string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

הליכה על חבל דק, בלי עצירות

אם יש אוניברסליזם חיובי, אז הוא כאן, בין דפי הספר הזה: נשי, מזרחי, אנטי-קפיטליסטי, מלוכלך ברגעי היומיום, קשוב לסמטה הנסתרת ביותר. לקראת "מחר נעבוד", ספר שירה ראשון לתהילה חכימי
מירית בראשי

מלח הארץ
————-
מְדִינַת מִלְחָמָה
שׁוֹכַחַת
מְדִינַת רְוָחָה
אל הַמִּדְבָּר הַצָּהֹב נוֹשְׁבוֹת רוּחוֹת
מְכַסּוֹת אֶת הַכּוּר בְּדִימוֹנָה
מְכַסּוֹת אֶת הַמִּפְעָלִים
מְכַסּוֹת אֶת הַפּוֹעֲלִים:
שׁוֹפְטִים
פּוֹלִיטִיקָאִים
עַסְקָנִים צִיּוֹנִים
בַּעֲלֵי בַּיִת שֶׁל שִׁטְחֵי מִּרְעֶה
מֶלַח הָאָרֶץ
נִזְרָה בחֲתָכֵי פֶּרִיפֶרְיָה

"אומרים שכאשר נשאל בטהובן על מובנה של הסונטה, הוא ניגן אותה שוב", אומר דה-סרטו בספרו "המצאת היומיום", כשהוא מנסה להסביר את מהותו של הסיפור. את הסיפור הוא מקביל לזיכרון, שכן גם הסיפור וגם הזיכרון מנסים להבין אירוע מסוים שהיה. שניהם עונים לו יותר מאשר רושמים אותו. הם מדובבים פעם ומחיים אותו בהווה. כך גם שירתה של תהילה חכימי, שהיא סיפור וזיכרון רשום. היא מעין הליכה על חבל דק, שדורשת מינון מדויק של מטען עבר (מהו עבר? כל מה שהיה, עד לפני רגע) ומצב עניינים נתון.

לעצור באמצע ההליכה משמע ליפול. אין עצירות בספר הזה, אין עצירות בשירתה של תהילה. יש את החיים, שמשובצים בתוך רשת צפופה של מערכי כוח תרבותיים, חברתיים ופוליטיים. יש עבודה, ראיונות עבודה, אבטלה, אינטראקציות מיניות, חלומות, זכרונות ילדות, ים, רחובות שוממים, מדרכות שבורות. יש חיילים שמגויסים לקרב, יש שחוזרים בחיים.

חי
—-
תוּרְגֶ'מַן נִשְׁלַח לַקְּרָבוֹת
וּמֵאֲחוֹרָיו הַכֹּחוֹת
כְּמוֹ D-9 פָּתַח צִירִים
בִּלְבָנוֹן שֶׁל אולמרט
וְהוּא חָזַר מִשָּׁם
וְזָכַר כָּל מִלָּה
זָכַר כָּל מִלָּה שֶׁאָמַר אַלּוּף הַמִּשְׁנֶה:
תוּרְגֶ'מַן, תַּחְשֹּׁב טוֹב אֶת מִי אַתָּה לוֹקֵחַ
וְהוּא חָשַׁב טוֹב תורג'מן
חָשַׁב טוֹב טוֹב
הֵרִיץ בְּרֹאשׁוֹ
אֶת מִי הוּא לוֹקֵחַ
חָשַׁב עַל הַצִּיר
לָמַד אֶת הַמְּשִׂימָה
לָמַד אֶת הַמַּפָּה
אַחַר כָּךְ הוּא הֵבִין.
אַחַר כָּךְ הוּא הֵבִין
וְזֶה לֹא יָצָא לוֹ מֵהַמֹּחַ
זֶה
לֹא
יָצָא לוֹ מֵהַמֹּחַ
הוּא הָיָה צָרִיךְ לִבְחֹר
צָרִיךְ לִבְחֹר פָּנִים
צָרִיךְ לִבְחֹר חַיָּלִים חַיִּים
צָרִיךְ לִבְחֹר בָּנִים שֶׁל אֲנָשִׁים
לַקְּרָב בִּלְבָנוֹן הַשְּׁנִיָּה
כְּשֶׁחָזַר מִן הַקְּרָב
אָמַר לוֹ אַלּוּף הַמִּשְׁנֶה
אוה, תוּרְגֶ'מַן, חָזַרְתָּ.

"מחר נעבוד" (הוצאת טנג'יר, עורך: עודד וולקשטיין) מזמין אותנו למקום שאנחנו כביכול מכירים: לחיי היומיום, אבל הספר הזה מורכב מכפי שנדמה בקריאה ראשונה. הכתיבה של תהילה מכניסה אותנו אל חיינו, חיים שהפסקנו להתבונן בהם במבט אינטימי ומעמיק, אלא בעיקר למדנו לשרוד אותם. אנחנו מלאי מנטרות, מבושמים ממשפטים ששמענו בסרטים סוג ד' והפסקנו להרגיש. למה? הפסקנו לשאול. תהילה מזכירה לנו שגבר שחזר מהמלחמה הוא הפצע של כולנו.

+ + + לעמוד התמיכה בספר הביכורים של תהילה חכימי ב"הדסטארט" לחצו כאן + + +

 

קוביה הונגרית
——————
אֲנִי לֹא פָּנוּי רִגְשִׁית
לֹא פָּנוּי
רִגְשִׁית
אֲנִי לֹא פָּנוּי
לֹא רִגְשִׁית
לֹא פָּנוּי
אֲנִי לֹא

נשים
——-

"אִשְׁתִּי שֶׁתִּחְיֶה"
הֵם אוֹמְרִים
וּמֵעַל דַּפֵּי הָעִתּוֹן תְּדַמֵּם כּוֹתֶרֶת:
מְבַקֶּשֶׁת הַגֵּט נִרְצְחָה בִּדְקִירוֹת סַכִּין
"בְּשָׁעָה שֶׁבַע נִשְׁמְעָה זְעָקָה מִן הַבַּיִת"
בֵּינְתַיִם
בְּשִׂיחַת מִסְדְּרוֹן
בְּפִנַּת הַקָּפֶה
בְּתוֹךְ בִּנְיָנִים
מְלֵאִים
בְּעָלִים
עֲמוּסֵי פְּגִישׁוֹת בַּיּוֹמָנִים
הם אומרים
"אֲנִי מְאַחֵר, אִשְׁתִּי תַּהֲרֹג אוֹתִי"
הם
לֹא יירצחו אַף פַּעַם
מוּל יַלְדֵיהֶם הָרַכִּים
עִם סַכִּין הַמִּטְבָּח
הַמְּשַׁמֶּשֶׁת לְבִשּׁוּלִים

תהילה חכימי
תהילה חכימי

מעולם לא האמנתי באמנות לשם אמנות. אמנות היא תמיד פוליטית, אמרו כבר, וגם שירה שקוראת לעצמה א-פוליטית היא פוליטית בדרכה. שירה מאפשרת לחמוק מהסדר הדכאני מבלי לעזוב אותו. היא התפרצות רגעית, התנגדות קטנה. כקוראת של "מחר נעבוד" הוזמנתי להיכנס ולהתנסות בטקסט. לעשות בו כשלי, לבחור את ההסתעפויות והשבילים וללכת בהם, או להפנות להם גב. מעולם לא ניהלתי דיאלוג אינטנסיבי כל כך עם טקסט. אם יש אוניברסליזם חיובי, אז הוא כאן, בין דפי הספר הזה: נשי, מזרחי, אנטי-קפיטליסטי, מלוכלך ברגעי היומיום, קשוב לסמטה הנסתרת ביותר, רואה את מי ששכחו כבר לראות, מתפתל, עדין בעוצמתו ועוצמתי בעדינותו, מביט בהווה, לעתים באימה, לעתים באומץ, לעתים במבט מלגלג, ותמיד, תמיד, מספר את העבר.

אמי
—–

עַל גַּב הֶחָמוּר וְגַלִּי הַיָּם נִשְּׂאָה אִמִּי חֲבוּקָה בְּאִמָּהּ
אֶל חוֹפֵי הַנֶּגֶב הַיָּבֵשׁ
וּזְקָנוֹ הַלָּבָן שֶׁל סָבִי,
הוּא זִכְרוֹן הַשֶּׁלֶג בְּפִסְגּוֹת הָרֵי הָאַטְלַס אוֹתָם לֹא רָאִיתִי מֵעוֹלָם

מירית בראשי היא פעילה מזרחית פמיניסטית וסטודנטית לתואר שני בלימודי תרבות

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. חיים

    וואו! ביקורת יפה לא פחות מהשירה של חכימי. בחיי!

    1. רתם

      הביקורת מתייחסת אל השירה כיקרת ערך, ובצדק

      1. מעין

        ביטוי שנדמה לי לא שמעתי המון זמן, לא בהקשר לחיי אדם ולא בהקשר לשירה. תודה רתם על שהזכרת לי את קיומו.

  2. תהילה

    תודה למירית
    תודה לכם על התגובות

  3. אילן ברקוביץ'

    לדעתי טוב תעשינה בנות ערספואטיקה אם תימנענה מרשימות מוזמנות כגון אלו על שירתן. זה לא מוסיף דבר ולעתים אפילו גורע מהאפשרות של קריאה חופשית באמת בטקסטים. גם הניסיון הנואל של מחברת הרשימה, חברתה של המשוררת עצמה, המופיעה איתה באירועי הקבוצה, להציג את השירה הזאת כנעלה על פני שירות אחרות, לא יועיל. השימוש במנגנון קאנוניסטי כה שחוק ואולי אפילו בעל זהות מגדרית גברית בארץ הזאת הוא מיותר. נולדה שירה חדשה בעולם? נהדר. תנו לה להיות בזכות עצמה.