה אשכנזייה ולא זוכה לכינוי המעליב "מיונז", כאילו צבע עור ויכולת בישול ירודה הם המאפיינים העיקריים שלה.

עם הסטריאוטיפים עוד אפשר לחיות – סאלח שבתי אחד או יותר לא ממש משנה. ואפשר גם ליהנות מכמה רגעים מעטים בהם הדמויות לא מצייתות להם (החברה האשכנזייה היא בחורה עם חשק מיני ולא "קרה", אבישג המרוקאית לא משחקת את "המרוקאית החמה", המשפחה המרוקאית היא לא חמה ולבבית). המוזיקה גם היא נהדרת. אבל בגדול, עושה רושם שמאור זגורי החליט להאכיל אותנו במטבוחה עם קיצורי דרך: במקום לקלף עגבניות, לבשל אותן על אש קטנה עם פלפלים קלויים, שום ותבלינים, הוא לוקח עגבניות של שימורי "טל" עם קיבוצניק על האריזה, מוסיף חתיכות פלפלים מהצנצנת, שום כתוש מהמקפיא ותבלינים, מבשל קצרות ומגיש לנו מנת פיוז'ן של "מטבוחה בפיתה". ייתכן ויש כל כך הרבה צופים רעבים, ולא מעט מזרחים ששמחים לראות משהו מוכר להם על המסך, שגם אינטלקטואלים ופעילים מוכנים לבלוע כל פרק מהר ומחכים לבא אחריו. וגם נהנים מזה שאפשר לזלזל באשכנזים בציבור ולדמיין שהם תקועים עם מיונז תעשייתי, בזמן שאנחנו עושים חפלות. לפחות יש על מה לדבר ולמה לחכות וכשהקיבה ריקה זה לא מעט, כמו שיודעים הגיבורים של "אופרה בגרוש": קודם האוכל, אחר כך המורל.

אבל מי שלא חייב לעבוד בשלוש משרות כדי להתפרנס ולא מתפרקד מול הטלויזיה עם חומוס אחלה, החך שלו עוד זוכר שזה לא יכול להיות תחליף למטבוחה שבושלה מעגבניות טריות ונאכלת עם לחמניה טובה, גם אם עושים אותה מאותם רכיבים בדיוק. כל תבשיל צריך את הזמן שלו ואם יוצרי הסדרה היו לוקחים נשים מרוקאיות שיבשלו להן את הסדרה, הם היו יכולים ללמוד מהן משהו.

עוד בנושא:

העממיות, זגורי ואני / נעמית מור חיים

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. משה גליק

    ראבאק..יופי של ס ד ר ת טלויזיה..סידרה באה למלא חלל של זמן פנוי..והיא עושה את המוטל עליה לעילאולעילא..המרוקאי לא מרוקאי אלא ישראלי בכל אבריו..הסידרה היא סידרה ישראלית .

  2. א'

    לקרוא ולא להאמין.
    והכתיבה שלך היא לא אוסף של ארכי-סטריאוטיפים ? אבל, מה זה חשוב, העיקר ההגשה המתוחכמת והמושקעת של הפטיפורים….

    "…..הבחירה באב משפחה שיש לו דוכן פלאפל כעיסוק של מרוקאים, היא גם סבירה. הרי רוב המרוקאים, למרות שהם מונים בישראל כמיליון איש, לא חובשים את ספסלי האוניברסיטה, אלא יותר את בתי הכלא ואם התמזל מזלם, את ספסלי הישיבה, השב"ס והצבא….".

    רוב הרוסים אלכוהוליסטים והרוסיות נערות ליווי.

    רוב הפולנים מתוסבכים ושקרנים פתולוגיים.

    רוב העירקים היו אנאלפבתים.

    רוב הרומנים גנבים.

    רוב הפרסים קמצנים.

  3. גל לוי

    יש משהו מתסכל בהתנפלות על הסדרה. ראשית, מפני שלפחות בפרקים שאני צפיתי (ולא צפיתי בכולם, מודה!) הדמויות דווקא מתפתחות והן לא פלקטיות. אבל גם כי ההשואה של סדרת טלויזיה יומית לקולנוע היא לא במקומה. אלה אמנויות מסוג אחר, והמהירות שבה מטילים על הטלויזיה את תפקיד הייצוג, את התפקיד הפוליטי האחד והיחיד שמצפים לו היא מתסכלת באמת.
    אפשר לנסות ולחשוב על הסדרה מנקודת מבט מעמדית ולא אתנית, ואפשר לנסות ודווקא לתת צ'אנס לסדרה שלא מנסה להיות שטוחה, שמקפידה על איכות של משחק (וכך לא חוטאת בהזניה של המדיום) ולראות שדווקא הספקטרום של הטלויזיה נפתח ולא נסגר, גם אם מישהו אחר היה עושה סדרה לגמרי אחרת….

  4. אדם נבו

    הסדרה הזו מתחזקת את המבט האשכנזי על המזרחים המפגרים שעדיין אומרים "הורה חד פעמי", "ענין שלא במה בכי", "חמור טרויאני", "אל תרתמי את העגלה לפני שנולדים סוסים" ועוד ועוד.
    הסדרה הזו כה עצלנית שבמקום להעביר מסר שהמרוקאים מפגרים הם עשו להם בן מפגר של ממש, רק למקרה ששום צופה לא יישכח שהמרוקאים עדיין פרימטיביים.
    סדרה של קיצורי דרך חסרי חן.
    סדרה מבחילה בעיניי

    1. יאיר

      לא הייתי מרחיק לכת וקורא לסדרה מבחילה מפני שכן נהנתי לצפות בה, מעיין יחסי אהבה שנאה שכאלה. אבל אני מסכים איתך איתך כל כך לגביי עניין הפרימיטיביות.
      במקום לנסות ולהציג את המזרחי האינטיליגנט, הפתוח שפרץ את הפרימיטיביות והבורות, הם בוחרים להקצין את הסטריאוטיפ הצעקני\גזעני\ לא יוצלח הזה שוב ושוב.

  5. איריס חפץ

    אין לי מושג האם יש "התנפלות" על הסדרה. קראתי לא מעט התלהבויות. בכל מקרה: מפריע לי לא ענין הייצוג של הסיפור, אלא של המזרחים עצמם. זה נראה לי בעיקר חבל שמאז עבודת הדוקטוראט של פרופ' אלה שוחט, והרעיון שמזרחים ייצגו את עצמם, ולא אשכנזים ישחקו אותם, זה לא קורה במקרה הזה. כאשר אשכנזי משחק את המזרחי ונשים אשכנזיות משחקות מזרחיות, בסדרה מזרחית, אז המזרחי לא מדבר בקולו. על הייצוג הזה אני מדברת, בלי קשר בכלל לסיפור עצמו. גם אם אב המשפחה היה פרופסור באוניברסיטה העונה לשם אבוטבול, כאשר משחק אותו אשכנזי, יש לזה מסר.
    ההשוואה בין קולנוע לטלויזיה אכן אינה מושלמת, ונעשתה רק לצורך ההדגמה שהבעיה אינה בסיפור ובנושא שלו, וגם לא בייצוג של מזרחים כ"לא-אקדמאים" לצורך הענין. אלא כדי להראות שאפשר עם אותו נושא, ועם צוות שחקנים מזרחי להגיע לתוצאות טובות.
    ויקי שירן דיברה על שיטת הרבעים כשיש נאמר כנס, ומחפשים דוברים ודוברות. המצב רחוק מאוד מלהיות קרוב לשם. כשמדובר בסדרה מזרחית, שבה אי אפשר להגיד שהמבטא מפריע, זה תמוה לקחת אשכנזים שמתאמצים לדבר אותו. גם אם זה משחק איכותי, זה טיעון בעייתי: עם הטיעון הזה מונעים ממזרחים להגיע למשרות, כי העיקר האיכות ולא משנה מה המוצא של זה שעושה את הדבר, מונעים מנשים תפקידים, כי העיקר האיכות וכולי…

    1. גל לוי

      איריס, יש התלהבות ויש קצת התנפלות בעיקר מ"המעמד הפטפטני" המזרחי, בעוד שאני לפחות כבר שמעתי את קולם של מזרחים ביקורתיים שדווקא מצאו את עצמם בסדרה (תוך כדי הבנת וזיהוי ההבדלים). אז נכון יש מה לתקן ולשנות, ובעיקר צריך שיהיה מבחר גדול הרבה יותר על מנת שלא כל סדרה תהיה מיד המוקד לכל הביקורת האפשרית. אני בטח לא התכוונתי להצדיק את הבחירות בשחקנים בענין של איכות או לא איכות.. ומצד שני, זה כיף לראות הרבה פרצופים חדשים בתפקידי המשפחה. זה מזכיר לי את המפגש הראשון שלי לפני שנות דור עם הטליויזיה הבריטית כשפתאום גיליתי שיש גם שחקנים שנראים ומדברים כמו מעמד נמוך, ושלהיות שחקן זה לא ענין של האליטה.
      אני חושב בסיכומו של דבר שתהליך ההתקבלות צריך להיות "מורכב יותר". אני חושב שזה חשוב שיש את הסדרה הזו, בין אם מישהי מוצאת או לא מוצאת את עצמה בה, וחשוב יותר שיהיו עוד סדרות שיזכירו שהסיפור התרבותי הוא לא רק זה של קבוצה מסוימת.. זה כל מה שביקשתי, קצת סבלנות.

      1. אדם נבו

        "מעמד פטפטני מזרחי"????? מילים נוראיות!!!
        ולמה שמישהו ייקח אותך ברצינות אחרי גידוף כזה?
        אם יש משהו מעציב יותר מהגמון אשכנזי שמייצר היררכיות זה אקטיביסט מזרחי שמייצר מעמדות בתוך המזרחים!

        1. גל לוי

          המונח מעמד פטפטני (chattering class) הוא מונח סוציולוגי שלא נועד להעליב אף אחד אלא להצביע על כך שיש מי שיש להם גישה ונגישות לתקשורת ולבמות הציבוריות, אלה שמומחיותם היא בלדבר ולהשמיע קול. לצערנו, לא לכל אחד יש את הבמה להשמיע קול (גם בעידן הפייסבוק). ובמקרה הספציפי הזה, אני חושב שכן חשוב להצביע עלינו, על בעלי הנגישות, כמי שיש להם את הנגישות הזאת ולנסות להבין האם אנחנו לא ממהרים לשפוט לחומרה מוצרי תרבות מבלי שהקשבנו גם למי שלא מצא את הזמן לכתוב מאמר בהעוקץ.

      2. איריס חפץ

        אני מסכימה לגמרי, גל. לכן השתמשתי בדימוי של המטבוחה. זה שיש רבים שמוצאים את עצמם בסדרה זה ברור (ומי אמר שאני לא למשל?). הסיפור האדיפלי הוא הסיפור המזרחי והציוני, ולכן לא מפתיע שהוא מופיע בכל כך הרבה יצירות שגורמות להזדהות (כמו למשל גם ב"הערת שוליים" המאוד לא מזרחי של יוסף סידר). לא צריך למצוא את עצמך ביצירה כלשהיא כדי להזדהות הרי, ובענין הזה נראה לי שאכן שווה להתאזר בסבלנות ולא לחשוף הכל מהר. אפשר ללעוס ולבלוע לאט ולסמוך על האנשים שהם יוכלו לעכל. אבל אולי טלויזיה זה יותר כמו חלב או גרבר, אפילו לא יוצאים מהבית ולא מתאמצים כבר מלכתחילה.

        1. גל לוי

          אני פשוט קראתי את שירה למטה והבנתי שהיא אמרה את זה פי אלף טוב ממני.

  6. עמית ל.

    יוצר שאינו שואף לאיכות הגבוהה ביותר יישאר כל חיו טעון טיפוח.
    את האיכות קובע רק היוצר ללא התחשבות באיש ובדבר.

  7. שירה אוחיון

    איריס יקרה, ויקי שירן ז"ל אמרה בנוכחותי את המשפט האלמותי "אם אין לכם נשים אקדמאיות מצדי תביאו מוכרת פלאפל". מאור זגורי הביא את מוכרי הפלאפל המזרחים , כי חייהם של בורגנים מזרחים משכילים משעממים תחת. הוא בחר לעסוק בפצע המדמם של הפריפריה וכן זו סדרה מעמדית. הוא בחר לפנות לקהל שמסוגל ליהנות מאופרות סבון. מבחינת אמא שלי היא רואה אופרות סבון רק בשפה הספרדית כי תרגום בעברית היא לא מצליחה לקרוא. זה רץ לה מהר מדי הכותרות… אז למרבה הצער אנחנו לא יכולות לשבת ביחד וליהנות מסיינפלד או משחקי הכס ביחד. לעומת זאת מזגורי היא נהנית פעמיים פעם כי זה בעברית, ופעם נוספת כי זה גם קצת במרוקאית. והיא שמחה למצוא קצת את עצמה ואפילו לצחוק על עצמה ועל המניפולציות שהיא עושה על אחי… איריס קראתי את הביקורת שלך ועם הרבה ממנה אני מסכימה, אז כן הקטע אם אדיפוס קצת מאולץ מדי ואולי בא לתת לזה איזה תג איכות של קלאסיקה יוונית או אולי להזכיר לנו שזגורי היה/הוא מחזאי משתכנז מצליח. אבל כשאני רואה אופרות סבון אני בעיקר באה כדי ליהנות בלי מנגנוני השיפוט הרציונליים שכידוע לך איני חסרה אותם ונהנית רק מהדברים הטובים. אני גם לא מצפה לייצוג ריאליסטי בנוסח מייק לי או קאן לואץ'. בשיחתה האחרונה שלי עם ויקי שירן ניהלתי ויכוח איתה על הייצוג שלנו בספר חדש שהכניסו במשרד החינוך בעקבות הפרק שכתבתי לבגרות על היהודים בארצות האיסלאם. טענתי שהם מתעסקים במוזיקה, באמונות בשדים, מתארים משפחות גדולות ומסורתיות וזה סטריאוטיפי וכשמלמדים על יהודי פולין מתעסקים בדברים אחרים… ואז בא המשפט האלמותי השני שלה: "שירה, הפוך על הפוך, אנחנו באמת כאלו . יש לכם בעיה עם זה?"
    יכולה להיות לי ביקורת מכאן ועד להודעה חדשה על הסרט של בני תורתי והיו מזרחים ואשכנזים שיצאו ממנו אחרי חמש דקות. כנ"ל הסרט של חנה אזולאי הספרי היו גם ביקורות קטלניות, אבל אני בוחרת להסתכל על היצירות האלו בעיניים אוהבות ולהקשיב לסיפור של היוצר. קואליציית לבי במזרח שיש לי חלק מרכזי בהקמתה שמה עצמה למטרה לקדם יוצרים/ות מזרחים/יות בכל התחומים. אחד התחומים הכי לבנים זה כתיבת מחזות ותסריטאות. לכן ההתנפלות על זגורי אינה במקומה. עד שקם יוצר מצליח ובקנה מידה ששום כותב לפניו לא הצליח. יש מיליוני הורדות רייטינג מטורף של 56% וקריסה של ה- vod ועד שיש מישהו שהופך את השיח המזרחי ולא חושש לגעת בשום נקודה כואבת כולל השואה אז פתאום כולם נהיים לי אולטרא ביקורתיים. אני מעלה לבמה לפעמים נגנים לא הכי טובים כי אין. אחרי ששים שנה של מחיקה תרבותית והיעדר הנחלה זה מה יש. בתזמורת הם לומדים אט אט ומתקדמים. עם נשים אני עוד פחות ביקורתית כי מספיקה לי הביקורת הקטלנית של הגברים על כל אישה. לעתים אסתפק אפילו בייצוג של אישה על כלי מזרחי ולו רק כדי לייצר דימוי ומודל של אישה נגנים קאנון/ עוד/דרבוקה/קמנג'ה. ביום שהמדינה תפתח קונסרבטוריון עירוני למוזיקה מזרחית אתפשר פחות על איכות! האם עלי לנקוט כלפי נטע אלקיים ביקורת קטלנית למשל ולא לאפשר לה לעלות על במה כי כל מרוקאי שנולד במרוקו יודע להבחין שהמבטא שלה לא 100% מרוקאי ושאולי לא שולטת 100% במקאמים והערבית הספםרותית שלה לא מושלמת, או שעלי להעריכה על המאמץ האמיץ שלה ללכת נגד הזרם ללמוד ערבית מאפס, לשחזר את המרוקאית מהבית, ללמוד את תורת המקאמים ואת כל המוזיקה המרוקאית… אני חושבת שהשיפוט שלי כלפיה וכלפי כל יליד הארץ שעוסק בשחזור תרבות שהוכחדה אינו זהה לשיפוט של בני האליטות האשכנזיות. נטע עשתה קפיצת דרך אדירה וגם אם אינה נשמעת כמו כוכבות העבר היא מרגשת אותי ורבים אחרים בניסיון להחיות את השפה והתרבות המרוקאית. כמי שכותבת מחזות מוזיקליים לילדים אני נתקלת לא מעט בדילמות האלו של ייצוג. איך להביא את רבי שלום שבזי לילדים במבטא ותלבושת תימנית ועם הומור בלי ליפול לסטריאוטיפים או חלילה לעשות זילות לדמותו של גדול דור, איך מביאה על הבמה דמות של מרוקאי או אתיופי בלי להגחיך אותו וליפול לייצוגים הסטריאוטיפים של התקשורת האשכנזית. פעם קרא לי הבוס שלי ונזף בי שהדמות הראשית שבניתי היא של עוזר במה (שמחליף דמויות על הבמה). למה לא עשית אותו איש הייטק או רופא? שאל אותי. צחקתי לו בפנים ואמרתי לו שאין היגיון פנימי במופע הזה לאיש הייטק או לרופא, וחוץ מזה שאבא שלי הוא מנוי של התזמורת והוא נהג מונית. רוב מנויי התזמורת דאז מן הסתם היו פועלים ולא אנשי הייטק ויעדיפו לראות דימויים של עצמם ולכן מן הראוי שיתייחס בכבוד גם לעוזרי הבמה שלו. איך נגמר שם הסיפור כולם יודעים. יצאנו למאבק עובדים…. על שכרו של עוזר הבמה…(האקדח כוון המערכה הראשונה) .והכי חשוב איריס, הזגורים מב"ש מצליחים להביא את השיח המזרחי והשיח הפמיניסטי המזרחי כולל דיון עמוק ומורכב בהכחשה, בהשתכנזות, בתכני המזרחיות, בלובן ו"אחרותו" באמונה ומסורת מול מודרניות ומערביות, באמון בצבא ובשלטון החוק, ברמת הטקסטים של המוזיקה המזרחית, בפטריאכליות, במצב הביטחוני של תושבי הפריפריה, במצב הכלכלי ועוד ועוד אל לב לבו של הציבור, במקום שבו האינטלקטואלים כשלו באופן מוחלט בהעברת המסרים של הקשת הדמוקרטית למזרחים , בגלל התנשאות אקדמית, בגלל ניכור, בגלל שאולי ייצגו רק את האינטרסים המיידיים של עצמם ולא באמת דאגו ליושבי הפריפריה שעל גבם רכבו את הקריירות שלהם. אולי זה שמפחיד שפתאום השיח הזה הופך לנחלת הכלל וכבר לא צריך את הדוקטורים/היחצ"נים האלו שידברו בשם יושבי הפריפריה כשהם מנותקים ממנה לחלוטין. אם מישהו רוצה לייצג או לעזור לפריפריה שיילך ללמד שם בתיכונים ולא יתבאס על ההפגרה שניבטת לנגד עיני במסכים. כשאינטלקטואלים הציונים האשכנזים רצו מדינה הם הקימו בתי ספר והלכו ללמד בבתי ספר. ביאליק לימד וכתב תכניות לימודים. אם המזרחים רוצים מהפכה שיעזבו את ת"א ויזיזו ת'תחת שלהם לפריפריה, שילכו ללמד כמוני בתיכונים במקום ללקק ת'תחת לפטרוניהם האשכנזים שלהם באקדמיה ובתקשורת ושיפסיקו לדבר עוורית. אז אולי יהיה שווה לתת גם להם ייצוג על המסך. הני זביידה אומר שמאור זגורי מקבל חיבוק מהממסד ולכן הוא חשוד בעיניו. גם חביבה פדיה, יוסי יונה, אלמוג בהר , ארז ביטון, מאיר בוזגלו, מואיז בן הראש , יוסי סוכרי , יפעת ביטון ועוד זכו לפרסים, משואות והכרה ממסדית וראה זה פלא שיריו של סמי שלום שטרית מוצגים בבימה ובסל תרבות הפכו לבון טון של מנהלת הסל, האם עלי לחשוד בכל חברי אלו ואחרים שאינם באמת מזרחים ביקורתיים והאם הני זביידה שזוכה לזמן מסך ולבמות מרכזיות בהארץ צריך להתחיל לחשוד בעצמו בגלל חיבוק ממסדי. הגיע הזמן לרענן קצת את השיח, להתעדכן, ובעיקר לחשוב שלמאור זגורי מזיז מה אומרים עליו המזרחים בבועה כשחצי מדינה מצביעה בעדו.

  8. גל לוי

    שירה יקרה. כ ל מ י ל ה!!!!

  9. איריס חפץ

    הי, שירה. נדמה לי שלא ענית רק לי פה, אלא לכמה אחרים שכתבו ביקורת על הסדרה, אבל אתייחס רק למה שאני חושבת עליה.
    אני לא רואה שום בעיה עם זה שזגורי מוכר פלאפל וגם כתבתי את זה. שיעשו מצידי סדרה על מוכרי כוזברה בשוק של באר שבע, למה לא?
    אני לא מסכימה אבל עם האמירה שאת מצטטת מויקי על הקמעות בתכנית הלימודים: אם מציגים שם פולנים אחרת ולא מדברים על "הדיבוק" ואת המזרחים מציגים רק פולקלוריסטית, אז יש פה קונטקסט אחר וההנגדה עושה גם את עבודתה.
    בכל מקרה: אני מסכימה לגמרי שלא צריך להחמיר או להביא טיעונים של איכות כדי לפסול מישהו, כי הרמה לא מספיק טובה. זה לא הטיעון שלי: מאור זגורי יודע טוב מאוד את העבודה ולא צריך להתייחס אליו כאילו הוא איזה טעון טיפוח ולתת לו ציון של "רואים שהתאמצת". זו סדרה מושקעת לאללה ולכן במיוחד מפתיע הליהוק האשכנזי. פה אנחנו מדברות על מסרים שעוברים ברמה הלא מודעת והם חזקים פי אלף מכל מאמר, כמו הסיפור עם תכנית הלימודים. אם אין דיבור על מזרחים בכלל, יש לזה גם משמעות, גם אם לא נכתב או נאמר עליהם כלום. כי אין דבר כזה "כלום".
    אני מבינה שיש לך גם ביקורת כלפי אינטלקטואלים מזרחים וחוסר הליכה לפריפריה וכל זה, ואני מניחה שהיא מוצדקת. אבל אני גם לא רואה את עצמי שייכת לזה: רוב הפעילות שלי נעשית בכלל מחו"ל הרי ובאינטרנט, כלומר אני לא במקום גיאוגפרי מסויים וכמו שגל כתב שייכת ל"מעמד הפטפטני" (אולי אפשר למצוא לזה מילה טובה יותר, גל? תודה על ההסבר, גם אני לא הבנתי מה זה. כשאומרים לאישה "פטפטנית" זה לא נשמע טוב…:-).
    בענין הפמיניסטי נדמה לי שאת טועה: מה שאת רואה כקול פמיניסטי הוא קול דורסני. זה לא אומר בכלל שלא צריך להראות אותו (בשום מקום לא טענתי את זה ואין לי עניין גם עם חיבוק הממסד וכל זה). היחסים בין האנשים, וזו הטרגדיה הגדולה שלנו, הם הרסניים. יש שם נשים "חזקות" (לדעתך) כיוון שהגברים הם חלשים. יחסים של שקרים, הסתרות, הדרה, השפלה ובוז הם יחסים שאנחנו מעבירות עליהן ביקורת. אז אני יכולה להבין שיש מה לשאוב סיפוק מזה שהפעם הנשים הן המדירות, הכוחניות והמנהלות של העניינים לכאורה. אבל לא הייתי עושה מזה מודל פמיניסטי. זה למעשה ההיפך ממודל פמיניסטי שמדבר על יחסים של כבוד. כשאנחנו בזות לגברים ומאדירות התנהגות כזו אליהם, אנחנו בזות לבנים שלנו. מאחורי כל ילד שלנו יש גם גבר.

  10. שרה פון שוורצה

    קודם בגלל הכתיבה באייפון נכנס לי משפט לא קשור אז שוב התגובה במלואה ללא שגיאה:אכן איריס יקרה אני לא מרוקאית אף גרוע מכך אני לא יהודייה במקור. אם הייתי אמורה לשחק תפקידים רק על פי מוצאי מלאי התפקידים שלי בארץ היה מוגבל למדי. אולי קצינה נאצית שעוברת ברקע בגטו או אולי האומנת בגן הדובדבנים ובגרמניה ארץ מולדתי לא הייתי יכולה לשחק גרמניה משום שיש לי מבטא ישראלי אז אולי הייתי משחקת תפקידי אורח ישראליים.
    אני שחקנית ואיני מבינה מה הקשר המוצא שלי. ויויאן מבחינתי היא דמות שצעקתה כאישה ברורה לי. הסצינה בפרק 16 לדעתי בה היא מספרת לאבישג איך נכנסה לרכבת השדים של ילד אחרי ילד בשל אהבתה לבבר ואיך וויתרה על עצמה לקוח מעולמי ה״גרמני״ לא פחות.
    הוויתור על עצמה הוויתור על הגשמת שאיפותיה מוכר גם לי כאמא כאישה הן מעצמי והן מנשים סביבי . הרצון לגדל את ילדיך ותוך כדי למצוא מי אתה קיים אצל ויויאן וזאת דמות מורכבת שהקדשתי הרבה זמן ומחשבה לפתור אותה משחקית.. את מבטלת את העבודה ואומרת שאני לא אמינה במרוקאית וציינת רשימה של שחקניות ממוצא מרוקאי שיכלו לעשות זאת. אז דעי היו אודישנים לכולן ואני עברתי את האודישן הטוב ביותר כנראה לדעת הבמאי הכותבים והמפיקים.
    ״אל תגעו לי במזרחיות״ מאוס בעיני כמו המשפט במקבילה האשכנזית ״אל תגעו לי בשואה״.
    אסור לי לשחק מזרחית משום שאני גרמניה במקור? מי פה תקוע בדעות קדומות???

  11. שירה חדד

    תודה שירה אוחיון על תגובה מדויקת ומרגשת.
    תודה שרה פון שוורצה על סדרה מקסימה ומשחק מעולה.

    זה מקום טוב להזכיר את מעורב ירושלמי, שאליה מאוד התחברתי כג'רבאית שנולדה בארץ. אנחנו צריכים וצריכות עוד סדרות כאלו, שחושפות עוד סוגי ישראליות שפשוט לא קיימים היום בטלוויזיה. יהיה נחמד להגיע למצב בו הדיבור הוא סביב התוכן ולא המטא.

  12. איריס חפץ

    אני קצת מתלבטת איך לענות לך, כיוון שקצת מוזר לי להתכתב עם שחקנית בסיפור הזה. יש כאן חציית גבולות בעייתית: את שחקנית, את נבחרת לשחק בתפקיד הזה ואין לי עניין אישי נגדך או כל אשכנזי שהיה בוחר לשחק בזה. יש כאן אבל כזו הזדהות עם הדמות, שהגבולות בינך ובינה מטשטשים והביקורת שלי מובנת כהתקפה אישית עלייך. אין לי עניין אישי איתך וההנחה שלך, כאילו אני לא יכולה להבין את המקום ממנו את מבינה את ויויאן ומזדהה איתה, או את מקומך הבעייתי בישראל ובגרמניה ובזירת המשחק, היא לא ממש קרובה למציאות. אני עצמי חיה בגרמניה, יש לי גם ילדים גרמנים ועסוקה גם בענייני הזהות שלי.
    יש לי עניין עם היוצרים של הסדרה שבחרו אשכנזים לתפקידים מזרחיים: לצורה יש משמעות רבה, מעבר לתוכן. בישראל, אנשים לא מתקבלים לעבודה, לא בגלל התוכן והיכולת שלהם, אלא בגלל שם המשפחה, או המראה. וזה חזק יותר ועובד באופן לא מודע, והרבה יותר משפיע מכל תוכן שהוא. אנחנו עושים שיפוטים מהירים ואין לנו שליטה על זה, אלא אם נחשוב על זה.
    מזרחים עברו בישראל תהליך אינפנטיליזציה: זה קשור לזה שאת מהגרת (וחויתי את זה על בשרי, למצוא עצמך בת 36 ואילמת-חרשת מול המוסדות זה לא קל), ובישראל בנוסף לזה שאת מתוייגת כמישהי נחותה יותר. אם אתה מזרחי, אתה נתפס כמי שנושא על כתפיו את הסטריאוטיפים האנטישמיים הקלאסיים. מזרחים לא ייצגו את עצמם בשום מקום בזירה הציבורית: לא מול מנהלת בית הספר (שם לעובדת הסוציאלית האשכנזית היה מקום נכבד), לא בבית המשפט, לא בבית החולים ולא בקולנוע ובטלויזיה, כפי שהראתה פרופ' אלה שוחט. הם לא פגשו אנשים שדיברו את שפתם שם, ונתקלו תמיד באנשים עם היררכיה גבוהה יותר שהם אשכנזים. זה כמו שנשים פעם לא יכלו לתבוע בבית המשפט על אונס. זה היה הבעל שתבע בשם אשתו, כי היא רכושו. ונשים גם לא שיחקו פעם בתיאטרון, אלא גברים במקומם.
    לכן יש חשיבות גדולה בעיני לכך שמזרחיות ומזרחים ייצגו את עצמם, ולא משנה כמה את שחקנית נהדרת או לא. אני חושבת שאת עושה תפקיד גדול, ועדיין, שזה לא נכון שלא-מזרחית תעשה אותו בקונטקסט הנוכחי של המצב בישראל. יש מצבים בהם היפוך תפקידים הוא חשוב (כמו כשדנה אינטרנשיונל שרה את "ישנן בנות") ויש פעמים שלא, או שחשוב שהוא לא יעשה.
    זה בכלל לא עניין אישי מולך, אבל חשוב לי גם שתביני את כוונתי. כן, במצב בישראל היום, אני חושבת שזה בעייתי שאשכנזיה תגלם מזרחית. גם בעייתי שבגרמניה של היום גרמניה לא יהודיה תגלם יהודיה שלא עובדת, חיה על דמי אבטלה, מניפולטיבית, עושה משהו בשביל בצע כסף וכולי. זה מה שמייחסים הגרמנים הלא יהודים ליהודים, וכשגרמניה לא יהודיה עוד תשחק את זה, בנוף טלויזיוני וקולנועי שגם ככה מציג יהודים באופן הזה, יש לזה משמעות. יהודים מדוכאים בגלל המוצא שלהם, מזרחים מדוכאים בגלל המוצא שלהם (כלומר מראה, מבטא וכולי) ואי אפשר לשכוח את כל זה ולהגיד "מה, רק בגלל המוצא שלי". כן. בגלל המוצא שלי אני יכולה היום בגרמניה לגעת אחרת בשואה, ממה שיכול גרמני לא יהודי, או גרמני יהודי שאינו ישראלי. זה לא אומר שאני חושבת שלגרמני לא יהודי אין זכות לדבר על השואה: שידבר, שישחק ושיכתוב. ואני אחשוב שזה בעייתי לא לעשות לזה רפלקציה ולהכחיש שהיה ויש דיכוי.
    מקווה שזה עונה על חלק מהתהיות שהעלית וברכות.

    1. אריאל

      איני יודע אם בכלל ניתן עוד לפרסם תגובות, (הכתבה מלפני יותר מחודש), אני גם לא מתיימר להתייחס לביקורת על סדרה לשמה איני מתמצא מספיק בתחומים אלה, אבל יש כאן רעיון בסיסי שעולה מתוך הכתבה שמאד מקומם אותי.
      בראשית התקופה הציונית, רבים מיהודי אירופה חשו צורך למצוא הזדהות לאומית על פי הדגם המערבי המודרני, חלקם ניסו להשתלב בארצות הלאומיות שקמו באירופה וביבשות אחרות שאליהן היגרו. חלק אחר חשבו שהדרך להשוואת מצבם אל האירופאים עוברת דרך הלאומיות היהודית, (כלומר ציונות), רבים מראשוני הציונים האירופאים חלמו על הקמת מדינה יהודית על פי דגם אירופאי מודרני מובהק, (הרצל לדוגמה).פרדוקסלי ככל שזה ישמע, כוונתם הלא בהכרח מודעת הייתה לבוא למזרח התיכון כדי לחיות כמו אירופאים. יש לי את התחושה שגברת איריס חפץ והשותפים לדעותיה, יוצרים פרדוקס דומה ביחס למזרחיות. מטרתם היא לזכות בלגיטימציה למזרחיותם על מנת שהמזרחיים יוכלו להשתלב באופן מלא בחברה הישראלית "המערבית", (המכונה חברה אשכנזית לרוב). שימו לב להשוואה שגברת חפץ עושה בין קידום מעמד האישה בחברה המערבית לבין קידום מעמדם של המזרחיים בישראל. כל השיח הזה דן בשילובם של המזרחיים בתוך החברה הישראלית "המערבית" מתוך נקודת מוצא של נחיתות. היה טוב יותר עם אנשים כמו איריס חפץ, אלה שוחט וסמי שלום שטרית היו באים מארצות המערב בהן הם שוהים, ("מערב" לא מגרב), והיו נותנים כתף למאמץ לכונן במדינת ישראל חברה בעלת תרבות מודרנית ים תיכונית סובלנית שתטיב עם כל יושבי הארץ הזו, הדרכים לממש חזון כזה אינן פשוטות ואולי אף עקובות מדם ובטוח מצריכות אורך רוח, השקעה וזמן. אולי רק בעוד עשרות שנים ניתן יהיה להתקרב למצב הזה, אבל מי שיושב במקום אחר ומתלונן מרחוק בוודאי שלא יוכל להשפיע. וכן, הדת ואורח החיים המסורתי הם חלק בלתי נפרד מהמזרחיות, אז קצת פחות התבטאויות מזלזלות כלפי התלמידים החכמים לא יזיקו למען קידום אותנטי של התרבות המזרחית בחברה הישראלית. גברת חפץ נשמעת כאילו שכל המאבק לקידום המזרחיים בישראל קשור אך ורק לעניינים של קידום מקצועי, שילוב באקדמיה ובמשרות בכירות. אם זה לא אוריינטליזם אז מה כן??!! הגיע הזמן להתייחס בכבוד לתרבות המזרחית, למסגרותיה, למנהיגיה ולמנהגיה, אם את זה לא תעשו אז אתם רק תבוזו לתרבות שעליה גדלתם וכל שתעשו זה ניהול מאבקי כוח ושליטה על בסיס אתני.

  13. צופה

    אין ספק שהסדרה דחסה המון נושאים שנוגעים לכולנו בפרק זמן קצר ולכן הצליחה לגרום לרייטינג גבוה ולתגובות רבות
    הנושאים מעניינים אולם הטיפול בהם דורש עידון ועיבוד
    הדמות של שוגי אגרסיבית מידי ונוגדת את המראה שלה
    ואת עולם הרגשות העמוק שלה
    שרה פון שוורצה משחקת נפלא את הדמות
    ואין שום קשר בין מוצא השחקן לבין הדמות ובלבד
    שתתאים
    הליהוק של נינט מושלם
    נושאים מדויקיים ליהוק כמעט מדוייק אבל העיבוד
    של הסדרה ופיתוח העלילה לוקה בחסר וחבל

  14. כורדי

    הדבר שהכי הקפיץ אותי – השמחה מכך שאיבגי לא משחק דמות של "גניקולוג א-לה קוסבי". יש מזרחים משכילים. וזה לא שיש, פה ושם, שאפשר למצוא אותם בפינצטה, והם לא מייצגים כלום. יש והרבה. פחות ממה שצריך להיות – נכון.
    מה שנראה לי זה שבמקום לספר את הסיפור של המזרחים ולהאבק את המאבק של המזרחים (ויש הרבה מה לספר על בעיות העבר והרבה על מה להאבק בבעיות ההווה), מי שעושה לעצמו קיצורי דרך זו את, וחברייך לשיח המעייף הזה. למה לספר סיפור משלנו? למה להיאבק מאבק משלנו? בואו פשוט נייבא מאמריקה את מאבקם של השחורים, ובדרך נשכיח את הסיפור שלנו!
    אז אני לא מומחה גדול להיסטוריה של השחורים בארה"ב, ויכול להיות שבקונטקסט שם הבחירה בדמות של גיניקולוג שחור הייתה בעייתית כי זה לא יצג את המציאות. בארץ, המצב אחר לחלוטין. לא פלא ששם יש 6% נישואים בין שחורים ללבנים ובארץ עשרות אחוזים של נישואים בין מזרחים ואשכנזים.
    זה מעצבן אותי מאוד כשזה מגיע מאשכנזים שהחליטו ללהק אותי בלי לשאול אותי לתפקיד ה"שחור" בחברה הישראלית – אבל זה ממש עצוב לי כשזה מגיע ממזרחים.
    אז במקום קיצור הדרך הזה, בואו נספר פעם אחת ולתמיד את הסיפור שלנו, ולא את הסיפורים של קבוצות אחרות ממקומות אחרים וזמנים אחרים. לא, המזרחים לא היו כאן עבדים של האשכנזים. לא היו מקומות נפרדים באוטובוס. לא היה איסור להירשם לאוניברסיטה. אבל כן הייתה אפליה. וכן יש פערים. הסיפור שלנו מספיק קשה והמאבק שלנו מספיק חשוב ואנחנו לא צריכים לקחת סיפור ומאבק של מישהו אחר בשביל שהוא יהיה שווה שיקשיבו לו.

    ומילה קטנה לשרה פון שוורצה שראיתי שעברה כאן – את שחקנית דגולה והמשחק שלך בסדרה הוא לא פחות ממדהים. הליהוק שלך לתפקיד הוא מוצלח ביותר, והשאלה העדתית לא רלוונטית ולא פוגמת בכלום באמינות במקרה הזה.

  15. עומר

    מאור זגורי כתב את הסדרה לא מתוך מטרה לנפץ סטיראוטיפים, גם לא במטרה להצניחם, לא במטרה לשנות את התדמית של המרוקאים ולא כלום. הוא כתב יצירה כנה, מהלב, והוא לא חייב לאף אחד כלום. אם מציגים מרוקאים שהם גם משפחה קשת יום זה לא בהכרח מגיע ממקום סטיראוטיפי, אבל כנראה שזה מה שמאור זגורי מכיר מהבית, ואין בזה פסול. יצירה אמיתית לא דופקת חשבון ולא מתיפיפת.
    כן, יש המון מרוקאים שבאים מבתים קשים, כן-יש כאן ראיה ביקורתית ולא מתחנחנת של מעמד המצוקה במדינת ישראל, ואני חושב שזה נפלא. הסדרה הזו מציגה בחיבה רבה את התרבות המרוקאית, שמתלבשת כאן על הרבה דברים אחרים שמייצגים ישראליות שלמה שרוב העם כלל לא מכיר. מי שילך לשכונות המצוקה בבאר שבע ואופקים-יבין כמה בעייתים החיים שם-בלי קשר לאם אתה מרוקאי, עיראקי או רוסי.

  16. גל

    לא, כי כל אחד יודע על אדיפוס, וכל ההבדל בין איכות ועממי זה אם באקספוזיציה מספרים לך את מיתוס אדיפוס או לא. מתבכיינת על שניטלה ממנה האפשרות לכתוב בהתנשאות לברברים הישראלים מה זה אדיפוס, לקחו לה את הצעצוע.
    ושחקנים יכולים לגלם רק את הטיפוס שלהם, אין שום אמנות במשחק, זה רק דקלום, גם נכון? ואם לשיקספיר לקחו רק רוסים ואירופאים, אז בנקמה (כי אנחנו נאורים והומאניים) לסדרות שלנו ניקח רק מרוקאים, נכון?
    את כל המסיכות הורדת, נחשפת בכל הגזענות והנקמנות הימני-פשיסטית שלך.
    אבל מן הסתם את מספרת לעצמך (אם את בכלל קוראת תגובות יא מתנשאת) כמה הטקסט שלי לא אקדמאי.

  17. מיקה יעקובוביץ

    איריס יקירה,
    עד לא תפתרי את השד העדתי בנפשך הפצועה , תמשיכי
    להכות לכל כיוון בלי להיישיר מבט, בלי לראות שאולי, ממש
    אולי המצב הוא לא המצב האונ באר שבע של שנת 82,,,
    וגם לא של שנת 2000, שאם אני זוכר נכון זאת בערך
    השנה שעזבת את הארץ.
    השד העדתי מתחולל ומשתולל בעיקר בנפשך , העולם
    ואפילו מדינת ישראל הבואי נומר לא נאורה, התקדמה,,,
    ויש לה לאן עוד להתקדם,,,
    אבל מכאן, ועד לנבור ולנבור בשד העדתי??? זה מאבן,
    זה משתק,,, רובינו כבר קדימה מזה,,,

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X