string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

פותחים קברים - ילדי תימן במכון לרפואה משפטית

מחקר אנתרופולוגי במכון לרפואה משפטית, ומתוכו פרק שעוסק בפתיחת הקברים של ילדי תימן הנעדרים. מבט של אנתרופולוגית מרוחקת שבסופו של דבר מוצאת קשר אישי לא צפוי לפרשה
מאירה וייס

בשנים 1997-1995 עלתה בעיה חברתית חדשה על סדר היום של המכון לרפואה משפטית. בארץ נפוצו שמועות ועדויות על חטיפה של ילדים ממשפחות תימניות ששהו במעברות בשנות ה-50 של המאה ה-20. התסיסה שנוצרה בעקבות שמעות אלו הפכה למה שכונה בתקשורת בשם "פרשת ילדי תימן". לטענת ישראלים ממוצא תימני, מדובר במאות (ישנם טוענים שמדובר ביותר מאלף) ילדים שנלקחו מהוריהם במסווה של בעיות רפואיות והוכרזו כמתים, אך למעשה הועברו לאימוץ אצל משפחות של יהודים (בעיקר בחו"ל).i בשנת 1995 הוקמה ועדת חקירה ממשלתית כדי לאסוף עדויות ולבדוק את אמיתות הטענות. הוועדה הסמיכה את המכון לרפואה משפטית לפתוח עשרה קברים, שלפי הרישומים היו שייכים לילדים האלה ולבצע בדיקת דנ"א שתוכיח אם אכן קיימת קרבה משפחתית בין העצמות שבקבר לבין המשפחות התימניות. כלומר, מטרת הבדיקה הגנטית הייתה לוודא מעל לכל ספק אם בקבר מצויים שרידיהם של ילדי תימן שמתו מסיבות רפואיות, כגרסת הממסד, או שמא מדובר בתרמית, כגרסת המבקרים.

פרשת ילדי תימן גם היא דוגמה לשיח החברתי סביב הגוף בישראל ולביטויו במכון. פרשת ילדי תימן מתייחדת בכך שהיא מדגימה את המעבר מגוף לאומי וקולקטיבי שמאחד סביבו מרכיבים מגוונים, למצב של גופים שונים זה מזה, עצמאיים, בעלי שיוך עדתי ואתני נפרד. הפרשה נתפסה בציבור הרחב כבעיה חברתית שמאיימת על אחדות הקולקטיב ועל האליטות האשכנזיות. מחאתם של הפעילים בעדה התימנית והקמתה של ועדת החקירה מעידים כי מה שהיה מקובל בשנות ה-50של המאה ה-20 עבר דה-לגיטימציה בשנים האחרונות. הסיפור על אימוצם הכפוי של ילדי תימן הוא עדות מקוממת לכוחו הקולקטיבי של "כור ההיתוך", הדוקטרינה שביקשה לאחד בין כל פלגי העם היהודי וליצור מהם עם אחד, בעל שפה אחת ותרבות אחת בארץ אחת.ii

המכון לרפואה משפטית. צילום: ori
המכון לרפואה משפטית. צילום: ori

רקע היסטורי

פרשת ילדי תימן התרחשה בסוף שנות ה-40 ובשנות ה-50 של המאה ה-20. למרות האידיאולוגיה השוויונית המוצהרת של הציונות, ימים אלו התאפיינו בהיררכיה עדתית, שחוזקה עקב קליטתם של גלי עלייה המונית מצפון אפריקה ואסיה בידי הממסד האשכנזי הוותיק. לפי שפיר,iii בסוף המאה ה-19, עם גל העלייה הראשון מאירופה, הגיע לארץ גם גל העלייה הראשון מתימן. למרות ותיקותו, נותר גל העלייה המוקדם מתימן בעמדה נחותה בריבוד החברתי של פלשתינה-א"י. לעמדה דומה זכו גם התימנים בעלייה ההמונית של שנות ה-50 במאה ה-20.

למעשה, היו שלושה גלי עלייה של יהודים מתימן: הגל הראשון התרחש תחת השלטון העות'מני בין השנים 1918-1881, ובו עלו ארצה כארבעת אלפים תימנים; הגל השני התרחש בתקופת המנדט הבריטי בין השנים 1947-1923, וכלל כחמישה עשר אלף עולים; הגל השלישי והגדול ביותר התרחש לאחר קום המדינה בין השנים 1950-1949, ובו הועלתה ארצה כל שארית גולת תימן, כחמישים אלף יהודים, במבצע "על כנפי נשרים". העלייה מתימן התאפיינה בסממנים חיצוניים ייחודיים, שהבחינו בינה ובין עליות אחרות (עור כהה, זקן, פאות) וכמובן, גם הבחינו בינה ובין הממסד הקולט. העלייה מתימן הייתה אחת העליות הדתיות ביותר. התימנים "זכו" לתיוג סטראוטיפי של עלייה נוחה, צייתנית ובעלת אמונה. פקידי קליטה תיארו אותם כהמומים ומפוחדים מהמפגש עם הביורוקרטיה וישראל "המודרנית". ביתם הראשון במולדת המודרנית היו מחנות אוהלים ענקיים (להלן: המעברות). במעברות שררו תנאי היגיינה לקויים ביותר, המחסור במזון היה רב ומחלות כמו מלריה התפרצו בגלים. לפיכך אין זה מפתיע שילדים ותינוקות תימנים רבים נזקקו לטיפול רפואי.

אף על פי שמטרתו הראשונית של הטיפול הרפואי היא הצלת נפשות, הרי שהוא מסמן גם תהליך של חִברות ומשטור. כך, במסגרת של טיפול רפואי, התרחשה לא פעם החפצה של "האחר". לדוגמה, במאה ה-19 הצטלבו דרכיהם של הקולוניאליזם והרפואה המערבית, והרפואה הפכה ל"שוט הקדמה" בידיהם של משעבדים לבנים.iv

האתוס הציוני הכיר בקשיים שעמדו בפניהם של העולים החדשים והצדיק אותם כחלק הכרחי מחבלי הקליטה. מספרים עצומים של עולים (ישראל הכפילה את אוכלוסייתה בתקופה זו) המשיכו להגיע למעברות, שלא היו מצוידות לקראתם. העלייה ההמונית הוגדרה כמבצע הצלה, ולכן לא התחשבו בכך שבמעברות לא שררו תנאים הולמים לקליטת מספרים עצומים כאלה של עולים. חיים צדוק, אז ראש מחלקת עולי המזרח בסוכנות הציונית, עלה בהיותו בן 15 עם משפחתו מתימן לירושלים, ובאמצע שנות ה-40 היה שליח העלייה בתימן. צדוק תיאר את הנעשה במעברות במילים הבאות:

כמעט כל אלפי העולים בפרדסיה – אחת המעברות – חלו במלריה, ובכל לילה בערך תריסר מהם נפטרו. פעוטות בני שנה נראו כתינוקות שזה עתה נולדו. אימהות רבות, שהיו חולות בעצמן, היו אפאתיות כלפי התינוקות שלהן וחלק מהן סירב לקבל טיפול רפואי. היה הכרח לשלוח את התינוקות לטיפול בבתי חולים ברחבי הארץ. היו עשרות אלפי אנשים במעברות, ולתינוקות היו בדרך-כלל כמה שמות פרטיים. כשנלקחו לבית הילדים, התינוקות גולחו וחוטאו. כאשר התינוקות השמינו, שער ראשם צימח והם היו לבושים יפה, הוריהם התקשו לזהותם. הילדים נשלחו מבית חולים לבית חולים והיה קשה לעקוב אחריהם בבלבול הכללי ששרר אז. ב-1949, 250 אחיות טיפלו ביותר מ-7000 תינוקות תימנים במצב קשה. בתנאים כאלה זה היה מדהים אם לא היו תינוקות הולכים לאיבוד (ג'רוזלם פוסט, יוני 28, 1991: 9).

באותו הריאיון, כדי להדגים את המצב במעברות, צדוק מביא קטעים מיומנו של ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון (1949):

הילדים התימנים מתים כמו זבובים. אנחנו חייבים להציל אותם. גם כאן בישראל שיעור התמותה שלהם גבוה, אפילו שיש טיפול רפואי מודרני.

בן גוריון תיאר את ביקורו במחלקת הילדים בבית החולים בתל השומר בתור

אחת החוויות הקשות ביותר שעברתי […] ילדים ותינוקות שכבו שם כשהם מזכירים שלדים יותר מאשר בני אנוש.

במקרים רבים קיבלו ההורים הודעה על מותם של הילדים ימים מספר לאחר שהילדים נלקחו לטיפול רפואי. מרבית ההורים קיבלו את ההודעה מבלי להביע זעם כלפי השלטונות. כיום חלק מהקהילה התימנית מאשים את השלטונות בחטיפה. לטענתם, מאות מהתינוקות שהוכרזו מתים, למעשה, נחטפו ונמכרו לאימוץ למשפחות אשכנזיות (לרוב בארצות הברית). מסמכים רשמיים (כגון כרטיסי בוחר וצווי גיוס) המשיכו להגיע למשפחות השכולות גם אחרי הודעת המוות וגרמו להן להאמין כי ילדיהן עדיין בחיים.

הורים מעולי תימן מחכים לבקר את ילדיהם שהועברו לבית החולים במחנה ראש העין, בתקופת הקור והשלג של פברואר 1950. צילום: ELDAN DAVID
הורים מעולי תימן מחכים לבקר את ילדיהם שהועברו לבית החולים במחנה ראש העין, בתקופת הקור והשלג של פברואר 1950. צילום: ELDAN DAVID

מערכה ראשונה: שנות ה-50

בראיונות סיפרו לי הורים את סיפור לידת ילדם שנעלם, חייו הקצרים והיעלמותו במעברה או בבתי החולים. רבים מהם לא דיברו עברית ולא הבינו את הפרוצדורה של הטיפול הרפואי.

למרבה הצער, הגישה הפטרונית של הממסד הקולט כלפי העולים החדשים מתימן מזכירה את יחסם של הרופאים הבריטים שנטלו חלק בפרויקט הקולוניאליסטי של "הבאת התרבות" לאפריקה. ג'ון קומארוף וג'ואן קומארוף חקרו את הרפואה והקולוניאליזם בדרום אפריקה. הם מתארים כיצד הגוף הילידי ("השחור") הפך מבחינתם של הרופאים ("הלבנים") למוקד הולך וגובר של חולי, הדבקה וזיהום. השיח האפידמיולוגי של רפואת הציבור, שהתפתח בשנים ההן, תרם להפצת רטוריקה מאיימת של מגפה והיגיינה. הצורך בגוף "השחור" ככוח עבודה לתעשייה "הלבנה" הפקיד בידי הרופאים תפקיד מפתח באילופו של הגוף הפראי. הגוף "השחור" הפך למטפורה של זיהום שדורש חיטוי ושמירה. לעומתו, "הלבן" היה "נקי, רחוץ ולבוש". לדעת אחד הרופאים, תסמיני מחלות שהיו נפוצים באוכלוסייה הילידית פחתו בשיעור ניכר לאחר שהילידים אימצו את הלבוש האירופי.

בעדותה של צביה כהן בפני ועדת החקירה אפשר להתרשם מעוצמת כוחו של הממסד הרפואי במעברה. צביה כהן הייתה אחות במעברה ועולה ותיקה מתימן. לדבריה, הרחקת התינוקות מהוריהם תרמה לבריאותם של התינוקות בגלל התנאים הלא-היגייניים ומפיצי-המחלות ששררו באוהלים. כפי שאמרה לוועדה:

כל האימהות רוצות את הילדים שלהן קרוב אליהן. אבל הסברתי להן שזה היה הכרחי, הן לא צריכות לדאוג, כי זה לטובתן. לא היו להן תנאים לטפל בילדים. גם לא יכולנו להכניס את ההורים פנימה לבתי הילדים, כדי לשמור על ההיגיינה. בגלל התנאים במחנה.

עם אשפוזם בבית הילדים חוטאו התינוקות, כפי שהעידה אחות אחרת: "הם נרחצו במים חמים, כדי לנקות אותם". האחיות פיקחו על תדירות הביקורים וההנקה, ולמעשה, בדרך זו הפקיע הגוף הפוליטי (דרך סוכנו – הממסד הרפואי) את גוף התינוק מחזקתה של אמו. מזכירת המעברה בעתלית שהופיעה בפני הוועדה, סיפקה את ההסבר הבא:

הלחץ של ההורים שבאו ביום ובלילה לא אפשר לנו לנהל את המחנה בסדר מופתי. הודענו על פטירתם של הילדים באמצעות מגאפון. אבל אמרנו רק את שמם הפרטי: שמות המשפחה בלבלו את הצוות.v

עוד הוסיפה צביה כהן בדבריה לוועדה:

האימהות הוזמנו להניק במשך שעה אחת. מקץ שעה, הוצאנו אותן החוצה מבית הילדים". במקרים רבים הוחלפה ההנקה באבקת חלב מלאכותי. האחיות קיבלו הנחיות, ובהן נכתב כי יש "לתת לילד תרופה X בשעה Y, ועשר דקות של חיבוק בשעה Z.

לאחר שהועבר הילד מבית הילדים שבמעברה לבית החולים שמחוץ לה, נותק הקשר המועט שעוד נותר בין ההורים לילדם. אחת מאחיות בית החולים העידה כי לא זכור לה שהורים הורשו להיכנס ולבקר את ילדם במחלקה. לדבריה, "לא נתנו להורים להיכנס למחלקה. כל יום כמעט הייתה בעיה עם ההורים האלה. הם באו לבית החולים ודפקו על הדלתות […] קראנו לאנשי הביטחון. צריך להילחם בכוח כנגד כוח". סאידה סרי, אחת האימהות התימניות שילדן נלקח, סיפרה שהרגישה שמדובר בחטיפה מפני ש"לא נתתי להם את הילד עם הידיים שלי". רות גורדון, שעבדה כאחות במעברה, תיארה מצבים רבים שבהם הוראות האשפוז מטעם הרופא (שנקראו בשם "אישור מסירה") נשלחו להורים, אך לא נתקבלה מהם כל תשובה. יצחק בוסי, שעבד כנהג אמבולנס, העביר ילדים תימנים באמצע הלילה מהמעברה לבית החולים העירוני כדבר שבשגרה. בריאיון עמו סיפר כי לילדים לא היה תג שם. הם הועברו ממקום למקום כחפצים, בלא ליווי ובלא זהות אישית. עניין זה מודגם בעדותה של אחת האחיות שעבדו בבתי החולים:

השמות, זו הייתה בעיה בשבילנו. השמות של הילדים התימנים היו זרים, לא הבנו אותם. למשל, יחייא סעיד. אחר כך התברר לנו שהשם הראשון היה של הילד, והשם השני היה שמו הראשון של האב. פעמים רבות לילדים ולאביהם היה אותו שם. היינו חייבים לתקן את המצב מיד. שמנו את מספר החדר ומספר המיטה על גיליון הילד והשתמשנו בנתונים אלו לצורך זיהוי, מכיוון שהם היו מהימנים יותר.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 התימנים כבר לא האשימו את הממסד בשיעור התמותה הגבוה ששרר במחנות העולים. נראה שבמבט לאחור, הם קיבלו את המצב הקשה ואת התנאים ששררו בשנות ה-50 כחלק מהמצב הכללי ששרר אז בארץ. האשמותיהם התרכזו בשני נושאים: חטיפת ילדים וניסויים בילדים. במילותיו של יגאל יוסף, ראש העיר של ראש העין, שהופיע בפני הוועדה:

האימהות התימניות נתפסו בעיני הממסד כמכונות לייצור של תינוקות, ספקיות של סחורה אנושית. פחות או יותר ילד אחד – מה זה משנה לאנשים כאלה? המחשבה של הממסד הייתה שלתימנים יש כל כך הרבה ילדים ואילו לניצולי השואה אין אף ילד. אז מה הפשע לקחת כמה ילדים תימנים ולהעביר אותם למשפחות של ניצולי שואה?

ההאשמה שניסח יוסף חזרה ובוטאה ברבים מן הראיונות. התימנים האשימו את הממסד בחטיפת ילדיהם הבריאים מבתי החולים ומכירתם בחו"ל עבור כסף ששימש לקניית כלי נשק למדינה. רבות מהאימהות התימניות סיפרו לי כיצד הגינקולוג שבדק אותן במעברה אחרי שילדן "נפטר" אמר להן שאין טעם לדאוג בקשר לילד שהלך, הן עוד בריאות ויכולות להביא עוד ילדים רבים. אם אחרת אמרה לי שבבית החולים אמר לה הרופא שנתנו את התינוק שלה למשפחה שצריכה אותו יותר ממנה:

שאלתי איפה התינוק שלי, אני רוצה להניק, והרופא אמר לי: יש לך עוד ילדים בבית? אמרתי אז מה אם יש לי עוד ילדים בבית? והוא אמר, יש אנשים שאין להם בכלל ילדים, אף אחד שיקרא להם אימא ואבא. אבל איפה התינוק שלי? צרחתי. הרופא אמר, ההוא מת.

התימנים לא היו היחידים שהאשימו את הממסד הרפואי בחטיפת תינוקות ומכירתם. כמה ישראלים שעבדו במעברות באותן השנים הופיעו בפני הוועדה וסיפקו עדויות תומכות לכך. רוזה אושינסקי הועסקה במעברה מ-1949 בתור אחות. לדבריה,vi

לקחנו תינוקות בריאים באמבולנס לבית החולים בעיר, ואז חזרנו למעברה בלעדיהם. אלה היו תינוקות בריאים בלי שום בעיה. לא יכולתי להאמין לזה, לא אז וגם לא היום. כשההורים באו לשאול מה שלום התינוקות, אמרו להם שהתינוקות מתו! למרות שלא הייתה להם שום בעיה רפואית. זה שקר שהם מתו, הם כנראה ניתנו לאימוץ.

ראיונות שערכתי עם אנשים ממוצא תימני שחיים כיום בארצות הברית ועם נציגי הפדרציה התימנית של לוס אנג'לס אוששו את הפרשנות של אושינסקי.

ההאשמה האחרת התייחסה לניסויים בבני אדם. לדברי פעילים תימנים, רופאים שטיפלו בתינוקות התימנים בשנות ה-50 השתמשו בהם למחקר רפואי. האשמות אלו קשות להוכחה. סקירה של הספרות הרפואית מאותן השנים מעלה שהממסד הרפואי ראה בתינוקות התימנים מקור למחלות מידבקות כגון סיפיליס.vii ייתכן שתינוקות תימנים אחדים היו נושא למחקר בגלל המאפיינים הייחודיים שלהם והיעדר השגחת ההורים או הגנת הממסד אפשרו זאת. לדוגמה, דו"ח רפואיviii מאותן השנים מתאר מחקר שנוהל בשנים 1966-1956 על מצב עורקי הלב של ילדים תימנים. במחקר זה מדווח על כשישים נבדקים.

מערכה שנייה: 2001-1996, זיהוי גנטי

להלן אתמקד בדרך שבה ניסו ההורים וילדיהם, שבגרו בינתיים, להביא לפתיחתה מחדש של פרשת ילדי תימן. העילה לפתיחת הפרשה הייתה האפשרות, שהוגשה לבג"ץ על ידי נציגי העדה התימנית בישראל, לוודא את תוקף ההאשמות באמצעות אמצעי מדעי שאין עליו עוררין – זיהוי גנטי: "יש להכין פרופיל גנטי מהשלדים שלדברי הממסד שייכים לילדי תימן שנפטרו ונקברו, כדי שזהותם האמיתית תתגלה".

ועדה שמונתה על ידי המדינה דחתה את העתירה על בסיס כלכלי, והעתירה הוגשה בשנית. לדברי העותרים, עלות הבדיקות אינה גבוהה (כשלוש מאות שקלים לאדם), וזאת נוסף על הצורך בריפוי פצעי העבר. לדבריהם, "רק זיהוי גנטי ייתן לנו מספיק ביטחון ואמונה שיאפשרו לוועדה להגשים את ייעודה ולרפא את הפצע הפתוח". במהלכם של הדיונים המשפטיים לא נרשמה כל התערבות רשמית מצדו של המכון, להוציא דיווחו החשאי של ד"ר ליסר לרשויות בנוגע לעלות האמיתית של הבדיקות הגנטיות – כאלף וחמש מאות דולר לאדם. אם כן, דוגמה זו היא אחת מני רבות לשימוש בזיהוי הגנטי לצרכים ולאינטרסים אישיים.

סיפורה של יונה כהןix

יונה כהן הייתה, כהגדרתה, "ילדת תימן". היא גדלה כילדה מאומצת בקיבוץ ללא שום מידע על הוריה הביולוגיים. בשנות ה-20 המוקדמות שלה היא נישאה למתנדב מארצות הברית והיגרה עמו לארצות הברית. מותו של אביה המאמץ בקיבוץ עורר מחדש את סקרנותה בנוגע לשורשיה, והיא ביקשה לקבל את תיק האימוץ שלה מהרשויות. לשם כך היא הגיעה לישראל וביקרה במשרדים המתאימים בחיפוש אחר התיק. "ברגע שהעובדת הסוציאלית ראתה אותי, היא אמרה שאי אפשר למצוא את התיק שלי", אמרה לי יונה כהן בריאיון שערכתי עמה. לדבריה, רק שנים מספר מאוחר יותר היא הבינה את הסיבה לכך: "כשדיברנו בטלפון, העובדת הסוציאלית לא ידעה מה מוצאי […] אבל כשראתה אותי, הבינה שאני תימנייה". ב-1996 שמעה יונה כהן על פרשת ילדי תימן בפעם הראשונה. היא יצרה קשר עם הפדרציה התימנית בניו יורק. שם הפנו אותה לעו"ד ישראלי ממוצא תימני בשם דני יפת, שלדברי נציג הפדרציה, היה מוכן לעזור לה בלא תשלום. עו"ד יפת היה פעיל בקבוצה הישראלית שהגישה את העתירה שהוזכרה קודם לכן.

צילה לוין ומרגלית עומייסי
צילה לוין ומרגלית עומייסי

יונה כהן הגיעה לישראל כדי להופיע בבית המשפט כשפחד אוחז בה. כפי שניסחה זאת בריאיון שערכתי עמה בסקרמנטו, היא פחדה ש"שתישבר לרסיסים". בינתיים, בארץ, עו"ד דני יפת פרסם את תמונתה של כהן כתינוקת בלוויית קול קורא לזיהויה בידי בני משפחה או מכרים. בין התשובות הרבות שהגיעו הייתה גם פנייתה של יוכבד מחדון, שטענה במשך שנים כי בתה התינוקת נחטפה ממנה במעברה וכעת זיהתה את יונה כהן כבתה החטופה. יפת החליט שיש לערוך למרשתו וליוכבד מחדון בדיקה לזיהוי גנטי, למרות חוסר התאמה גדול שנתגלה בגרסאותיהן מבחינת המקום והזמן של החטיפה והאימוץ.

גם ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת הצטרפה לדיון והחליטה שיוקם בנק דנ"א לזיהוי משפחות ילדי תימן. ב-14 באוקטובר 1996 הודיע שר הבריאות דאז צחי הנגבי על לקיחת דגימות דם של הורים ובני משפחה קרובים הקשורים לפרשת ילדי תימן. הדנ"א שיילקח מן המשפחות יושווה עם הדנ"א שיילקח מהעצמות בקברים שזוהו כשייכים לילדי תימן. עוד נקבע כי הפרויקט ינוהל בידי המכון בהנהלת ד"ר ליסר.

אבל דעת הקהל הוסחה מההחלטות הכלליות ועסקה בסיפורן של יונה כהן ויוכבד מחדון, בעקבות פרסום סיפורן בריש גלי לאחר שנתקבלה תוצאה חיובית בבדיקה שבוצעה בלא תשלום על ידי הגנטיקאי ד"ר' מוחמד חאג' יחיא מהאוניברסיטה העברית. כהן ומחדון אמרו לכלי התקשורת כי הבדיקה אישרה מה שהן חשו בלבן כל העת. ואולם בכך לא תם הסיפור, שכן הוועדה לחקירת פרשת ילדי תימן, שדנה במקרה של כהן ומחדון, טענה לסתירה מהותית במסמכים שהוגשו לה ודרשה דעה שנייה ומוסמכת יותר בנוגע לזיהוי הגנטי. בעקבות זאת אכן נערכה בדיקה מחודשת בידי המכון, ובדיקה זו הניבה תוצאה שלילית, שקבעה "חוסר התאמה".

זהותה של יונה כהן נעשתה תלויה בתוצאות המעבדה, כשהסיפור שלה, בדומה לסיפור של ילדי תימן, הוא סיפור על הניסיון לצלוח את השלב הלימינלי. במובן האנתרופולוגי, השלב הלימינלי מייצג מחסור בהגדרה ברורה מבחינת זהות. זה שלב גבולי שמייצר תחושה של חוסר ודאות. לימינליות מתארת גם אדם שנמצא בחיפוש אחר זהות חברתית; לדוגמה, השלב הלימינלי ב"טקס מעבר" הוא השלב שבו מצופה מאדם לעבור מהסטטוס הקודם שלו לסטטוס חדש, כאשר השלב שבין שני סוגי הסטטוסים הוא השלב הלימינלי מחוסר הסטטוס. מכאן שלימינליות מייצגת גם את התשוקה להשתייך, להיות חלק מקבוצה חברתית ומקולקטיב. בעקבות הסתירה בין שתי הבדיקות שנעשו, נעשתה זהותה הציבורית של יונה כהן לימינלית יותר – כהן מצאה את עצמה מחכה להכרעה שבין שתי תוצאות סותרות ולכודה שלא מרצונה באזור אפור של אי-ודאות בנוגע לזהותה. כאמור, מבחינתן של כהן ומחדון לא היה ספק שהן אם ובת: לִבן אמר להן שכך הדבר. אבל במרחב הרציונלי והשיפוטי רגשות אלו אינם אומדן מדויק להתאמה גנטית. הגנטיקאי הירושלמי, שערך את הבדיקה הראשונה, טען שממצאי בדיקתו תקפים ב-99.9 אחוזים, אך ממצאי בדיקתו התנגשו עם תוצאות המכון לרפואה משפטית, שטען שלממצאיו "תוקף של מאה אחוזים". הבדלים סטטיסטיים אלו לא היו בעלי משמעות מבחינת הציבור, אך למעשה, שתי המעבדות השתמשו בשיטות שונות לצורך הזיהוי. המכון השתמש בדנ"א מיטוכונדריאלי שנלקח מכהן ומחדון, ואילו ד"ר חאג' יחיא השתמש בדנ"א גרעיני שנלקח מאותה דגימת דם.

משרד הבריאות הודיע כי מהימנותה של בדיקת המכון גבוהה יותר, מכיוון שדנ"א מיטוכונדריאלי מספק את בדיקת ההתאמה המדויקת ביותר בין אם לבת. כאמור, המיטוכונדרייה היא אברון תאי בעל דנ"א עצמאי שעובר בתורשה אימהית, מכיוון שהוא קיים בביצית בלבד ולא בזרעון שמקורו באב. מקורות רפואיים אחרים טענו שהיה צורך במבחן השולל קשר אימהי ולא במבחן שבודק התאמה. ד"ר חאג' יחיא דבק בעמדתו ואף טען בריאיון לעיתון הג'רוזלם פוסט ב-9.10.1997:

אני השתמשתי בבדיקה הכי מקובלת והכי נפוצה. איני יכול להגיב מבלי לראות את ממצאי המכון שחור על גבי לבן. אבל אין לי ספק באשר לנכונות הממצאים שלי. השתמשתי בחמישה עשר סממנים גנטיים ומצאתי התאמה של 99.9 אחוזים.

ויכוחים מסוג זה לא נתנו את אותותיהם בקרב הציבור הרחב. מחדון וכהן מצדן החליטו להתנגד ללימינליות שנכפתה עליהן ויצאו בהצהרה כי מבחינתן הן אם ובת וכי אין להן צורך בבדיקה גנטית כדי לאשר זאת. מחדון סירבה לקבל מכתב רשום שהכיל את תוצאות הבדיקה של המכון, ועו"ד יפת דחה גם הוא את האפשרות שמחדון וכהן אינן אם ובת. יפת טען שלמיטב ידיעתו, הבדיקה היחידה בוצעה על ידי ד"ר מוחמד חאג' יחיא, ואם בוצעו בדיקות נוספות – פרסומן לא היה חוקי, מכיוון שמטבע הדברים בדיקות כאלו הן חסויות.

יונה כהן נותרה תקיפה בעמדתה כי היא הבת האבודה של מחדון וטענה כי בכוונתה לתבוע את משרד הבריאות על הפרת פרטיותה, מכיוון שהדליפו לעיתונות את תוצאות הבדיקה שנעשתה במכון. בריאיון טלפוני מביתה שבקליפורניה דברה כהן בזעם על כך שיש ברשותה הסכם חתום עם משרד הבריאות שתוצאות הבדיקה יישמרו חסויות. מאוחר יותר היא אף האשימה באופן אישי את פרופ' ליסר בחוסר מהימנות מדעית. היא טענה שאינה מופתעת מכך שליסר הגיע לתוצאה שפרסם, כי "זה הרי אותו משרד הבריאות שהיה מעורב מלכתחילה בחטיפתם ומכירתם של ילדי תימן בשנות הקמת המדינה. אז כמובן שליסר עובד עם המדינה. מה הפלא שאלה התוצאות של הבדיקה שערך? איך הוא יכול להעמיד פנים של ניטרליות ואמינות?". כהן גם הודיעה לג'רוזלם פוסט (10.10.97: 3) שהיא דרשה ממשרד הבריאות להפסיק את הבדיקות והאשימה אותו בשימוש בשיטות מדעיות מיושנות. היא גם הודיעה שהיא ומשפחתה שואפות להנהיג "קמפיין גדול" לזיהוי כל ילדי תימן. "בני ישראל נדדו ארבעים שנה במדבר למצוא בית, לי יש רגליים לא טובות, אז לקח לי ארבעים ותשע שנים", אמרה.

צילה לוין ואמה המאמצת
צילה לוין ואמה המאמצת

חודשיים לאחר מכן, בדצמבר 1997, המחלקה הגנטית באוניברסיטה העברית – מקום עבודתו של חאג' יחיא – הודתה בבושת פנים שבדיקת הדנ"א שבוצעה על ידי ד"ר חאג' יחיא הייתה שגויה. דובר של האוניברסיטה הסביר כי הד"ר ביצע את הבדיקה כ"טובה אישית בלא תשלום" וכי הוא לא ביצע בדיקות דומות בעבר, וזאת נוסף על כך שמרבית מחקרו סבב סביב בעלי חיים (ג'רוזלם פוסט, 10.12.97: 1). ד"ר חאג' יחיא שב על הבדיקה בשנית ושוב מצא תוצאה חיובית. עם זאת, כאשר צוות הגנטיקאים באוניברסיטה הוסיפו לבדיקה את הסממנים הגנטיים הנוספים שסופקו על ידי המכון, התברר שאין התאמה. כלומר, הסממנים שנבדקו במקור על ידי חאג' יחיא לא היו מייצגים דיים. בעקבות זאת העיר ד"ר ליסר ש"דנ"א מיטוכונדריאלי יכול להפריך השערה של קשר משפחתי בוודאות גמורה, ואילו דנ"א גנומי (גרעיני) לעולם לא יכול לספק אישוש ודאי של מאה אחוזים".

ומלכתחילה לא נועדה להילחם בעוני (שלא מטריד את הממשלה) אלא בנתוני העוני (שמטרידים את ה-OECD) ההכרעה המדעית, יונה כהן ויוכבד מחדון המשיכו לדבוק באמונה שהן אם ובת שמצאו זו את זו לאחר ארבעים ותשע שנים של הפרדה כפויה בידי הממסד. אובדן האמון שלהן ושל אחרים בממסד ובנציגיו וכן בסמכות המדעית, ממשיך לאפיין את פרשת ילדי תימן גם בימינו.x

'היא כבר מצאה את הבת שלה': פתיחת הקברים של ילדי תימן

דוגמה נוספת לאובדן האמון בממסד ולהעדפת הבחירה הרגשית על פני המדעית ניכרת בקטע המצורף מיומן השדה שלי:

נוכחים: פרופסור ליסר, אבי, שולי, פרופסור ב"א, הרב ז'וזף, בני משפחה של ילדי תימן וצוות טלוויזיה מהתוכנית "עובדה", שקיבל בלעדיות על צילום החפירה.

"תראי איך הקברים נמצאים כאן", אומר לי אחד הגברים שאת הקבר של אחותו יפתחו היום. "כמו בשואה. שורות-שורות של קברים. כמו בשואה. אני כמו ניצול שואה".

אני: "ההשוואה שלך, שאתה אומר שאתה מרגיש כמו ניצול שואה […]"

"כי זה כמו בשואה", הוא אומר. "לקחו את הילדים האלה מהמשפחות שלהם, עשו להם כל מה שעשו. כולל ניסויים רפואיים. המיתו אותם. ועכשיו יש בעיה, איך קוברים כמות כזו של קורבנות ואז עושים כמו קבר אחים. כמו בשואה". "אני מאמין שהם עשו קברים סתם, רק במטרה שיראו שיש קבר", הוא מוסיף כשאנחנו מגיעים לשורה שבה קבורה אחותו. "זה פשוט אכזרי. הם עברו את השואה ואז עברו לעשות אותו דבר לעם אחר". הוא מתיישב על אחת האבנים. מהורהר. אני מתיישבת לידו.

"זה [מה שעשו לילדי תימן] נמצא אתי כל החיים. הפריע לי כל החיים. אני שונא ממסד. אני שונא ממסד".

אני: "גם ההורים שלך הגיעו היום?".

"אבא שלי מת ואימא שלי לא רצתה לבוא", הוא עונה. "אתמול בלילה קיבלתי טלפון שהולכים לפתוח היום את הקברים. היום בבוקר הלכתי לאימא שלי, אמרתי לה 'אימא, רוצה לבוא לראות?' [היא] אמרה: 'תעזוב אותי'. אמרתי לה 'טוב, אני אלך'. היא ויתרה".

אני: "למה?".

"אני אגיד לך למה", הוא עונה. "כי היא כבר מצאה את הבת שלה".

אני: "מה?".

הוא מסביר: "אז לפני ארבע שנים, נהג מונית מראש העין לקח במונית אישה. הוא מסתכל עליה, ונעשה חיוור. אומר לה, הפנים שלך הם בדיוק כמו של משפחה בראש העין שאני מכיר. כמו שתי טיפות מים. הוא היה המום, ומיד שאל אותה אם חטפו אותה כי הוא בטוח שהיא הבת של משפחה אחת בראש העין. היא אומרת לו, באמת כל השנים הייתה לי הרגשה שאני ילדה מאומצת. כי לא אהבו אותי ואני בכלל לא דומה להורים שלי. ישר הנהג עשה 'אחורה פנה' ולקח אותה לבית של אימא שלי. כולם היו בהלם. האישה דומה למשפחה שלנו. בדיוק. אימא שלי אמרה: זאת הבת שלי. כל ראש העין באו לראות ולא היה אחד שלא אמר, זאת הבת שלכם".

"מרגש", אני אומרת.

"ומאז", מוסיף האיש, "היא באה אלינו לחגים וגם הבן שלה, אימא שלי קוראת לו הנכד, ולכן אימא שלי לא באה היום לפתיחה של הקברים […] בשבילה, הבת שלה לא קבורה בקברים. בשבילה, הבת שלה היא האישה שנהג המונית הביא לנו ושיש לה גם נכד ממנה. וגם היא [האחות] אוהבת אותנו".

אני: "גם היא רוצה להיות כאילו שייכת אליכם?".

האח: "כן, גם היא רוצה להיות".

צילום מסך ערוץ 2
צילום מסך ערוץ 2

במהלך החפירות מסתבר שלא מוצאים דבר מתחת לקבר של מי שאמורה להיות אחותו של הדובר (האח), ולכן מתחילים לחפור מהצדדים.

האח: "ידעתי שאין כאן כלום. היא חיה. אני יודע. תראי. אימא שלי אמרה תמיד שהיא חיה. אז הם מנסים עכשיו להגיד לי שהיא קבורה כאן. שטויות".

החופרים אומרים שמצאו ניצני שיניים.

האח: "איזה שטויות. ניצני שיניים. היא עשתה אתמול סתימה".

אני :"מה?" [אני לא מבינה מה הוא אמר].

האח: "אתמול היא עשתה סתימה בשיניים שלה. הלכה לרופא שיניים ועשתה סתימה. אז איך אפשר למצוא כאן ניצני שיניים שלה?".

אני שמה לב שכל הנוכחים התימנים משתלבים היטב באווירה שזר היה מגדיר כסוריאליסטית.

[…]

אני: "ואיך אתה מרגיש עם זה שיש לך אחות חדשה?"

"אני אמרתי לה, לאישה", הוא עונה לי, "אמרתי חד וחלק, לכי תעשי בדיקת דנ"א. אחרי בדיקה, אני אמרתי לה, אם אראה שאת האחות שלי, אתן לך הכול. כל מה שיעזור לך. אני מוכן לקבל אותך כמו הבת שלי. תבואי אליי מתי שאת רוצה, תלכי מתי שאת רוצה, כמו אחד הילדים שלי. מפריע לי שהאחים שלי מקבלים אותה ישר כמו אחות. במיוחד האח השני".

אני: "למה זה מפריע לך?".

האח: "אגיד לך האמת, כי עד שגילו את האחות ידעתי שאני הבכור. ועכשיו, היא לקחה ממני את הבכורה".

אני: "אה, ה'אחות' יותר גדולה ממך?".

האח: "כן. גדולה ממני. נחטפה ממש עם העלייה בארבעים ושמונה".

גנטיקה והחפצה – שיניים בכוסות קלקר: פתיחת הקברים של ילדי תימן (יום רביעי, 18 בדצמבר 1996)

השעה היא שבע בבוקר. אני נמצאת בבית הקברות בסגולה.

פרופסור ליסר מגיע במונית. לבוש "כרגיל" – חליפה ונעליים מהודרות. הוא מוריד את הז'קט ונשאר במכנסיים אפורים, חולצה לבנה, עניבה וכובע צבאי עם מצחייה.

ליסר מגיע יחד עם ד"ר שולי גולדשטיין ופרופ' ב"א, שני אנתרופולוגים פיזיים, ועם אבי, עוזר הפרוסקטור במכון. פרופסור ב"א מגיע מאוניברסיטת תל אביב כדי לסייע למכון במבצעים מיוחדים או בפיגועים. הוא היה לבוש בפשטות: כובע מצחייה לבן לראשו, חולצה משובצת ומכנסיים כהים. מאחוריו הלך אחד האבות שהגיע עם את חפירה, דלי ומטאטא. אחר כך הגיע גם הרב של המכון, ג'וזף, ועו"ד יפת, שהכין רישומים ומדידות של שלושה קברים שהיו הקברים "הבעייתיים ביותר".

הפועל מתחיל לחפור בקבר בראשון. הוא חופר וחופר עד שמגיע כמעט לגובה של אדם ועדיין לא נתקל בדבר.

נעלי העור השחורות והמבריקות של ליסר אט-אט מתכסות רגבי עפר שעולים עליהן מהקבר. "מי שקניתי אצלו את הנעליים לא היה מדמיין איפה שהנעליים האלה ידרכו", הוא אומר.

כולם מלאי ציפייה. עוברת שעה של עבודה קשה ועדיין לא נמצא דבר. העומק רב. עוד ועוד עפר נזרק החוצה. לפתע בשעה עשר בדיוק מכריז הפועל: "הגעתי למשהו". נשמעות נקישות. "הגעתי לקורות של בטון. הגעתי". באין משים במקביל להכרזתו של הפועל צלצולי פלאפונים החלו להישמע מכל עבר. "יש משהו מיסטי באוויר" קובעים הנוכחים.

[…]

שולי מבקשת להוריד את האריחים שמכסים את הקבר ולובשת כפפות. היא מעבירה לי אריח ומבקשת להעביר אותו הלאה. כשהיא רואה שאני בלי כפפות, היא צועקת עליי ומוסיפה ש"הכפפות באות למנוע מאיתנו לזהם את העצמות". אני לובשת כפפות.

ליסר נוגע בעצמות.

אני אומרת לו: "אל תיגע. צריך כפפות".

ליסר: "כבר עשרים וחמש שנה אני נוגע בזה ולא קורה לי כלום".

אני מסבירה שזה כדי למנוע את זיהום הדנ"א של הקבורים ולא כדי שהוא עצמו לא יזדהם.

ליסר: "אבל אנחנו נוגעים רק בחלק החיצוני".

אחר כך גם ליסר מבקש כפפות כדי למנוע את זיהום הדנ"א.

כעבור שעה, מגיעה ד"ר סתיו פינק, מנהלת המעבדה, כדי לבדוק שכולם עוטים כפפות, ומבקשת ממני שאשגיח. היא פורשת מיד.

שולי נמצאת בתוך הקבר וממשיכה להעביר לי את האריחים. החופרים מוציאים את כל האריחים ומנקים את החול שמתחתם.

כמה עצמות גולגולת מתגלות. שולי מוציאה חלקים מהן ומראה לי שיניים. פרופסור ב"א מתחיל לצחוק. הוא שואל אותי ואת שולי "מה זה?". שולי מתפוצצת מצחוק. "זה להב מהתקופה הפליאוליתית", הוא אומר לי.

את עצמות הגולגולת ב"א מניח בתוך שקיות ניילון. אחר כך מנקים את השאר העצמות עד שמתגלה שלד שלם. ליסר מצלם את שולי בשעה שעצמות השלד נחשפות. את הצילום מוסיף ליסר לסדרה של תצלומים; בתצלומים הראשונים רואים כיצד נחשפות קורות הבטון וכיצד נותר חול עם שני טורי אבן מצדדי הקבר. בתצלומים אחרים נראית שולי יושבת ליד הקבר או יורדת לתוכו ומנקה את החול עם מטאטא ומברשות. תצלום חשוב אחר תיעד את הרגע שבו העצמות מתחילות להיחשף: החול עדיין מכסה את רוב השלד, אבל מתחילות לבצבץ עצמות וגולגולת. בתצלומים שלאחר מכן עוד ועוד עצמות מתחילות להיחשף. ליסר מצלם את השלד ואת הרגע שבו מתחילים להוציא עצמות. על הלוחות שבצדדים מונחת כוס קלקר המוכנה לקלוט את העצמות הקטנטנות או את השיניים. מעל הלוחות ישנה מעטפת נייר גדולה וירוקה (של משרד הבריאות) שלתוכה שולי מכניסה עצמות גדולות יותר.

שולי והאנשים הצמודים לה נועלים כיסויי ניילון לנעליים כמו בחדרי ניתוח. מעל שולי עומדת קבוצת גברים שעוקבת בקפדנות אחר מעשיה, שני אבות ובני המשפחה, כל אלו מתועדים גם כן.

כאמור, כחלק מבדיקת הדנ"א ביצע המכון את פתיחתם של עשרה קברים של ילדי תימן. בניגוד לציפייה הראשונית של נציגי העותרים, הקברים לא היו ריקים. עצמות וניצני שיניים הוצאו מהקברים ונלקחו למכון לצורך מיצוי דנ"א כסוג של מסמנים (signifiers) ללא מסומנים (signifieds). רוצה לומר, בשלב ההוצאה מהקבר היה מדובר באובייקטים חסרי זהות. מכאן שהעובדה שנמצאו שרידים אנושיים בקבר אינה בגדר הוכחה לזהותם הממשית של הילדים.

כאשר נחשפו השלדים, האנתרופולוגים הפיזיים שנכחו במקום ניסו לאמוד את גילם ולבחון התאמה לרשומות של פרטי הנקברים. באחת מפתיחות הקבר שנכחתי בה, נחשף שלד במצב שמור למדי. האנתרופולוג הפיזי הצהיר מיד ש"השלד הזה נראה כמו בן שש". על פי הרשומות, באותו הקבר נקבר ילד בן 11. האנתרופולוג החל להשוות את מידות השלד לטבלה המקצועית כדי לוודא את הערכת הגיל שקבע. הטבלה, שהכילה מידות ממוצעות של ילדים לבנים בשנות ה-90, אישרה את הערכתו. קשיש תימני שנכח במקום העיר: "מה חשובה הטבלה? זה באמת שלד של ילד בן 11. הילדים שלנו היו קטנים יותר אז, אתם מבינים".

עוד צוברי
צילום מסך ערוץ 2

במקרים אחרים היו שרידי השלד חלקיים ומפורקים. במקרים כאלו העמיק הצוות לחפור וחשף שרידי שלד נוספים, שייתכן שהשתייכו לאנשים שונים. החלקים נלקחו למכון לצורך ניסיונות הרכבה כסוג של פאזל גדול. מבין השלדים שהורכבו, נבחר השלד שגילו המשוער היה הקרוב ביותר לרישומי הילד הקבור והועבר למעבדה הביולוגית-גנטית למיצוי דנ"א. עצמות במצב טוב נטחנו, והדנ"א עבר מיצוי מאבקת העצם. לאחר המיצוי הייתה בידי החוקרים כמות קטנה מאוד של דנ"א; לצורך הבדיקה, המעבדה השתמשה בטכניקה מיוחדת כדי להגדיל את כמות הדנ"א.xi תהליך זה לא תמיד הצליח.

במקרים שבהם הצליחה המעבדה לסיים את התהליך כולו, הדבר הוגדר כפריצת דרך. באופן סמלי, משלב זה ואילך החלו עובדי המעבדה להתייחס לשלד כאל "הילד". לפני כן, השרידים סומנו במספר סידורי בלבד. כעת הייתה המטרה למצוא שם ל"ילד", ודבר זה נעשה תוך כדי חזרה לרישומי הקבורה ועדויות המשפחות. בעקבות זאת השוו את הדנ"א של "הילד" עם הדנ"א של המשפחה שגרסתה תאמה לרישומי הקבורה. בשום מקרה לא הייתה התאמה מושלמת. למעשה, בגלל אופייה הסטטיסטי של ההתאמה, רק שלילתו של קשר משפחתי יכולה להיות ודאית. בכל המקרים שנבדקו לא נשלל הקשר המשפחתי, אלא נמצאה התאמה בדרגות שונות של ודאות סטטיסטית.

נוסף על אופיים הלימינלי חסר הזהות, עברו השלדים גם החפצה. כל המעורבים בדבר (המדינה, הרופאים, עורכי הדין והעותרים) התייחסו לשלל העניינים הכספיים שנקשרו לבדיקות הגנטיות, ומכאן שיחסם לילדים המתים הושפע משיקולים כלכליים. לדוגמה, בדיקות הדנ"א ותהליכי מיצוי ואמפליפיקציה של הדנ"א תומחרו והוערכו כדי להבטיח עמידה בעלויות. נוסף על כך, מעבדות בישראל ובחו"ל התחרו על ביצוע הבדיקות כשהן מציגות לראווה את יוקרתן ואת מחיריהן התחרותיים. בסופו של דבר, אף על פי שמעבדה ישראלית בבית חולים תל השומר הביעה עניין בביצוע הבדיקות, המכון המליץ דווקא על מעבדה באנגליה. התכתובת שניהל המכון עם המעבדה בבירמינגהם, אנגליה, הייתה מלאה גם היא בז'רגון של עלות-תועלת. לדוגמה, המעבדה האנגלית המליצה לערוך "ריצוף ראשוני" של הדנ"א (mini sequencing) בגלל עלותו הנמוכה של התהליך, אף על פי שהוא נחשב פחות מדויק.

לקראת סיום פרק זה, ברצוני להבהיר את עמדתי האישית בנוגע לפרשת ילדי תימן ויונה כהן. שנים של מבט מקרוב וחקירה של פרשה קשה זו הובילו אותי להאמין כי אכן הייתה העברה של ילדים ותינוקות, רובם תימנים ומיעוטם בני עדות אחרות, להורים מאמצים בחו"ל ובארץ. עם זאת, אני משוכנעת שבמקרה של יונה כהן, לא היה כל קשר משפחתי בין יונה לבין יוכבד.xii

הסיפור האישי שלי: מותה של עפרה

מאירה וייסבשנת 1950 נפטרה עפרה אחותי ממחלת פוליו עוד בטרם מלאו לה שנתיים. אני הייתי אז בת שלוש. כל השנים לא דובר בביתנו על מותה של עפרה, ותמונתה אף נגזרה מהתצלומים המשותפים שלנו. בשנת 1997 הגעתי לחופשת מולדת מברקלי, שם עיבדתי את החומר שאספתי עד אז במכון, ובעיקר את נושא החפירות בקבריהם של ילדי תימן. התקשרתי לדוברת של עוזי משולם, והיא סיפרה בהתרגשות על מציאתו של אחד מילדי תימן:

"הוא היה מאושפז בבית החולים בפרדס כץ".

"פרדס כץ?" שאלתי, "אחותי עפרה אושפזה ומתה שם משיתוק ילדים".

"אחותך מתה בפרדס כץ?", שאלה הדוברת.

"כן", העליתי את עפרה מהאוב. "בבוקר היא התעוררה בריאה אחר כך עלה החום ולקחו אותה לבית חולים בפרדס כץ. בערב היא מתה שם".

"לא יכול להיות", הגיבה בת שיחי "חולה פוליו לא קם בריא ומת בערב. פוליו לוקח לפחות עשרה ימים. בשנות ה-50 היו בתי חולים רעים. אל תאמיני להם […] אחותך הייתה כהה?", המשיכה האישה בתחקור.

"כן. הכי כהה מכולנו. כמו אמי. עור חום כהה. עיניים כהות".

"אז יש לך אחות. הרופאים לקחו את אחותך כמו שלקחו את ילדי תימן. בטוח שהיא בחיים. תני לי את הפרטים שלה, מספר זהות, תאריך לידה ואני אבקש מהמומחים שלנו לחפש אותה בשבילך. יש לך אחות".

אבא ישב על ספסל סמוך לחדר שבו אושפזה אמי ביחידה לטיפול נמרץ.

"ראית את הגופה של עפרה?", שאלתי את אבא.

"לא", הוא ענה, "אבל דיברנו עם האישה שעשתה לה טהרה".

"לא יכול להיות שעפרה בחיים", אמר אבא אחרי שסיפרתי לו על שיחתי עם הדוברת. "היא גם לא מתה באותו יום. היא הייתה מאושפזת עשרה ימים בבית החולים. אימא ואני הסתובבנו מסביב לבית החולים, ולא נתנו לנו להיכנס. התחננו, לא נתנו. היינו ממש משוגעים. ירדנו מדעתנו. כשלא יכולתי יותר התפרצתי פנימה בכוח, וראיתי אותה, את עפרה, לבדה, עצובה. אז היא ראתה אותי. מיד חייכה וניסתה להתיישב במיטה. ראו עליה שכואב לה, כי החיוך שלה היה עקום. אבל אחרי כמה דקות התנפל עליי בריון וזרק אותי מהחדר. בעוד הוא זורק אותי, הצלחתי להסתכל עליה. לא ניתקתי ממנה את המבט. כשעפרה ראתה שאני יוצא מהחדר, היא הסתכלה עליי בפנים כאלה, כאילו היא יודעת שהיא מאבדת אותי לנצח. בחיים לא אשכח את המבט שהיה לה אז. אין יום שאני לא נזכר במבט הזה".

כך סיפר לי אבי בפעם הראשונה, ארבעים שנה לאחר המקרה.

התקשרתי לדוברת. "אחותי מתה", בישרתי לה. "אבי דיבר עם האישה שעשתה לה טהרה".

"שטויות", היא פלטה בנחישות. "זוכרת את הסגן אלוף הזה שסיפרתי לך? גם אחיו היה מאושפז בפרדס כץ, וגם להם אמרו שהוא מת. גם הם היו בהלוויה שלו. אבל האח חי. בתי החולים היו נגועים בשחיתות. תני לי את [מספר] תעודת הזהות של אחותך. מה אכפת לך?".

לא מסרתי לה את הפרטים על עפרה.

בימים אלו אני ממשיכה במסעי אחרי עפרה ואחרי הפרטים הנוגעים לאשפוזה בפרדס כץ. במכתב שכתבתי בתקופה הסוערת הזאת ניסיתי לנסח את מחשבותי:

אני מהרהרת עכשיו בכוחניות של הממסד הרפואי […]שישים שנה אחרי שמתה אחותי עפרה, עדיין מסרבים לגלות לי את כל האמת על נסיבות מותה. כשאני, בדומה לאחים ולאחיות של ילדי תימן, מגיעה למי שהיו אחראים לבית החולים בפרדס כץ ומבקשת את התיק הרפואי שלה, אני נותרת ללא מענה. התיק נמצא אבל הוא לא מגיע לידיי, והאחראי […] מודיע לי שלא אקבל את התיק [בטענה ש]לא משחררים את התיקים הרפואיים כי "היו שם גם ילדים תימנים".xiii

החפצה, לימינליות וזהות

המשותף לסיפורים שהוצגו בפרק זה הוא שכולם מהווים רקע לסיפֵּר של שני דורות: הדור הוותיק של ההורים, שאיבד את ילדיו, והדור הצעיר של הילדים, שאיבדו את הוריהם. שני הדורות חיו בזמן חסר זהות במשך כארבעים שנה. בזמן זה, הם סיפרו לעצמם ולמדינה סיפור של כאב, שליטה, החפצה ואפליה. למרבה הפרדוקס, דווקא השיח על ההחפצה, השוליות, האפליה והלימינליות הוא שהפך לסממן מרכזי בזהותם.

האפשרות שהועלתה על פני השטח בעקבות חשיפת פרשת ילדי תימן מערערת על הרציונל של בניין האומה דרך אינטגרציה כפויה של מהגרים יהודים לא-אירופים בחברה הישראלית. פרשנויות מסוג זה היו חלק ממקור המרמור נגד הממסד האשכנזי ו"השיטה" ככלל. הממסד הואשם בשדידת ילדיהם של התימנים ואף בגניבת זהותם.

שנות ה-50 המוקדמות, שנות העלייה ההמונית ובניין האומה, הוגדרו גם כשנות "כור ההיתוך"; שנים של טקס מעבר בחייה של אומה שעוד לא הייתה קיימת. בדומה לתיאורים האנתרופולוגים של טקסי ההשפלה והטלת המומים שהחניכים חווים בטקסי מעבר שונים, העולים החדשים הפכו לחניכים בטקס שהוכתב להם על ידי הקולקטיב הישראלי.xiv התימנים הישראלים מספרים כיצד "הפאות נגזזו, התפילין הוחרמו בידי הרבנות, צעירים למדו לבוז לדרכי אבותיהם, והממסד כולו התייחס אליהם כאל 'פרימיטיבים' שאינם יודעים לטפל בעצמם או בילדיהם" (ג'רוזלם ריפורט, 21.6.96). תימנים רבים מהדור הראשון סיפרו לי בראיונות כיצד באו לישראל כאשר כל קניינם נמצא "על הגוף שלנו", ובאותה הנשימה סיפרו כיצד חפצי קניין אלו נלקחו מהם/נעקרו מגופם. ערכים תימניים מסורתיים הוחלפו בערכים "מודרניים" ובנורמות חילוניות, בשם "כור ההיתוך" של בניין האומה.

הדרישה של העותרים התימנים – רובם בני הדור השני – לזיהוי גנטי ופתיחת הקברים משקפת גם את התשוקה לחשיפת העולם האבוד, הקמאי של "השבט". עולם שמייצג זהות אתנית ושורשים תרבותיים שהוכחדו בשם הקולקטיב הציוני. ככלות הכול, הגנים מייצגים את מהותו הביולוגית של האדם. לפיכך, זיהוי גנטי הוא-הוא זיהוי מהותו של האדם. אין ספק שהקונפליקט בין המשמעויות השונות של המושג "זיהוי גנטי" – שנתפס כמדעי-ביולוגי מצד אחד וכסממן תרבותי-אתני מצד אחר – גרם להחרפת הקונפליקט שאפף את פרשת ילדי תימן.

פרשת ילדי תימן מגלה טפח מהקונפליקט העדתי בחברה הישראלית בת זמננו.xv בהתחשב בעובדה שהחל מתקופת היישוב הגדירה החברה הישראלית את עצמה בתור "הגוף הנבחר", אין זה מקרי שקונפליקט זה מתבטא בגוף. פרשת ילדי תימן מייצגת את התזוזה והמעבר מ"הגוף הנבחר" היחיד והקולקטיביסטי לגופים רבים, שונים ואתניים. פרשת ילדי תימן משקפת את ניסיון ההתמרדות של קבוצה אתנית נגד חיבוק הדוב של הקולקטיב. זה ניסיון שמשקף תהליכי עומק בחברה הישראלית, שעוברת שינוי מקולקטיביזם והגמוניה אשכנזית למצבי ביניים של פילוג שבטי בין עדות, עליות ומעמדות.

לקח נוסף מפרשה זו הוא שביו-טכנולוגיות לעולם אינן מנותקות מההקשר החברתי שבו הן מופעלות. משמעותו של הזיהוי הגנטי מוגדרת באופן מסוים בקהילייה המדעית, שמשתמשת בהגדרה זו כבסיס לתוקף אובייקטיבי וניטרלי. ואולם לזיהוי הגנטי משמעויות אחרות בקרב הנבדקים ובקרב הציבור הרחב. כזכור, יונה כהן ויוכבד מחדון היו מעוניינות בזיהוי גנטי כאשר חשבו שהוא יסייע להן לבסס את טענתן, אך כאשר תוצאות הבדיקה הגנטית לא סיפקו ביסוס כזה, הן מיהרו לדחות אותן. בסופו של דבר, זהותן הוגדרה לא על ידי הזיהוי הגנטי אלא על ידי האינטרסים האישיים שלהן, המייצגים את העולם המוכר של מסורת וקרבת דם.xvi

פרשת ילדי תימן, המסופרת מנקודת מבטם של העותרים, בני הדור הראשון והשני, מעידה גם על תפקידה של הרפואה בכינון האומה והקולקטיב. האם היה מן ההכרח להטיל על הרפואה תפקיד בהקשר נתון של בניית האומה, או שמא הרופאים הם שביקשו לעצמם תפקיד זה, בשל יוקרתו וכוחו? ככל הנראה, התשובה על שאלה זו אינה חד-משמעית. מעורבותו של הממסד הרפואי אינה מוגבלת לשמירת חומותיו וגבולותיו של הקולקטיב. לעתים, כפי שנראה להלן, הרפואה יכולה גם למלא תפקיד אקטיבי בייצוג האינטרסים של הקבוצות החלשות.

meira_weiss_con_frontעל גופתם המתה: כוח וידע במכון הלאומי לרפואה משפטית
מאירה וייס
רסלינג
221 עמ'
——————————————————————————-
i הפרשייה מצאה ביטוי גם בכמה עבודות אמנות משנות ה-90. ראו התדיינות שלי עם תערוכתו של מאיר גל, "חמורו המעופף של המשיח" משנת 1994 בתוך: Weiss, 2001b
ii ביו-טכנולוגיות יכולות מצד אחד ליצור הגדרות חדשות של זהות, ומצד אחר להרחיב את השוליים של חוסר ההגדרה. הזיהוי הגנטי אינו מתרחש בחלל ריק אלא הוא מוקף השפעות חברתיות ותרבותיות. בהמשך הפרק אראה כיצד הבחנה זו מיושמת בפרשת ילדי תימן, שתחילתה בהחפצת הגוף והפיכתו לסחורה בשנות ה-50 של המאה ה-20 והמשכה בניסיונות לזיהוי גנטי בשנות ה-90 של אותה המאה.
iii Shafir 1990
iv לרשימה לא-ממצה של מחקרים על הקשר בין רפואה "לבנה" לקולוניאליזם במדינות העולם השלישי, ראו לדוגמה:Fanon 1961; Denoon et al. 1989; Arnold 1988; MacLeod and Lewis 1988; Comaroff and Comaroff 1997, 1992
v תצפיות דומות מתועדות בספר בהיקלט עם של ד"ר א' שטרנברג, מרופאי המעברות. ראו: שטרנברג 1973.
vi "הוועדה הממשלתית לחקירת ילדי תימן הנעלמים" (1995). פרוטוקול מ-19 באוקטובר : 2666-2659.
vii ד"ר פ' צ'רניאק, ראש מחלקת מחלות מין מידבקות, משרד הבריאות (1951). "בז'ל– אחד הטרפונמטוזות", הרפואה41: 63-60.
viii לדוגמה, ד"ר יעקב רותם (1996): "אופנות ברפואה", Folia Medicavol. XXV no. 1-6, קופת חולים. פעילים תימנים האשימו את ד"ר רותם בביצוע ניסויים בתינוקות תימנים בריאים, שנדקרו בעמוד השדרה שלהם וקיבלו זריקות קורטיזון.
ix כמו מרבית השמות, גם השם יונה כהן הוא פסבדונים.
x על יונה כהן, במסגרת הדיון בגוף המהגר המוחפץ, ראו גם Weiss 2001 ("הגוף המהגר והמדינה: פרשיית ילדי תימן והחפצת הגוף בישראל").
xi הגדלת הכמות נעשית בעזרת תהליך הקרוי בשם אמפליפיקציה של דנ"א, בטכניקה המכונה PCR: Polymerase Chain Reaction
xii לקריאה נוספת בסוגיה ראו: בועז סנג'רו, "באין חשד אין חקירה אמיתית: דוח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן", תיאוריה וביקורת, גיליון מס' 21, סתיו 2002: שושי זייד (2001). הילד איננו: פרשת ילדי תימן, ירושלים: גפן; יגאל משיח, הארץ 12.12.95, 5.7.96 ; רמי צוברי (2000). בעקבות אחיי האובדים, הוצאה עצמית;Shoshana Madmoni-Gerber (2009). Babies Affair, New York: Palgrave Macmillan; אסתר מאיר-גליצנשטיין (2012). יציאת יהודי תימן – מבצע כושל ומיתוס מכונן, רסלינג, 2012; נתן שיפריס, הרצאה ביום עיון במסגרת מרכז דהאן שבאוניברסיטת בר-אילן, כ"ו בטבת תשע"ג, 8 בינואר 2013.
xiii בספרי הבא, עפרה, אתעד את תהליך חיפוש המידע בהקשר של נפגעי הפוליו בשנות ה-50 של המאה ה-20. קטעים ממנו ניתן לקרוא באתר.
xiv האנתרופולוגים היו מתארים את העלייה ההמונית ומה שהתרחש בה כשלב לימינלי בטקס החניכה (initiation) הלאומי.
xv פרשת תרומות הדם של יהודי אתיופיה היא דוגמה נוספת של הקונפליקט העדתי, שמצא ביטוי דרך השיח על הגוף. מקרה זה יוזכר כאן מבלי להיכנס לפרטיו, אלא רק לצורך ההדגמה. ביום ה', 25 בינואר 1996, גילתה כתבה שהתפרסמה במעריב כי במשך שנים נהג בנק הדם הישראלי להשמיד בחשאי את תרומות הדם שהגיעו מתורמים ממוצא אתיופי. הממסד הרפואי הסביר את השמדת תרומות הדם בקיומו של שיעור גבוה של חולי איידס, הפטיטיס בי (צהבת מסוג בי) ומלריה בקרב העדה האתיופית. הקהילה האתיופית, שסבלה מדימוי נמוך בחברה הישראלית, יצאה לרחובות כדי להפגין נגד מה שנראה לה ביטוי נוסף של אפליה. "עם אחד, דם אחד" הייתה הכרזה הבולטת בהפגנה. המפגינים התלוננו כי הם טובים מספיק בשביל להיהרג בתור חיילים בשירות צה"ל, אבל דמם אינו ראוי להתערבב עם דם ישראלי. סיסמה נוספת שנשמעה בהפגנה הייתה "לא ניתן דמנו הפקר". סיסמה זו ביטאה את רצונם של האתיופים לזכות במעמד של אזרחים שווים בחברה הישראלית. פעם נוספת, כמו בפרשת ילדי תימן, הגוף (הדם, הדנ"א) הוא שעורר את הרגשות הקולקטיביים ושימש להם כלי ביטוי.
אחד המפגינים בהפגנה האתיופית "עם אחד, דם אחד", שהשתחרר בדיוק מצה"ל, אמר לאנתרופולוג דון סימן שהוא תרם דם "מדי יום" בעת שירותו. אכן צה"ל הוא ספק מרכזי של דם; 33% מכל תרומות הדם בישראל נאספות בבסיסי צה"ל. "אנחנו יהודים ממש כמו התימנים", צעק מפגין אחר למגאפון, "ויהודים יותר מהרוסים!", הוא הוסיף ואמר (הציטוט מופיע אצל דון סימן,), כי "עד עכשיו כולם ראו בנו אתיופים מתוקים […] היום אנחנו מראים להם פנים אחרות. אם צריך אלימות, נשתמש באלימות. אנחנו נקים נגדם עוד עוזי משולם!" כאמור, עוזי משולם היה מנהיגם של קבוצת התימנים שמחתה נגד חטיפת ילדי תימן.
xvi בסופו של דבר, ה"זהות" של הסובייקטים הלימינליים של הטכנולוגיה הביו-רפואית הוגדרה באמצעות אונטולוגיות מתמשכות מתחום המסורת והשארות. כפי שטענו קרלוס נובס וניקולס רוז, הטכנולוגיות הגנטיות הופכות גם לטכנולוגיות של העצמי (על פי המושג הנבואי של פוקו), לא רק בנוגע לסכנה הגנטית אלא גם בנוגע לסיפֵּר הביוגרפי במונחים גנטיים.

לקריאה נוספת:

עוד על פרשת ילדי תימן

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    1. ג. אביבי

      מאירה וייס מספרת לנו שפרשת ילדי תימן החטופים ("נעלמים" לשיטתה) התחילה ב 1995. כנראה, אליבא הכותבת, כל פרשת הרב משולם (אותה היא מכירה ומאזכרת בהמשך) שהסתיימה בחיסול של פעיל לחשיפת הפרשה (שלומי אסולין היד), בהכנסת כל הפעילים והרב למאסר ולהשתקתו מוזרה של הרב משולם זצ"ל, שהסתיימה רק שנה קודם לכן לא קרתה מעולם. כבר בראשית שנות ה80 אפשר היה לראות המוני גרפיטי באזורים בהם חיו תימנים שהגיעו ארצה עם קום המדינה. אלה דיברו על מאות ואלפי חטופים. המהומה הקשורה בחטיפת ילדי תימן התחילה כבר בראשית ה50. הורים דרשו לקבל את ילדיהם שהועלמו ע"י משרד הבריאות ולא האמינו ל"הסברים". כבר בראשית ה50 סיקר "העולם הזה" את חטיפת ילדי תימן וכל מי שהנושא עניין אותו יכול היה להבין שמשהו איום קרה במעברות. הנושא עלה שוב לכותרות ולמודעות של יוצאי תימן כאשר בשנות ה60 מאות הורים קבלו צווי גיוס עבור ילדיהם שהוכרזו כמתים ע"י משרד הבריאות אך למעשה נחטפו ולא נפטרו. כבר אז רגשו ורתחו המוני תימנים בישראל, וע"מ לספק "הסברים" לשאר הציבור הישראלי הקימו בזו אחר זו מספר ועדות "חקירה" שעסקו בטיוח וגניזת ראיות מרשיעות ובאיום על עדים. ישנם כבר כ-10 מקרים בהם הוכח שילד שגדל במשפחה אשכנזית הוא בן ביולוגי למשפחה שטוענת שבנם/בתם נחטפו. כל אלה לשיטתה של הכותבת כאילו לא קרו או לא קשורים לפרשת החטיפה הנפשעת. פרשת ילדי תימן ע"פ וייס היא לא יותר מחזרה לשבטיות המבוססת על היסטריה רגשנית ולא מציאותית של המוני תימנים, או לכל היותר חוסר רגישות של הצוותים המטפלים.
      העדות של רוזה אושינסקי (והיא לא היחידה) על שליחתם השיטתית לבתי חולים של תינוקות תימניים בריאים ואי החזרתם להוריהם או למרפאות בהן טופלו, לא מעוררת שאלות אצל הכותבת "האובייקטיבית". מפליא.
      ההסברים של הממסד מסוג 'קראנו במגאפון רק את השמות הפרטיים של הילדים כי שמות המשפחה היו קשים/בעייתיים' לא גורמים למאירה וייס להטיל ספק בהסבר הכל כך מופרך ובעיקר במה שעומד מאחוריו.
      יתרה מזאת, וייס מתארת בהרחבה ייתרה את הסתירות ("סתירות") לשיטתה במחקריו של החוקר שעסק בקשר הגנטי בין אם תימניה לבין תימניה שנחטפה. נניח לרגע שד"ר חג' יחיא טעה ושתי הנשים אינן אם ובת, האם זה מוכיח שלאם הגב' מחדון לא נחטפה בת? האם זה מוכיח שיונה כוהן לא נחטפה מהוריה התימנים? מדוע כל כך הרבה מלל רכילותי על מה שלא מוכיח כלום לגבי טענות התימנים?
      את נושא פתיחת הקברים, רובם לא קשורים לפרשת ילדי תימן החטופים, היא מתארת בהרחבה יתרה. זאת מבלי להתעכב כמעט על העובדה שלרוב החטופים שהוגדרו "חללים" לא צוין ע"י הממסד מקום קבורה ולא נמצא שום קבר.
      את מסקנתה "המשחררת" (שאכן הועברו ילדים תימנים לחו"ל) היא מנסחת בצורה שיכולה להיות רק מבוא לזיכוי של הממסד האשכנזי מרוב פשעי החטיפה הזאת. היא לא מספרת לנו איך הוצאו התינוקות הבריאים מהוריהם – בחטיפה או "בשוגג". היא לא מדברת על מספר ה"מועברים" לחו"ל לשיטתה – האם מספר תינוקות? עשרות? מאות? אלפים? היא לא מספרת לנו. תוך איזכור ה"העברה" של ילדי תימן לחו"ל היא מוזרת על מסקנתה שיונה ויוכבד אינן אם ובת (גם זה לא הוכח באמת) ובזאת היא מביעה את דעתה הלא כל כך מרומזת שכל הטענות על חטיפות המוניות הן הגזמה פרועה או לא חשובות.
      פרשת ילדי תימן, לפי מה שהכותבת מנסה להכתיב, היא לא מעשה מובהק של פשע נגד המונים מן השבט הלא נכון. אלא בסך הכל (כדבריה) ניסיון התמרדות של קבוצה אתנית נגד חיבוק הדוב של הקולקטיב הישראלי המחניק לפעמים. ההתעקשות של דור שני של תימנים להמשיך בחקר האמת, כולל באמצעות מחקרים גנטיים, היא לשיטתה לא יותר מניסיון לחזרה לשורשים השבטיים. הם לתפיסתה לא חלילה מעשה של מי שנעשה להם עוול גדול שאינם מוכנים להבליג עליו – ממש כמו קרובי הנספים בשואה.
      עוד מאמר מתחסד להכחשת פשעי הממסד האשכנזי נגד ציבור המזרחים בישראל.

    2. bob

      שתי פרשות קשורות אחת עם השניה: פרשת ילדי תימן (ומדינות אחרות גם כן) ופרשת הקרנות ילדי הגזזת… כל ניסיון ללמוד רק אחת מהן יוביל לכישלון. הסיפור הזה לא יגמר כשדור אבותינו יילך לעולמו. ההיפך.

      1. תימני כנרת

        שתי הפרשות האלה קשורות. הממסד הרפואי האשכנזי, שבראשו עמדו מי שחונכו על תורת האאוגניקה הגרמנית והאמינו בעליונותו של הגזע הלבן והגרמני בפרט, הוא זה שעומד מאחורי הפשעים האלה.

    3. פוקסי

      פוסט מרשים ביותר . תודה

    4. מאיר עמור

      ישנם היום 1153 משפחות המוכנות להעיד כי ילדיהן נחטפו מהן. צריך 1153 תיקים שבהם יש תיעוד מלא של ההתרחשות בעבר, של חשיפת מקום הקבורה אם יש, של תוכן הקבר אם נמצא, של אמינות הבדיקה אם בוצעה, של מסקנות החוקרים/חוקרות ואת עמדות המשפחה. עד שלא יהיו 1153 תיקים ברורים שבכל אחד מהם יש את כל הנתונים, כל הדיונים, כל העובדות, כל המסקנות, כל חוות הדעת עד אז לא ניתן יהיה לדבר על בירור מלא של חטיפתם של ילדים תימנים ואחרים/ת מידי הוריהם. אם העלות של בחינת האירועים הללו של 1153 משפחות יקרה, ההצעה שלי שייוותרו על רכישת מטוסו של ראש הממשלה או על בניית מעונו של ראש הממשלה ויפנו את הכסף להקמתו של מכון שכל תפקידו הוא עיסוק ממצה ומלא בפרשת ילדי תימן ואחרים שנחטפו. אפשר מצידי גם לא לרכוש מטוס f-16 ולבדוק את הנושא הזה באופן מלא ומהימן. העבודה והעובדות שהאנתרופולוגית ד"ר מאירה וייס מציגה אינה מספקת והעובדות אינן מניחות את הדעת. בחלקן זוהי פרשנות על פרשנות והמשך התעלמות מעדויות אמפיריות נחרצות באשר לפרשה כולה. הבעיה המרכזית של "המחקר" בפרשת ילדי תימן החטופים אינה במדעיות של מבחן הדנ"א אלא דווקא בהתכחשות והתעלמות מעובדות ייסוד ברורות ופשוטות. לכל טענה של משפחה על איבוד ילד או ילדה צריך להיות קבר. בקבר צריכות להיות עצמותיהם של הנפטרים/ת. 1153 קברים. לא פחות לא יותר. כל משפחה צריכה לקבל את הדין וחשבון המלא, על כל בעיותיו ומכשלותיו ולמשפחה הזכות לאמץ או לשלול את המסמכים והמימצאים על פי שיקוליה שלה ועל סמך בחינת העובדות. כל עוד אין עבודה מחקרית זו נעשית אין שום סיבה ממשית לקבל פרשנות זו (של ד"ר מאירה וייס) או של כל וועדת בחינה כזו או אחרת. 1153 משפחות. 1153 תיקים. לא פחות. לא יותר. אלא אם משפחות נוספות יופיעו ויטענו שגם ילדיהם נעלמו בשנות ה-50 של הפרוייקט הציוני בארץ ישראל.

    5. אלינור

      ראיתי את הסרט והוא מדהים, איך ילדי תימנים הם בעצם חיילים אבודים

    6. א.ט.

      כשעוסקים בהיבטים הסטוריים, צריך לשים את העובדות בקונטקסט הנכון של התקופה. בשנות החמישים בתי החולים בארץ ובעולם אפשרו רק ביקורים קצרים מאד של החולים, כולל פעוטים ותינוקות. מדובר בעולם שונה בתכלית מן העולם המוכר לנו כיום. הפחד ממחלות ומהדבקות הכתיב הסגר על חולים במחלות ילדים ומחלות שהיו אז מאד מידבקות , כמו חצבת, ואדמת , ושנית ובעיקר פוליו. אסור היה להתקרב לילד חולה פוליו ולרוב רק מבוגר אחד הורשה לטפל בו (אני מכירה אב שנדבק מביתו, היא הבריאה והוא נותר משותק).
      היחס הנוקשה והפטרוני לא יוחד לעולים בלבד. כל מי שילדה עד שנות השבעים תעיד על גערות ונזיפות (ותבדקו ארצות כמו גרמניה ואנגליה) והתנשאות של הצוות, בשונה מאד מימינו. למרבית הצער, רבים מאלה שנפגעו מהתנשאות הוותיקים בשנות החמישים, נהגו כעבור שנים באופן דומה כלפי עולי אתיופיה ורוסיה.

    7. ג. אביבי

      הממסד האשכנזי ביצע פשעים איומים נגד ציבור המזרחים בישראל. זה התחיל ממש עם ראשית ההתנחלות הציונית-אשכנזית ("עלייה ראשונה") עת ניצלו את התימנים כבהמות עבודה, דרך אינסוף אירועים ופרשות, דרך מדיניות מפלה בכל תחומי החיים, ונמשך עד ימינו בפרשת הדפו-פרוברה לצימצום כפוי של ילודת האתיופים.
      הממסד האשכנזי מעולם לא הודה בפשעים האלה, מעולם לא נערכה חקירה הוגנת ואובייקטיבית ובודאי שלא נערך אף משפט על הפשעים נגד ההמונים האלה. מדיניות של אי-צדק חלוקתי, אפליות במשרות חשובות, מדיניות אכלוס ותיקצוב לא שוויוני ממשיכות להכות בעתיד ילדינו ונכדינו. מדיניות של קיפוח בהשכלה למען רווחתם של האשכנזים ממשיכה לדהור כאן ולהרחיב פערים (למרות הסטטיסטיקות המטעות) לרעת המזרחים.
      המסקנה: למען המשך הקיום של ציבור המזרחים (כולל אתיופים ופלסטינים) עלינו המזרחים לשאוף להיות שותפים מלאים ושווים בשלטון ובכל מוקדי הכוח וההשפעה בישראל. זה כולל את כל מוקדי ההחלטות, כולל החשאיים כגון כל המנגנונים החשאיים וכמובן בכל בתי המשפט בישראל. רק כך נוכל להבטיח ששרשרת האסונות, הניחשול הכפוי והניצול לא יחזרו על עצמם וחיי צאצאינו לא יוקרבו למען מטרות המשרתות אליטה מסוימת.

    8. אלי

      כל מקום שיש שכונה של תימנים בכל הארץ יספרו לך את הסיפורים האלו. הם לא מתואמים בניהם, ואין להם שום אינטרס משותף לספר סיפורים שלא היו. זה גם לא מתאים לאופי שלהם. כך שגם אם לא הצלחת למצוא הוכחה מתוך הפרטים, יש להאמין לגירסה של יוצאי תימן משום ההוכחה החברתית ההמונית שיש בדבר. אצל אנשים רבים כל כך שאין קר בניהם.

      נ.ב. חבל שלא חיפשת את אחותך, את בורחת מהתמודדות שלא בצדק