string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

צעקתה של אשה מהמזרח בחדר מלא בגברים מהמערב

השירה שלה כמעט תמיד תופסת אותי לא מוכנה, אני קופצת, צוללת לתוכה, מתישהו היא זורקת לי איזה מזרן לנחות עליו, כי אחרת הייתי מתפרקת כל הדרך למטה, מתרסקת על הרצפה. לקראת "שחור על גבי שחור", ספר שירה ראשון לעדי קיסר
תהילה חכימיתהילה חכימי

משוררת ומהנדסת מכונות. ספרה הראשון יצא בהוצאת "טנג'יר"

לפני כשנה וחצי קיבלתי למייל שלי התראה על פוסט באתר קפה גיברלטר. זה היה יום רגיל כזה במשרדים של החברה שעבדתי בה, מין יום שלא ברור מה מזג האוויר בחוץ, כי המיזוג תמיד עובד באופן-ספייס באותן טמפרטורות והחלונות רחוקים. ישבתי בקובייה שלי מול שני המסכים ופתחתי את המייל: "שחור על גבי שחור, מאת עדי קיסר", היה רשום בכותרת. עדי פתחה בטקסט על פער הדורות, זה הקיים והנוכח כל כך, בינינו לבין ההורים שלנו, ובלב הטקסט היה משובץ השיר שלה "שחור על גבי שחור". איפשהו באמצע קריאת השיר הרגשתי שהעיניים שלי מתמלאות דמעות, הן התחילו לטפטף על המקלדת ועל הדפים שהיו על השולחן, השיר פעל עלי בעוצמה כזו שהתחלתי לגגל "עדי קיסר" ולנסות להבין מי זו האשה הזאת. שלחתי לעצמי את הפוסט במייל וקראתי אותו שוב ושוב בבית, ככה גיליתי שעדי מארגנת איזה ערב שירה, שירת זהות, שירת מחאה עטופה בחאפלה וריקודי בטן. ערספואטיקה.

לערב הראשון אליו הלכתי בבית העיר הגעתי עם ממחטות, מזל.

לא זוכרת אם לפני זה שמעתי שירה כזאת חיה ובועטת, אם היא הייתה איפשהו לא ידעתי שהיא קיימת, כאן עכשיו, לידי, קרוב.

 

שחור על גבי שחור

בְּמִבְטָא כָּבֵד אָהֲבָה אוֹתִי סָבְתָא שֶׁלִּי

וְדִבְּרָה אֵלַי דִּבּוּרִים תֵּימָנִיִּים

שֶׁאַף פַּעַם לֹא הֵבַנְתִּי,

וּבְתוֹר יַלְדָּה

אֲנִי זוֹכֶרֶת

אֵיךְ פָּחַדְתִּי לְהִשָּׁאֵר אִתָּהּ לְבַד

מֵחֲשַׁשׁ שֶׁלֹּא אָבִין אֶת הַלָּשׁוֹן בְּפִיהָ

שֶׁהִמְשִׁיכָה לְנַגֵּן אֵלַי בְּחִיּוּךְ,

וַאֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי

מִלָּה אַחַת שֶׁאָמְרָה

וְהַצְּלִילִים נִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים רְחוֹקִים

גַּם כְּשֶׁדִּבְּרָה אֵלַי קָרוֹב.

וּפַעַם אַחַת

אֲנִי זוֹכֶרֶת,

קָנְתָה לִי פְּרִילִי אָנָנָס

וְאַחֲרֵי שֶׁנִּקַּבְתִּי בָּאֲגוּדָל

אֶת עֲטִיפַת הָאָלוּמִינְיוּם הַדַּקָּה

וְשָׁתִיתִי הַכֹּל,

רָצִיתִי לוֹמַר תּוֹדָה

אֲבָל לֹא יָדַעְתִּי

בְּאֵיזוֹ שָׂפָה צָרִיךְ

וְיָצָאתִי לַגִּנָּה הַגְּדוֹלָה

קָטַפְתִּי פֶּרַח

וְהִגַּשְׁתִּי לָהּ אוֹתוֹ,

מְבֻיֶּשֶׁת

אֲנִי זוֹכֶרֶת

כַּמָּה מְבוּכָה עָמְדָה בֵּינֵינוּ

שֶׁל דָּם אֶחָד

וּשְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת אִלְּמוֹת

וְהִיא שָׁטְפָה אֶת גְּבִיעַ הַפְּרִילִי

בִּשְׁתִיקָה

מִלְּאָה בּוֹ מַיִם

וְהִנִּיחָה בּוֹ אֶת הַפֶּרַח שֶׁנָּתַתִּי לָהּ.

אַף פַּעַם לֹא הֵבַנְתִּי

מִלָּה מִמַּה שֶׁאָמְרָה

סָבְתָא שֶׁלִּי,

אֲבָל אֶת הַיָּדַיִם שֶׁלָּהּ הֵבַנְתִּי

אֶת הַבָּשָׂר שֶׁלָּהּ הֵבַנְתִּי

לַמְרוֹת שֶׁאַף פַּעַם

לֹא הֵבִינָה בֶּאֱמֶת

אֶת הַמִּלִּים שֶׁאָמַרְתִּי

וְרַק אָהֲבָה אֶת הַגּוּף הַקָּטָן שֶׁלִּי

שֶׁל הַבַּת שֶׁל הַבַּת שֶׁלָּהּ.

וְלִפְעָמִים הַלֵּב מְבַקֵּשׁ לְעַצְמוֹ

דְּבָרִים מוּזָרִים

כְּמוֹ לִלְמֹד תֵּימָנִית

וְלַחְזֹר לַקֶּבֶר שֶׁלָּהּ

לְהַצְמִיד שְׂפָתַיִם לְתוֹךְ הָאֲדָמָה

וְלִצְעֹק פְּנִימָה

אֶת כֹּל מַה שֶׁהָיָה לַיַּלְדָּה הַהִיא לוֹמַר

וּבְעִקָּר לְהַזְהִיר אוֹתָהּ

מֵהַפֶּרַח שֶׁהֵבֵאתִי לָהּ

פֶּרַח מָלֵא בִּנְמָלִים.

 adi

+ + + לעמוד התמיכה בפרויקט ספר הביכורים של עדי קיסר ב"הדסטארט" – לחצו כאן + + +

 

ערס פואטיקה, בית, מרחב חדש

הפרויקט הזה שעדי יזמה ועובדת בו כבר כמעט שנתיים, בהתנדבות ובאהבה גדולה, הוא מפעל של אשה, אשה שהזמינה לתוכו הרבה משוררים ומשוררות חלקן וחלקם מצויים בו כבר הרבה זמן ואחרים באים והולכים. באיזשהו מובן, ברור שאשה שמצליחה לייצר מרחב כזה שהוא פתוח נעים ושמח היא אשה שהיא בגדר אימפריה, לא פחות, קיסרית.

מה שאותי הכי מדהים בדבר הזה, שהמעשה הזה של עדי בערספואטיקה נתן לשירה מקום אחר. אנשים עכשיו רוצים לשמוע, הם מקשיבים, הם כועסים, הם מגיבים, הם באים, הם שומעים – אנשים שהם לא בהכרח כותבים, או צרכנים של שירה – שירה שמדברת אותם, את האנשים, את המצב שלהם, הקיים, הנסבל או הבלתי נסבל במציאות החיים כאן בישראל היום.

מציאות של עבודה, של קושי, בשפה פתוחה, מעוררת הזדהות, לעתים פוצעת-לעתים מחבקת, שירה שנכתבת לאנשים ולא למשוררים.

 

טווח הנורמה

כָּתַבְתִּי כְּבָר אֶת כֹּל מַה שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי

לְהוֹצִיא בְּנוֹזְלֵי גּוּף תַּקִּינִים.

וְהָרוֹפְאִים יַבִּיטוּ בְּתוֹצְאוֹת בְּדִיקוֹת הַדָּם

וִיהַנְהֲנוּ בְּהַסְכָּמָה שֶׁהַכֹּל סָדִיר

וּלְפִי הַמַּדָּדִים וּבִטְוַח הַנּוֹרְמָה.

וּבִכְפָר קָטָן בְּדֶנְמַרְק יוֹשֵׁב בְּמִרְפֶּסֶת

וְסוֹפֵר כֶּסֶף קָטָן

אוֹתוֹ אָדָם שֶׁיּוֹם אֶחָד יֵשֵׁב בְּמַעְבָּדָה

(אוּלַי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים)

וִיגַלֶּה אֶת הַמַּחֲלָה

וְאֶת כֹּל מַה שֶׁלֹּא הִצְלַחְתִּי לְהוֹצִיא

בְּנוֹזְלֵי גּוּף תַּקִּינִים.

וּבְיוֹם אַחֵר

(אוּלַי עוֹד עֶשֶׂר שָׁנִים)

יִמְחֲאוּ לוֹ כַּפַּיִם

בְּאוּלָם מָלֵא מִפֶּה לְפֶה

שֶׁל אוּנִיבֶרְסִיטָה

דּוֹמָה לְזוֹ שֶׁבָּהּ

יָשַׁבְתִּי פַּעַם

וּבְתוֹכִי שָׁט דַּם

שֶׁל טְוָח הַנּוֹרְמָה.

 

השירה של עדי, צעקתה של אשה מהמזרח בחדר מלא בגברים מהמערב

אני לא מבקרת שירה, ובכלל – כמעט תמיד הקריאה שלי בשירה היא קריאה רגשית. קשה לי עם פירוקים, פרשנויות וספירת חזרות כמו היו רשימת מלאי. הלב שלי הולך אחרי השיר לאן שהמלים לוקחות והקצב מרקיד אותו, השכל כבר יצטרף, זו החוכמה הגדולה מבחינתי בשירה.

השירה של עדי כמעט תמיד פועלת בשני המישורים האלה: האחד חוצב בקעים בתוך הלב, שובר אותו ומאחה, השני לוחץ על העצבים, מרעיש איברים פנימיים, מעורר מחאה, צועק את המצב בצורה כל כך בהירה קשה ועדינה. השירה של עדי מדברת הרבה את המצב הזה, המעורר את ההזדהות הפרטית שלי, המצב הנשי בעולם, אשה בעולם, אשה מזרחית במדינה שסדר היום שלה גברי ומערבי, וכזה גם הוא המצב של עדי המשוררת בעולם השירה. במובן הזה, המעשה שלה – זה הערספואטי וזה האישי – הוא מעשה מהפכני. אשה מזרחית אומרת שירה בחדר שמלא בגברים שהגיעו מהמערב ,או תופסים עצמם ככאלה, החדר הזה מקושט בתמונות של שושלות ארוכות של משוררים, גברים, מערביים.

במלים שלה, אלה שיוצאות מתוך השירים שלה ובמעשים שלה, אלה הערספואטיים, היא משנה את המציאות בעולם השירה, היא כבר שינתה אותה. השירה שלה כמעט תמיד תופסת אותי לא מוכנה, אני קופצת, צוללת לתוכה, מתישהו היא זורקת לי איזה מזרן לנחות עליו, כי אחרת הייתי מתפרקת כל הדרך למטה, מתרסקת על הרצפה.

 

השעות

לִפְנֵי שֶׁאֶהְיֶה שֶׁלְּךָ

אֶלְמַד לִהְיוֹת שַׁיֶּכֶת לְעַצְמִי.

יֵשׁ יָמִים

שֶׁהַשָּׁעוֹת דּוֹחוֹת עַצְמָן מֵעָלַי

הָאֲוִיר מִתְעַלֵּם מִמֶּנִּי

הַשָּׁמַיִם מִסְתַּתְּרִים מִפָּנַי

הָעוֹלָם קוֹשֵׁר נֶגְדִּי

יָד אַחַת

שֶׁכֻּלָּהּ אֶגְרוֹף

וַאֲנִי קֶרַע אֶחָד

גָּדוֹל

שֶׁל אַלִּימוּת.

תהילה חכימי היא משוררת ומהנדסת מכונות, ספר השירה הראשון שלה עתיד לצאת בסוף הקיץ

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. איריס חפץ

    ותודה.
    גם כדי לקרוא את זה צריך להצטייד במטפחות אף…

  2. אנה

    גם אני דומעת ובוכה ומזדהה ואני בכלל לא מזרחית. חבל.
    אני גם מקנאה על הכשרון האדיר

  3. דוד ברבי

    יפה כתבה תהילה חכימי וגם שירים יפים שזרה
    מאחל לך הצלחה עדי קיסר בדרכך להוציא ספר
    ולהביא את מחשבותייך
    אני דור שני שמח לראות כך את הדור השלישי