string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

דרוויש: האיש מכאן והאיש משם

אצל דרוויש של איבתיסאם מראענה-מנוחין אין באמת סתירה בין האדם שמציע ידידות לקיבוצניק שיושב על אדמתו, לבין המשורר שקורא ליהודים ללכת מפה. מירון רפופורט חזר נרגש מהסרט "תרשום, אני ערבי" בדוקאביב
מירון רפופורט

בערך באמצע סרטה המטלטל של אבתיסאם מראענה-מנוחין, "תרשום, אני ערבי" על מחמוד דרוויש, שהוצג בשבוע בעבר בפסטיבל הסרטים הדוקומנטרייים "דוקאביב", מופיע קטע קצר של שיחה בין דרוויש ובין צעיר ישראלי. הצעיר, כך מסתבר תוך כדי שיחה, הוא מקיבוץ יסעור, אחד הישובים שקמו על חורבותיו של כפר הולדתו של דרוויש, אל-בירווה, הכפר שהגעגועים אליו הם בשר שירתו של דרוויש. אני לא יכול להגיד שהיתה לנו ילדות משותפת, אומר לו דרוויש, כי אתה גדלת במקום שאני גורשתי ממנו. אבל המפגש בינינו הוא מפגש שמח ועצוב – הוא מוסיף – שמח כי אנחנו יכולים להיות ידידים, עצוב כי אתה יכול לחזור לשם ואני לא.

מראענה לא רוצה שניפול בפח של איזו אשליה של נוחם, ומיד אחרי הסצנה הפייסנית לכאורה הזו, היא משמיעה את דרוויש קורא בקולו הערב והמהפנט את השיר "הפוסח על המלים" – אותו שיר הידוע בישראל כזה שבו קרא דרוויש ליהודים לקחת אתם את המתים שלהם וללכת מפה (הציטוט המדויק הוא "הגיע הזמן שתסתלקו / שתמותו היכן שתרצו / אבל לא בינינו", אבל גם המלים האלה אינן קלות לעיכול). אותו שיר שקרע קרע בין דרוויש ובין רבים מחבריו היהודים בישראל, שהכירו אותו מהימים שקדמו לעזיבתו את הארץ ב-1970.

דרוויש

אבל אצל דרוויש של מראענה אין באמת סתירה בין האדם שמציע ידידות לקיבוצניק שיושב על אדמתו ובין המשורר שקורא ליהודים ללכת מפה, מלא זעם על המראות שהוא רואה בטלוויזיה באינתיפאדה הראשונה. כי דרוויש, וזה עולה כמעט מכל פריים בסרט, היה האיש מכאן והאיש משם. "אני משם", הוא שמו של אחד השירים המפורסמים של דרוויש, אבל הוא גם מכאן, מחיפה. הוא הגבר הצעיר שמתאהב בנערה תמר וכותב לה מכתבי אהבה בעברית רזה אבל לירית, כשהוא מנקד את האותיות החשובות כפי שנהגו באותם ימים; והוא האיש משם, שמקריא את השיר המתריס "תרשום, אני ערבי" אל מול פרצופו של הממשל הצבאי ששולח אותו לכלא על שהעז לנסוע מחיפה לירושלים ללא אישור ב-1963.

הוא האיש מכאן, שמפציר באותה תמר שתבוא לבקר אצלו רגע לפני שהוא נכנס לכלא, והוא האיש משם, שמסרב להשלים עם כך שאותה תמר מתגייסת ללהקת חיל הים ומפזזת לה בין תותחים ורובים כשהיא מזמרת את "המלח שלי הוא המלאך שלי". דרוויש הוא האיש מכאן, מהחברה האזרחית הישראלית, חבר במק"י, ראשי תיבות של "המפלגה הקומוניסטית הישראלית" להזכיר לכם, מפלגה שבוודאי באותם ימים היתה מפלגה יהודית-ערבית לכל דבר; והוא האיש משם שנוטש את ישראל ומצטרף לאש"ף, ועובר ללבנון והופך למשורר הלאומי של המהפכה הפלסטינית ולמייצג בהא-הידיעה של המהפכה הפלסטינית בעולם הערבי ובעולם כולו. הוא האיש מכאן, שעוקב אחרי התקשורת הישראלית ושומע שאותה תמר בן עמי יצאה להגנתו אחרי "שיר המתים" ומבקש להיפגש איתה בפאריז; והוא האיש משם שמסביר לה בטלפון שיותר מדי דברים קרו בינתיים ו"אני כבר לא חבר שלך" ומסרב להיפגש אתה לפגישה נוספת.

ראיתי את דרוויש פעמיים. הפעם האחרונה היתה ב-2007, זמן קצר לפני מותו, כאשר בא לחיפה לקרוא שירים בפני אולם שהמלים "מלא וגדוש" לא יכולות לתאר את מה שהתחולל בו. אף שעדיין לא ממש הבנתי את השפה (אין ספק שהעובדה שהיום יכולתי להבין את הערבית בשיריו בסרטה של מראענה העצימה את הרושם שעשה עלי הסרט), יכולתי להתרשם מהיכולת שלו להפנט את הקהל, בלי טריקים ובלי הצגות, פשוט בכוח המלים. לא היה ולא יהיה משורר כזה בישראל. בפעם הראשונה פגשתי אותו כאשר גידי וייץ ואני ראיינו אותו ברמאללה ל"ידיעות אחרונות" ב-2003. זה היה אחרי שספרו "מצב מצור" שעסק במצור על רמאללה יצא בעברית. שעתיים או שלוש ישבנו במשרדו במרכז התרבות סכאכיני, ואף שהוא לא היה איש לבבי במיוחד ופרטי באופן כמעט אובססיבי (לצלם עטא עוויסאת הוא הקציב בדיוק דקה לצלם אותו, שני קליקים ודי), השיחה אתו זכורה לי כאחת החוויות המרתקות בחיי העיתונאיים.

דיברנו עברית, והיה ברור שלא רק שהוא יודע את השפה, הוא גם חי את התרבות שלה. מתיקונים לתרגומים שלו לעברית (הוא חשב שאת ספרו על המצור בביירות צריך היה לתרגם ל"זיכרון השכחה" ולא ל"זכר השכחה") ועד לביקורות על סופרים ישראלים. על עמיחי אמר שהוא היה "חותם על כמה שירים שלו". על א.ב. יהושע אמר שהוא "נלחם בערבי שבו". מהשיחה אתו נחרתו בזכרוני שני קטעים, לקראת סוף הריאיון. אני מוכן לקבל את הנרטיב שהגדה המערבית היא ארץ התנ"ך, הוא אמר. אבל "אם כל המלכים והנביאים שלכם חיו פה, אז מישור החוף היה ריק מנביאים. בוא נתחלף. ניקח את תל אביב. שלמה ודוד לא חיו שם." הקטע השני היה כאשר שאלנו אותו אם יחזור לחיפה או לבירווה אחרי שיושג הסדר. הוא ענה בשלילה. "אין לי כתובת, אף אחד לא חוזר למקום שהוא בא ממנו", אמר. אני לא אחיה ברמאללה או בחיפה או בעמאן, הוא הוסיף, לא בישראל ולא בפלסטין. "אהיה אזרח חופשי, אבל החופש שלי תלוי בשחרור האדמה."

במבט לאחור, השיחה הזו משתלבת להפליא עם הסרט של מראענה. רק אדם שהוא גם מכאן וגם משם, יכול להכיר בקשר היהודי ליהודה ושומרון ובאותו משפט לדרוש מהיהודים להכיר בקשר הפלסטיני לחיפה ויפו. רק אדם שהוא גם מכאן וגם משם מסוגל להבין שהחופש האישי שלו יושג כאשר הכאן והשם ישלימו אחד עם השני. דרוויש חי בישראל וחי את ישראל (לא רוצה להשתמש בשם התואר "ישראלי" כי הוא עלול להטעות), ובאותו זמן חי בגופו ובשירתו את הסבל הפלסטיני. הוא היה אדם פרטי ומאהב פרטי, ובאותו זמן משורר וסמל לאומי. ואולי בגלל התכונות האלה הוא היה אולי היחיד שהצליח להיות המשורר של המקום הזה כולו, של ישראל ופלסטין, מעבר לגבולות הפנימיים והחיצוניים שפוליטיקת ההפרדה מנסה לכפות על יהודים וערבים.

אם אתם רוצים להבין איך זה אפשרי, רוצו לראות את הסרט של מראענה. הוא ילמד אותכם משהו על מורכבות אנושית ופוליטית שלא הרבה סרטים יכולים לעשות.

עוד על מחמוד דרוויש

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אבי

    ראיתי הערב את הסרט המרגש הזה ביפו וגם הקשבתי לסיפורה האישי של מראענה-מנוחין והמלאתי במעט תקווה שאולי זה כן אפשרי לחיות ביחד למרות הכל. תודה לאבתיסאם.

  2. תמר עדן

    רק מצטערת שלא הכרתי את האיש הזה.
    שלא אוכל לשאול להקשיב.

  3. אבנר שילה

    עוד סרט מצוין של יוצרת מעולה, וגם אישה מקסימה. איחולי הצלחה ואושר אישי ומשפחתי

  4. בלהה גולן

    מקווה עבור איבתיסאם שהסרט יצלח את מחסום ההפרדה כמו מרבית סרטיה האמיצים ששוברים מוסכמות מעבר לרב תרבותיות.
    כשאחזור בקרוב לארץ מקווה לראות את הסרט בינתיים הראיון מרגש עד דמעות בביקורת ובאופטימיות שמשדר

  5. שאול סלע

    בעיתון האינטרנטי "חדשות בן עזר" פרץ ויכוח בין שני ברי פלוגתא אם המונח יהודי-ערבי בו משתמש פרופ שנהב מדבר על יהודים שלאומיותם ערבית ודתם יהודית ,או שהמונח מתייחס ליהודים שלאומיותם יהודית ותרבותם ערבית. (שיוכם של היהודים ללאום יהודי נעשתה ע"י הכותב השני ב"חדשות בן עזר")

    במאה השנים האחרונות הן היהודים והן הערבים לחמו על לאומיות (ערבית או יהודית). הגשמתה של הלאומיות הערבית הפכה לסיוט עבור חלק מהערבים ,סיוט שמתבטא במאות אלפי הרוגים במלחמות אזרחים בעיראק ,לבנון וסוריה ואלה לא כל הנתונים. גם הלאומיות היהודית הגשימה את עצמה בצורה כזאת שקנתה לה שונאים בין יהודים.

    יהודי מזרחי יכול למצוא את הנימוקים לסלידה מלאומיות יהודית,אולם מי שגדל על אום כולתום וראה את ghawar al toshi בתחנות הערביות בהם צפו הוריו.

    מחמוד דרויש יחד עם מרסל חליף ואחרים יצר תרבות שבה יהודי מזרחי יכול למצוא את עצמו.

    שלוש הערות

    1. בספרו של דוד שחר "יום הרוזנת" מסופר שבטקס הכתרתו של הרב עוזיאל המנצח על המקהלה היה אהרון עזרא. שחר מספר לנו שקולו של אהרון עזרא הדהד מתקליטים של בעלי עסק ערבים בעיר העתיקה

    2. מומלץ לקרוא את מאמרו של פרופ ליבוביץ' "דרך הלאומניות אל החייתיות"

    3. אהוד בן עזר כתב בעבר ספר מאוד חשוב ששמו "אין שאננים בציון". לעת זקנתו תמך באהוד אולמרט ומשה קצב לאחר הרשעתם

    שהוא במה להפצת גזענות ושטנה נגד ערבים,מוסלמים

  6. לָגָל‎וּת אין שם

    אין לי מאומה משותף עם רוב הישראלים. רובם אגרסיביים, חסרי סבלנות, אדישים לסבלו של האחר. את מחמוד דרוויש מעולם לא פגשתי. חבל. בשליחות המשוררת סיהאם דאוד, שערכה את כתב העת הספרותי משארף مشارف (שאותו ייסדה עם אמיל חביבי) נסעתי לצלם את שרידי הכפר אל-בירווה, שעל אדמתו יושב המושב "אחיהוד", ובין הריסותיו התרוצצו פרות חופשיות. את ביתו של דרוויש לא מצאתי בין ההריסות. אז הגיע המתנחל-הרפתן ושאל אותי "מה אתה עושה כאן? הסתלק מהר, לפני שאני מזמין משטרה".

  7. רתם

    כמה משמח לקרוא בין השורות (המעניינות לכשעצמן) שעכשיו אתה המחבר של הפוסט, מבין ערבית. מזדהה עם תחושתך שהאוזן המורגלת בערבית, משנה את החוויה.