string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

בגין מאות שנות ניצול: על ההצדקה לפיצויים לשחורים בארה"ב

"עלינו לדמיין ארץ חדשה. פיצויים משמעם קבלה מוחלטת של הביוגרפיה הציבורית שלנו והשלכותיה – זהו המחיר שעלינו לשלם כדי להביט במראה ולראות דמותנו נכוחה, לדחות מעלינו את ההיבריס המרעיל ולראות את אמריקה כפי שהיא". שאלת הפיצויים לשחורים בגין ניצול מתמשך במשטר הלבנוּת מגיעה לדיון ציבורי בארה"ב, בעקבות מאמר מעורר הדים…
נעמה נגר

מבוא

מגזין ה"אטלנטיק" האמריקאי אוהב לפרסם כתבות שמייצרות סדר יום חברתי-פוליטי. כך, למשל, פורסמה במגזין בשנה שעברה הכתבה המדוברת (והלא כל-כך מוצלחת, לדעתי) של הפרופ' מפרינסטון והיועצת לממשל אובמה, אן-מארי סלוטר, על נשים שפרצו תקרות זכוכית ועדיין נתקלות בקונפליקט עבודה-משפחה. לפני כשבועיים פרסם המגזין מאמר של חבר המערכת טא-נהסי קואטס בשם "ההצדקה לפיצויים" (The Case for Reparations), בו הוא פורש את טיעוניו לשיפויים לשחורים בארה"ב בגין מאות שנות ניצול. המאמר, בן כ-15,000 מלים (העבודה עליו ארכה כשנתיים), זכה עם יציאתו למעמד של "קריאת חובה" ועורר דיונים נרחבים בקרב חוגים שונים.

בהתייעצות עם עורכי אתר זה, תמי ריקליס ויוסי לוס, סיכמנו שלא לתרגם את המאמר במלואו (לעת עתה), אלא לספק תקציר שלו בתוספת מספר הערות. זוהי החלטה שנובעת מאילוצי זמן, וכן מהרצון להביא את המידע בהקדם האפשרי לידיעת הקוראות בעברית. המאמר של קואטס הוא מלאכת מחשבת מבחינה זו שהוא מקנה לביורוקרטיה של האפרטהייד האמריקאי פנים אנושיים. הוא זרוע בסיפוריהם של אמריקאים ואמריקאיות החיים כיום, ואשר מסלול חייהם שלוב בכל אותם יסודות של הדרה, נישול, ניצול ופגיעה שקואטס מכסה. הסיפורים האישיים מאפשרים לראות כיצד באים המנגנונים המורכבים של משטר הלבנוּת לידי ביטוי בצמתים מרכזיים בהיסטוריה האישית של כל אחד ואחת מן הדמויות.

לנוחיותכם, מובאים ראשית עיקרי הדברים. מי שמעוניינים ברקע היסטורי נוסף, מוזמנים לבדוק את המסגרת בסוף על "תחנות בהיסטוריה של יחסי לבנים-שחורים בארה"ב".

atlantic-reparations

עיקרי הדברים: יחסי שחורים-לבנים בארה"ב מתבססים על גזל וניצול כלכלי

קואטס לא תובע פיצויים "בגין העבדות" בלבד. הוא לא מתרכז בעבדות עצמה אלא באופנים המוסדיים שבהן ארה"ב הלבנה דאגה להמשיך בשיטתיות את משטר האפליה והטרור כנגד שחורים הרבה לאחר סיום העבדות, ועד ימינו אנו. קואטס מתרכז בשתי סיבות עיקריות המצדיקות את הפיצויים: ראשית, עבודה שחורה עומדת בבסיס הצבר ההון האמריקאי, גם בתקופה שלאחר ביטול העבדות. שנית, במאמץ מרוכז בגיבוי הממשל הפדרלי מנע מעמד הביניים הלבן מן השחורים את אפשרות הניידות המעמדית-חברתית שהוא עצמו נהנה ממנו, ובמיוחד גישה לדיור ולשוק המשכנתאות.

קואטס לא דן בגזענות כפי שהיא נחקקה בתודעה הציבורית האמריקאית: כרוע מכוון, הבא לידי ביטוי באירועים אלימים ובלתי-חוקיים שברובם פסו מן העולם. הוא לא עוסק הרבה בהיסטוריה של האלימות הפיזית כלפי שחורים, שבשיאה הלינצ'ים, או בהפקרת דמם של שחורים ושחורות כיום. הוא לא דן במאבקים המזוהים עם התנועה לזכויות האזרח: הדרה השיטתית ממוסדות ציבור, ממרחבים פומביים ומבתי-עסק פרטיים, או האיסור ההיסטורי על נישואים "מעורבים". במלים אחרות, קואטס מתרחק מהדיון באלימות פיזית (במובנה הצר), ומסוגיות של זכויות פוליטיות ואזרחיות. לעומת זאת, הוא מתרכז בשני אלמנטים: ראשית, בכלכלה: בניצול כוח עבודה, בנישול כספי, בזכויות חברתיות ובאזרחות כלכלית. עבורו "פער ההון הוא הביטוי המובהק ביותר של גזענות". שנית, הוא מתייחס לאמצעים החקיקתיים והאדמיניסטרטיביים ששירתו את הניצול והנישול ההיסטוריים, ואשר ממשיכים לאפשר את אי-השוויון הכלכלי.

המאמר של קואטס הופך על פניו את השיח האמריקאי. השאלה היא לא האם לחלק את הכסף "שלנו, הלבנים" לקבוצה נחשלת. במקום זה, קואטס אומר: אתם מתבקשים להחזיר חלק מהכסף שאנחנו, השחורים, ייצרנו בעבורכם מלכתחילה.

Chopping cotton on rented land near White Plains, Greene County, Georgia, 1941. Photo: Library of Congress
Chopping cotton on rented land near White Plains, Greene County, Georgia, 1941. Photo: Library of Congress

הדמוקרטיה הלבנה וביזת השחורים משלימים זה את זו

קואטס עוסק במבני ידע. הוא דן באופן שבו השיח ההגמוני מחק את הקיום השחור ואת עבודתם של שחורים באמצעות מכבסת מלים אודות "נכסים", "רווחים", ו"תשתית כלכלית". קואטס מתרכז באופן שבו השיח הציבורי מעוות את התמונה ההיסטורית של כלל המדיניות החברתית. כך למשל, תוכנית הרווחה Aid to Families with Dependent Children תוכננה באופן שהדיר שחורים, אך בעשורים האחרונים היא נתפשת כ"צדקה" לשחורים. השיח השמאלי, מוכיח קואטס, הוא שיח מתגונן הנמנע מדיון ב"עליונות הלבנים" בתור הסבר. לדוגמה, התומכים ב"אפליה מתקנת" נזהרים מלכנות אותה "העדפה", תוך התעלמות מכך שהלבנים הם שמקבלים העדפה בארה"ב. גם השיח השמאלני בארה"ב מתכחש ליחסי הגזע שעמדו בבסיס ההישגים הכלכליים והחוזים החברתיים של המדינה. כך למשל, על רקע הצנע שהושת בעקבות המשבר הכלכלי האחרון, כשסוציאליסטים המחפשים אלטרנטיבה גוערים באובמה ונזכרים בערגה בניו-דיל, הם שוכחים שהניו-דיל התאפשר על רקע הההפרדה גזעית בחוק והניצול כלכלי – בעיקר של אריסים חקלאיים במדינות הדרום – שאפיינה את תקופתו.

לדוגמה, כשנחתם חוק הביטוח הסוציאלי של רוזוולט ב-1935, הוא נוסח באופן שהדיר מקצבאות הזיקנה והאבטלה את הפועלים/ות החלקאיים/ות ואת העובדות/ים במשק הבית – וכך נמנעו זכויות כלכליות אלה מ-65% מן השחורים בארה"ב (ובין 70%-80% מהשחורים במדינות הדרום).

מקובל לחשוב שדמוקרטיה נשענת על מעמד הביניים, אך בעבור קואטס אידיאל ההתקבלות ל'מעמד הביניים' הוא עצמו שקר לבן: "ניסיון לאמץ נורמות של מעמד ביניים לא עזרו לשחורים להימלט מן הביזה הלבנה. להיפך, זה מה שהפך אותם למטרה נוחה לגזל. המוכרים בשיטת החוזים הדרקוניים, מתווכי הנדל"ן צמאי הדם – כל אלה לא סימנו לעצמם את העניים כמטרה, אלא דווקא את אותם תושבים שחורים שעבדו קשה מספיק כדי לחסוך לתשלום הקרן. תמיד יהיו שחורים שיתאמצו כפליים; אך הם ימצאו שלפתחם מחכים ציידים לבנים מהירים פי שלושה". בכך קואטס מנתץ את המיתוס האמריקאי על מריטוקרטיה. דברים אלה חשובים במיוחד על רקע האשליה של אמריקה "פוסט-גזעית" (שתמציתה: הרי בחרנו נשיא שחור, סימן שהגזענות מאחורינו). בראיון טלוויזיוני הוא מתרעם על ליברלים שמייעצים לשחורים לשכוח מהעבר ולעבוד קשה בעתיד. "לכו לקולג', הביאו ילדים לעולם בגיל מבוגר יותר – זו אולי עצה טובה לאינדיווידואלים, זו לא תשובה לאי-השוויון".

ההיסטוריה של פיצויים והנקודה הישראלית

בתקופה שלאחר תום העבדות במדינות צפון ארה"ב (מהחצי השני של המאה ה-18), מקרים של שיפוי כלכלי בגין עבדות לא היו מחזה נפרץ. קואטס מציין מקרים של לבנים אשר סיפקו מיוזמתם חלקות אדמה ו/או סכומי כסף לעבדים משוחררים שהיו בבעלותם (בעבר, או שעברו אליהם בירושה) וכן מקרים של שחורים אשר תבעו וקיבלו פיצויים באמצעות מערכת המשפט. ניסיונות מן המאה ה-20, לעומת זאת, לא צלחו. מספר קבוצות ויחידים שפעילים למען זכויות האזרח ניסו להעלות תביעות פיצויים בציבור, באקדמיה ובבתי המשפט (ב-1993 אימץ ארגון-הגג הארצי של השחורים בארה"ב, ה-NAACP, את התביעה לפיצויים כחלק מן המצע שלו), אולם תשובתה של המדינה נשארה בעינה; כפי שמצטט קואטס ממאמר מערכת של ה"שיקגו טריביון" ב-1891: "הכנסנו אותם בכנפיה של הציוויליזציה הנוצרית ולימדנו אותם לדבר את השפה האנגלית האצילה במקום ג'יבריש אפריקאי, כך שהחשבון עם עבדים-לשעבר סגור".

A subtlety or the  Marvelous Sugar baby - A Homage to the unpaid and overworked Artisans who have refined our Sweet tastes from the cane fields to the Kitchens of the New World on the Occasion of the demolition of the Domino Sugar Refining Plant
Kara Walker, A subtlety or the Marvelous Sugar baby – A Homage to the unpaid and overworked Artisans who have refined our Sweet tastes from the cane fields to the Kitchens of the New World on the Occasion of the demolition of the Domino Sugar Refining plant, 2014

החלק האחרון במאמר של קואטס דן בסוגיית השילומים מגרמניה. קואטס מזכיר שבראשית שנות החמישים, רק 5% מתושבי מערב גרמניה דיווחו כי הם חשים אשמה על השואה. רק 29% חשבו שליהודים מגיעים פיצויים. כ-40% אחוז חשבו שעל הפיצויים להגיע מכיסם של האחראים ישירות, ואילו 21% סברו כי ליהודים אחריות חלקית למה שקרה להם תחת משטר הרייך השלישי. קונרד אדנאואר הצליח להעביר את הסכם השילומים בפרלמנט רק בסיועה של האופוזיציה הסוציאל-דמוקרטית, כיוון שמפלגתו היתה חלוקה בנושא. הסוגייה לא היתה רק כלכלית כמובן – השילומים פתחו דרך לחברה הגרמנית להתמודד עם עברה, באופן שקואטס מעלה על נס כדוגמא ומופת. הוא מצטט באריכות מדבריו של בגין נגד שילומים, ומזכיר את הסערות החברתיות, ההפגנות ההמוניות, והאלימות שליוו את התקופה שטרם אישור הסכם השילומים, אך משתמע שהוא מצדד בגישת בן-גוריון, שהדגיש לא רק את החזר ההון שנגזל מהיהודים, אלא גם את אלמנט ההכרה במאות שנות דיכוי שסבלו היהודים באירופה.

חשוב לקואטס להזכיר את המשמעויות הכלכליות של הסכם השילומים עבור המדינה הצעירה (אז). הוא מצטט מנתונים של תום שגב ("המיליון השביעי"): בתריסר שנות ההסכם שולש התוצר הלאומי הגולמי של ישראל, וכ-15% מצמיחה זו מיוחסת להשקעות מכספי השילומים. כספי השילומים היוו שליש מסך ההשקעות בפיתוח רשת החשמל, וחצי מסך ההשקעות בתשתית הרכבות. סך כל ההשקעות מכספי השילומים הביאו ליצירתם של 45,000 מקומות עבודה.

קואטס מודע לנסיונות עבר להציע דרכי פיצוי או חישובן (הוא מזכיר כמה), אך הוא דואג לנפץ לכל הרוחות כל שביב של ביקורת שינסה לסתום את הגולל על הדיון באמצעות דיון בבעיות הפרגמטיות של חלוקת פיצויים (למי? איך? על סמך אילו קריטריונים?), ויש לו סיבה: מזה רבע מאה ניצבת לפתחו של הקונגרס האמריקאי הצעת חוק להקמת ועדה מיוחדת ללימוד השלכותיה ארוכות הטווח של העבדות, והצעת המלצות ל"תיקונים ראויים" (מדובר בהצעה שחבר הקונגרס קוניירז ג'וניור מדטרויט מעלה בכל מושב מחדש, 25 שנה ברציפות). אם היה הציבור מעוניין לדון בפרטים, היה הקונגרס מקבל את הצעת החוק של קוניירז (HR 40), ומעלה את כל השאלות הספציפיות לוועדה.

מה הוא מציע, ומה זה ידרוש

הרשו לי בנקודה זו להביא את דבריו של קואטס כלשונם (המתורגמת):

"אני לא מדבר על איזשהו פיצוי על עוולות העבר; לא על נדבה, לא על החזרים, לא דמי שתיקה, או שוחד מאולץ. אני מדבר על התמודדות לאומית עם העבר שתוביל להתחדשות רוחנית. להפסיק לצלות נקניקיות ב-4 ביולי תוך התכחשות למורשת העבר, להפסיק לצעוק 'פטריוטיזם' תוך הנפת דגל הקונפדרציה. פיצויים משמעם מהפכה בתודעה האמריקאית, בניסיון ליישב את הדימוי העצמי שלנו ככוח הדמוקרטי הגדול בעולם, עם עובדות העבר… ומשום שפער ההון נוצר משילוב כוחות חברתיים, גישורו ידרוש שיתוף פעולה מקביל של כל אלמנט חברתי".

Cooncooncoon

"ההתמודדות הציבורית עם השאלות הללו חשובה, אם לא יותר, לפחות כמו התשובות הספציפיות… אולי בסופו של הדיון נגלה שלא נוכל לעולם לשפות את השחורים, אך במהלך התהליך נגלה הרבה על עצמנו – ואולי זה מה שמפחיד אותנו".

"האם הפיצויים לא יסכסכו את החברה? לא יותר מכפי שאנו כבר מסוכסכים בינינו. פער ההון מהווה רק המחשה מספרית למה שאנחנו חשים, גם בלי יכולת לבטא זאת: העובדה שהעושר האמריקאי נצבר בחטא וחולק בסלקטיביות. עלינו לאוורר את הסודות המשפחתיים ולרפא את הפסיכה האמריקאי".

"אף אחד לא יוכל להתחמק מהנושא ע"י התנערות משושלת היוחסין שלו, או 'בזכות' העובדה שמשפחתו היגרה לארה"ב בתקופה מאוחרת. הרי ממילא אחרון בעלי העבדים ואחרון החיילים בצבא הקונפדרציה מתו כבר לפני דורות. אבל אומה שורדת מעבר לדורותיה".

"עלינו לדמיין ארץ חדשה. פיצויים משמעם קבלה מוחלטת של הביוגרפיה הציבורית שלנו והשלכותיה. זהו המחיר שעלינו לשלם כדי להביט במראה ולראות דמותנו נכוחה. גם אלכוהוליסט בגמילה ייאלץ לחיות עם מחלתו במשך שארית חייו, אך לפחות הוא לא יחיה בשקר. פיצויים תובעים מאיתנו לדחות מעלינו את ההיבריס המרעיל ולראות את אמריקה כפי שהיא."

250 שנות עבדות, 90 שנות משטר אפליה בחוק ("ג'ים קרואו"), 60 שנות אפלייה בפועל ("נפרדים אך שווים"), ו-35 שנות מדיניות דיור גזענית: תחנות בהיסטוריה של יחסי לבנים-שחורים בארה"ב

העבדות: הדיון של קואטס בתקופת העבדות (דיון יחסית קצר) לא עוסק בכלל המשמעויות של העבדות אלא בעיקר בעושר שייצרו העבדים עבור הלבנים, ודייק: לא מדובר רק בעושר שייצרו באמצעות כוח העבודה שלהם או משוויים של היבולים שגידלו; בשנת 1860 היוו העבדים עצמם – בגופם – הון שערכו הוערך בידי היסטוריונים בסכום גדול מכלל השווי של התעשייה, מסילות הרכבת וכוח הייצור של ארה"ב. עבדים היו נכס פיננסי שאין שני לו: הסחר בהם נעשה ברשיון ותוך הפרשת מסים (ולעתים על בסיס הלוואות), והם נכללו בפוליסות ביטוח (כנגד הפסד רווחים צפוי ממוות בטרם-עת של עבד). כמובן, שמאחורי המספרים היבשים והשפה הקרה והאמצעית, מזכיר קואטס, עמדו חיי אדם ומשפחות, אך בתרבות האמריקאית של ראשית ארה"ב ניתן היה לקרוא בז'ורנלים על השיטות הטובות ביותר להעלאת התפוקה מעבדים, ממש כשם שכתבי העת ותוכניות הטלוויזיה של המעמד הבינוני היום משיאים עצות לעיצוב שיעלה את ערך הדירה, או להוספת מרפסת.

3jimc0315b

ג'ים קרואו והגזל השקט: התקופה שבין תום מלחמת האזרחים והפיכתה של העבדות ללא-חוקית (ליתר דיוק מכשלון הרקונסטרוקציה, 1877) ועד המהפכה החוקתית של זכויות האזרח (בשנות השישים של המאה ה-20) התאפיינה במשטר גזעי בכוח ובפועל. טרור כלפי שחורים – אשר בשיאו מאות מקרי הלינץ' (בעיקר במדינות הדרום) – היה מצב של קבע, אך בין השאר נעשה גם שימוש טקטי בלינץ' ערב בחירות כדי למנוע משחורים את מימוש זכות ההצבעה. כמו כן ננקט משטר הפרדה חוקי בין לבנים ל"צבעוניים" (כפי שנקראו אז השחורים). אלה הצדדים הפחות או יותר ידועים של התקופה שזכתה לכינוי "ג'ים קרואו" (Jim Crow). אולם קואטס מדגיש את "הגזל השקט" שהתרחש במהלכה. במדינות הדרום המשיכו השחורים לעבד חלקות אדמה השייכות למעבידיהם-לשעבר, כאריסים (sharecroppers) כשהפעם הם משועבדים לחוב שצברו כחקלאים "חופשיים". אם הצמיתות המבנית לא הספיקה, קואטס מצטט סיפורים על השיטות הנבזיות בהן עשו שימוש בעלי האדמות הלבנים – כמו השחתת יבולים – כדי לגרוע מחלקם הזעום של החקלאים השחורים.

גטואיזציה במדינות הצפון: אחרי מלחמת העולם השנייה, חוותה ארה"ב תקופה של שפע כלכלי שהזניק את מעמד הביניים הלבן. הרבה מהעושר הזה נצבר בזכות עבודתם של פועלים שחורים, ואובטח באמצעות שירותם של שחורים בצבא ארה"ב, אך קואטס מתרכז בסוגיית הדיור, בגלל התפקיד המרכזי של רכישת בתים בהוויה האזרחית האמריקאית. התערבות פדרלית בשנות השלושים המוקדמות הביאה לשינוי במדיניות המשכנתאות של הבנקים (ירידה חדה בגובה הקרן שדרשו) שאיפשרה לציבורים הולכים וגדלים לרכוש בתים; ואמנם, אם בשנת 1930 היו רק 30% מהאמריקאים בעלי בתים, אחוז זה הוכפל עד לשנת 1960. כך הומרץ תהליך הפרוור שסייע בפיזור האוכלוסייה ויצר את הנוף ואת אורח החיים המזוהה כל כך עם התרבות האמריקאית מאז. אלא שבה בעת נמנעה מהשחורים אותה ניידות מעמדית-חברתית אשר זכו לה הלבנים. בעקבות ה"הגירה הגדולה" צפונה (הגירה של כ-6 מיליון שחורים ממדינות הדרום למדינות הצפון במהלך המאה ה-20 – בעקבות תנאי החיים הקשים ומתוך חיפוש הזדמנויות שוות יותר. היו גם גלי הגירות נגדיים, קטנים יותר, של "מאוכזבי") החלה במרכזים האורבניים של מדינות הצפון והמערב התיכון (במרכזן שיקגו) המלחמה על ההפרדה הגזעית בדיור.

חלק מן האמצעים שנקטו הלבנים כדי למנוע משחורים להיכנס לשכונותיהם היו חוקיים או למצער רשמיים, כמו "חוזים מגבילים" על השכרת דירות, אבל היו גם שלא בחלו באמצעים בוטים יותר כדי למנוע אינטגרציה. בין השנים 1930-1960 נמנעה משחורים גישה לשוק המשכנתאות הרשמי; כ-85% מכלל רוכשי הדירות השחורים בשיקגו, למשל, נאלצו לרכוש בתים באמצעות חוזים דרקוניים, שהטילו עליהם את מלוא האחריות של בעלי בתים עם כל החסרונות של שכירת דירה, ללא ההטבות של אף אחד מההסדרים (שכירות או רכישה). כך למשל רכישה בחוזה (בדרך כלל בסכומים אינפלציוניים) לא נשאה שום רווח על ההשקעה הראשונית (להבדיל ממשכנתא), זאת בשעה שכל פיגור – ולו הקל ביותר – בתשלומים החודשיים גרר עמו עיקול מיידי של הנכס, של הקרן, ושל כל התשלומים המצטברים מן העבר. בדרך זו התעשרו מתווכים לבנים רבים.

הגזענות בשוק הדיור לא היתה רק תוצאה של גזענות בין-אישית בתוך 'שוק חופשי' נטול התערבות  (אם כי היו גם מקרים של אלימות בין אישית, ואפילו מקרים של שימוש בחומר נפץ), ולא כשל של "היד הנעלמה", אלא מדיניות מוסדית. בשנת 1934 נוסדה "רשות הדיור הפדרלית",ה-FHA – Federal Housing Administration, אשר נועדה לספק ביטוח למשכנתאות פרטיות, ואכן הביאה לירידה בגובה הקרן ובריבית על התשלומים, אולם ה-FHA יצרה מערך ניקוד אשר מיפה את השכונות השונות על-פי מדד "יציבוּת", כאשר שכונות לבנות נחשבו יציבות, וזכאיות לביטוח משכנתאות, ואילו שכונות שחורות זכו לניקוד נמוך במדד ה'יציבות', וככאלה לא היו זכאיות לגיבוי ה-FHA. נוסף על הממשלה הפדרלית, גם האיגוד הארצי של מתווכי דירות לקח חלק במיסוד הגזענות. בשנת 1943, למשל, ההנחיות למתווכים היו לדחות בקשות של בעלות בתי-בושת, משווקי אלכוהול, גנגסטרים וכן כל "אדם שחור בעל אמצעים המנסה להקנות חינוך טוב לילדיו, וחושב שזכותו לגור בין הלבנים". בשנת 1950 קבעו הנחיות ה'אתיקה' של האיגוד כי אל למתווכים לסייע בהבאתם לשכונה של תושבים בני גזע או לאום כזה, שנוכחותם תוריד את מחירי הנדל"ן.

מפה של שיקגו משנת 1939, מטעם תאגיד ההלוואות של בעלי הבתים. מפת ה"בטחון במגורים" מעידה על אפליה נגד שכונות של מיעוטים ומעוטי-הכנסה. תושבי האזורים המסומנים באדום ("שוק נדל"ן מסוכן") היו מנועי-גישה למשכנתאות של ה-FHA.
מפה של שיקגו משנת 1939, מטעם תאגיד ההלוואות של בעלי הבתים. מפת ה"ביטחון במגורים" מעידה על אפליה נגד שכונות של מיעוטים ומעוטי-הכנסה. תושבי האזורים המסומנים באדום ("שוק נדל"ן מסוכן") היו מנועי-גישה למשכנתאות של ה-FHA

כך התמלאה העיר בגטאות. דוגמת-קיצון לתהליך זה היא שכונת צפון לונדייל בשיקגו, שבה כיום 92% תושבים שחורים. 43% מן התושבים חיים מתחחת לקו העוני (כפול מן הממוצע העירוני), שיעור מקרי הרצח משולש מן הממוצע העירוני, ושיעור תמותת תינוקות גבוה יותר מכפלייים מן הממוצע הארצי. ילדי השכונה גדלים בצילו של מתקן הכליאה לנוער, שניצב בשולי השכונה.

הגטו השני: בשנת 1948 קבע בית המשפט הפדרלי כי לא ניתן לאכוף בצו משפטי את חוזי הדיור המגבילים, ומאותו רגע עברו הרשויות הלבנות לשיטות הדרה והפרדה אחרות, בעיקר באמצעות דיור ציבורי. כך למשל, למעלה מ-98% ממיזמי הדיור הציבורי שהושלמו בין 1950 לאמצע שנות השישים בשיקגו נבנו בשכונות שחורות. כבעבר, גם כאן הגזענות היתה לא רק מוסדית אלא התאפיינה גם בטרור בין-אישי. כך למשל, אגודות תושבים בשכונות לבנות הפעילו לחץ על תושבים לבנים לא למכור בתים לשחורים, ועל שחורים שקנו – למכור בחזרה. מרואיינים של קואטס הזכירו שלטים "אל תמכרו לשחורים" ואמירות בסגנון "השחורים באים, השחורים באים". כשכל זה לא צלח נקטו הלבנים באופציית הנסיגה. תופעה זו זכתה לכינוי White Flight (הבריחה הלבנה). המרוויחים העיקריים היו מתווכי הנדל"ן שדאגו לעשות הון מהפאניקה הלבנה באמצעות "בלוק באסטינג": יצירת רושם ששחורים 'חודרים' לשכונה (ל'בלוק') על מנת לזרז לבנים למכור בתים במחירי הפסד (לדוגמא, באמצעות שליחת נשים שחורות שיסתובבו עם עגלות תינוקות ברחוב). את הבתים שקנו בזול הם מכרו ביוקר, בשיטת החוזים, לשחורים.

עם השנים תססה בשכונות השחורים בשיקגו מחאה נגד מדיניות הדיור הגזענית, ובשנת 1968 (על רקע שיאה של התנועה לזכויות האזרח) הם הקימו ארגון שדרש לא רק הגנה חוקית מבעלי-בית תאבי-בצע, אלא פיצויים בגין אפליה מכוונת וניצול שיטתי (עוד על המאבק ניתן לראות בסרטון הזה, שהפיק ה"אטלנטיק" במסגרת כתבת השער של קואטס). תביעה משפטית שהגיש הארגון נגררה עד 1976 ואז נדחתה בידי חבר המושבעים, אולם היא הפעילה לחץ מסוים על בעלי הבתים שנמכרו בשיטת 'החוזים', והם אפשרו לחלק מן התובעים לעבור למשכנתא רגילה, או לקבל לידיהם את הבתים (בעבורם שילמו עד אז אלפי דולרים).

גזל העבר מכשיר את ביזת ההווה: מצב הדברים לא שונה בהרבה גם בנקודת הזמן שלנו. משבר המשכנתאות האמריקאי של 2007 (שהטרים את המשבר הכלכלי העולמי) תקף באופן לא-פרופורציונלי את אוכלוסיית השחורים. גם במקרה זה שירתה הסגרגציה הגיאוגרפית את המוסדות הפיננסיים, שרק חיפשו דרך קלה להתעשר. כך למשל, בנק וולס פארגו (Wells Fargo) הקים יחידה מיוחדת ל"שווקים מתעוררים" אשר שיווקה משכנתאות Subprime (משכנתאות בריבית גבוהה וברמת סיכון גבוה) באופן ספציפי בקרב חברי הכנסיות השחורות. כתוצאה מכך, גם בקרב בעלי משכנתאות שלהם אותו דירוג אשראי נמצאו הלווים השחורים בסכנת-יתר למשכנתאות סאבפריים. ההשלכות: עם בוא המשבר היו אלה שחורים שחוו יותר עיקולי בתים ביחס לכל קבוצת אוכלוסייה אחרת. אמנם, בעקבות תביעות משפטיות, שילם הבנק האמריקאי (The Bank of America) למעלה מ-355 מליון דולר ואילו וולס פארגו שילמו למעלה מ-175 מליון דולר בניסיון ליישב תביעות על אפליה, אך הנזק כבר נעשה: בבולטימור, למשל, חצי מהבתים שנרכשו בשנים 2005-2008 פונו מיושביהם עד לסוף 2009. 71% מהם היו בשכונות שחורות.

קואטס מתרכז בסיפור של שיקגו ותושביה, אך דבריו תקפים לארה"ב בכללה. שיקגו ייחודית, אך לא מיוחדת. תמונת מצב דומה ניתן לצייר במילווקי וברבות מערי ה"צפון".

כמה נתונים לסבר את תמונת המצב העכשווית: שוויים של משקי-הבית הלבנים מוערך בפי 20 משוויים של משקי הבית השחורים. רק 15% מן הלבנים אוחזים בהון אפסי או שלילי, אך בקרב השחורים שיעור זה מטפס ל-למעלה משליש. הפערים בהכנסות בין שחורים ללבנים כמעט ולא השתנו מאז שנות ה-70. אז כהיום, 4% מכלל הילדים הלבנים ו-62% מכלל הילדים השחורים גדלים בשכונות עניות. נכון לשנת 2013, בוגרי קולג' שחורים סובלים מאבטלה בשיעור גבוה פי 2 מאשר בוגרי קולג' מכל גזע אחר.

לקריאה נוספת:

נעמה נגר על "זגורי אימפריה"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. גרי רשף

    ברמה הפרקטית- מה הוא מציע? נניח- לציין במרשם האוכלוסין האמריקאי מי כושי ומי לא, ולקבוע פיצוי כספי לכל מי שכן?

    אני שואל כי בנסיבות האלו ההתמודדות צריכה להיות במישור המוסרי, ולא ברור לי לאיזה פיצוי מעשי הוא חותר. אני יכול להבין דרישה מצידו למערכת כלכלית יותר חברתית מהקיימת, שבבסיסה תעמוד לא רק המחוייבות של החברה לעזור לשכבות החלשות (מה שמקובל בכל מערכת סוציאליסטית), אלא גם סוג של פיצוי על הנסיבות ההיסטוריות שגרמו ל"ניחשולם" של הכושים.

    הפיצויים מגרמניה ליהודים היו מייד לאחר השואה, וככאלה היה בהם הגיון מעשי; הם בוודאי לא היו פיצוי על הפוגרומים והאינקוויזיציה והרדיפות במשך אלפיים שנה.

    1. תימני כינרת

      פיצויים לניצולי השואה ומשפחותיהם- כן, אבל לנפגעי 250 שנות עבדות, רצח ודיכוי – לא.
      מדוע?

      כי אז המזרחיים והספרדים, ר"ל, בתורם ידרשו פיצויים מהמדינה על האפליות שנמשכות מאה שנה כאן בארץ הקודש. אולי גם ידרשו אפלייה מתקנת…
      וזה כבר באמת יותר מדי עבור העם הנבחר של גרי.

      1. יואב

        כי איפה תשים את הגבול?

        לשחורים כן – לאינדיאנים לא?
        מה עם ההודים על שליטה קוליניאילית בריטית?
        ובעצם, למה שלא יפצו את האמריקאים על שליטה בריטית?
        ואת המזרח גרמנים על שליטה סובייטית?

        ואפשר ככה ללכת ולספור עוולות עד קץ כל הדורות.

        1. תימני כנרת

          ואיך תשים אתה את הסוף לעושק ולדיכוי השחורים, האינדיאנים, ההודים וכולי –
          לא על ידי פיצויים?
          ואיך תבטיח שמאות שנות של קולוניאליזם לבן אכזרי לא יחזרו ולא יימשכו עוד?
          ובקשר למזרח גרמנים ה"מסכנים", מי יודה לסובייטים על שבמשך 40 שנה מנעו מן המפלצת הנאצית להרים ראש?

      2. גרי רשף

        ההבדל הוא פשוט מאוד: הגרמנים פיצו את היהודים שהיו במחנות הריכוז,
        ולא את הצאצאים שלהם.
        אבות אבותינו נרדפו, נרצחו, נאנסו והוכו בשל יהדותם במשך אלפיים שנה; אבל אני שנולדתי בן חורין כאן אינני זכאי לפיצוי על זה.
        גם הכושים סבלו מפשעים איומים, אבל העבדות בוטלה באמצע המאה ה-19; וחלפו מאז כמה דורות.

        ההשוואה שאתה עורך בין האפליה של המזרחיים לעבדות של הכושים ואף לשואה – מעוררת תמהון.

        1. תימני כנרת

          הגרמנים פיצו את היהודים שהיו במחנות הריכוז, ולא את הצאצאים שלהם.
          לפי אותו הגיון הממסד האשכנזי צריך לפצות את קרבנותיו הרבים מקום המדינה ועד היום. כן, רבים מהם בחיים למגינת לבך. מה גם שאת צאצאיהם ממשיכים לדכא.
          העבדות השחורה בוטלה בארה"ב במאה ה19, אבל מה בדבר פיצוי לקורבנות הפשעים של הגזענים הלבנים שנעשו כלפי השחורים מאז ועד היום? ועל סלחנות היתר של הממסד האמריקאי לכל הפשעים האלה?
          ההשוואה מעוררת אצלך תימהון כלומר העבדות שכפו הקולוניאליסטים הלבנים על התימנים מראשית ההתיישבות הציונית בפרדסים, בייבוש הביצות, בניצול המחפיר במושבות ובקיבוצים (כגון פרשת תימני כנרת), חטיפת התינוקות ניסויים ברנטגן ואחרים, לא מזכירים לך את העבדות השחורה בארה"ב? צריך טונות של חוצפה ואטימות נפש בשביל זה.

  2. אור מרוני

    קודם כל תודה שהבאתם את המידע המרתק הזה. לא פשוט לתרגם מסה כזו. קראתי מרותקת כשבראש רצה ההשוואה המובנת מאליה אל היחס של ישראל למזרחים, לערביי ישראל ולפלסטינים… כולי תקווה שיום אחד יועלה פה דיון אמתי ואמיץ כזה בשאלת חובה של המדינה כלפי מי שנוצלו בה לאורך שנות קיומה. תודה.

  3. נעמה נגר

    הי גרי,
    לפי מיטב הבנתי (הן מהמאמר עצמו, הן מראיונות בתקשורת והן מ'אחרית דבר' שפרסם קואטס באטלנטיק לאחר פרסום המאמר מקורי), קואטס נמנע מציון פתרונות פרקטים, לא מכיוון שהוא לא מסוגל לחשוב עליהם, אלא שהוא לא מעוניין להיות זה שמציע אותם, ו/או זה שמתיימר להיות בעמדת סמכות לגביהם. הוא מעוניין בפתרונות דמוקרטיים, כשהכוונה לדמוקרטיה השתתפותית, ובעיקר דיון מהסוג שאור בתגובתה מתייחסת אליו. כאמצעי לכך, הצעד הפרקטי היחידי שהוא מציע בשלב ראשון הוא קבלתה של הצעת החוק של קוניירז ג'וניור.

    הבהרה קטנה: במרשם האוכלוסין בארה"ב כבר היום יש חלוקה לגזעים, על כל הבעייתיות התיאורטית (מהו גזע) והפרקטית (מהימנות, קטגוריות חד-ערכיות וכיוצ) שבדבר.

    הבהרה יותר גדולה: קואטס מצטט ישירות מבן גוריון שייחס לשילומים ממד סימבולי של פיצוי על מאות שנות רדיפות וכו'. הנה הציטוט המתורגם כפי שמביא אותו קואטס:
    For the first time in the history of relations between people, a precedent has been created by which a great State, as a result of moral pressure alone, takes it upon itself to pay compensation to the victims of the government that preceded it. For the first time in the history of a people that has been persecuted, oppressed, plundered and despoiled for hundreds of years in the countries of Europe, a persecutor and despoiler has been obliged to return part of his spoils and has even undertaken to make collective reparation as partial compensation for material losses.

    קואטס בעצמו מצטט פה ממאמר של Westley, אגב.
    אני חושבת שזה מעניין וחשוב לראות שדיון כזה התרחש ברמת השיח שמצדיק את השילומים, לפחות מצדו של בן גוריון (שניסה להתמודד עם מבקריו בקרב היהודים). אני לא בטוחה האם ניצולי שואה עצמם הבינו את הפיצויים בצורה כזו, האם אדנאואר או גרמנים אחרים חשבו שמתפקידם לפצות את היהודים על הקורות אותם ברחבי אירופה במשך מאות בשנים ועוד כל מיני שאלות. מה שבטוח: בן-גוריון אמר את זה.
    מה הגיוני ומה מעשי–זו שאלה אחרת, שאני משאירה פתוחה.
    מעבר לכך לדעתי האישית בוודאי שאין גזירה שווה בין העבדות שהיתה מנת חלקם של השחורים בארה"ב, לבין ההיסטוריה (המגוונת) של יהודים בארצות אירופה, לא מבחינת האלימות הפיזית ולא מבחינת יחסי הכוחות הכלכליים.

    1. גרי רשף

      גם על המאמר שהתעלה על מה שבדרך כלל מתפרסם בהעוקץ (מקווה שזה יתקבל כמחמאה ולא כעלבון),
      וגם על התגובה המפורטת והעניינית.
      לי זה גרם להרהר ארוכות בנושא.

  4. יוסי לוס

    אחד הדברים המעניינים כאן הוא הטענה של קואטס שהפיצויים אינם חשובים רק למפוצים כדרך לשיפור מעמדם והחזר הגזל שנלקח מהם במרמה ובאלימות, אלא למפצים עצמם שכן זהו תנאי בסיסי שיאפשר להם לקחת חלק ביצירת עתיד טוב יותר ובבנייה של חברה הגונה יותר. זוהי אינה טענה מובנת מאליה.
    אם רוצים להשאיר את העבדות מאחור ולהתקדם אל עבר עתיד הגון, אנושי, ראוי, מוסרי שבו בני אדם חיים בביטחון אלה עם אלה, חייבים לפצות. כל עוד לא עושים זאת, אי אפשר למנוע את ההשלכות השליליות של העבדות.

  5. יוסי דהאן

    תודה על הצגת המאמר וסיכום הדברים הבהיר והתמציתי. לקח לי פחות או יותר חצי שבת לקרוא את המאמר (הספר) של קואטס. בעת הקריאה המחשבה נודדת לישראל ולעוולות שנעשו כלפי קבוצות כפלסטינים, מזרחים ומהגרי עבודה במהלך ההיסטוריה בתחומים כדיור ומקרקעין (הפקעת קרקעות של פלסטינים, משטר זכויות קנייניות שונה לאשכנזים ומזרחים, הבחנות בין פולשים ובנים ממשיכים), חינוך (הפלייה והסללה של קבוצות אוכלוסייה שונות) ושוק העבודה (מי אכלס את שוק העבודה הראשוני ומי את שוק העבודה השניוני שאוכלס על ידי "פועלים טבעיים") ותחומים אחרים, ומה הלקח המוסרי והפוליטי הנכון לנסיבות השונות כאן. כמו נעמה אני ממליץ מאד על קריאת המאמר המלמד והמרתק הזה שכתוב על ידי כותב מחונן.

  6. ליכודניק

    זה ערעור על הקפיטליזם ועל הכלכלה הקלאסית.

    הרי מה יציע חסיד "החלום האמריקאי" ו-"היד הנעלמה" נגד ניצול? עבור לעיר אחרת, סובלנית יותר; סקור את השוק ולווה מחברה שלא תנצל אותך; חפש מקום עבודה שיתייחס אליך כמו כל עובד אחר; בהדרגה, ערים סובלניות תצמחנה ותשגשגנה, חברות שמכבדות את לקוחותיהן ירוויחו לקוחות חדשים, מעסיקים הוגנים ירוויחו עובדים ומנהלים טובים שמתחריהם לא היו חולמים להעסיק וכו'. בהדרגה, לאורך זמן, השוק יעשה את שלו והניצול ייעלם למעשה. זאת בלי שום "פעולה מתקנת", בלי סולדריות של לבנים, ובעצם- בעלי הכוח הגזענים אפילו יכולים להישאר גזענים- הם פשוט ימצאו את עצמם, בסופו של דבר, מרוששים יחסית למתחריהם. הניצול הרי אינו משתלם- כמה שלא תנצל עובד דחק אפרו-אמריקאי מוכשר, התוצר שלו יהיה פחות מאם הוא יעבוד בתפקיד אחראי יותר.

    העובדה שזה לא קרה ב-130 השנים מאז שהעבדות בוטלה חוקית; שהגזענות כה מושרשת בתודעה האמריקאית הלבנה, עד שלא קמה מאסה של בעלי בתים שהציעו שכירות במחיר הוגן, של מעסיקים שהציעו משרות אחריות, של בעלי עסקים שלא ניסו לעשות קופה על חשבון הלקוחות- מערערת על כל תפיסת השוק. אם השוק כשל כאן, את מי עוד הוא דופק?

  7. לורה

    כעת הזמן לעשות את אותו ניתוח לגבי האינדיאנים. לא בטוח שהשחורים יישארו אלה שעשו להם את העוולות הקשות ביותר. כי לפחות לא ערכו בהם רצח עם.
    ולאחר מכן: יש לבוא חשבון עם מי שעשה את הונו על גבי הפועלים/ האיכרים/ושאר חסרי היכולת הכלכלית שצבע עורם הלבן לא שינה למי שניצל ושדד אותם עד תום.
    כך אפשר לעבור גם לאירופה על שלל עוונותיה, ובעצם לכל אומה ועם במשך ההיסטוריה שהחשיב עצמו שווה יותר מאחרים בגלל – כל אחד ותירוצו.
    מאמר חשוב מאד.