כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית: שיר הלל לתרבות הישראלית

בין קומבינה ואלתור לבין שמירה קפדנית על הכללים והגבולות – יש צורך באיזון זהיר ומדויק. ומה שראיתי באולם בית הדין לעבודה השבוע ביטא איזון מופתי. שש הערות על משפט ותרבות בישראל
יופי תירוש

יש רגעים שאני אוהבת את החברה הישראלית ואת התרבות שלה. זו איננה אמירה סרקסטית. זה קורה לי בכל פעם שאני אוכלת מלפפון בלדי, או שאני נתקלת במוכנות טבעית לאלתר ולכופף את הכללים – שהפקידה נותנת לי להיכנס לדואר למרות שכבר 15:01, כי אני ממש חייבת לשלוח משהו דחוף.

השבוע היה לי רגע כזה. לקחתי סטודנטים לבית הדין לעבודה – ביקור שהוא חלק מהקורס בדיני עבודה והוא בעל ערך לימודי עצום. באמצע הדיון הקלדנית לחשה לשופט שהיא צריכה קפה. בלי מצמצוץ ובלי טקס, השופט עבר לכיסא שלה, והמשיך להקליד את הדיון במקומה למשך דקות לא מעטות. היא חזרה עם שתי כוסות קפה – אחת לו ואחת לה.

אני מרגישה שאני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר עד כמה המחווה הזאת איננה מובנת מאליה, אך אנסה בכל זאת להסביר למה המחווה הזאת הייתה אקט מרגש ורדיקלי.

1. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא איים למוטט את היסודות הסמויים אך המובהקים של היררכיה ארגונית – היררכיה שארגונים חושבים בדרך כלל שהיא ממש חיונית לתפקודם התקין. ברוב מקומות העבודה יש, מבחינה מבנית, את זו שהיא קלדנית, מזכירה, או פקידה. האישה הזאת היא לא רק העובדת שבמקרה ממלאת בארגון את הפונקציה הנדרשת של תמלול או רישום פרוטוקול. מקומה הארגוני איננו עניין רנדומלי. זה עניין קריטי מבחינת הסדר הסימבולי של הארגון לשמור על מקומה הסימבולי והפיסי, ולמנוע יציאה מהמקום הזה, או טשטוש של גבולותיו. אלה שעובדים עם הקלדנית – השופט, רואת החשבון או עורך-הדין שביקש מאחת מעורכות-הדין לכתוב פרוטוקול של הישיבה "פשוט כי הכתב שלה יפה" – כמעט מוגדרים על ידי העובדה שהם אינם קלדנית. כפי שזהותו העליונה לכאורה של הלבן מוגדרת מכך שהוא זה שאיננו שחור, כך בכירותו של עורך-הדין הבכיר נגזרת ביומיום המשרדי לא רק מהשכלתו ומהכשרתו, אלא גם מהעובדה שהוא יושב בחדר הפינתי בקצה המסדרון בקומה הכי גבוהה של המשרד, שהוא זה שעושים לו קפה ולא להיפך, ושהוא אף פעם לא יתבקש לכתוב פרוטוקול בישיבת ההתייעצות של השותפים. השופט באולם מוגדר ממקומו במרכז הקתדרה. לכן האקט של להחליק שמאלה לכיסא של הקלדנית הוא אקט ששובר היררכיות ארגוניות.

2. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא שבר את ההיררכיה המגדרית שצמודה בדרך כלל, ובאופן עיקש מבחינה היסטורית, לשירותים כמו מזכירות, ניקון, סיעוד וטיפול. כן, יש המון שופטות בישראל, אבל כמה קלדנים אתם מכירים?

3. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא עשה דבר מרגש ורדיקלי (גם) בשל המורגלות הבוטחת והנינוחה שבה הוא נעשה; בגלל האגביות היומיומית שעלתה ממנו. כל אלה היו חזקים מכל הצהרות הנשמעות ברוב מקומות העבודה (בדרך כלל בהרמת כוסית לראש השנה או לפסח) – הצהרות שלפיהן אנחנו כולנו משפחה אחת, זוטרים ובכירים, שופטים וקלדניות. הסטודנטים שלי שנכחו באולם צחקקו כשהשופט עבר לכסא הקלדנית. הם, איך לומר, פשוט לא עמדו בזה. זו עובדה חשובה, לא אגבית: השופט עשה אקט של ערעור גבולות, וכל ערעור גבולות מעורר מבוכה, ואפילו מצוקה קלה.

קלדנית

4. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא סגר את הפער בין החוק בתיאוריה לחוק למעשה. התיק שנידון באולם באותו בוקר עסק בשאלה האם יש להכיר בנהג שהוגדר כספק שירות בחברה גדולה, כעובד. בתיקים העוסקים בשאלה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד (או מועסק-מעסיק, כמו שראוי לומר בימים אלה), התיק מוכרע בדיוק על הפרקטיקות הקטנות האלה. אם הנהג השתתף בימי הכיף לילדי העובדים והיה לו כרטיס עובד – זה מחזק את המסקנה שהוא עובד. אם לעומת זאת הוא לא קיבל שי לחג והשתמש במשאית שלו ולא של מקום העבודה – אז הוא ספק שירות ולא עובד. במעבר לכיסא הקלדנית השופט ביטא (וכונן) מציאות לפיה הוא והיא, שניהם עובדים גרעיניים בהעסקה ישירה. הוא הפך את היחסים להרבה יותר אופקיים והרבה פחות תחומים והיררכיים. אגב, הודות למאבק ארגוני מוצלח, קלדניות בתי המשפט מועסקות כיום בהעסקה ישירה, אחרי שנים רבות של העסקה קבלנית. לו היו מועסקות כעובדות קבלן, המחווה של השופט הייתה מציידת אותן בראייה לטענתן שיש להכיר בהן כעובדות רגילות ולא כעובדות קבלן. זאת כמובן לא יכולה להיות ראייה יחידה, אך לצד אינדיקציות נוספות, כמו האם הקלדנית קיבלה שכר בימי אבלה המשפחתי, או האם היא התבקשה מדי פעם למלא תפקידים אחרים בארגון שאינם נוגעים לקלדנות כאשר המזכירה לא באה (למיין מכתבים למשל, או לענות לטלפונים ולקחת הודעות) – המעבר של השופט לכיסא הקלדנית יחזק את טענת הקלדנית שהיא בעצם חלק אורגני ממקום העבודה, ולא ספקית שירות חיצונית.

5. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית זה היה אקט מרגש כי זה באופן כללי רעיון מעולה להחליף תפקידים בארגון. למשל, לדרוש מסטודנטים לרפואה לנסות להגיע לחדר מיון בתור פציינטים, לא כפרסונל, ולבדוק את היחס ואת רצינות הטיפול. או למצוא דרך לתת למרצים להרגיש מה זה לקבל ציון נמוך או משוב לא פרודוקטיבי על שאלה בכיתה או על עבודה. השופט, ולו לדקות ספורות, הרגיש את זה בגוף; הרגיש איך זה להיות קלדנית. תקתוק ההקלדה החרישי והמתמיד שליווה את הדיון היה עכשיו תוצאה של פעולת אצבעותיו, אוזניו, וקודקודו. הוא אפילו לא בחר להישאר בעמדת המחשב שלו, על הכיסא שלו. הוא יכול היה להעביר אל המסך שלו את השליטה על עריכת הפרוטוקול בלחיצת כפתור פשוטה. הוא גופא עבר להיות הקלדנית. אגב, אחרי כמה סשנים בתור קלדנית, אין ספק שכל שופט יהפוך להיות הסנגור הגדול ביותר של הקלדנית בפעם הבאה שהיא תבקש מהעד לחזור על המשפט האחרון שלו.

6. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית זה היה אקט מרגש כי אקט שכזה הוא נדיר וכמעט איננו ברפרטואר האפשרויות במציאות התעסוקתית ובתרבות הארגונית בישראל. ממש כמו ב"זמנים מודרניים" של צ'פלין, רוב העובדים בישראל הם קודם כל מכונות של תפוקה. זה נכון לא רק לקלדניות או למנקות עופות במפעל. עורכי דין נמדדים לפי כמות השעות החודשיות שבהן ניתן לחייב את הלקוחות. מרצים באוניברסיטה נמדדים על פי מספר הפרסומים ומספר הסטודנטים שהם מלמדים בכיתה בשעת הוראה ממוצעת. כשהפריטו את מיון המכתבים בדואר ישראל, העובדות הממיינות היו יושבות בשורה כשמעליהן סטופר שמודד כל הזמן את התפוקה שלהן. מי שהייתה צריכה לצאת לשירותים נדרשה לצעוק "עכבר, עכבר", ואז העובדת שמוגדרת "עכבר"(!) הייתה רצה למקום שלה והן היו מתחלפות בזריזות. וככה "העכבר" הייתה עוברת מכיסא לכיסא של עובדת שצריכה לצאת לשירותים. השופט והקלדנית באולם שבו נכחתי היו שני חתולים. חינניים, ממוקדים, ובה בעת עם רגליים על הקרקע ועם מעוף (לכו אתי לרגע עם המטאפורה – זו תכונה חתולית, השילוב הזה של ארציות ומעוף).

לתרבות ה"סמוך, יהיה בסדר, תחליק, תזרום" יש חסרונות רבים, מגשר המכביה ועד מלחמת יום כיפור (ד"ר אורית קמיר כתבה על כך מאמר מבריק בשם הנפלא ארץ מאלתרת אסונותיה שהתפרסם בתרבות דמוקרטית 1, 1999). אבל לתרבות זו יש גם יתרונות. באלתור ובחוסר הפורמליות הישראלית יש גם הרבה יופי ותועלת. הצד השני של ביקורת ה"סמוך" הוא הקלות שבה הישראלים מכופפים את הכללים, דוחפים את גבולות ההיררכיה הארגונית, ממירים את מוצקותם של הכללים בנוזליות (או לפחות בצמיגיות). ה"סמוך" וה"יהיה בסדר" הם גם תנאי האפשרות לכך ששופט יעבור לכיסא הקלדנית כשהיא צריכה ללכת להביא קפה. תרבות "הסמוך" מבטאת משהו עמוק באמנה החברתית הישראלית – שלכל אחד יש פוטנציאל לשכנע אותך שאם רק תקשיב לו, תבין למה הוא ממש חייב להיכנס לדואר על אף שזמן הסגירה חלף לפני דקה, ותפתח לו את הדלת. כמה פשוט ויפה.

או כמו שהנשיא ברק היה מנסח זאת – בין קומבינה ואלתור לבין שמירה קפדנית על הכללים והגבולות – יש צורך באיזון זהיר ומדויק. ומה שראיתי באולם בית הדין לעבודה השבוע ביטא איזון מופתי.

* על הצלבה נוספת בין תרבות לבין משפט – הפעם דרך שלטים במעליות – כאן.

* עדכון: מסתבר שרק לפני 11 ימים נתן השופט העליון יצחק עמית פסק דין שבו מופיעה התייחסות לפרקטיקה שבה דנתי כאן.

"המבקשים אף הלינו על כך שבחמשה דיוני קדם משפט שנערכו בפני בית משפט קמא, לא נכחה קלדנית מטעם בית המשפט והפרוטוקולים נרשמו על ידי השופט יפרח בעצמו. גם כאן, אין לי אלא להביע הערכתי לשופט יפרח, על כך שלא ביטל זמנם של הצדדים ולא ביטל ישיבה עקב היעדרותה של קלדנית, אלא נטל המקלדת לידו. אף אני "חטאתי" בהקלדה ביושבי בערכאות הדיוניות בהיעדר קלדנית זמינה, ומעולם לא הלין בעל דין על כך, נהפוך הוא."

פורסם לראשונה בבלוג ביני לביני הבלוג של יופי תירוש וזהר כוכבי

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

    1. מעין

      מצד שני זה מחזק את ההיררכיה בכך שזה הופך את עבודתה של הקלדניתלעבודה לא מקצועית – שכל אחד יכול לעשות. רוצה לומר שההחלפה לא יכלה להתרחש בכיוון ההפוך: שהשופט יצא לקנות לשניהם פה והיא תחליק לכיסאו ותמלא את מקומו.

      כאשר בכיר מחליף מישהו שמתחתיו בהיררכיה הוא בעצם מאיין את הידע הנצבר המיומנות והכישרון הכרוכים בתפקידו של הזוטר. (ולא הייתי קלדנית – אבל מניסיוני כסטודנטית וכמרצה אני מניחה שדרושה די הרבה מיומנות בהקלדה של דיבור שוטף. בכיתה זה לגמרי לא פשוט גם כשהמרצה מדברת בקצב הכתבה)

      1. סמולן

        ראיתי היום את הפוסט הזה, וחשתי שמקומו באתר רחוק מטבעי. אלא אם השופט היה מזרחי, כמובן, או ערבי. היות ופיסת המידע הזו אינה מוגשת, ומסתבר שמערכת המשפט כולה נוטה לנוהג הזה לעתים מזומנות, אין אלא לבקר את הטענות הנועזות שבמאמר. הפתרון הפשוט הוא לראותם ככלי יעיל במיוחד של היררכיה. איון הידע והמקצועיות של הקלדנית, כלומר השפלתה המוחלטת. בוודאי. הפתרון הטוב יותר היה שהקלדנית, בניד יד קל, תאותת לשופט שהיא מעוניינת בקפה. השופט יעביר אליה את ניהול המשפט, יחזור במהירות עם קפה לשניהם. נקודה מעניינת היא אם במצב ההפוך הזה, הקלדן יכול לאותת לשופטת – בניד יד – שהוא מעוניין בחילוף נוסף.

        במידה והאפשרות הזו לא מספיק יעילה לאיון האופטימיות שבפוסט, אפשר אולי לקרוא את המהלך כולו כביטוי של כוח משפטי ביחס למתדיינים ובאי כוחם. אלו ממילא מוזכרים באופן מבטל בציטוט שבסוף הפוסט. לפיכך, השופט והקלדנית הם כעין ישות אחת, ביתהמשפט, המדגימה את עוצמתה דרך תרגיל השפגט הזה, המשפיל בעצם קיומו את המתדיינים, שאינם יכולים לבצע מהלך דומה.

        לבסוף, ניתן לתהות על מעמד העין המתבוננת, האובייקטיבית לכאורה: סיור סטודנטים, מן הסתם רווי פריבילגיונים, כלומר משקף את עמדת מערכת הידע והכוח, העורכת סיור במחוזותיה הרחוקים. אל מול המבט האקדמי המקטלג, פועלים השופט והקלדנית למניעת קיטלוגם, בהקבלה מסויימת למושג הפנים אצל לוינס. בכך, הם מדגימים את ריחוקם מהעצמי הקולקטיבי ומנגנוני הכח שלו – הם התלמיד המקבל ציון מעולה אצל המרצה, כלומר סוכנת הכח הממשטר. במצב הזה, נוכל להגות נוגות על עוצמת מנגנוני ייצור הידע באקדמיה, במצב שבו שופטים נדרשים לכופף קלדניות על מנת להתמודד עם קטלוגם, ולתהות על מצבם של קבוצות מוחלשות שאינן נהנות מהעוצמה, המיומנות וההיררכיה הארגונית המאפשרת את גמביט הקלדנית והשופט.

        1. שירה

          זה דבר מאוד נדיר ששופט או שופטת יחליפו קלדנית. ברוב בתי המשפט יש תמיד "קלדניות ספייר", ואין מצב ששופטים יתחילו להקליד.
          זה מצב מאוד קיצוני אם שופטים מקלידים, ולפי הסיפור, זו מחווה מדהימה.

          אין מה לעשות, בהחלט יש הירארכיה בין הקלדנית לשופט, ולדעתי, מן הראוי שההירארכיה הזו תישמר. לפחות, ההירארכיה המקצועית. מערכת המשפט חייבת לשמור על כבודה, היא אחד הדברים הכי חשובים בחברה. מערכת משפט מהוגנת ומכובדת, יוצרת חברה אמינה יותר.
          נכון, מן הראוי שבמערכת משפט כזו שופטים יתייחסו לקלדניות כאל בני אדם, ויתחשבו בהן (אגב, אצלנו יש לפחות 2 קלדנים, אחד מהם חרדי).
          נראות מערכת המשפט חשובה ביותר, כשהקהל רואה שלעיתים קרובות השופט מחליף את הקלדנית, לדעתי, זו נראות לא טובה, אבל כשהקהל רואה התחשבות- זו נראות שהופכת הן את השופט/ת והן את הקלדן/נית לאנשים, כמו כולנו, שיש להם תפקיד, ויש להם פנים מאחורי התפקיד, אבל אסור שהתפקיד יתמסמס. לא כל אדם בנוי לעשות כל תפקיד.

          אגב, קלדנית זה אכן תפקיד קשה, ובכל מקרה כשמישהו אחר (שופטת/ עוזרת משפטית וכו') עושה את התפקיד הזה, תמיד הדיון מאט קצב.

    2. Hadas

      Well, I also agree with the comment above. In addition, as an Israeli anthropologist, if to take a positive stance, I am a big fan of the potential of improvisations to break down, even momentarily, hierarchies of power and status. However, in your analysis you ignore the power of the female-typist, by focusing mostly on the actions of the male-judge and thus replicate the hierarchy. The typist is, after all, the one who, in her absence, initiates the act of subversion. Also, by getting both a cup of coffee, she is creating solidarity and intimacy with the judge in a way women often do. Nevertheless, if to take a negative stance, we need more than these improvised moments to change the hierarchy of power between the genders, the professions and so on. Finally, this occurrence, also goes to show how far western law systems are dependent on the written word as testimony to what happens in reality, which is elusive and complex. This is the case, since people's actions are not easily compartmentalized as laws, rules and regulations that embrace hierarchies of power wish to foreground. Often times, as Israelis we learn that hierarchies are 'bad', but ask yourself the implications of this: one of your students takes over your place, while as a lecturer you go out of the class to get a cup of coffee…

    3. שפוי

      זה מראה את הרצינות שלהן לגבי הדין, לא משנה להם כל כך שיש דיון וצריך ריכוז מקסימלי, צריך קפה!! ועכשיו!!
      מה הדבר הבא? אולי הקטגור או הסניגור ייצאו להביא קפה והשופט יחליף אותם?
      בושה!!!

    4. פריץ היקה הצפונבוני

      של מעין שזה הופך את הקלדנית לבלתי מקצועית.
      בעידן במחשב והמקלדת יש הרבה א בניאדם שיודעים להקליד אבל בשביל היות שופט צירך ידיעת חוק זה כשלעממו לא מספיק ויש גם צורות אחרות של שיפוט בוררות וכו' שלא תמיד נדרש ידע משפטי ומספיק כושר תפיסה ושכל ישרשאת זה צריכים כולם.

    5. יוסי לוס

      חלק מההערה החמישית הוא מאד חשוב בעיני וכדאי לפתחו עוד: "הוא יכול היה להעביר אל המסך שלו את השליטה על עריכת הפרוטוקול בלחיצת כפתור פשוטה. הוא גופא עבר להיות הקלדנית."

      למה השופט בחר לעשות זאת כשהוא יכול למלא את מקום הקלדנית בלי לקום מכסאו? לשם מה לטרוח? אמנם, לא טרחה גדולה ובכל זאת, בשביל מה? מה ההבדל בין מצב זה למצב שבו הוא לא קם מהכיסא ומחליף מכסאו את הקלדנית. ההבדל הוא בנראות של המעשה שלו. בכך שאחרים שנוכחים באולם – סנגור, קטגור, נאשמים, תובעים, קהל… רואים אותו עושה זאת. כלומר, המעשה הזה נועד מבחינת השופט למסור מסר מסוים לצופים בו. השאלה שראוי לשאול כעת היא – מהו המסר? מה רצה השופט לומר לצופים בו במעשה זה. זו שאלה שאפשר אולי לענות עליה אם נדע מיהם הצופים בו ובמה עסק המשפט. אולי במשפט הזה בבית הדין לעבודה ביקש צד אחד להפגין את ההבדל ההיררכי בינו לבין הצד השני. אולי המעסיק מול העובד והשופט ביקש בדרך יצירתית להעביר לו מסר שהיררכיות לא עושות עליו רושם והוא דווקא חושב שמן הראוי שיחסים בין בני אדם לא יהיו מבוססים על היררכיות. זו השערה לא מבוססת שלי שכן אין לי מושג מה היה שם באולם, אבל בדיוק הפרפורמנס של השופט, קרי המעשה שנועד למסור מסר לאחרים צופים בו, רומז לכך שהיה פה משהו נוסף שהכותבת לא עמדה עליו והוא מרכזי להבנת המעשה המיוחד של השופט.

    6. רן

      ואם השופט היה מסרב לקלדנית: "סליחה, אי אפשר עכשיו, אנחנו באמצע". האם אז הוא היה משמר מבני כוח? ונגיד שהוא היה אומר לה את זה בלחישה, בלי שכולם ישמעו.
      כשאני קורא את התגובות נדמה לי שהן ביקורת חד-משמעית על מקרה אנקדוטלי ומעניין, כאילו זה נכון לבקר את השמש שהפציעה לרגע מבעד לעננים ויצרה קשת בענן. זו רק קשת בענן – חרך לאפשרות אחרת, ולו דמיונית. מקומו של הגשם מובטח, כך גם מקומה של האדמה ושל השמש וכו'.
      לפעמים כדאי להרפות, לראות את העולם כמקום בעל פוטנציאל לסידור אחר. אבל התגובות מצביעות על כך שאין לערער את המבנה הקיים, או שאיך שלא נבקש לסדר אותו אנחנו מנציחים את המצב הקיים. מבאס.