string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

"כל אחד שעובר לבאר שבע מרשה לעצמו להתנפח עליי"

ספר הביכורים של קובי עובדיה מתרחש בכלל בירוחם – אך מי שגדלו בדימונה יזהו את נופי ילדותו וילדותם. התווים המוכרים האלה עשויים גם לספק תשובה, לפחות חלקית, לשאלה שבה יעסוק בלוג חדש זה – מה היא "תרבות דימונאית"?
עמית בוטבול

BneiHamakom

הרעיון להקמת בלוג סביב תרבות דימונאית עלה מתוך אמונה שלנו, צעירים בני העיר דימונה, בני ובנות דימונה, ותיקים, צעירים ותושבים לשעבר, העוסקים בתרבות. ילדים, נערים וצעירים דימונאים לומדים שהאנשים המצליחים ביותר בישראל בתחומי הספרות, הקולנוע, המוסיקה ועוד אינם דימונאים, ומקומות המאפשרים צריכה של תרבות אינם קיימים בעיר.
בלוג זה ינסה לעשות שינוי ויעמיד במרכזו יוצרים, אנשי תרבות ומקומות דימונאים. 

+   +   +

הספר "העונה האחרונה של מוטי ביטון", שיצא לאור לפני כשנתיים (הוצאת כתר), הוא רומן הביכורים של קובי עובדיה, יליד העיר דימונה. זהו כנראה גם הספר הראשון שמבוסס על חוויות ילדות בדימונה, ונוגע בסוגיות חברתיות חשובות כמו אבטלה והמקומות הקשים שהיא עלולה להוביל אליהם, ההדרה של תושבי הפריפריה מהמרחב הישראלי והניסיון התמידי של חלקם לברוח ממנה אל המרכז ולחקות אותו.

גיבור הספר, מוטי, הוא נער מתבגר מכיתה ח' בירוחם, בן למשפחה מוחלשת עם בעיית אבטלה. פיטורי האם ממפעל הטקסטיל בעיר מכניסים לחייו של מוטי דיכאון וטירוף, שמהם הוא מבקש לברוח אל כתיבת טלנובלה יומית.

גיבור הסיפור אמנם מירוחם, אבל דימונאים ותיקים ודאי יבחינו שעיר הולדתו של כותב הספר נוכחת בכל מקום: סמי בורקס מהמרכז המסחרי – מקום מפגש מוכר לדימונאים בשנות השמונים והתשעים, הבריכה העירונית שהיתה מסורת בשבתות של החופש הגדול, הנסיעה הכל כך מוכרת לתחנה המרכזית, "להסתכל על קפולסקי, אולי לשבת להזמין קולה", הצעקות של אמא מהחלון, "חולצות מכופתרות מראש אינדיאני", הדשא הגדול והשוק העירוני; כל אלו גרמו לי, קורא דימונאי, להזדהות ולהעלות חיוך נוסטלגי מפעם לפעם. התווים המוכרים האלה עשויים גם לספק תשובה, לפחות חלקית, לשאלה מה היא "תרבות דימונאית".

מפגש ראשון עם תל אביב

בניסיון להציל את משפחתם מאבדון כלכלי, נוסעים מוטי ואחותו איילת לתל אביב לפגוש את האשה שגרמה לפיטורי אמם, הבעלים של מפעל הטקסטיל מירוחם, בתקווה לשכנע אותה לחזור בה מהחלטתה.

biton"הסתכלתי מהחלון, תל אביב הגיעה אלינו מהר, פתאום ראיתי בניינים גבוהים, כל כך גבוהים, איזה כיף למי שגר שם, איזה מזל יש לו, וכמה חנויות, ופלאפלים, כל כך הרבה, ובורקסים, ובגדים, איזה יופי…"

רבים מאתנו, בני עיירות הפיתוח ובנותיהן, זוכרים את התחושות מהמפגש הראשון עם תל אביב: האפשרויות שנפרשו מול עינינו, הצבעים, המוני האנשים והנשים, החנויות, הרחובות והמראות שנתקלנו בהם לפני כן רק בסדרות טלוויזיה. מוטי ואחותו המומים מהעיר הגדולה וממה שיש לה להציע. הם רואים בה את אידיאל הישראליות: "בתל אביב כולם לבושים יפה כל הזמן". תל אביב מצטיירת כמחוז של שפע מתפרץ ויופי מציף. "כל הכבוד לתל אביב", מסכם מוטי.

הרצון לברוח מהבית, מהטירוף, מהאבטלה ומהשוליים, הוא מוטיב חוזר בסיפור, בעיקר בדמותה של איילת החיילת. לעתים הבריחה היא לתל אביב או לבאר שבע ולעתים הבריחה היא ממזרחיות לאשכנזיות. איילת מתכננת תוכניות אשכנזיות. היא מתכננת לעבור לבאר שבע, "אבל היא לא תספר לאף אחד שהיא מירוחם, והיא תשחק אותה מכירה את השירים שמשמיעים לה ברדיו, חום יולי-אוגוסט, ואז היא תכיר מישהו, אבל אשכנזי, שיודע מה נכון לאהוב ומה נכון לרצות." איילת מתביישת במקום בו גדלה ומאמצת לעצמה תרבות אחרת, אשכנזית: היא "תשחק אותה מכירה את השירים…"

באר שבע נתפסת כאזור ביניים: היא גדולה מירוחם אך קטנה מתל אביב, "כל אחד שעובר לבאר שבע מרשה לעצמו להתנפח עליי." למרבה הצער שתי עיירות הפועלים, באר שבע וירוחם, מתחרות ביניהן.

"תשמע, אתה ממש מבין עניין"

בצד הניסיון לברוח מסתמן גם הרצון להשמיע קול, להיות נוכח. תחושת ההדרה של מוטי מהמרחב החברתי והתרבותי בולטת. הוא מתבונן בעיתון בתמונות של סרטים שהוא לא יראה, של מופעים שהוא לא יצחק בהם. הוא חולם "שעלילות יזהרו מעליו", ומוליך את החלום הזה בעזרת הסדרה שהוא כותב, ובאמצעותה הוא מפנטז על פרק בתוכנית "חיים שכאלה" שמוקדש לחייו. בינתיים הוא קורא את "7 לילות" בשביל "להיות בעניינים": "לא מעניין אותי הכתבות הארוכותמעניין אותי לוח השידורים, מעניין אותי איזה הצגות וסרטים רואים בתל אביב, ככה שאם יום אחד ייצא לי להיות שם אני יוכל לבוא למישהו, להגיד לו, שמעתי שהסרט הזה פשוט מעולה, והוא יסתכל עליי ויגיד תשמע, אתה ממש מבין עניין".

קובי עובדיה
קובי עובדיה. נגיעה בחלומות ובתסכולים

לא מעט נכתב על תוכנית הלימודים של מערכת החינוך בישראל, על ההדרה של המזרחים מן ההיסטוריה ועל האופן שבו תלמידים ותלמידות מזרחים מאולצים ללמוד יצירות משוללות כל זיקה לעולמם התרבותי. בצעד רדיקלי וחתרני מביע מוטי את דעתו בסוגיה זו: "זה איזה סיפור אשכנזי יבש של אחד שקוראים לו ש"י עגנון". מקומו של ש"י עגנון בספרות הישראלית חשוב מאוד, אך תכני סיפוריו וסגנונם לא נוגעים בעולמם של התלמידים ומותירים אותם אדישים.

ההתכתבות של מוטי עם טלנובלה יומית יכולה להציע נוף אנושי ותרבותי שהנגיעה שלו בחלומות ובתסכולים של הצופים חזקה ומיידית יותר. גם ספרו של קובי עובדיה מציע נגיעה כזאת.

לפחות בעיירות שבני דמותו של מוטי ביטון חיים בהם, אפשר להתחיל את השינוי בספר הזה.

עמית בוטבול הוא יליד דימונה, פעיל חברתי ועובד בחינוך

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. נועה חזן

    נשמע פרוייקט חשוב ביותר. שיתן קול ומקום לרבים וטובים

  2. ג. אביבי

    נחמד והרבה הצלחה עם הספר!

  3. אחת שיודעת

    אסקפיזם במיטבו…