string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

צוק איתן כירושה קולוניאלית

על התחדשותה של מלחמת האזרחים בישראל-פלסטין, והקשר למלחמות אזרחים אחרות שהפכו נפוצות באחרונה במזרח התיכון

א. המלחמה על הגדרת המצב

שפע המושגים שמנסים ללכוד את "המצבהנוכחי בישראל (/פלסטין) – המלחמה, המבצע, ההסלמה, הסיבוב הנוכחי וכו' – מחטיאים לדעתי אלמנט מרכזי, והוא מקומם של האזרחים. אזרחים לא במובן המדינתי (citizens‏), כסטטוס של הפרט מול המדינה, אלא כמושג המתאר את בני האדם שאינם לוחמים (civilians‏). למעשה, הן ברצועת עזה והן ברוב שטחי מדינת ישראל האזרחים מעורבים בלחימה, ולא רק כקורבנות. אכן, האזרחים הם קודם כל יעד (מכוון או רשלני) של הצדדים הלוחמים, והם גם אלה שמאחוריהם מסתתרים הלוחמים; במקרה העזתי הם מתחבאים בבתים ובמוסדות ציבור, ובמקרה הישראלי – כל המפקדות הישראליות מסתתרות במרכזי הערים הגדולות (תל אביב, חיפה, רמת גן, צריפין, צפת, גלילות וכו'; הגם שממילא הפלסטינים אינם מכוונים רק אליהן), ולעתים מתחזים להם (לדוגמה: יחידות מסתערבים). זאת אומרת, כל זה חוץ מזה שהלוחמים ה"גיבורים" דווקא מתחבאים במטוסים מרוחקים ובעמדות מבוצרות היטב והורגים את היריב בלחיצת כפתור.

אבל חשוב מכך, האזרחים גם הם לוחמים בכך שהם אלה הנוטלים יוזמה ומשתתפים באלימות. כפי שנוכחנו לדעת במקרים הסמוכים של רציחות הנערים מישיבת "מקור חייםומבית חנינא, האזרחים שוב ושוב "נוטלים את החוק לידייםודורשים להיות חלק מן האלימות. כלומר, האזרחים – או לפחות גורמים בהם – מנסים להגדיר מחדש את תפקידם באלימות הלגיטימית בין הקהילות. הם לא משתתפים רק בפעולות האלימות המאורגנות מטעם הארגונים הלוחמים (כלומר לובשי המדים), אלא מארגנים פעולות יזומות משל עצמם. באופן זה גם יש להבין את התביעות הפופולריות התומכות ב"חטיפההפלסטינית, או מאידך את רבבות הקריאות לנקמת דם בקרב היהודים, שאינן בלתי קשורות לשריפתו חי של נער פלסטיני. מי שנמצא באזורים אלימים יותר (כגון ההתנכלויות השכיחות בסביבות ירושלים, חברון, אש קודש, יצהר וכד'), יודע שאלימות לאומנית יזומה של אזרחים מתקיימת כל הזמן. והיא גם הדדית, אם כי כמו ברוב המלחמות היא אינה סימטרית, (ובלי להוריד מכך שיש בה דפוסים של דיכוי והתנגדות): תקיפות מקריות ומתוכננות, דקירות, כנופיות, חרמות, הרעלות, פשעי שנאה, נזקים לרכוש ("תג מחיר" לדוגמה), נקמות ועוד. זאת לצד גילויים של שיתופי פעולה ועזרה הדדית. 

צילום מסך ערוץ 2.
צילום מסך ערוץ 2. המלחמה בין הציונות והפלסטינים לא הפסיקה מעולם

ב. מלחמת אזרחים מתמשכת בזמן

מלחמת אזרחים איננה מסגרת חדשה להבנת היחסים בין הציונות והפלסטינים. כידוע, היסטוריונים נוטים לתאר את השלב הראשון המלחמה של 1947-8, כלומר עד הקמת צה"ל והשתתפות צבאות שכנים בלחימה, כמלחמת אזרחים בין הארגונים הציוניים והפלסטינים. אולם, כשחושבים על יחסי הקהילות הלאומיות בפלשתינה-א"י מאז שנות העשרים או השלושים של המאה העשרים ועד היום, בכלל השטח ששני הלאומים רואים אותו כארצם (ארץ ישראל או פלסטין השלימות; שתיהן כידוע מאמצות גבולות קולוניאליים שהומצאו על ידי הבריטים והאו"ם), הרי שאפשר לחשוב גם על כל התקופה הזאת כמלחמה אחת ארוכה, עם תקופות של הסלמה ושקט יחסיים. כלומר, שאין כאן מלחמות שפורצות בן לילה, או שנפסקות עם שחר, כי אם אלימות מתמשכת (שבה לצד אחד יש עליונות פוליטית וצבאית כמעט מוחלטת). בתוך המלחמה, כמו בכל מלחמת אזרחים, יש גם יחסים אחרים בין האזרחים, ויש זמנים ואזורים שבהם האזרחים דווקא מסתדרים יחסית, ומשם צומחות תקוות לתקופות שלוות יותר, ואולי אף לסיום המלחמה. אבל באופן עקרוני, המלחמה בין הציונות והפלסטינים לא הפסיקה מעולם. הדבר מתיישב גם עם התפיסה שעליה מצביעים סוציולוגים כגון קימרלינג ובן-רפאל שטוענים שהחברה הישראלית באופן ספציפי נמצאת במצב שבו המלחמה היא מצב אזרחי קבע, ושלום אף מהווה משבר פוטנציאלי ומסוכן.

רבים מכירים ודאי את הציטוט של קאלוזוביץ' לפיו "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים"כלומר, המלחמה היא אחד מהכלים העומדים לרשות המדינאי. ב"חייבים להגן על החברהטוען פוקו שהאמת היא שהפוליטיקה היא-היא "המשך המלחמה באמצעים אחרים" (אם אני זוכר נכון, הוא אומר שזה המקור של המושג, ושקלאוזוביץבכלל התווכח עם בני דורו ויזם את הפיכת המושג על ראשו). הכוונה אצל פוקו היא שעם או בלי לקרוא לזה כך, אנו מצויים במלחמה כל הזמן. האלימות לעתים עוברת משדות הקטל לאמצעי דיכוי אחרים, כלכליים, מרחביים, דיפלומטיים ושלל שיטות של אלימות לגיטימית. במילים אחרות, אנחנו כל הזמן במלחמה, שרק לעתים מתבטאת באלימות מהסוג שאנחנו מחשיבים ככזאת. מצד שני, אחת הבעיות בתפיסה הזאת היא שאין אף פעם שלום. כל שלום איננו אלא כיסוי למלחמה שמתחוללת ברקע.

ג. מלחמת אזרחים מתפרשת במרחב

מה שאני רוצה להציע הוא שבמצב העניינים הזה, כשחושבים על מלחמת האזרחים הציונית-פלסטינית, שעכשיו אנחנו עדים לעוד סיבוב הסלמה בה, הרי שהתקופה של "צוק איתן" (או איך שתרצו לקרוא לטירוף הזה) היא בכל זאת שונה מבחינת תפיסות הזמן והמרחב לעומת תקופות אחרות של מלחמת האזרחים המתמשכת הזאת. הסיבה לכך היא שבכל רחבי האזור מתנהלות עתה (ולמעשה כבר תקופה ארוכה) מלחמות אלימות ביותר בין קהילות של אזרחים, שבהן האוכלוסיות האזרחית משתתפות הן כקורבנות והן באופן פעיל. הן כבר לא מתרחשות רק בשטחי דיכוי הכורדים או בפינה הלבנונית (שעכשיו זוכה לעדנה יחסית, ולמעשה בטוח עכשיו יותר בבירות מאשר בת"א…). הן מתרחשות בכל רחבי "סוריה", "עיראק", "מצריםועוד. בחלקן התבססו בינתיים משטרים חדשים, או חדשים-ישנים, באחרות המאבקים נמשכים, אך הדבר המשותף כאן הוא שקהילות של אזרחים נאבקות זאת בזאת על שליטה,משאבים, שטחים וגישות פוליטיות, תרבותיות ודתיות, תוך שהן נושאות על גבן מטענים היסטוריים קטלניים. הקהילות האזרחיות אינן מנותקות מן המלחמה, אלא הן היעד, הקרבנות, ולא אחת גם חלק מהלוחמים, ומטבע הדברים הדבר נכון שבעתיים בקרב הקהילות המזוהות עם מחתרות האופוזיציה (במקרה המקומי: הפלסטינים). 

אקטיביסטים מדברים עם מאושפזת בבית חולים בעזה, שנפגע בהפצצה של חיה"א הישראלי. צילום: Joe Carton, cc by-nc
אקטיביסטים מדברים עם מאושפזת בבית חולים בעזה, שנפגע בהפצצה של חיה"א הישראלי. צילום: Joe Carton, cc by-nc

התמונות של שרידי בתים מופגזים וילדים מדממים בין שהן מחמה ב"סוריה", ובין שהן מעזה ב"פלסטין"; התמונות של רכבים שעלו באש בלב בגדאד, בביירות או באשדוד; תמונות הבניינים ההרוסים ונזקי הטילים שברשות האופוזיציה הסורית ואלה שברשות חמאס וישראל; תמונות הטנקים שנוסעים בשירות מנהיג עלאוי או ציוני במרכזי ערי "האויב" (שאינן אלא מוקד אזרחי); ההצתה למוות של נער ביער ירושלים, או של טבח במאות גברים במחוז תיכרית העיראקי; ותמונות הפליטים והחפים מפשע שמנסים למצוא מחסה; כל אלה אינן דומות רק מהבחינה הויזואלית או הזעזוע הרגשי הנלווה להן. המשותף בהן רב על המפריד. ישראל, או יותר נכון – הישראלים משתתפים במלחמת אזרחים אחת מיני כמה המתחוללות כיום במזרח התיכון בין קהילות שונות. מצוידות בשנאה ובחוסר רחמים הן נוגסות זאת בבשרה של זאת, אחרי שהוטלו אל הזירה המומצאת של הגבולות הפיקטיביים שיצרו עבורן מעצמות אירופה. וכל הקהילות המזרח-תיכוניות האלו, יהודים או שיעים, פלסטינים וכורדים, או איך שלא קוראים להם, למען האמת, מעניינות עכשיו את "אירופה" מעט למדי.

בשורה התחתונה, כשחושבים על האזור כולו ועל קהילותיו בצורה הזאת, על אף ההבדלים המשמעותיים במקרים השונים, אני חושב שקל יותר להבין עד כמה פתרונות שהיינו חושבים שיהיו הוגנים לאחרים, כדוגמת גבולות פתוחים וארגון דמוקרטי חופשי, חילוני ומשותף – יכולים להתאים גם במקרים קרובים. מצד שני, אפשר גם לראות עד כמה הם רחוקים בכל המקרים האלו, כולל ישראל-פלסטין, מן המציאות הנוכחית.

+ + +

עוד בנושא מבצע "צוק איתן"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דניאל

    התזה של פוקו ב"צריך להגן על החברה" היא שהמחשבה ההיסטורית של המאה ה-17 (מתמקד בעיקר בהיסטוריון צרפתי בשם אנרי דה בולנוילייאר) ביטאה שיח של מלחמה "כרונית". בולנוילייאר דיבר על צרפת כמורכבת משתי קבוצות עיקריות, התושבים הגאלים המקוריים והפראנקים, שהיו למעשה סוג של מתנחלים זרים. הוא תיאר את היחסים ביניהם כמאבק מתמיד, עד להקמת המלוכה הריכוזית על ידי שושלת קאפט ובעיקר הבורבונים. פוקו רואה בטקסטים האלה את השורשים של הגזענות המודרנית, שרואה את מדינת הלאום האזרחית כשדה קרב של קבוצות אתניות וגזעים שנאבקים אחד בשני תוך שימוש במנגנון המדינה ובאידיאולוגיה אוניברסלית. באופן כללי הרעיון הזה די מדויק אם רואים שאחרים שאחזו באותה תזה היסטורית היו גם אנשים שמקושרים להגות הגזעית המודרנית, כמו ארתור דה גובינו וארנסט רנאן. החידוש של פוקו הוא בטיעון שלו שהמודרנה מכילה באופן קבוע גם את הרעיון הזה (ההיפוך של קלוזוביץ) מה שמתבטא גם בשליטה באוכלוסיה ופיקוח וכו', ולמעשה כמו שפוקו כותב מגיע עד גרמניה הנאצית.

  2. ליכודניק

    האם הפתרון לבעיות בעיראק, סוריה ומצריים הוא "גבולות פתוחים וארגון דמוקרטי חופשי, חילוני ומשותף"? זה פתרון הוגן, אבל מי חושב שהוא ישים? מורסי זכה בבחירות. האם הוא מעוניין בשיתוף הקופטים בשלטון? האם א-מליכי מסוגל בכלל לשלוט בעיראק? נראה שהפתרון ההוגן והאפשרי הוא הסתגרות במובלעות אתניות מוסכמות-יחסית, עם מינימום מגע בין העדות, או רודן שיאכוף הגנה על המיעוטים.

    בהקשר לישראל- קבלת היריבות, ולעיתים השינאה, בין העמים מביאה לזהירות בנוגע ליישום רעיונות הומניים כמו הקלות על מעבר חופשי, אישורי עבודה ולימודים, וכו'. הם צודקים ברמת הפרט, אך ברמה הלאומית- הם יוצרים סכנה לפיגוע ולינץ', שיתדרדר לעימות אלים ורחב.

    1. אייל

      ולכן יותר סביר שמלחמת האזרחים (במקרה של ישראל-פלסטין למשל) תימשך.
      (שים לב: אמרתי פתרונות הוגנים, לא פתרונות ישימים).

  3. אדיב

    מדינות ערב חשובות דוגמת מצרים, סוריה ועיראק מופעות במאמרך תחת מרכאות ונכתבות כ"מצרים" "סוריה" ו"עיראק", המדינה הציונית ישראל לעומת זאת שהחריבה את העם הפלסטיני והרעיפה עליך כל טב משום מה לא נכתבת תחת מרכאות. למה? מדוע האפליה נגד הערבים?

    1. אייל

      יש הבדל בין השטח והשלטון בו, בין המדינה והארץ. ישראל היא מדינה (בערך כמו שמצרים היא מדינה, בלי מרכאות), מנגנון פוליטי מארגן/מאורגן של הקולקטיב (לצורך העניין: ציוני-יהודי-עברי ברובו). לעומת זאת, הכוונה במושגים המושמים במרכאות היא מרחבית, ומסמנת את הארצות הללו מבחינה טריטוריאלית בלבד. זה לא מוריד מהשלטון המדינתי שהוחל עליהן ונשא שמות דומים, ואין כאן כל אמירה או בעד או נגד הציונות. נמנעתי מ"ישראל" בגלל שאין לה גבולות או מרחב ברורים (הגדה, הרצועה "מזרח ירושלים", רמת הגולן, וכו') אלא שנויים במחלוקת; פלוס המושג לא מתארת את גבולות המרחב של מלחמת האזרחים כפי שהיא נתפסת על ידי הקולקטיבים הלוחמים. אם כבר המלחמה היא ב"פלסטין-א"י", או "פלשתינה-א"י" (במרכאות), או עבר הירדן המערבי, כלומר כפי שהוגדרה הארץ בתקופת המנדט של אחרי הקמת ממלכת עבר-הירדן. וחוצמזה, אגב, גם אלה גבולות אקראיים למדי בהתחשב בקשרים התרבותיים, הקהילתיים, הגיאוגרפיים והמשפחתיים למשל בין הקהילות השונות החיות בגליל, ברמת הגולן הסורית ובלבנון, או הבדווים בנגב ובסיני. לכן בחרתי שלא להשתמש בה כשהצעתי כאן פרספקטיבה של מלחמת אזרחים, ומלחמות אזרחים בכלל האזור איך-שלא-נקרא-לו.

      1. סמולן

        ישראל היא כל מקום במזרח התיכון שאין בו מלחמת אזרחים

        1. די לכיבוש

          בגלל שהיא עברה כבר את מלחמת האזרחים שלה ב-1948. וטוב שכך.

  4. ELI

    המאמר שייך למספר הגדול וההולך-וגדל של אקדמאים וחוקרי הסכסוך שמסתכלים על ישראל-פלסטין ורואים שכבר יש כאן מדינה אחת דה-פקטו. יש יהודים וערבים בשני צידי הקו הירוק, הם מעורבבים אלה באלה, ועכשיו השאלה היא האם הם באמת במצב מלחמה. קיצוני-המתנחלים וקיצוני-החאמס ודאי חושבים שכן. והיתר?

  5. מעניין

    לקרוא את זה מחדש עכשיו!!. עם כל האזרחים בשני הצדדים שמאיימים על ערבים, או זורקים אבנים, או גז מדמיע של יהודיות על נהגים ערבים. האינתיפאדה השלישית היא הדדית, רק שהישראלים עם הרבה יותר כוח ואפשרויות לצאת בלי עונש, וכמובן צבא ומשטרה וכו׳. 1947 זה כאן. או אולי 1929?