string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

בולדוזר ושולחן כתיבה, אכזריות מינהלית ומכות יבשות, דונם ועוד דונם: על הטרנספר המתמשך באל-עראקיב

אחד היתרונות של מלחמת ההתשה שמנהלת המדינה נגד אזרחיה הפלסטינים הוא שמעשי האכזריות מטעמה הולכים ומיטשטשים, הופכים שיגרה. ובכל זאת, אסור לתת להרס (בפעם ה-70) של הכפר הבדואי אל-עראקיב להישכח. הרס שבוצע ללא צווי הריסה תקפים (כי מי צריך כאלה כשבתי המשפט משתפים פעולה?) והותיר עשרות מתושבי הכפר לחיות במחנה…
גדי אלגזיגדי אלגזי

היסטוריון ופעיל חברתי, חבר בתנועת התחברות-תראבוט

שאון ההרס

ביום חמישי, 12 ביונינהרסו כליל שארית בתי הכפר הבדואי הזעיר אל-עראקיבכלי התקשורת בעברית לא דיווחו על כך כמעטשאון ההרס הנורא באל-עראקיב נבלע בהסלמה הכלליתשלא התחילה בפרשת החטיפה אלא מתחוללת כבר כמה שבועותממשלת נתניהו מכה בפלסטינים בכל הכוח – מקדמת טיהורים אתניים בבקעת הירדןבדרום הר חברון ומזרחית מירושליםמפנה בכוח את הצעירים הפלסטינים שחזרו לכפר איקריתמשלחת אנשי יס"מ באנשי בירעםמכריזה על מדיניות יד ברזל מול שביתת הרעב של העצירים המינהליים הפלסטיניםממנה ועדת שרים לענייני "הסדרת התיישבות הבדואים" בשליטת ליברמן והבית היהודיופוקדת – אחרי שנים שנמנעה מכך – לפרוץ למתחם בית הקברות המוסלמי של משפחת א-טורי באל-עראקיב ולהרוס את כל בתיהם של התושבים שמצאו בו מקלט.

איקריתבירעםאל-עראקיב

גם למי שעקבו בתשומת לב אחר פרשת אל-עראקיב בשנים האחרונות קשה היה להביןמה חדש בהריסה הזאתשבעים פעם נהרסו בתי אל-עראקיב עד היום – ובכל פעם קמו מחדשאחד היתרונות של מלחמת ההתשה שמנהלת המדינה נגד אזרחיה הפלסטינים הוא שמעשי האכזריות מטעמה הולכים ומיטשטשיםהופכים שיגרהובכל זאתאסור לתת להרס באל-עראקיב לשקועלהישכחמעשה פריצה כזה למתחם בית קברות הוא תקדים מסוכןממש כשם שהרס אל-עראקיב כליל ביולי 2010 היה מעשה שלא נודע כמוהו מאז תחילת שנות החמישיםממש באותו שבוע שבו גורשו צעירי איקרית בצפון מכפרםנהרסו בדרום הארץ בתי אל-עראקיבבשעה ששורות אלה נכתבותחיים עשרות תושבי הכפר במחנה פליטים מאולתרתחת כיפת השמיםליד קברי משפחתםאיום גירוש ועקירה מרחף מעל ראשיהם.

11-hakma-and-her-daughter-sujud-among-graves-Avi
מתחם בית הקברות. שאון ההרס הנורא נבלע בהסלמה הכללית. צילום: אבי בלכרמן

הגירוש הראשון (קצת היסטוריה)

תושבי אל-עראקיב גורשו מאדמותיהם במסגרת מבצע גירושים מסיבי שביצע הצבא בפקודת מושל הנגב במהלך שנת 1951. המבצע מתועד היטב בארכיוניםמטרתו היתה לסלק בדואים מהאזורים שבצפון-מערב הנגבשבהם רוכזו במהלך המלחמהולשדוד את האדמות הפוריות יחסית כדי לפנות אותן להתיישבות יהודיתמסמכי הממשל הצבאי קוראים "העברותלהגליית בדואים בתחומי המדינהואילו מעשי גירוש אל מחוץ לגבולותיהלמשל לגדה המערבית ולסינינקראים "תזוזות". במבצעי הגירוש נעשה שימוש באיומיםהפחדה ושוחדלא היה להם כל בסיס חוקי.

למרות כל זאת הצליחו משפחות מועטות מבין תושבי אל-עראקיב לשמור על זיקה לאדמתםלהיאחז בה מחדש ולעבד את חלקהשני תנאים ייחודיים אפשרו להם לעשות זאתהאחדהעובדה שחלקן – כמו פליטי-פנים פלסטינים אחרים בישראל ("עקורים") – גורשו רק קילומטרים ספורים ממקום מושבםהשניהעובדה שלאחר כמה שנים של ניצול חקלאי של אדמותיהם השדודות של הערביםנסוגו רוב גופי ההתיישבות הציוניים מן האזורהיה למדינה די כוח כדי לגרש אנשים ולהפקיע אדמותאבל לא היה בכוחה ליישב ולעבד את הקרקענישול אמיתי מצריך התנחלותהפער שנפער בין השניים – בין יומרותיה של המדינה ליכולתה הממשיתבין הגירוש האלים לבין ההתיישבות הציונית – הקל על כמה מאנשי אל-עראקיבכמו משפחות בדואיות אחרות בנגבלהיאחז בעקשנות באדמתם.

2002-2010: ריסוסחריש והריסה מוחלטת

את מקומם של המתיישבים החסרים ניסתה קק"לחלוצת ההתנחלות והנישוללמלא בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת בעזרת עצי סרקהעצים נועדו לסמן בעלות על האדמותלקבוע עובדות בלתי-הפיכות ולמנוע עיבוד חקלאיעד אז ציפו תושבי אל-עראקיבלשוואשבתי המשפט יעשו עמם צדק ויכירו בבעלותם על אדמותיהםמול המתקפה של קק"ל העמיקו אנשי אל-עראקיב את אחיזתם באדמותיהם והכפר התרחב.

מאז מנהלת המדינה מלחמת חורמה באנשים שהעזו לשוב לאדמותיהםבשנים 2002–2003 רוססו התושבים ושדותיהם מן האוויר בקוטל העשבים Round Up, שהסב נזקים בריאותיים להם ולבהמותיהםלאחר שבית המשפט העליון מנע מהשלטונות להמשיך בכךעברו להרס הבתים ולהשמדת היבולים באמצעות חריש עמוקגם אמצעים אלה לא הספיקו כדי לעקור את האנשים מאדמתםב-25 ביולי 2010 נהרס הכפר כולובו התגוררו אז כמה מאות תושביםבמבצע ענק בו השתתפו כוחות כבדיםגם לאחר ההריסה המשיכו התושבים להיאחז באדמתם וחיו בסוכות מאולתרותשנהרסו שוב ושוב כ-15 פעם במהלך החודשים הבאים.

פינוי אלעראקיב, יולי 2010. צילום: אקטיבסטילס
פינוי אל-עראקיב, יולי 2010. דחפורי קק"ל יישרו את השטח כדי להכשירו לנטיעות. צילום: אקטיבסטילס

2011: דיכוי אלים ובלימת עבודות קק"ל

לאחר כחצי שנהבתחילת 2011, נוכח נחישותם של התושביםהחליטו השלטונות על הסלמה מכוונת בתקווה להגיע להכרעה מהירהדחפורי קק"ל יישרו את השטח והחלו להכשיר אותו לנטיעותבעוד שכוחות יס"מ היכו בתושבים והשתמשו נגדם פעם אחר פעם בגז מדמיערימוני הלם וירי כדורי ספוגחלק מן התושביםבמיוחד משפחות עם פעוטות וילדים קטניםעזבואחרות נאחזו בעקשנות במקום ומצאו מקלט במתחם בית הקברותמצד אחרהסלמת צעדי הדיכוי ואומץ לבם של התושבים הסבו תשומת לב מחודשת לאל-עראקיב וחשפו את תפקידה של קק"ל בנישול הבדואים ובהשתלטות על אדמותיהםקק"ל נאלצה להפסיק את העבודות בשטח – גם זה מהלך חסר תקדים כמעט בששים השנים האחרונות.

במהלך השנתיים שחלפו בין אביב 2011 נהרסו פעם אחר פעם הסוכות שבנו התושבים על אדמותיהםסיכוייהם של בדואים לזכות בתביעות בעלות על קרקעותיהם בבתי המשפט בישראל הם קלושיםלחולשת הייצוג המשפטי של מדוכאיםהמתמודדים מול מנגנון המדינהנוספים חוקי שוד מאורגן (כמו "חוק רכישת מקרקעין"), דוקטרינות משפטיות קולוניאליות ("הלכת הנגב המת"), זרות והתנשאותבכל זאת זכו התושבים בכמה הצלחות משפטיות חשובותבית המשפט מנע מהמדינה לרשום באופן אוטומטי את אדמות משפחות אבו מדיע'ם ואבו פריח על שמה והותיר לתושבים "חריץ צרכדי להגן על תביעת הבעלות שלהםבדיון בערעורם של בני משפחת אל-עוקבי לבית המשפט העליון נאלצו השופטים להודותכי הכחשת זכויות הבעלות של הבדואים לאחר 1948 עומדת בניגוד מביך עם הכרת התנועה הציונית בזכויות הבעלות הילידיות לפני 1948, כאשר לא היה בידה כוח הכפייה והיא נאלצה לרכוש קרקעות מידיהם.

סתיו 2013-קיץ 2014: הסלמה

שלטונות המדינה חתרו להכריע את התנגדותו העקשנית של הכפרבמיוחד כיוון שהפך לסמל המאבק נגד הפרויקט הגדול לנישול הבדואים מאדמותיהםגירושם מכפריהם וקידום התנחלות יהודית בנגב במסגרת תוכנית פראוור-בגיןהיא תבעה מן התושבים לשלם את ההוצאות האסטרונומיות של הרס כפרם שלהם ב-2010; היא פתחה מאז אוגוסט 2013 במסע מעצרים והתנכלויות שנועד לפגוע בהנהגתם ולזרוע בהם פחדמאמצי המדינה התמקדו בשייחסיאח אבו מדיע'ם א-טורימנהיג המאבקהכשלת תוכנית פראוור-בגין בעקבות המחאות ההמוניות בחורף 2013 חייבה את המדינה לעבור שוב ממערכה כוללת נגד הבדואים למלחמת התשה פראיתגם במסגרתה חשוב היה להפוך את אל-עראקיב מסמל למאבק לדוגמא מרתיעה עבור הנגב כולוכך ייעשה למי שעומד על זכויותיובמאי 2014 סימנו השלטונות שאין בכוונתם לכבד עוד את גבולות מתחם בית הקברותשבו מצאו התושבים המעטים מקלט לאחר מסע הדיכוי האלים של 2011 – ולהרוס את כל המבנים שבוצווי פינוי הודבקו על כל המבניםפירוש הדברלמחוק מעל פני האדמה כל קיום לכפר.

שייח׳ סיאח א-טורי אוחז בצו. צילום: מיכל רותם
שייח׳ סיאח א-טורי אוחז בצו הפינוי. כך ייעשה למי שעומד על זכויותיו. צילום: מיכל רותם / פורום דו-קיום בנגב

הריסת כל המבנים בבית הקברות, 12 ביוני 2014

ב-12 ביוני 2014 נכנסו כוחות חמושים למתחם בית הקברותנשים וגבריםילדים וטףועמם קומץ פעילות ופעיליםרוכזו במסגד המאולתר שבמרכזו וכותרו בטבעת אנשי יס"םהאזור כולו נסגר עבור פעילות ופעיליםאני לא מסוגל לתאר את מהלך ההריסה לפרטיו ואנסה לסכם אותו כאן סיכום יבש וקצראולי התצלומים יוכלו לתת מושג על מה שהתרחש.

בפיקוח אנשי "הסיירת הירוקה" ואנשי רשות מקרקעי ישראל הרסו בולדוזרים את הבתים לעיני התושביםמיכלי המים רוקנו ונשדדוגדר בית הקברות נהרסהמשאיות פינו את ההריסות כדי להעלים כל שריד למעשהלקראת סופו של היום ברור היהשאחת ממטרות המבצע הוא "צריבת התודעהולפיכךמבחינת מתכנניואלימות ומעצרים חייבים ללוות אותוריכוז אנשי יס"ם מסביב לסככת המסגד הבהיר זאתהם דרשו מהנוכחים להתפנות מהמקוםוהתושביםשחששו שהם עומדים להרוס לא רק את הצריח המאולתר של המסגד אלא לפגוע במבנה כולוסירבו לעשות זאתבאותה שעה נמצאו למעלה ממאה אנשים במסגדביניהם תינוקת בת 40 יום בזרועות אמהתינוק בן שמונה חודשיםילדים ופעוטותונשים וגברים מזקני הכפרשוטרי יס"מ פינו את התושבים בכוחהשליכו אותם החוצהובחסות החשיכהמטווח אפסהיכו ובעטו בתושבים ובפעילים. 8 תושביםובהם שני ילדיםושני פעילים נעצרו.

כשהמוסדות משתפים פעולה

מבצע ההרס באל-עראקיב בוצע ללא צווי הריסה תקפיםגם צווי הריסה תקפים הם לעג לרשאם זוכריםשעשרות "חוות בודדיםלמקורביםשנבנו ללא תוכניות מיתאר וללא היתריםזכו להכשרה בדיעבד על-ידי הרוב הימני בכנסתגם צווי הריסה תקפים וחתומים לאל-עראקיב הם נבלה ברשות החוקכאשר רואים את מבצע ההתנחלות הנרחב באזור ערד ("לתפוס את יתרת השטח האחרונה… וכן למנוע יצירת רצף בדואי ו/או ערבי…"), כאשר חושבים על הווילותשמצפות לקצינים שיבואו להתיישב בנגבבצומת להבים – מרחק דקות מאל-עראקיבבשעה שהמדינה נלחמת כדי למחוק את אל-עראקיבהולך ופורח בצידה יישוב אקסקלוסיבי חדש שבתיו צמודי-קרקע וזוכים לטיפוח ותמיכה מטעם קק"ל –התנחלות "גבעות בר", הקרויה על שם אל-עראקיב ונבנתה על חלק מאדמותיה.

ובכל זאתכדי להרוס את אל-עראקיב הוציאו השלטונות מהמקפיא צווי הריסה שניתנו בשנת 2002 וקיבלו מלשכת ההוצאה לפועל צו הריסה גמיש למשך חודש ימים – החל ב-12 ביוני ועד ה-12 ביוליצווי הריסה אלה מומשו מזמןהם התיחסו למבנים מחוץ למתחם בית הקברותשאינם קיימים עוד – אלה שנהרסו שנים לפני כןרובם בשנת 2010. השלטונות היו אמורים לפנות לבית המשפט ולבקש צווי הריסה חדשיםהם לא עשו זאתהם סמכו על כךשאנשי ההוצאה לפועל לא יעזו לומר דברים מפורשיםלמרות שראו את המפות שהציגו התושבים ונוכחו באי-ההתאמה שבין הצווים לבין מיקום המבנים המיועדים להריסההם סמכו על כךשימצאו בבתי המשפט שותפיםהם גם הודיעו לתושבים מפורשותששום הדיינות משפטית לא תמנע מהם לבוא להרוס את הכפר.

כוחות מיוחדים בהרס אל-עראקיב. צילום: גדי אלגזי
יס"מ בהרס אל-עראקיב. שום הליך ושום ערכאה לא יעמדו בדרכו של הבולדוזר. צילום: גדי אלגזי

נוכח היסוסי רשמת ההוצאה לפועל ברמלה להבהיר את המצבפנו התושבים לבית המשפטוביום רביעיערב מועד ההריסה המתוכנןקיבלו צו עיכובלמחרתבחמישי בבוקראישר שופט בית משפט השלום ברמלהזכריה ימיניאת צווי ההריסה במעמד צד אחד בלבדבלי לשמוע כלל את נציגי התושביםמיד ניגשו הכוחות הכבדים למלאכת ההריסההשופט ימיני התפרסם כזכור לפני שלוש שניםכאשר גזר על פעיל זכויות הבדואים הוותיקנורי אל-עוקביבעצמו איש אל-עראקיבחודשי מאסר בפועל על הפעלת מוסך ללא רישיוןימיני קבע אזכי החמיר בגזר הדין משום "העובדה שהנאשם פועל לזכויות הפזורה הבדואיתולא הסתירכי גזר דינו הוא מסר למה שכינה "הפזורה הבדואית". האגודה לזכויות האזרח הגישה אז קובלנה על "גזר הדין השערורייתיוערעורו של אל-עוקבי על גזר הדין הדרקוני התקבל בבית המשפט המחוזי.

בשעה שהדחפורים החלו במלאכתםפנו התושבים לבית המשפט המחוזי כדי לעכב את ביצוע ההרסהם הודיעו על כך לכוחות שבשטח כדי שישעו את הפעולות עד להחלטת בית המשפטנציגי רשות מקרקעי ישראלהסיירת הירוקה והמשטרה לא רק התעלמו מהבקשה להפסיק את ההרס עד החלטת בית המשפט תושבי הכפר אף שמעו כיצד ניתנה ההוראה להגביר את קצב ההריסהלפני שתתקבל החלטת עיכובשופטת בית המשפט המחוזי אכן פסקה בסופו של דבר על עיכוב ביצוע ההריסה – אך אז כבר הושלמו 95% ממלאכת ההרספרקליט התושביםעו"ד קייס נאסרעדיין מקווה לדיון הוגן בבית המשפטבינתיים מאפשר צו הפינוי הגמיש להמשיך ולהרוס ולהתנכל לתושבים משך חודש תמים – עד ה-12 ביולי.

תוכלו לדבר כאן על פגיעה בסיסית בכללי ההוגנות והצדקשורה ארוכה של מהלכי סיכול גדולים וקטנים, עיכובים ושקרים ליוו את התהליך כולו. אבל אין טעם להתבונן במהלך בכללותו בכלים משפטיים בלבדמדובר במהלך מתואם מטעם השלטונותשמצאו לעצמם מספיק שותפיםקטנים וגדוליםלמעשה ההרסשום הליך ושום ערכאה לא יעמדו בדרכו של הבולדוזרכאן עושים מלחמה.

כוחות מיוחדים בהרס אל-עראקיב. צילום: גדי אלגזי
נשות הכפר וכוחות יס"מ. מאמץ לקיים שיגרת חיים במחנה פליטים. צילום: גדי אלגזי

החיים אחרי ההריסה

מאז ההרס ביום חמישיחיים קומץ תושבים במתחם בית הקברותהבולדוזרים שיטחו את האדמה ומחו כל זכר לבתיםמי שיגיע היוםלא יוכל להעלות בדעתו כיצד חיו כאן אנשים לפני ימים ספוריםהתושבים חיים תחת כיפת השמיםמחפשים מחסה בצל העציםניידות משטרה צופות בהם יום ולילהגם שוטרי משמר הגבול הצטרפו למבצע.

למחרת מבצע ההריסה פשטו שוטרי יס"מ על המקום ועצרו ילדים – האחד תלמיד כיתה ז', השני בכיתה ט'. הם הואשמו באשמת שווא של "הסגת גבולכדי שאפשר יהיה להשאיר אותם במעצר לילה שלםלפני ששופט יוכל לראות אותםהם החרימו את מיכלי המים במקוםהאדמה סביב הכפר נטחנה עד דקוהניידות מקפידות להעיף אבק דק לעבר התושביםארבעה מן הילדים נזקקו לאינהלציהואחת מתוכם לא החלימה עדיין מדלקת ריאותבלילות נמשך מסע ההפחדה. ניידות נוסעות בין התושבים הישנים תחת כיפת השמים, מרעימות מנועים, מטילות אימה.

 בתוך כל זה מנסים ילדי הכפרהנערים והנערותלקיים שיגרת חייםללכת לבית הספרלקבל תעודת סיוםאיש לא דיבר עדיין על הצלקות הנפשיות – אלה שהותירו ההתקפות הקודמותאלה שנפתחו מחדש במסע ההרס של יום חמישינשות אל-עראקיב חיות באזור אסון במאמץ לקיים שיגרת חיים במחנה פליטיםשאפילו סוכות אסור להקים בו.

גירושועקירהוהיאחזות עיקשת

לא אוסיף לתאר את הסבל היומיומיאולי אנחנו מחמיצים כאן את העיקרהמטרה הברורה של הריסת בתי אל-עראקיב היא גירוש ונישולהעציםהסככותכלי הבית המועטים – הפגיעה בכולם היתה ועודנה מכוונת בעצם לתושבים עצמםהמבצע כולו נועד להפוך את תנאי חייהם של התושבים לאיומים כל כךבריאות הילדים צריכה להיפגע כל כךההצקות חייבות להימשך – כדי שהתושבים יעזבושיילכו.

בואו נדבר גלויותמדובר כאן בטרנספר שיטתישלעתים לובש דמות של צווים ותביעות וניירותולעתים של שוטרי יס"ם ומג"ב בלילותשל אלות ומכותבולדוזר ושולחן כתיבהאכזריות מינהלית ומכות יבשותדונם ועוד דונם.

אין התנחלות בלי נישולואין נישול של ממש בלי גירוש ועקירהתושבי אל-עראקיב נאבקים כעת מול טרנספרמאבקם הוא גם המאבק שלנוכולנולחיות כיושבי הארץ ולא להמשיך להתיישב ולנשל בה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דןש

    גילויי גמישות חייבים להיות בשני הצדדים.
    יש צדק בדברי הבדואים, שהם "הועברו" ממקומות שהיו בשימושם למקומות אחרים תוך כדי הבטחות מהבטחות שונות, שחלקן לא מומשו לעולם.
    יש צדק בדברי המדינה, שלא יתכן פיזור אוכלוסין ספורדי והשתלטות על קרקעות ללא כל מגבלה וללא כל תכנון.
    במצב שנוצר המדינה אינה מסוגלת לספק את צרכיהם המינימליים של הבדואים. לא מבחינת הספקת המים והחשמל; לא מבחינת החינוך; לא מבחינת הבריאות; ואפילו לא מבחינת התעסוקה.
    כל הסדר חייב להעשות תוך כדי הדברות הדדית והסכמות – כל יום שעובר מייצר מצבים בלתי רצויים לכל הצדדים האמורים להפוך לצד אחד.

    1. חררדו לייבנר

      לבקש גמישות מאנשי אלעראקיב זה כמו לבקש ממי שריסקו לו את העצמות לעשות תרגילי מתיחות. החריבו להם את היישוב, עקרו את עצי הפרי, שטחו את האדמה, היכו את התושבים פעם אחר פעם, החרימו להם ציוד אינספור פעמים —- ועכשיו שיגלו גמישות? אי אפשר לספק שירותים וליישוב יהודי שהוקם לפני 5 שנים ליד המקום בו הוחרבה אלעראקיב כן אפשר להעביר שירותים ותשתיות? ולחוות הבודדים של מקושרי השלטון כן אפשר להעביר שירותים ותשתיות? באמת?

      1. דןש

        הנוקשות של שני הצדדים יוצרת את המצב אותו אתה מתאר.
        הבדואים עצמם חייבים להיות האינטרסנטים הראשיים – מה שיביא לשיפור רמת חייהם יציאה מהעוני והדלות בו הם שרויים עיום.

        שני הצדדים חייבים לפעול בתום לב ל"זרוק" את כל האינטרסים הפוליטיים ולהסתכל על התועלות.

    2. אברהם

      ממתי הבדווים הפכו לפלסטינים?
      הם יודעים את זה…שהם…פלסטינים?
      זה במדינת ישראל או בפלסטין?
      …איפה זה פלסטין? יש מדינה כזאת?

  2. עירית

    מדוע לדעתך יש להם זכות לקחת בעלות על אדמות מדינה ולהקים להם כפרים ולהתרחב עוד ועוד ועוד? האם אני אתה והילדים שלנו יוכלו להכריז בעלות על אדמה כלשהי באמנת גן גבעתיים חולון או כל מרום אחר ולבנות בתים? אם כן, אולי זה היה פותר בעיות דיור רבות
    צא וראה כפרים ערביים במדינה- כפר קאסם ג׳לג׳וליה ועוד. ועוד הת- האם אתה מכיר מצוקת דיור אצל האוכלוסיה הערבית? אז בשם אידיאולוגיה מזויפת הם דואגים לעצמם ונאיבים או עיוורים כמוך הולכים שבי אחרי העניין הזה.

    1. דןש

      יש להם חלק באדמות המדינה כמו לכל אזרח ישראלי.
      כפי שמיישבים יהודים בכל מקום בארץ – כך חייבים להתייחס גם לאחרים, כולל הבדואים. חוסר ההתייחסות השוויונית ובמיוחד אי קיומן של הבטחות – הם אלו המביאים לתוהו ובוהו, שאינו טוב לא למדינה ולא לבדואים

  3. נעמה

    תכו לבקר בפזורה ותראו מדינה אחרת. כנסו לגני הילדים, כנסו לבתי הספר. למרות זרימת התקציבים, למרות כל המפקחים, המפקחות הממונים והממונות לא תאמינו מה פרצופה האמיתי של מדינת ישראל.
    כל מיני אנשי אקדמיה שמאלנים שמרצים על הפגיעה בבדואים, על שיוויון זכויות כחלק מהאג'נדה – לא מבינים עד כמה המצב מזוויע: ילדי גן עם ברז מי שתיה שלא ניתן להגיע אליו, אסלות בגודל הלא מתאים ושלולית ביוב בפתח הכניסה. בתי ספר שהחזות שלהם כשל בתי כלא וצמודים אליהם "קיוסקים"= פחונים, בצמידות לאוטובוסים מטונפים ומסריחים.
    ככה אנחנו נראים.

  4. נפתלי אור-נר

    רוממות "המוסר היהודי בגרוננו" ומעשי עוול נוראים בידנו

  5. פריץ היקה הצפונבוני

    לעירית: זאת המדינה שגזלה את קרקעות הבדואים קראי בתשומת לב את מה שגדי כתב.. כל ענין ,,אדמות מדינה "הוא כיבוס מילים. כמו ,,מדינת חוק" על זה אמר הפתגם הנגלי:what is the golden rule? he who has the gold, makes the rules.הפוליטיקאים בכנסת מחוקקים חוקים לפי האינטרסים והאידאולוגיה שלהם שתאוות חמסנות הקרקע בבסיסה.. ובתי המשפט שופטים לפי החוק הקיים ולא לפי איזה עקרונות צדק פילוסופיים.

  6. בן דוד

    לא הצלחת ולא תצליח לשכנע.
    הבדואים חבריך פלשו לאדמה לא להם, ואני מקוה שתוגש נגדם תביעה וישיתו עליהם את כל ההוצאות הכספיות הכרוכות בהתפרעויותיהם.

  7. גן

    סיפור הבדואים הוא מורכב נתחיל בכך שבדואים ומדינה מודרנית הם דבר והיפוכו. בכל המדינות המודרניות שנוצרו באזורנו לאחר מחמת העולם הראשונה והשנייה יש נטייה ליישב את הנוודים . על חלק גדול מהאדמות אינם יכול לתבוע כלל בעלות , כי אין שטרי קניין או שטרי בעלות עותומניים ומנדטוריים. הבעיה היא בעיקרה מאבק בין אורחות חיים. בישראל באופן טבעי תבחרו בכל דרך לבטא זאת מקשרים מייד את העניין לסכסוך. לא תמיד כך הוא העניין . גם יהודים הפולשים לאדמות לא להם , או מקימים עסקים על שטח ציבורי הורסים, אבל זה אינו מקבל תהודה.
    מה שנכון חייבים להסדיר את הבעיה, כל קבוצה צריכה להתגמש ולהבין שלא תצא מזה שכל תאוותה בידה. אבל בואו לא נתלהם ונזרור בוץ רק בשלטונות!!!!!!! גם הבדואים צריכים לעשות חשיבה חוזרת

  8. שושנה חן

    בושה וחרפה למדינת ישראל

  9. ירון

    הקרקע הייתה בשימוש חקלאי במשך שנים, והבדואים שילמו עליה שכירות. בתקופת האינתיפאדה השניה, כשמערכת אכיפת החוק הייתה עסוקה במצוד אחר מחבלים מתאבדים, לקחו כמה יזמים מהשבט יוזמה והחלו להקים שם מבנים. "כפר" מעולם לא היה שם, אין שום שרידים מלבד מבנה בודד ששימש כדיר ומצאו בו גם שרידי אדם קבור (כך שברור שלא שימש כבית במשך עשרות רבות של שנים). זה שגייסו גם מתים לקבור שם זו לא רק עבירה על החוק אלא חילול כבוד המת שרק אללה יחרוץ עליו דין.

    הסיבה היחידה למאבק הזה היא שהשטח יושב על צומת מרכזי בכביש 40. רגע אחרי שיקבלו את האישורים, הם יקימו שם תחנת דלק וקניון. זה כל הסיפור, ולכן המאבק שם הרבה יותר חזק מאשר בכל שטח אחר שתובעים הבדואים. Follow the money.

  10. ציונה

    כל מי שטוען שאין נישול, משום שאין רישום בטאבו מתעלם או לא יודע מכך, שבתקופה העותומנית בדרך כלל לא היה מקובל לרשום רכוש בטאבו, אבל יש לתושבי אל ערקיב יש הוכחות, שהאדמה הזו היא רכושם, כי על פי הרישומים הם שילמו מסים שנים רבות עוד בתקופה העותומנית ולאחר מכן למנדט, וגם למדינת ישראל עד 1951. מדינת ישראל הכירה בבעלותם על הקרקע , ואף הקימה שם תחנת קלפי בבחירות. רק ב-1951 החליטה המדינה לרכז את כל הבדווים באזור אחד, וגרשו את אנשי אל ערקיב מאדמתם , בהבטחה שישובו. כמו באיקרית וברעם.

  11. גדעון

    ‎*** עד 1943 לא גרו יהודים בנגב. אז הקימה ״קרן קיימת לישראל״ את רביבים, בית אשל וגבולות.
    ‎*** באוקטובר 1946 הקימה הסוכנות 11 ישובים, פרט ל״נבטים״ כולם היו בנגב המערבי.
    ‎*** רוב הקרקעות בנגב, פרט לאלה שבעיר ביר אל- סבעא (באר שבע  بئر السبع) לא היו מוסדרות. רישום הקרקעות בארץ החל בצפון, והזדחל לדרום. קרקעות הבדואים נרשמו ע״י הבריטים כאילו היו ב״בעלות המושל לטובת התושבים״. (Registered as Government Property for the benefit of the inhabitants).
    ‎*** לאחר כיבוש הארץ מחקה מדינת ישראל את הסיומת ״לטובת התושבים״ והכריזה על הקרקעות כ״אדמות מדינה״.  לכך ייקרא ״גזל חוקי״.  השופט המחוזי לאיזור הצפון יעקב אזולאי, הכריז ש״דבר לא נעשה שלא כחוק.  חוקקנו חוקים, ולקחנו את הקרקע מהערבים כחוק…