string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

לחפש את סידהארטה

הסיפור על סידהארטה, בן המלך שיצא מארמונו אל החיים ואל החברה האנושית ומצא כאב וסבל, התגלגל לסרט חדש – המצליח להבליט בסיפור פשוט את עוצמת הפערים בין עולם טכנולוגי ונגישות לידע לבין מחסור משווע. ביקורת
אילנה שזור ונטלי ברוך

סידהרטא הוא דמות מושרשת ונערצת בתרבות ובחברה ההודית מזה אלפי שנים. הרמן הסה הביא אותו למערב בשנות הארבעים, בסיפור מופלא (שבשנות השמונים הפך נגיש גם בעברית) – הסיפור ההודי על בן המלך שיצא מארמונו אל החיים ואל החברה האנושית ומצא כאב וסבל. הסבל עורר בו שאלות עד ש"הבין", משמע, הפך מואר. בתהליך החיפוש, לפני כ-2,500 שנה, סידהרטא מוצא את המשמעות לחידת החיים ומנחיל אותה לחמישית מהאוכלוסייה בעולם כיום. עתה, הסיפור מגיע לקולנוע. "סידהארטה" הוא שמו של סרט קנדי חדש הזוכה לשבחים, שקרם עור וגידים בעקבות מפגש מקרי של הבימאי הקנדי-הודי ריצ'י מאטה (Richie Mehta) עם אדם ברחוב. אותו אדם, מתקן רוכסנים, משוטט ברחובות, מבקש עזרה במציאת בנו הנעדר והופך לגיבור סרט מרתק.

sidhartaסידהארטה המודרני נולד וגדל בשכונת עוני. בעוד סידהרטא המואר שהבין, חקוק ומוטמע בתודעה של כל הודי, סידהארטה הנער הוא נעדר, הוא איננו קיים. בסרט, הוא נראה רק לרגע ונעלם מבלי להשאיר עקבות, נבלע באבק האוטובוסים המתאבך. הסרט הוא מעקב אחר האב המנסה לתור אחר הבן הנעדר בניו דלהי ובבומביי. אלא שבאין תיעוד, אין שום דרך להגיע אל הנעדר, סידהארטה המודרני הוא ילד הודי שמעולם לא צולם, ממש כאילו חי לפני אלפי שנים.

היעלמות אנשים בהודו היא עניין ידוע גם כיום, כולל סיפורים מוכרים במשפחה: על בן דוד שביום סיום לימודיו בקולג' נעלם ברכבת חזרה ממומבאי לפן, למשל. סיפור רגיל בהודו. מהנדרה האב נאבק על מינימום בקושי. הוא חרוץ, הגון ומסור למשפחתו ויש לו תמיכה מגיסו ומחברים טובים מהשכונה הדלה בה הוא ומשפחתו גרים. אלא שהוא חי במרחב אלים, ולמרות שנזהר מלהסתבך, האיום מרחף עליו כל הזמן, כחלק מהאבסורד של היותו עני ובהכרח מושפל.

מהנדרה נאלץ לשלוח את סידהרטא, בנו בן ה-12, כדי להתפרנס במפעל בניו דלהי. זילות חיי הילדים בהודו מתגלה לאט דרך סיפור החיפוש. האב מתמודד עם מחסור במשאבים ומחסור בידע, והסרט מצליח להבליט בסיפור פשוט את עוצמת הפערים בין עולם טכנולוגי ונגישות לידע לבין מחסור משווע.

הסיפור מצליח לפרוט את זילות החיים של העניים ועושה זאת במינונים זהירים. לכל צופה יש את נקודת ההתרגשות שלו בסרט, אם בנזיפת הבוס קר הלב במפעל שלא מתרגש מההיעלמות, אם למראה ילדה, אחותו של סידהארטה, השופטת במשחק הקריקט של הבנים. נקודת שיא בסרט היא בבכי השיכורים של הגברים במר גורלם וגם בסולידריות עם המצב הקשה של הגיבור. החברים מעידים על מהנדרה האב שהוא אדם איכותי וערכי, מודל בשבילם. אכן הוא עושה הכל בדיוק כמו שלמד מאביו, ובעצם נכשל בגדול. מה בעצם האיכות והערכים שווים אם האדם נועד להיות מרמס בידי החברה אותה הוא משמר? אם זכות הקיום שלו מוטלת בספק? הסרט עשוי בחמלה, מטפל בטרגיות ובתקווה בדרך שווה ולכן צופים שעייפים מסרטים אכזריים, לא יתקשו להתמודד עם הכאב המאופק שבהגשת הסיפור.

הסרט העלילתי בסגנון תיעודי, מצליח להעביר היטב כמה אכזר ורע הוא העוני, כמה הכרחי להפסיק כל מלחמה כדי להילחם את המלחמה הכי כדאית לאנושות, הכחדת העוני.

לאילנה שזור שורשים הודיים והיא מנחה חברתית, מפיקה ועורכת הספר "איצ'יקדנה שוברת שתיקה", סיפורי נשים מהודו בישראל; לנטלי ברוך שורשים פרסיים והיא כותבת ביקורת סרטים בכתב העת לקולנוע "מערבון" ומפרסמת רשימות בכתבי עת שונים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יובל

    טענות נגד העוני והמיסכנות בהודו בפרט ובעולם שלישי בכלל, הן רצויות וגם צודקות. מנגד, הצגה חוזרת ומתמשכת של העוני והמיסכנות של קולקטיב מסויים, עושה לו עוול מכיוון שתיאור חד-מימדי שכזה (שאכן מתרחש בתקשורת הישראלית, של הודו בפרט והעולם השלישי ככלל), יוצר סטריאוטיפ בלתי הוגן ורדוד של אותו קולקטיב בעיני המערב שאוהב היסטורית להתנשא על ה"אחרים", וכל הזמן מחפש בתת-המודע שלו צידוקים להתנשאותו.

    המיסכנות והעוני הפכו למקצוע משני צידי המתרס. מצד אחד, יש את המסכנים והעניים, שהתרגלו לחיות בדימו-עצמי ירוד, ובנוסף, להידחף בקביעות לפינת המיסכנות שלהם על-ידי העולם המתקרא "מתקדם". מצד שני, יש את הגורמים מהעולם ה"מתקדם" כמו האתר הזה ועוד מגוון רחב של הואריאציות האידאולוגיות שלו בדמות עמותות, קרנות, פוליטיקאים, עיתונאים וכו', שהפכו את המיסכנות והעוני של עצמנו וה"אחרים" למקצוע שלהם.

    הטענה העיקרית שלי אינה נגד הצגת העובדות הקשות לכשעצמן. הטענה שלי היא נגד הנצחתן. כלומר, לא מספיק לבוא בטענות עד כמה המצב נואש . צריך מצד שני לדחוף, לעודד ולהציג אלטרנטיבות בדמות מה אפשר וצריך ללמוד, למשל, מהעולם המערבי. ולא….. זה לא או מלחמה או שיגשוג. היסטורית, המערב נלחם מלחמות יותר מתמשכות ויותר נוראיות מאשר, נאמר, אנשי אפריקה או אסיה. אבל העובדה היא שהמערב הוא זה שמשגשג למרות כל המלחמות האיומות שלו. כי במערב, אנשי המערב לא שקעו עד אין-קץ בתחושת העליבות והמיסכנות, למרות כל המלחמות והעוני הנורא שהיו באירופה בימי-הביניים, וגם לפניהם ואחריהם. ביחד עם כל המלחמות, הרציחות והכיבושים שלהם בעבר, אנשי מערב גם הפגינו חריצות, התמדה ומעוף מחשבתי שהוציאו אותם מהמיסכנות והעליבות שהיו מנת חלקם בעבר. ואת זה חובה וכדאי ללמוד וללמד אצל עמי המזרח ואפריקה. ואת האלטרנטיבה הזו, האפשרית מבחינתם, חובה להציג בכל תיאור של המיסכנות והעליבות שלהם.

    לי נראה שדווקא אצל לא מעטים מהם, קיימת המודעות הזו לאלטרנטיבה גם בתוך המצב החומרי הקשה שבו הם נתונים. אבל משום מה, דווקא במערב מתעקשים לדחוף אותם לפינת המיסכנות שהמערב מטפח בשבילם, ולחזור אל דימוי העצמי הנמוך שלהם. כדאי לראות את ההרצאה מתוך TED על כיצד אנשי הסיוע מהמערב וקרנות הסיוע המערביות, נוטים לכוון את הזקוקים לסיוע מהעולם השלישי אל תוך מסגרות רעיוניות שהם מביאים ממדינותיהם המערביות, ומה כן מומלץ לעשות בראש ובראשונה כאשר ניגשים לסייע במדינות הזרות למערב. אציין שהיה לי העונג לתרגם את ההרצאה לעברית (כתוביות בעברית).

    http://www.ted.com/talks/ernesto_sirolli_want_to_help_someone_shut_up_and_listen?language=he

    1. אילנה

      אכן דיאלוג כשיטה וכדרך הם השיטה שאיתה פעלתי בשנותי כפעילה חברתית. עתה פנתית לעסוק בתרבות וכל חיבורי יהיו פוליטיים, אבל אני אומנית ופעילות החברתית הושמה בצד, למרות שלא ניתן למחוק שנים של עשייה וחשיבה חברתית. הם בליבי.
      תודה על תובנותיך החשובות, הסרטון החשוב וגם זוית הראייה שלנו.

  2. יניב

    תודה על המאמר – הסרט נראה מעניין ואצפה לראותו.
    למען הדיוק, תיקון קל לגבי הספר סידהרתא של הרמן הסה: הוא יצא לאור כבר בשנות ה-20', לא בשנות ה-40', ובעברית היה זמין משנות ה-70'.

  3. אילנה

    תודה על התיקון. אכן פרטים קטנים מאוד משנים לפעמים

  4. רינה

    מעורר עניין. אני אלך לראות את הסרט.