• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

לתווך בין חולים עזתיים לשומרי הסף הישראלים

מאות הרוגים בעזה, על הפצועים אפילו לא מדווחים לנו. הפצועים שמשפחותיהם יתקשרו לרופאים לזכויות אדם בין המבצע הזה למבצע הבא, שכן שוב החרבנו את תשתיות הבריאות, את בתי החולים, את מוסדות השיקום
הילה עמיתהילה עמית

​דוקטורנטית בחוג למגדר בסוא"ס, אוניברסיטת לונדון. עבדה בעבר ברופאים לזכויות אדם, שם טיפלה במבקשי מקלט הנרדפים בשל נטייה מינית, ובהנגשה לזכויות של תושבי מזרח ירושלים

בין "עופרת יצוקה" ל"עמוד ענן", ישבתי בבניין מתפרק ביפו במחלקת שטחים של "רופאים לזכויות אדם". תפקידי היה לתווך בין חולים ומשפחותיהם לבין כוחות הביטחון הישראלים, שומרי הסף, העומדים בין החולים ובין הטיפול הרפואי לו הם נזקקים – בין אם ברמאללה, ירושלים המזרחית, ובין אם באיכילוב, תל השומר או רמב"ם. בכל חודש קיבלה המחלקה שלי כמאה פניות. תשעים אחוז מתוכן היו מעזה, השאר מהגדה. פנייה היא בשם חולה, אבל אני הייתי מדברת בטלפון לא רק עם החולה. הייתי מדברת עם האבא, עם האמא, לעתים עם הסבתא או האחות – נשים שבדרך כלל היה להן סיכוי יותר גבוה לקבל היתר יציאה בתור המלוות. על כל פנייה כזו דיברתי בממוצע עם ארבעה בני משפחה. תשעים פניות בחודש, זה 360 אנשים בחודש. זה 4,320 איש בשנה. עבדתי שם שלוש שנים בדיוק, מאוגוסט עד אוגוסט, 12,960 אנשים. אזרחים, אוכלוסייה שבויה, נזקקת. 

הייתי מדברת איתם בערבית המגומגמת שלי. "אינתי יהודייה וִלַא ערבּייה?" היו שואלים אותי האבות. "יהודייה", הייתי עונה. "שאללה יברך אותך", היו אומרים בערבית, ואז היו עוברים לעברית, בנוסטלגיה, כמו שואבים מים מבאר עמוקה, העברית שידעו מהתקופה שעבדו בישראל. ב-1991 סגרנו להם את עזה. לפני אוסלו, לפני הפיגועים של שנות התשעים, לפני האינתיפאדה השנייה. לפני חמאס.

בית חולים שיפא בעזה, 08.07.14. צילום: cc by-Basel Yazouri
בית חולים שיפא בעזה, 08.07.14. צילום: cc by-Basel Yazouri

את אלו שהגיעו לאיכילוב הלכתי לפגוש לפעמים. הרבה נשים, בעיקר נשים. גברים בקושי הורשו לצאת. בין הפקסים שהיינו מקבלים למשרד, עם מסמכיהם הרפואיים של החולים, היו מגיעים מכתבי תודה, או שירים בערבית שנכתבו עבורנו, העובדות. פעם קיבלתי בדואר מתנה, בושם ועט. פעמיים הציעו לי בטלפון נישואים. 12,960 אנשים. וזו רק אני. לפני הייתה "יהודייה" נוספת, שלוש שנים, עוד 12,960 אנשים, אפילו יותר, כי במהלך "עופרת יצוקה" המספר תפח לכמעט כפליים. לפניה בחור, לפניו עוד בחורה, ועוד. המספרים נערמים, כמו המסמכים שהיו מונחים על השולחן שלי במשרד ההוא, מציפים, לא נתפסים. בהפגנות, כשהמצב היה מתערער לפעמים והיו חילופי אש בין עזה וישראל, הייתי עומדת וצועקת עם מפגינות, כמו במוצ"ש האחרון בכיכר הבימה: "בעזה ושדרות ילדות רוצות לחיות", והילדות האלו היו בעלות פרצוף, שם, גיל, מחלה. גברים היו מחליטים מתי לירות וכמה, גברים היו מחליטים מתי להפסיק לירות. גם אצלנו וגם אצלם. גם אז רדפו אחרינו, קראו לנו שמאלנים בוגדים עוכרי ישראל. גם אז תקפו אנשים בבית קפה  ברחוב אבן גבירול.

במבצע הנוכחי אני כבר לא בארץ. גם בעמוד ענן כבר לא הייתי. ה"צל" ואנשיו לא יכולים להגיע אלי, לזרוק ביצים, להרביץ, לירוק, לקרוא לי זונה של ערבים. היום אני כבר לא בישראל, אין לי אל מי לצעוק סיסמאות שלא מגיעות למעלה, לגברים השולטים… גם מחמד, עובד ארגון זכויות האדם הפלסטיני שעבד צמוד אלי מהרצועה, כבר בחו"ל. נותרנו חברי פייסבוק. הוא עזב למצרים. נולד לו ילד בינתיים.

אני מתעדכנת כל הזמן, כל דקה, על האזעקות בארץ. חברים שלי, אלו שלומדים בספיר, מסתובבים סמוך לבתים, סמוך למקומות מקלט, שיהיה לאן לברוח תחת המטחים הכבדים שסופג הדרום, כך גם חבריי שבתל אביב. בעזה אין מקומות מקלט, אין לאן לברוח, וגם אין אזעקה. אנחנו יורים טיל, הקש בגג, מותירים להם דקה להעלים את עצמם לאנשהו. אבל לאן, אנחנו לא שואלים ולא מחפשים תשובה. לנו יש ממ"דים ומקלטים, כיפת ברזל, אזעקות, בתי חולים ממדרגה ראשונה להגיע אליהם, אם חס וחלילה מישהו נפצע. למעגל של תושבי הדרום, שסופג טילים ללא הרף מצטרפת שאר ישראל, כבר מבצע שני. אנחנו סופרים פגיעות בשטחים פתוחים, פגיעות ישירות, יירוטים, נפגעי חרדה, סופרים את הפצועים קשה. בעזה סופרים כבר 172 הרוגים, חמישית מהם ילדים. על הפצועים אפילו לא מדווחים לנו. הפצועים שמשפחותיהם יתקשרו ל"רופאים לזכויות אדם" בין המבצע הזה למבצע הבא. שכן שוב החרבנו את תשתיות הבריאות שהיו שם, את בתי החולים, מחסני התרופות, מוסדות השיקום.

אנס אבו אלכאס, בן 33, רופא ובעל בית מרקחת. נהרג ביום שישי בהפצצת ביתו במחנה הפליטים ג'באליה שבצפון רצועת עזה. אביו ואמו נהרגו במבצע "עופרת יצוקה" בשנת 2008. מתוך עמוד הפייסבוק של רופאים לזכויות אדם
אנס אבו אלכאס, בן 33, רופא ובעל בית מרקחת. נהרג ביום שישי בהפצצת ביתו במחנה הפליטים ג'באליה שבצפון רצועת עזה. אביו ואמו נהרגו במבצע "עופרת יצוקה" בשנת 2008. מתוך עמוד הפייסבוק של רופאים לזכויות אדם

אבל עוד לא נכנסנו בהם, "עוד לא נכנסנו בהם מספיק", זועקים קירות הפייסבוק שלי. המתונים כביכול, יהודים אחרים, שעוד נותרו "חברים" בפייסבוק שלי, שעוד לא מחקתי אותם, שעוד לא מחקו אותי, יהודים שלא פגשו אישה עזתית בחייהם.

עוד לא נכנסנו בהם מספיק.

 + + +

עוד בנושא מבצע "צוק איתן"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אורית

    אנחנו עושים בשבילם מה שהמנהיגים שלהם לא עושים. ההנהגה שלהם לא בונה שם תשתיות של חינוך בריאות וכלכלה שתעזור להם. היא דוגת לקבע את מצבם. לא רק זה אלא שבכל תקציבי הענק שלהם הם קונים מחסני נשק. הרחובות הבתים הכל שם נראה מוזנח. זו הבחירה שלהם.

    1. השפוי משפיה

      אפשר גם להגיד שזה הסיבה להבדל בין צפון תל-אביב לאופקים…….

      1. אורית

        אתה צודק שבתל אביב יש לעתים קלות קיומית בלתי נסבלת ואילו בעזה זה הפוך לגמרי. נכון לומר את זה גם לגבי ההבדל בין שדרות לתל אביב אבל, הישראלים לא אחראים לתנאי חייהם של העזתים. לסבל שלהם שלכך אחראים אך וכך השלטונות חמאס או הרשות הפלסטינית. הם אלה המחזיקים את האזרחים בגטו של עוני, היעדר תעסוקה, תעשייה, השכלה.

  2. נפתלי אור-נר

    עבור התייחסות אנושית הנעדרת אצל חלק כה גדול אצלנו שפעם ראינו עצמנו כאנשים נאורים שוחרי שלום. נעשינו אחרים: לאומנים, אלימים, הבזים לאחר וחייו, וכבודו האנושי, אינם נחשבים בעינינו

  3. arui

    אני מכיר עזתים ועזתיות כשעוד עזה הייתה פתוחה כמו גם אני חברון ודהריה וערבי ישראל ובדואים עם זה כשעבדנו ביחד ועם זה שעבדו אצלי ועם זה שישבנו לאכול ארוחת צהוריים מה שכן סיר לי הבחור מעזה (אז לפני שנים) שצריך להיכנס בחמס וארגוני הטרור הוא וחבריו לא יכולים לעשות כלום מכוון שהם מפחדים כי הם באים בלילה רעולי פנים ושוחטים או תולים או יורים או שורפים בלי ענד עפעף …
    כל חיי הסתובבתי בדרום וכן אני אומר כנסו בהם חזק כי אני רוצה שהילדים שלי הורי אחיי ושכניי ישנו בשקט ויקומו בבוקר בלי לפחד שטיל יגדע את חייהם .
    ולצערי כמו שכתב השפוי משפיה זה ההבדל בין צפון תל אביב לדרום , כי אנחנו מציאותיים יותר ומכירים אנשים לא רק בטלפון או בכאבם אלה גם ביום יום וזה ההבדל ביננו …

  4. עדי

    אני יושב לי באזור תל אביב ואמנם עצוב אבל אין לי מה לעשות. אינני מוכן להגיש את הלחי השנייה ואינני מוכן לסבול בשקט ולקוות לטוב. לא סגרנו את עזה (וגם לא בנינו את גדר ההפרדה) מרוע. עשינו את זה כדי לשמור על עצמנו וילדנו. הם משקיעים את כל כספם בנשק כאשר אף אחד לא מאיים עליהם. הרי אין תוכנית לתקוף את עזה. לו הם היו מתנהגים בשלום ולא זורקים כסף על פצצות ונשק אז היה להם טוב.בעבר הנהיג את הערבים ערפאת שנעלם עם כספם. מדוע אנחנו צריכים לסבול עבורם? לאחרונה צפיתי על מחנה הפליטים לייד שכם ושאלתי את עצמי למה לגור בצפיפות כזו כשיש שטחים רבים ריקים ממש צמוד. התשובה שקיבלתי שהם רוצים לשמר את המיסכנות כדי לקבל על זה כסף. אין לי מה לעשות עם התנהגות כזו. אין גם דרך לדבר עם אנשים שכל מבוקשם להרוג בנו. הייתי בירדן, יש שם הרבה ערבים המכונים פלסטינאים והם חביבים ולא מחפשים להרוג ולהשמיד, זו המדינה שלהם ולא ישראל. ירושליים הקדושה הרי לא מוזכרת אפילו בקוראן אז מה פתאום היא שלהם? למה? כי לצערי זו דרכם של חלק אם לא רוב המנהיגים שלהם.

  5. דוד

    היום, כן היום, הייתי בבוקר במת"ק ארז. בערב נהרג ההרוג הישראלי הראשון במבצע הזה. בבוקר, בין הפגזת פצמרים לרקטות עברו חולים פלשתינים מעזה לבתי"ח בישראל. בשעות הראשונות החמאס לא נתן אישור מעבר ואח"כ התרצו ונתנו. נכון, האזרחים שם סובלים קשות. אך קודם כל זו אחריות של הפלסטינים עצמם על חייהם ומצבם. שייכנסו בהם, כן, שייכנסו בהם, כדי שיהיה שקט לנו – ולהם, לבלתי מעורבים שם. שישקיעו בחינוך, רווחה ,בריאות, שיפסיקו לרצוח ולהרוג אחד את השני , שם, כן שם.

  6. ליכודניק

    המסקנה ברורה- לחזור למצב של לפני 91'.
    תחת הכיבוש הישיר האיום והנורא נהרגו הרבה פחות אזרחים- משני הצדדים; העזתים עבדו קשה והרוויחו קיום חומרי שעולה בהרבה על מצבם כיום; וישראל לא הוציאה כ"כ הרבה כסף על מיגון וגידור וטילי יירוט ומערכות תקיפה ומה לא.

    אם הברירה היא בין להסתובב בג'בליה בג'יפ ממוגן ולחטוף בלוקים, לבין לטוס מעליה עם מטוס קרב ולירות פצצות של טון, כשבני משפחתך במרכז ובדרום מאוימים ע"י רקטות- המצב הראשון עדיף. גם ביטחונית וגם הומניטרית.

    אולי ישראל צריכה לעשות מעשה רוסיה- לכבוש חלק מהרצועה, ולערוך משאל עם על סיפוח לישראל, בתנאים של 92'.

  7. רתם

    שמשתמשים בביטוי "כנסו בהם" ודומיו, אתם נשמעים כמו גברים בזמן אונס קבוצתי. ועזה היא הנאנסת, מפני שהיא כלואה ומפני שצהל הוא אחד הצבאות הכי חזקים בעולם והניסיון של מי מכם להשוות ולאזן הוא כמו ניסיון להגיד למה הנאנסת היתה שם.

  8. חן משגב

    תודה הילה על הטקסט האישי והכואב הזה. עצוב מאד לקרוא.

  9. יעקב

    אנחנו אשמים שלחמאס יש נשק
    אנחנו אשמים שהחמאס בכלל קיים
    אנחנו אשמים שהחמאס שולט ברצועה
    אנחנו אשמים שהחמאס מקבל ציוד וחשמל
    וכשאני אומר 'אנחנו' אני מתכוון לשמאל הרדיקלי בישראל שאחרי על הסכמי אוסלו שבין היתר הוציאו את צה"ל מהרצועה ושחררו את המחבל שייסד את החמא"ס אז כפי שכבר צייניתי 'אנחנו' אשמים…