• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

מוכנות לספוג אבידות כהכרח מוסרי

המטבע שבו הכל משולם הוא חיי אדם. שורה של הערות בפילוסופיה של מוסר לחימה עבור הדרגים הבכירים שמקבלים החלטות כלליות, קובעים תרגולות, מעניקים ייעוץ משפטי, מנחילים כללים ופרקטיקות. הערות שבעיקרן מוסריות, אולם טמון בהן גם פוטנציאל אסטרטגי ארוך טווח. ניסיון לתקן את מה שאסא כשר ועמוס ידלין עשו
דוד אנוך

לוחמה באזורים מאוכלסים בצפיפות מקצינה בחירות שבמידה רבה קיימות בכל שדה קרב, כמו למשל המוכנות לגרום לנזק אגבי (collateral damage) לאוכלוסיית אויב חפה מכל פשע, ובפרט הצורך לאזן בין פגיעה כזו לבין אבידות לכוח הלוחם. אני מבקש לומר מספר מילים על איך ראוי מוסרית להתמודד עם בחירות כאלה, בהנחה שזוהי אכן הבחירה. לקראת סוף דבריי אטיל בכך ספק, ספקולטיבי משהו. אבל רוב הדיון שלי יתנהל תחת הנחה זו. אני מבקש להדגיש שרוב מה שאגיד רלבנטי בראש ובראשונה לא לחייל או למפקד בשטח, אלא לקובעי הכללים – אנשים שכותבים פקודות כלליות, שמנהיגים משטר של אימונים ותרגולות, שמייעצים ומייעצות2 ייעוץ משפטי, שקובעים קודים אתיים. באופן כללי אני חושב שזה הדגש הנכון לדיונים כאלה, הרבה יותר מאשר הנסיון לשפוט מפקד ספציפי שפועל לעתים קרובות בתנאים קשים של חרדה וחוסר ודאות, אם כי גם בתנאים כאלה יש מותר ויש אסור, כמובן. יחד עם זאת, ודאי שהדיון הרלבנטי לקובעי הנורמות תלוי גם בשאלה מהי העצה הנכונה למפקד הספציפי. אז אדון גם בכך.

1. נקודת הפתיחה המוסרית

נקודת פתיחה הכרחית לדיון הזה היא שהאזרחים הבלתי מעורבים בצידו השני של המתרס אינם חפים פחות מהאזרחים הבלתי מעורבים בצד שלנו. זוהי עובדה שאנחנו אוהבים להדחיק, ולעתים לכפור בה מפורשות רק כדי להקל על הדיון שלנו. אבל הרי ברור לכל אדם הגון שיש שם אזרחים שהם חפים ובלתי מעורבים בדיוק כמו רוב האזרחים שלנו. אפשר – אבל לא חייבים – להתמקד כאן בילדים וילדות, אבות הטיפוס של הנזק האגבי. ונקודת הפתיחה לגביהם חייבת להיות שהם חמודים, זכים, טהורים, ברים, ופגיעים כילדינו שלנו. מי שלא מוכן לקבל טענה זו כנקודת הפתיחה של הדיון – או מי שלא מוכן שהדיון שלו יהיה רגיש לאמת חשובה זו – אינו בן שיח לדיון מוסרי כלל.

האזרחים הבלתי מעורבים בצד השני אינם חפים פחות מהאזרחים הבלתי מעורבים שלנו. 20.11.2012, צילום: Gigi Ibrahim cc-by
האזרחים הבלתי מעורבים בצד השני אינם חפים פחות מהאזרחים הבלתי מעורבים שלנו. 20.11.2012, צילום: cc by-Gigi Ibrahim

כמובן, מעובדה זו עוד לא נגזרות באופן ישיר מסקנות, ועל כל פנים מורכבויות רבות צריכות להילקח בחשבון כאן. כך, למשל, לא כל האזרחים בצד השני הם בלתי מעורבים. וכמובן, יש אנשים נוספים שחשוב להתחשב במעמדם המוסרי בדרך למסקנות הדיון שלנו כאן – בכלל אלה גם חיילים (משני הצדדים, אגב). ובכל זאת, נקודת הפתיחה חייבת להיות חפותם ומעמדם המוסרי המתאים של האזרחים הבלתי מעורבים בצד השני.

2. על קדימויות מוחלטות

אתה מפקד (או את מפקדת, אבל אין טעם להצטעצע באשליות של שוויון מגדרי במקומות בלתי שוויוניים בעליל), ועליך לבחור בין שני קווי פעולה. אחד מהם – אולי הפצצה מהאוויר, או שימוש בארטילריה – כולל סיכון מופחת לכוח שלך, אבל סיכון מוגבר למותם של חפים מפשע בצידו של האויב. השני – אולי, שימוש בכוחות חי"ר – כולל סיכון מוגבר לכוחותיך, וסיכון מופחת לחפים מפשע בצידו של האויב. כיצד עליך לקבל החלטה כאן? שני פתרונות קלים עולים מיד על הדעת, פתרונות של קדימות מוסרית מוחלטת. על פי פתרון אחד כזה, יש לתת קדימות מוסרית מוחלטת לאזרחי האויב על פני חייליך שלך. אולי, למשל, הבנה מסויימת של דוקטרינות תורת המלחמה הצודקת מחייבת תשובה כזו – חיילים הם fair play, ואזרחים אינם fair play, וזהו. לכן, יש לשאת בכל סיכון לכח שלך, כדי למזער כל סיכון לאזרחי האויב. התשובה הקיצונית השנייה היא שעל המפקד לתת קדימות מוחלטת לחייליו שלו. כל סיכון לאזרחי האויב מוצדק, אם יש בו כדי להמעיט בכל דרך או בכל מידה סיכון לכח שלך. שני הפתרונות האלה כאחד אינם ניתנים להגנה. למעשה, יש להם רק יתרון אחד (אותו יתרון – למקרה שמפתה אותך אחד מהפתרונות האלה יותר ממשנהו) והוא שהם פתרונות קלים, וקל להנחות מפקדים לנהוג על פיהם. אבל ברור לגמרי שאי אפשר להגן עליהם מוסרית. אפשר לדמיין כאן מקרים קיצוניים – גם סיכון להשמדת הכוח שלך ולהפסד במלחמה רק כדי למנוע סיכון קטן למספר נמוך של אזרחי אויב? גם סיכון ודאי למוות בהיקפים קולוסאליים של ילדים שהם חמודים כשלנו בצידו השני של הגבול, רק כדי להקטין במעט סיכון לכח לא גדול? אבל לא חייבים לדמיין מקרים קיצוניים שכאלה. הנקודה שחשוב במיוחד לשים לב אליה כאן היא הנקודה הבאה: מכך שהבלתי מעורבים של האויב חפים בדיוק כמו הבלתי מעורבים שלנו עוד לא נובע שיש להעניק להגנה עליהם קדימות מוחלטת. ומכך שגם לחייהם של חיילינו יש ערך שאין לזלזל בו3 לא נובע שיש לתת לערך זה קדימות מוחלטת. באופן כללי, ערכים יש הרבה, קדימויות מוחלטות מעט מאוד. די בכך כדי להסיר מעל סדר יומנו את שתי העמדות הקיצוניות האלה. הן בלתי סבירות, לא נתמכות תיאורטית, ומסוכנות מאוד מוסרית4. אם כך, כבר בשלב מוקדם זה יש בידינו כל שנדרש כדי להסיק את שתי המסקנות החשובות הבאות. ראשית, משעה שדחינו את העמדות הקיצוניות האלה, ובפרט את הקדימות המוחלטת לחיילינו על פני אזרחי האויב, נמצאנו כבר מכירים בכך שמוכנות לספוג אבידות היא תנאי הכרחי ללחימה קבילה מוסרית בזירות בהן יש סיכון גבוה לפגיעה באזרחי אויב.

אסא כשר, 12.9.2007. "מעולם לא תמכנו בדוקטרינת הקדימות המוחלטת". משמח ומטריד בו זמנית. צילום: kikasso, cc-by
אסא כשר, 12.9.2007. "מעולם לא תמכנו בדוקטרינת הקדימות המוחלטת". משמח ומטריד בו זמנית. צילום: cc by-kikasso

שנית, כל דוקטרינה שכוללת קדימות מוחלטת לחיי חיילינו על פני אזרחי האויב, היא שקרית ומסוכנת. אלא שכאן יש לומר עוד הרבה יותר. שהרי פרופ' כשר ואלוף (במילואים) ידלין אינם מסתפקים בהצגת הדוקטרינה (לפחות, לכאורה), אלא מציגים טיעונים שאמורים לתמוך בה. אנו כבר יודעים, שטיעונים אלה נכשלים (שכן אנו יודעים שהדוקטרינה שקרית). אבל בכל זאת יהיה חשוב ומועיל לראות כיצד בדיוק נכשלים טיעונים אלה. לפחות באחד מהם (הטיעון מ"שאלת החייל") אדון להלן. בכנס בו נשאתי לראשונה דברים אלה, נדהמתי לשמוע מכשר וידלין הכחשה נמרצת. מעולם לא תמכנו, אמרו כשר וידלין, בדוקטרינת הקדימות המוחלטת. טענה זו שימחה והטרידה אותי בו-זמנית. היא שימחה אותי, משום שיש בה לכאורה כדי לזכות אנשים בכירים ומשפיעים מהחזקה בעמדה מוסרית מושחתת עד יסודותיה. ואולי בכך יש אף יסוד לראשית אופטימיות, שהרי אם אנשים אלה אינם תומכים בקדימות מוחלטת, אולי אפשר לצפות, או לפחות לקוות, שגם מקבלי ההחלטות לא ידבקו בה. אבל ההכחשה של התמיכה בדוקטרינת הקדימות המוחלטת גם מטרידה מאוד. במשך מספר שנים מטיפים כשר וידלין (ואחרים בשמם) את הדוקטרינות שלהם תחת כל עץ רענן. מיטב ההוגים בתחומים קרובים מבינים אותם כתומכים בקדימות מוחלטת מהסוג הזה. חשוב לא פחות – מקבלי ההחלטות, מהדרגים הבכירים ביותר ועד לאחרוני הקצינים בדרגי השדה מבינים אותם כתומכים בקדימות מוחלטת, ומייחסים לדוקטרינה מעמד של פקודה מחייבת. ועכשיו כשר וידלין אומרים לנו – בעל פה, אגב – שמדובר באי-הבנה מצערת. זה הכל? כיצד תיתכן אי-הבנה קולוסאלית שכזו? ומה על אחריותו של הכותב להיות מובן? מה על אחריותו של מעצב המדיניות להיות מובן, בחזקת "משפיעים: היזהרו בדבריכם"? ומה על אחריותו של הכותב והמשפיע שהובן שלא כהלכה לכל הפחות להעמיד דברים על דיוקם, בכתב, בקול רם וצלול? אם פשעים נוראיים נעשים בשמם של כשר וידלין בגין הענקת קדימות מוחלטת מהסוג האמור, מדוע זה לא זועקים כשר וידלין עד שגרונם ניחר שמדובר בעיוותים מסוכנים של הדוקטרינה שכה יקרה לליבם? אולם, השאלה החשובה שבפנינו היא השאלה המהותית – כיצד יש להתמודד עם ההתלבטות בין הסיכון לחיי חיילינו והסיכון לחיי אזרחי האויב, ולא השאלות ההיסטוריות-פרסונאליות – מי החזיק באיזו עמדה בעניינים אלה, והאם התנסח באחריות ראויה לגביהם. לכן, ועל מנת שלא לייגע את הקורא/ת, אניח לשאלות אלה בינתיים.

חסרי בית בעזה כתוצאה מהפצצה ישראלית, 23.9.2009. צילום: רופאים לזכויות אדם, cc-by
חסרי בית בעזה כתוצאה מהפצצה ישראלית, 23.9.2009. צילום: cc by-רופאים לזכויות אדם

3. מבחן תל אביב

בהעדר קדימות מוחלטת מסוג כלשהו, איך אמור המפקד לקבל את ההחלטה? את ההצעה הבאה שמעתי מפי משה הלברטל, והצעות ברוח דומה משמיעים גם אחרים5. הבה נדמיין סיטואציה שבה כנופיית פושעים מתבצרת באיזור מיושב בלב תל אביב. אנחנו יכולים להשמידם או לנטרלם – וחשוב מאוד לעשות כן, מטעמים מוסריים – אבל הפעולה הזו תגרום נזק אגבי, תפגע בבלתי מעורבים שגרים באיזור, למשל בילדים. וכמובן, אלה אינם ילדי אויב, אלה ילדינו "שלנו". כמה סיכון אנחנו מוכנים לספוג עבור ילדים אלה בפעולה מהסוג הזה? ההצעה שאפשר לקרוא לה "מבחן תל אביב" היא שהסיכון לילדי אויב שמותר ליצור כדי להשיג מטרה מבצעית מסוימת זהה בגודלו לסיכון שמותר לגרום לילדינו שלנו עבור מטרה מבצעית שווה בחשיבותה, למשל, במרכז תל אביב. אולי מבחן תל אביב נראה קיצוני, ואינני מציע ליישמו6. ובכל זאת, יש לשים לב, ראשית, שמבחן תל אביב קיצוני פחות מהפתרונות של קדימות מוחלטת. הוא מאפשר, למשל, התחשבות טראגית בכורח המציאות. ושנית, אפילו את/ה בטוח/ה שמבחן תל אביב אינו המבחן הראוי כאן, אין זה פשוט כל עיקר להסביר מדוע אין זה המבחן המתאים כאן. לכל הפחות, אם כן, מדובר באתגר חשוב. יחד עם זאת, ועל אף חשיבותו של מבחן תל אביב (אליה עוד אחזור להלן), בכל זאת יש להדגיש שהנאותות של מבחן זה אינה מובנת מאליה. אולי, למשל, בהקשרים מסויימים יש להיכנע להיבטים קולקטיביים כלשהם של הסכסוך – כך שילדי האויב, אף שהם חמודים וטהורים כשלנו, בכל זאת מותר לנו לסכנם מעבר למידה בה מותר לנו לסכן את ילדינו שלנו7. אלה הן שאלות קשות וטרגיות ביותר, ובאמת איני בטוח מה עמדתי לגביהן. יתרה מזאת, אפילו נרצה להפעיל את מבחן תל אביב, אין זה ברור מה נובע ממנו, שכן עדיין לא אמרנו אילו סיכונים ראוי לספוג במקרה שבו הפעולה הנדרשת היא בלב תל אביב. מבחן תל אביב, ומכאן חשיבותו, מסתפק אך בדרישת עקביות, דרישה להחיל סטנדרט דומה בשני המקרים. איני בטוח, אם כן, מה דעתי לגבי מבחן תל אביב. אבל אני חושב שמאוד מועיל, תיאורטית ומוסרית כאחד, לשוות לנגד עינינו גם את מבחן תל אביב כפתרון חלקי אפשרי כאן. זהו פתרון שעל אף מגרעותיו (אם יש לו כאלה) הוא ודאי ראוי יותר מצמד הפתרונות של קדימות מוחלטת.

4. מבחן מדויק יותר?

הפילוסופים – עיתותיהם בידיהם. אבל האם המפקד מהדוגמא לעיל אינו רשאי לצפות מאיתנו להנחיה ברורה כלשהי? הרי בהירות ההנחיה הייתה היתרון של הפתרונות של קדימות מוחלטת. אולי זהו יתרון חלקי של מבחן תל אביב, אם כי במידה פחותה. מה עוד ניתן לומר משעה שדחינו פתרונות אלה? אולי אפשר להציע פתרון של קדימות שאינה מוחלטת, אבל שהיא בכל זאת ברורה לחלוטין – למשל, לא יותר מתוחלת נזק של חצי ילד או של מבוגר חף מפשע שלם כדי להקטין סיכון בתוחלת של חייל אחד? או הצעה אחרת ממין זה? אם רוצים הנחיה מדויקת כזו, אני לא חושב שאפשר לצפות לה מפילוסופיה של מוסר – או מכל דבר אחר, אני חושש; ודאי שהמשפט אינו מועמד טוב יותר כאן, ודיבורים על פרופורציונאליות לא יועילו. ברגעיי התיאורטיים יותר, השאלה מדוע זה המצב, נראית לי מאוד מעניינת. אבל בכך לא אוכל לדון כאן. ובכל זאת, מה ניתן לומר למפקד המצפוני שמבקש עצה מוסרית? הנה מספר נקודות חשובות כאן. מבלי להעמיד פנים שיש בהן כדי לתת תשובה מדויקת, אפשר בהחלט להתעקש על כך שזה סוג השיקולים שעל המפקדים הרלבנטיים לשקול. ואני מבקש לשוב ולהדגיש שאף שהדברים רלבנטיים במידת מה למפקד הזוטר שמקבל החלטות בזמן אמת, הדברים רלבנטיים הרבה יותר לדרגים הבכירים יותר, שמקבלים החלטות כלליות, קובעים תרגולות, מעניקים ייעוץ משפטי, מנחילים כללים ופרקטיקות.

א. אין קיצורי דרך

הנקודה המרכזית כאן היא שאין קיצורי דרך. שום לוחמה אינה מוסרית ללא מוכנות לספוג אבידות כדי להימנע מלגרום נזק לחפים מפשע בצידו של האויב. את גודלה של המוכנות הזו קשה, כאמור, לקבוע. אבל את העובדה שחייבת להיות מוכנות כזו, בגודל משמעותי כלשהו, קל מאוד לבסס. היא נובעת ישירות מהטענה ממנה התחלנו, על פיה האזרחים הבלתי מעורבים בצידו של האויב חפים בדיוק כאזרחים הבלתי מעורבים שלנו. מעמדם המוסרי הוא בעל ערך, והכרה בערכים דורשת מוכנות לשלם מחיר כלשהו כדי להגן עליהם. האמת הנוראית של שדה הקרב היא שהמחיר היחיד הרלבנטי הוא מחיר בחיי אדם בצד שלך. הטענה שחייהם של הבלתי מעורבים בצידו השני של הקו חשובים בעינינו, אבל שאיננו מוכנים לשלם מחיר כלשהו בסיכון לכוחותינו כדי להימנע מפגיעה בחייהם של אותם אזרחים בלתי מעורבים, היא טענה צבועה – חוסר המוכנות לשלם במחיר היחיד החשוב חושפת את חוסר הכנות של ההכרה בערך חייהם של האזרחים בצד השני. ובכל זאת, האם אי אפשר לטעון שיש מחירים אחרים? למשל, אנחנו מוכנים להשתמש באמצעים יקרים יותר כדי להקטין פגיעה; אנחנו מוכנים לעכב משימות, ולעתים לא להוציאן אל הפועל; וכו': אכן, יש מחירים אחרים, ואינני מבקש לזלזל במוכנות לשאתם. אבל בשדה הקרב, כל מחיר אחר כזה מיתרגם לחיי כוחותינו8. אם, למשל, יש משימה שאי-ביצועה לא מיתרגם באופן כזה לחיי כוחותינו, חיילים או אזרחים, משמעות הדבר שאסור מוסרית היה להוציא את המשימה מלכתחילה. האמת הנוראית של שדה הקרב וקבלת ההחלטות בו היא שיש מכנה משותף לכל הערכים הרלבנטיים – everything is commensurable – והמטבע שבו הכל משולם הוא חיי אדם. לכן, אי-מוכנות לשלם מחיר במטבע נוראי זה כדי להקטין את הסיכון לאזרחים בצידו השני של הגבול משמעה אי-הכרה בערך חייהם.

ב. איך היית מרגיש אילו הנפגעים היו "שלך"?

השאלה "איך היית מרגיש אילו היה מדובר בנפגעיך שלך" היא מסוכנת, משום שאפשר להפעילה באופן דמגוגי. אבל אני מבקש להימנע מכך באופן הבא: כשחייל מהרהר על הפעולה הצבאית של האויב שפגעה בחבריו, הוא ודאי אבֵל, ואולי גם כועס. אבל יש הבדל בין תחושות אלה לבין התחושות של מי שהקרובים לו נהרגו בפעולת טרור, או בפעולה אחרת שנתפסת לא רק כנוראית ומצערת אלא גם כבלתי לגיטימית. מפקד – או, אגב, יועצת משפטית – ששואל/ת עצמו/ה אם להוציא לפועל פעולה כזו או לאשרה, ראוי שת/ישאל את עצמה/ו: אילו היה המצב הפוך, והאויב היה מאשר פעולה כזו, שבה היו נפגעים קרוביי, האם הייתי חש/ה רק אבל על האירוע הנורא, או שמא גם את סוג הזעם המוסרי המיוחד על כך שחייהם נקטפו באופן בלתי לגיטימי, כמו בפעולת טרור9? גם המבחן הזה לא מהווה מבחן מלא, אלא רק סוג של דרישת עקביות מעשית. אבל יש בו כדי לעזור, אני חושב. כך, אין לי ספק שרבים מהקוראים לפעולות אגרסיביות יותר, ואולי אף לקדימות מוחלטת, היו גם מהראשונים להתלונן במקרה ההפוך על חוסר הלגיטימיות של הפעולה שפגעה ביקיריהם.

עמוס ידלין, 4.11.2005
עמוס ידלין, 4.11.2005

ג. "שאלת החייל"

אסא כשר ועמוס ידלין מרבים להשתמש במבחן, כתנאי הכרחי להצדקה של כפיית סיכון על חייל, על פיו צריכה להיות לנו תשובה טובה לחייל עצמו או לקרוביו מדוע סיכון זה מחויב10. איני בטוח שאני מקבל מבחן זה באופן כללי, אלא אם נפרשו באופן ריק לגמרי. אבל בכל זאת, הבה נפעיל אותו כאן. אם המפקד מחליט ליטול סיכון מוגדל לחייליו שלו כדי להימנע מכפיית סיכון גבוה יותר על אזרחי אויב, האם יש לו מה לומר לחייל שלו או לקרוביו? עמידה באילוצים המוסריים הקשורים בסיכון לחפים מפשע אינה המטרה לשמה אנחנו מסכנים את חייהם של חיילים. ביצוע המשימה היא המטרה הזו, מטרה שכולנו מניחים כאן שהיא מהסוג שיכול להצדיק כפיית סיכונים שכאלה (אם אין הדברים כך, ודאי שהמשימה פסולה מוסרית). לכן התשובה המלאה לשאלת החייל היא:

כפיתי עליך סיכון כדי לבצע את המשימה. מבין הדרכים לביצועה של המשימה יש כאלה שאינן עומדות בקני מידה מוסריים בסיסיים, בין השאר בגלל סיכון היתר לאזרחים בלתי מעורבים. מובן שלא בחרתי באחת מהדרכים הפסולות הללו לביצוע המשימה. בחרתי בקו פעולה לגיטימי מוסרית לביצועה של משימה מצדיקת-סיכון. מבין קוי הפעולה המותרים מוסרית שיבצעו את המשימה, בחרתי את זה שבו הסיכון לך ולחבריך הוא הקטן ביותר. זו ההצדקה לכפיית הסיכון עליך.

אינני יודע עד כמה תשובה זו טובה, בין השאר משום שאינני יודע – כאמור לעיל – עד כמה השאלה, בפרשנות שלא תהפוך אותה לחסרת תוכן כמעט, לגיטימית כאן. אבל מה שצריך להיות מובן כבר בשלב זה הוא שהתשובה הזו אינה טובה פחות מהתשובה שיכולים מפקדים לתת לחייליהם בכל מקרה אחר. המקרה שבפנינו – המקרה של הבחירה בין הסיכונים השונים – אינו שונה באופן זה מכל מקרה אחר בו מפקד חושף את חייליו לסיכון.

ד. איזו טעות נפוצה יותר? או – על תפקידם המרסן של המפקד, היועצת המשפטית, ההוגה

באיזון שבין גרימת סיכון לילדי האויב לבין נטילת סיכון לחייליו שלו, לאיזו טעות סביר יותר שהמפקד בשטח ייפול קורבן? האם יותר סביר שייטול סיכון גדול מדי לחייליו שלו כדי למנוע סיכון מילדי האויב, או שיהיה מוכן לכפות סיכון גבוה יותר על ילדי האויב כדי להימנע מסיכון לחייליו שלו? זוהי שאלה אמפירית, כמובן. אבל גם בלי לערוך את הניסוי וגם מבלי להיות איש מקצוע בנושאים אלה, התשובה ברורה לגמרי. אנחנו הרי יודעים דבר מה על פסיכולוגיה של בני אדם, על היחס לשלנו ולאחרים, על הדינמיקה של צבא, על התמריצים של אנשי צבא, על ההיסטוריה של צבאות. ברור לגמרי שהטעות הנפוצה יותר היא לכיוון זלזול בחשיבות חיי האזרחים הבלתי מעורבים בצידו של האויב. אם אמנם כך הם פני הדברים, נובעת מכאן מסקנה ברורה לגבי התפקיד המוסרי של פקודות כלליות, של ייעוץ משפטי, וגם של יועצים רשמיים פחות ("יועציים אתיים", למשל). תפקידם המוסרי של כל אלה הוא להקטין את המימדים של הטעות בכיוונה הבלתי נמנע. במקום לעודד את הטעות הזו (למשל, באמצעות דיבורים שנראים לעיני כל כאימוץ של תיזת הקדימות המוחלטת לחיי חיילינו), עליהם לרסנה, ולעודד מתן משקל-יתר לשיקולים שמושכים בכיוון ההפוך, בכיוון ההגנה על החפים מפשע בצידו השני של המתרס. מבחינה מעשית, אולי זהו הלקח החשוב ביותר מהדיון כאן.

5. ומהי השורה התחתונה?

עליי להודות שאין לי תשובה מלאה וקלה להתלבטותו של המפקד בשטח. אבל יש בכל זאת מספר נקודות שהדיון מעלה בבירור, ושיש בהן כדי לבקר באופן נמרץ את הפרקטיקות העכשוויות (למיטב ידיעתי). ראשית, על עמדת הקדימות המוחלטת לשלום חיילינו אי אפשר להגן מוסרית. בזירה שבה המחיר היחיד בעל המשמעות הוא חיי אדם, עמדה זו שקולה לחוסר מוחלט של כבוד כלפי חיי האזרחים בצד השני. שנית, כשהעמדה הזו באה מפיהם של מעצבי מדיניות היא מסוכנת פי כמה, משום שהיא מעודדת את הנטייה הטבעית לשגות בכיוון המסוכן יותר, ומשום שהיא מקהה את החושים לרגישויות המוסריות עצמן. למפקד אחוז חרדה לחייו ולחיי חייליו אפשר לעתים למחול. אבל מעל הנחייה כללית מהפיקוד הבכיר על יועציו שעולה ממנה – אפילו במשתמע – תיזת הקדימות המוחלטת – מעל הנחיה כזו מתנוסס דגל שחור. שלישית, אני מציע לעודד מפקדים בשטח לחשוב – ולו באופן ראשוני – במונחי מבחן תל אביב, ואולי לתקנו במעט לנוכח שיקולים קולקטיביסטיים או שיקולים אסטרטגיים ארוכי טווח. אבל הקפדה על נשיאת מבחן תל אביב עימנו יכולה להועיל – ולו במעט – בנסיון לאזן את הנטייה הטבעית להתעלם לחלוטין מאנושיותם של האזרחים בצד השני.

6. האם באמת ברור שיש קונפליקט? מספר מילים על הרתעה

ההתלבטות בדרך כלל מוצגת – וכך הצגתיה אף אני – כהתלבטות בין האינטרס של הצד הלוחם (שכולל את האינטרס של הגנה על כוחותיו) לבין הגנה על אזרחי אויב. אבל אני מבקש להעלות הרהור כפירה כאן. איני בטוח שהנחלה פומבית של תיזת הקדימות מוחלטת משרתת באופן האופטימלי את האינטרסים האסטרטגיים של ישראל, וזאת אפילו נתעלם מהדיון המוסרי לעיל. ההערות שלהלן נראות לי חשובות, אם כן, על אף אופיין הספקולטיבי משהו, ואף שאני חורג כאן מתחום מומחיותי (ועל כן מסייג את הדברים – יש לבודקם באופנים מקצועיים יותר). הרתעה היא משחק מורכב. כוח ההרתעה אינו רק פונקציה של היכולות הלוחמתיות של הצד המרתיע, אלא גם של מוכנותו להפעיל יכולות אלה. לכן אפשר אולי לטעון שיש חשיבות אסטרטגית לכך שישראל תפגין מוכנות להגן על האינטרסים שלה גם במחיר פגיעה מסוימת באזרחי אויב חפים מפשע – שהרי אם לא תפגין ישראל מוכנות זו, ייפגע אנושות כוח ההרתעה שלה, לפחות בשדה שבו יהיו אויבים שיהיו מוכנים לנצל רגישות שכזו. אבל בדיוק משום כך חשוב שישראל תפגין מוכנות להגן על האינטרסים הלגיטימיים שלה גם במחיר של פגיעות קשות בחייליה שלה. שהרי אם לא תפגין ישראל מוכנות כזו, יידעו אויביה שכל שצריך כדי להביס את ישראל הוא לגבות מחיר משמעותי – אפילו לא גבוה במיוחד – מכוחותיה הלוחמים. הנזק ההרתעתי של העברת מסר שכזה יכול להיות חמור במיוחד. המסר שמעבירה מדיניות של קדימות מוחלטת הוא בדיוק המסר הזה – מסר שעל פיו החברה בישראל לא תוכל לשאת אבידות משמעותיות בנפש בקרב חייליה11. והמסר הזה הוא הרסני מבחינה הרתעתית. מדיניות הקדימות המוחלטת – שאי אפשר להגן עליה מוסרית, כאמור לעיל – היא לכן גם מדיניות מסוכנת מנקודת המבט של האינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל12.

דוד אנוך הוא פרופסור בחוג לפילוסופיה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית

+  +  +

עוד על מבצע "צוק איתן"

———————————————————-
1 טקסט זה הוא עיבוד של הרצאה שנישאה בכנס במכון למחקרי בטחון לאומי בדצמבר 2011. על הערות אני מודה לרותי גביזון, דני סטטמן ועידית שפרן.
2 ברוב הטקסט אנקוט לשון זכר. פשוט איני יודע על נשים רבות שקובעות את הפקודות הרלבנטיות, שמנסחות את הקודים האתיים הרלבנטיים, שנוטלות חלק בקביעת המדיניות הרלבנטית. זה, כמובן, עניין מטריד כשלעצמו, אבל זה לא יהיה העניין שלי כאן. לעומת זאת, המקרה של ייעוץ משפטי הוא מיוחד, שכן שם יש ייצוג של ממש לנשים.
3בהמשך אהיה ביקורתי למדי כלפי דבריהם הרלבנטיים של אסא כשר ושל עמוס ידלין. אבל אני מבקש להדגיש כאן את גרעין האמת שבגישתם – שהרי הם מקפידים על כך שלחיי אדם יש ערך, ומבחינות רבות ערך שווה לערך של חיי אחרים, גם כשהוא במדים. זוהי נקודה חשובה, מוזנחת בדרך כלל, וראויה להדגשה. הביקורת שלי על כשר וידלין נוגעת לא לנקודה זו, אלא למה שהם חושבים (ככל הנראה) שעולה ממנה.
4 חשוב מאוד לשים לב ששום דבר בנימוקים נגד הקדימות המוחלטת לחיילינו על פני אזרחי האויב לא היה תלוי בשאלה אם מדובר באזרחי אויב שנמצאים תחת שליטה אפקטיבית של כוחותינו אם לאו. זוהי נקודה חשובה בהקשר שלנו, משום שידלין וכשר נוהגים להחיל את תיזת הקדימות המוחלטת, אם הם אמנם מחזיקים בה, רק בשטחים שאינם תחת שליטה אפקטיבית של כוחותינו. אשוב לכך בהמשך.
5 מייקל וולצר ואבישי מרגלית משתמשים במבחן דומה (אם כי בגרסה שכוללת לוחמי חיזבאללה שמשתלטים על קיבוץ מנרה) ב
Avishai Margalit and Michael Walzer, “Israel: Civillians and Combatants”, The New York Review of Books, May 14, 2009.
6 וולצר ומרגלית מציעים ליישמו. ראו לעיל.
7 אחת הטעויות המרכזיות, והחוזרות ונשנות, בכתיבתם של ידלין וכשר היא עריכת הקבלה בין השאלות שבפנינו לבין שאלות של הצבת סדרי קדימויות במסגרת השקעת משאבים לצורך הצלה. כך, הם שבים וטוענים בצדק שמדינה אינה חייבת לאזרחים זרים את אותם מאמצי הצלה בשעת חירום שהיא חבה לאזרחיה שלה, ומסיקים מכך בטעות הבחנה מהירה גם לעניין חובת הזהירות של המדינה שלא להרוג כנזק אגבי את אזרחיה ואזרחים אחרים. יתכן שאפשר להגן על המסקנה הזו בדרך כלשהי, אבל ודאי שלא בדרך הזו, שכן, כפי שזוהר וסטטמן מדגישים, אין שום טעם להאמין שהמקרה של חובות הצלה והמקרה של חובות זהירות שלא להרוג באופן פעיל דומים מבחינה זו. ראו סטטמן, "מוסר המלחמה ו'עופרת יצוקה'", תכלת 2010, 3-8; Noam Zohar, "Risking and Protecting Lives: Soldiers and Opposing Civilians", forthcoming in How We Fight: Issues in Jus in Bello, H. Frowe and G. Land (eds), Oxford University Press.
8 זוהר (לעיל) מדגיש נקודה דומה.
9 כמובן, איני טוען שדין פעולת טרור כדין פעולה שגורמת נזק אגבי לחפים מפשע. אני משתמש בדוגמא של טרור כאן רק כדי להבהיר לאיזו תחושת זעם מוסרי אני מתכוון.
10 ראו, למשל, אסא כשר, "מבצע 'עופרת יצוקה' ותורת המלחמה הצודקת", תכלת 2009, 29-55, בעמוד 40.
11 אינני טוען שמסר כזה עולה בהכרח מאימוץ תיזת הקדימות המוחלטת. אולי בהקשרים אחרים (למשל, הקשרים שבהם לכוח הלוחם אין עכבות מוסריות כלל) אין היא מביעה מסר שכזה (אני מודה לדני סטטמן על נקודה זו). אני טוען רק שבמצב הנוכחי, אימוץ של תיזת הקדימות המוחלטת מצד ישראל יבטא את המסר המתואר בטקסט.
12 וייתכנו עוד דרכים בהן מתלכדים השיקול המוסרי והאסטרטגי כאן, אולי למשל דרך מחשבות על דעת הקהל העולמית, הצורך שאבידות קשות מדי של אזרחי אויב יגרמו לו להפסיק פעולות צבאיות, וכולי. (אני מודה לדני סטטמן גם על נקודה זו.)
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. צ'יקי

    אני מוצא שהנקודה החזקה ביותר (וגם הפשוטה ביותר להבנה והאינטואיטיבית ביותר) של המאמר הזה מצויה בחלק האחרון על ההרתעה.

    1. ליכודניק

      ניקח שלוש מידות:
      A ערך חיי חיילינו
      B ערך חיי אזרחי האויב
      C ערך השגת המשימה ("ערך האינטרסים של ישראל")
      בהינתן A גדול מ- B ("מדיניות הקדימות המוחלטת"), לפי איזו לוגיקה המחבר מסיק שסביר כי A גדול מ- C, כלומר חיי החיילים חשובים מהמשימה, וממילא איום עליהם ירתיע מהשגת המשימה? זה נכון רק אם נקבל ש-C שווה בערך ל-B.

      "דוקטרינת הקדימות המוחלטת" (שאגב, דומני שהיא "איש קש" ואינה קיימת במציאות- עובדה שגם בעופרת יצוקה וגם כעת חיילינו מסתכנים כדי לא לפגוע באזרחי האויב) פסולה אסטרטגית כי היא היתה פוגמת בלכידות בישראל ובתמיכה הבינ"ל. די בכך ואין צורך להיכנס לספקולציות על ההרתעה בכך שאנו חסים על חיי אזרחי האויב.

  2. אבי

    מפקדים וחיילים לא מתעוררים פתאום בשדה הקרב אאוט אוף דה בלו. הסיפור מתחיל קודם. לדיון מוסרי חייב להיות קונטקסט אחרת הוא חלול. לכן כל המאמר הזה מתמצה יפה ב״מבחן תל אביב״: דוגמה ספקולטיבית תיאורטית בתנאי מעבדה, אותה אני קורא על רקע ״ארבעת אנשי יורקשייר״ של מונטי פייתון.
    מציע למתדיינים עוד מראה מקום 13 כדי להתחכך קצת עם החיים עצמם.


    13 Letter from Gaza by a Norwegian doctor
    http://www.middleeastmonitor.com/articles/middle-east/12920-letter-from-gaza-by-a-norwegian-doctor

  3. אני רק שאלה

    יש לך ילדים? הם התגייסו? יתגייסו יום אחד לצה"ל? הם יהיו לוחמים? אתה הייתה לוחם?

    1. בואי

      ואנ אענה לך בשאלה נגדית: האם אתה מכיר את המונח "אד הומינום"? אם לא, אתה מוזמן לגגל אותו, ואח"כ להתייחס כאוות נפשך לגוף הטיעונים ולא לגופו של הכותב.

      1. ממבו

        אין זה אד-הומינם מכיוון שצבא אינו מוסד אוניברסאלי שתכליתו להגן על כל האגואים הטרנסצנדנטאלים באשר הם. צבא מגן על מדינתו וחובת המדינה להגן על אזרחיה. הניסיון לתת קדימות לזכויות אדם על פני זכויות האזרח הן במקרה הטוב כשל הבנתי ובמקרה הרע סופיזם. כמו שהורה יגן ראשית על ילדיו לפני ילדי שכניו, כך למדינה חובה להגן על אזרחיה אף על חשבון אזרחיה שכניה. כל מי שמנסה להסביר לך שהחובה היא שווה חי בלהלהלנד וירטואלי.

        1. בואי

          תשובה מעניינת, אבל לא מתייחסת בכלל לנקודה שהעליתי. בשורה התחתונה, המגיב מעליי רוצה לדעת פרטים אישיים על הכותב, הרשה להניח מתוך רמיזה שזה משפיע על תקפות הטיעונים שלו. האם חלק מהטיעונים האלו לא לגיטימיים אם הכותב היה ע' רס"ר בקריה, בהשוואה למצב בו היה מג"ד במילואים?

          בחייך, זו ההגדרה של אד הומינום.

          הדבר המצער ביותר הוא שזו נטיה שפושה בשיח הישראלי יותר מאי פעם, כאילו השירות הצבאי של אדם מעיד דבר על האמיתות או השקריות של טיעוניו. וברוב המקרים, זו נטייה שמעידה על חוסר יכולת להתמודד עם הטיעונים לגופם.

          1. אברהם

            זה אמנם לא מצדיק פסילה מראש של אדם בגלל שירותו הצבאי, אבל זה בהחלט חלק מהדיון. בסופו של דבר, אחרי כל הטענות הלוגיות -שהן באמת לא תלויות בדובר, וצריך להתייחס אליהן לגופן- לאמירה "אתה חייב לסכן את עצמך כדי לא לפגוע באזרחים" יש הרבה פחות תוקף מוסרי מאשר "אני חייב לסכן את עצמי כדי לא לפגוע באזרחים". זה טיעון מוסרי, ללא הוכחה לוגית, וכאשר אדם מוכיח שהוא באמת מאמין בזה, אפילו במחיר חייו- אז כן, יש לטיעון שלו הרבה יותר תוקף. קל לסכן אחרים עבור האידיאולוגיה שלך.

        2. צ'יקי

          ואסא כשר לא עוסק באגואים טרנסצנדנטלים?
          וכיפת ברזל?

  4. גרי רשף

    תודה רבה על מאמר מחכים ומעורר מחשבה,
    בעיקר נוכח דלות המאמרים הרגילים המתפרסמים כאן של כל מיני פסאודו פעילי שלום\שכונות\חברה שמשכנעים את עצמם שהיהודים ומדינת ישראל אשמים בכל והערבים והחמאס קורבנות.

    המאמר מעורר שאלות, אינו מציע פתרונות, אך מציין מה אינו יכול להיות פתרון.
    כפי שצויין בחלק מהתגובות, המודל המוצג כאן של שני צבאות הנלחמים בשטח המיושב באזרחים של אחד הצדדים – הוא קצת פשטני, אם כי יש להודות שכל מודל מטבעו הוא פשטני.

    שוב- תודה רבה, גם לדוד אנוך וגם להנהלת "העוקץ".

  5. פוקסי

    תודה על פוסט מענין . ההנחה המובלעת של כותב הפוסט , הינה שאירוע תל אביבי מקביל , יכול פוטנציאלית להשליך על שדה הקרב . ודוק – ישנן שאלות משפטיות בסיסיות ביותר :

    הרי נזק אגבי בחיי אדם , אינו אפשרי אפריורית בתל אביב , הכל מן הבחינה המשפטית . ייתכן שיקול דעת אד הוקי , שייצור בפועל נזק אגבי של חיי אדם , אבל זאת לחלוטין באקראי !! ואילו – במשפט הבינלאומי , או על פי דיני המלחמה , מותר בהחלט , אפריורית , להרוג אזרחים חפים מפשע , ובדם קר אפילו , הכל כנזק אגבי לפעולה צבאית חוקית . ואם כך , כיצד תגזור גזירה שווה ?

    ועוד : אין טעם להגדרה של גזירה שווה במימד המוסרי / רגשי , בין ילדינו וילדיהם . הכל מן הסיבה הפשוטה שכבר הוצגה לעי"ל , אם הייתה כזו , אזי הרג חוקי של אזרחים במלחמה , היה אסור בתכלית האיסור , ולא היו בו שום איזונים ושום חריגים , ואין כך הדבר !!

    אבל , מעבר לשיקול הפורמלי / טכני ישנו שיקול מוסרי :

    באם הצד היוזם , או באם צד שהוא תוקפן , יקח בחשבון , שילדיו שלו , הינם כילדי האוייב , הכל בעיני האוייב , אזי – אתה מעודדו למעשה תוקפנות , במקום להרתיעו על ידי נקיטת עמדה מוסרית מחייבת כלפי ילדיו שלו .

    ותשאל , מיהו התוקפן ? אזי , מה שנובע מניה וביה מעצם ההגדרה , מעצם הצורך בהגדרה , או הצורך בפרמטרים של צדק ושיפוט , הם אילו שיצדיקו הגדרה של תוקפן תיאורטי ,כזה שנוקט באגריסיביות בלתי מוצדקת ולתכליות מושחתות . תודה

  6. אדם

    הניתוח המלומד בעייתי מאוד בגלל מרחקו מכל המציאות האנושית:

    1. לרוב עמים נלחמים זה בזה על ידי שימוש בצבאות שלהם. העם תומך בצבא, מממן אותו, לפעמים אפילו מצביע בעד אקט מלחמתי. הסתכלות שמתעלמת מהאספקט החשוב של הקולקטיב — האספקט המרכזי ברוב המלחמות — היא די נון-סטרטר.

    2. לאורך כל ההיסטוריה, כל העמים, באופן די גורף קיבלו את רעיון "הקדימות המוחלטת של החיילים שלך" כנכון מוסרית ואף כמובן מאליו. יתר על כן זו גם הדעה הראשונית "מהבטן" של הרוב המוחלט של האנשים. די בעייתי להציג דעה בעלת מאפיינים אלה כפסולה מוסרית ללא כל הנמקה ("בלתי סבירות, לא נתמכות תיאורטית, ומסוכנות מאוד מוסרית" — למה?)

  7. דוד

    "הקדימות המוחלטת של חיילי צה"ל אינה מוסרית". למה? ככה. תשובתי: הקדימות המוחלטת מוסרית. איך תסתור את זה? בשום דרך. כי אתה מברבר שטויות שמאלניות במסווה של "מוסר". אינך בכלל מבין את ההגדרה של מוסר. מוסר כפי שאתה מציג אותו הוא דבר אובייקטיבי שמושרש בכל אדם מלידה. אך לא כך הדבר. מה שבעינך נראה כלא מוסרי, מוסרי בעיני האחר. ועל כן, שום דבר חוץ ממוסר עליון שניתן בידי ישות עליונה, קרי האל, לא יכול להיות מוגדר כמוסר. לכן, כל הטענות שלך לגבי המוסר המעוות והמומצא שלך חשובות כקש. חיי חייל שווים יותר מ1000 חיי ילדים. לא תוכל לסתור את זה

    1. אלי אמינוב

      דוד הצהרתך הבנויה על הקביעה ככה, יכולה להיות סתורה על ידי קביעה הפוכה. חיי ילד אחד שויום חיי 1000 חיילים. למה? ככה!

  8. אמיליו

    הנקודה האחרונה היא בעייתית להפליא, ונדמה שברור למה: האם בגלל שישראל תראה שהיא מוכנה להגן על האינטרסים (והחיילים) שלה גם במחיר של פגיעה בחפים מפשע תסמן לאויב שישראל ח ל ש ה, שכן היא מגנה על חיי חייליה? לכל מי שלוקח בחשבון את ההקשר המעשי, זה נשמע יותר כמו בדיחה.. שהרי דה פקטו, המצב בשטח הוא שהחמאס מנצל היטב את הרגישות הזו של ישראל לחיי אזרחים בצד השני דווקא כדי לפגוע בחיילים עצמם.. כנראה שהחמאס אינו כה מתוחכם פילוסופית, למרבה הצער, ובשבילו הידיעה שחיילי צה"ל לא יסכנו באופן אוטומטי אזרחים מן הצד השני מנוצלת מיד לפגיעה בחיילי צה"ל עצמם, ולאו דווקא להרתעה מפניהם.
    זו בעיה עקרונית, ולא סתם עניין שניתן להקל בו ראש: ברור שחשיבות לחיי אזרח בצד השני חייבת להיות אישיו (והיא אכן אישיו בצה"ל, ללא כל ספק, ובזה אין לצה"ל מה להתבייש ביחס לאף אחד מצבאות המערב, למשל ארה"ב בעיראק), אבל הטיעון האחרון יש בו משהו מנותק למדי מהמציאות, ומצביע על חיסרון מהותי של הטיעון הפילוסופי (אדגים בדוגמא בפיסקה הבאה). כל עוד המאמר עסק במה שצודק וראוי- יש בו טעם. אבל מרגע שהוא עבר לעיסוק בשאלה מה חכם לעשות, ולא במה שצודק, כלומר: ברגע שהוא עבר לעשות בעניינים שמצריכים מעט חוכמה מעשית או פרקטית, ולא בעניין מופשט לחלוטין, הוא די ריק, ולפעמים עלול לגרום ליותר הרוגים אזרחיים.
    אדגים זאת בקצרה, מהצד החכם ולא הצודק, כלומר לא מהצד המופשט כליל: ככל שצה"ל נמנע ממכה מוחצת לחמאס, הכוללת במקרים מסוימים, למרבה הצער, גם פגיעה באזרחים, המערכה מתארכת, שכן לחמאס- וזה ידוע- לא אכפת לסכן את גם אזרחיו למען מטרותיו, שום פגיעה באזרחים עזתיים אומללים וחפים מפשע לא יגרום לחמאס להפסיק, והמערכה תיפסק רק משחמאס עצמו "יקבל בראש". לעומת זאת, אם חמאס "יקבל בראש" מיד, בסך הכל הכללי ייפגעו פחות אזרחים.. יוצא שגישה הומנית לחלוטין (העניין המופשט) עשויה לגרום- בהינתן הקונטקסט הפרקטי, השונה מתנאי מעבדה פילוסופיים- ליותר הרוגים אזרחים, ואילו גישה נוקשה יותר, שאולי פחות ניתן להגן עליה פילוסופית, תגרום לפחות אבדות של אזרחים. מה עדיף? גישת אנוך, שגורמת ליותר הרוגים אזרחיים (לפחות: אולי), אבל צודקת ונקייה, או הגישה השנייה, שבהחלט ייתכן- שוב, בקונטקסט הפרקטי- שתגרום לפחות הרוגים אזרחיים, אבל פילוסוף טוב (ואנוך הוא כזה) לא יוכל להגן עליה כמו הגישה הראשונה? אם יודה אנוך שלפחות יש כאן עניין שראוי להגות בו, דיינו.

  9. עמית ל.

    כמה שלא תצדיקו אותה – מלחמה היא פשע, היא כישלון, היא הדרדרות מוסרית. לכן על האדם הרוצה להיות מוסרי – לחתור לשלום תוך חשיפת עצמו לוויתורים מפליגים. פשע המלחמה יוכל להיות "מוצדק" רק כאשר הוא משמש להגנה עצמית במובן הברור והמידי של המילה. וגם אז, לאחר שמוצו כל הדרכים להשכנת שלום, נעשו כל הוויתורים האפשריים. במצבה של ישראל כמדינה כובשת אנחנו רחוקים מאוד מהמצב, ומלחמותינו הן לביסוס הכיבוש, ההתנחלויות רעיון ארץ ישראל השלמה וההבטחה האלוהית. מסיבה זו כל המילים הללו של הצדקת המלחמה הן הבל חסר ערך.

    1. נעמה

      היי עמית, מעניין ואינטואיטיבי מה שכתבת אודות היות המלחמה פשע. אמרת שאדם מוסרי צריך להיות מוכן לויתורים מופלגים (סליחה אם אני לא מדייקת במילים, מקווה שכן מדייקת בכוונה) כדי להימנע ממלחמה. רציתי לשאול: אם אני מסכימה שמלחמה היא פשע ושעלי להימנע ממנה כמה שאפשר, אני מבינה, נניח, שעלי לעזוב את הארץ על מנת שלא לקחת חלק בפשע. אולם, אם אני חושבת שעלי לעזוב, משמע שאני חושבת שהדבר המוסרי הוא לעזוב את הארץ, ואם כולם יעזבו את הארץ, לא תהיה מדינה ליהודים, וזה דבר שניתן לראותו כבלתי מוסרי. לא?

  10. דפנה

    בעיני, הדילמה העיקרית היא בין היתכנות גבוהה להרג אזרחים מהצד השני, לבין פגיעה והרג אזרחים ישראלים, בהיתכנות נמוכה בהרבה.
    דילמה זו הוכרעה ע"י הדרג המדיני, ולדעתי, במיוחד לאחר שנים ארוכות של סכנה לחיי ישראלים, ההכרעה נכונה וצודקת.
    מגוחך לצפות מחייל הנמצא בשדה-הקרב שיעסוק בדיונים אקדמיים מהסוג שהוצג כאן. חובתו העליונה היא לשמור על חייו הוא ועל חיי חבריו, וזאת תוך כדי מילוי פקודות שנועדו להשיג את המטרות שהותוו ע"י הדרג המדיני.
    כמובן, ועל זה אין חולק, שעל כל חייל לפעול כך כל עוד לא מתנוסס "דגל שחור" מעל פקודה שקיבל.

  11. יואב

    המאמר הזה הוא פתח לדיון מוסרי חשוב בתורת הלחימה הצבאית ובדיון הכללי בישראל.

    צריך לזכור שבמציאות הלחימה מול ארגוני הטרור בעזה ובלבנון, אין מבחן תל-אביב או מבחן מנרה אחד, שאפשר להתמודד איתו בנפרד, אלא יש מאות מבחנים כאלה במקביל, והם רק מתרבים, תוך שהאויב מנצל באופן ציני את השיקול המוסרי, בהיבט הפנימי והבין-לאומי. לפיכך, צריך לשנות את המודל שאליו אנו משווים, כי מבחן תל-אביב או מנרה פשוט אינם תקפים כאן.

  12. לוחם במילואים

    אתייחס לנקודה האחרונה במאמר, המתיימרת להיות טענה אמפירית, אך למעשה היא טענה רדיקלית שמבחן פשוט מגלה את בעיתיותה.

    אנוך בעצם טוען כי מוכנות לסכן חיילים לשם הגנה על עקרונות הצדק שלנו יכולה להוות כח הרתעתי.
    אם כך, ניצבות שני תפיסות הרתעה
    1. הרגילה: אנו נפגע בכוחותיכם בעוצמה המירבית על מנת לפגוע פגיעה באזרחינו.
    2. במאמר: אנו נימנע מלפגוע בכוחותיכם אם הדבר מהווה סכנה גדולה לאזרחים, על מנת להראות שאנו דבקים בעקרונות הצדק שלנו, וכביטוי לעוצמה מוסרית זו ולדבקותינו בכך נהיה מוכנים להקריב את חייהם של לוחמינו.

    יעמיד את עצמו הקורא במקומו של לוחם החמאס.
    מה נשמע יותר מפחיד ומרתיע?
    אין שאלה בכלל. העמדה השנייה אינה הרתעתית כלל וכלל. היא אולי יכולה להיות עמדה אסטרטגית, אך אינה הרתעתית. ברור כי כל לוחם חמאס בשטח מפחד יותר מפצצת טונה המכוונת אליו מאשר מחייל הבטוח בצדקתו ובמוסריותו, ובמיוחד שמוסריתו מהווה עקרון מגונן הנמנע מלפגוע בו.
    מעבר לכך, מדובר בעצם בהשאלת האסטרטגיה החמאסית: מוכנות למות למען המטרה (עיין ערך עקרון העמידה האיתנה ״סמוד״, המוכנות של חמאס לסבול מוות גדול של לוחמים ואזרחים למען מטרתם זוהי חלק מהאסרטגיה המוצהרת שלהם). הבעיה בכך היא, שאימוץ עקרון זה אינו רק אימוץ עקרון אסרטגי – אלא אימוץ של מערכת מוסרית פסולה, שכנגדה יוצא המאמר. המאמר יוצא כנגד הקדימות המוחלטת, אותה כן אפשר להצדיק כאשר ״המטרה מקדשת את האמצעים״, ובסופו, נוקט בעמדה שלפיה המטרה המקודשת יכולה להוות כח הרתעתי, ושוכח שעקרון מוסרי פסול זה הוא אם הרעות החולות של אי-צדק במלחמה ובלחימה.

    גם אני איני מומחה להרתעה או לאסטרטגיה צבאית, אך נראה לי כי אנוך מבצע בלבול בין הרתעה לאסטרטגיה. אני סבור שהרתעה היא יכולת שהיא יותר טקטית באופיה מאשר אסטרטגית – משום שבאופן הפשוט, בהרתעה אתה רוצה ליצור מצב בו במאזן הכוחות הנוכחי הכח שמולך מפחד להעיז להילחם מולך. אפשר ליצור הרתעה ככלי אסרטגי, או לבחון אותה ולבנות אותה ככלי לטווח ארוך, בו ההרתעה נמשכת לאורך זמן, אך בבסיסה הרתעה היא מצב נקודתי של מאזן כוחות ועוצמת תגובה. לעומת זאת, הבנה של חוסר התוחלת להילחם כנגד עם הבטוח בצדקת דרכו ומוסריותו- כבר אינה בגדר הרתעה- אלא בגדר גישה אסטרטגית.

    אני כן סבור שיש כאן נקודה חשובהה – אכן בראייה אסטרטגית כוחנו הוא באמונה בצדקת דרכנו ובמסוריות שלנו – ועל כן ראוי לבדוק את עקרון הקדימות המוחלטת, אך מכאן ועד להשתמש בעקרון זה ככח הרתעתי – יש מרחק רב ואף עיוורון מוחלט.

  13. סמולן

    1. מבחן תל אביב אמור לשמש כחסם להיקף הרג הלא-מעורבים במלחמה באזור אזרחי. מה שהוא אמור לייצג, אאל"ט, הוא חסם: מותר למדינה להרוג פחות אזרחים מהמשתמע ממבחן תל אביב, אבל אסור לה להרוג יותר. מיד נולדות מספר בעיות.

    2. מבחן תל אביב אינו פיקציה פילוסופית. ניתן לחשוב על מצבים אמתיים הדומים לו למדי. כמובן שלא היה מצב שבו כנופיית פושעים נאלחת השתלטה על תל אביב. אבל היה בעבר מצב שבו קבוצה שנתפסה כנאלחת התקרבה עם ספינת נשק לתל אביב. דוד בן גוריון בחר להלחם בנשק ולא באנשים, בין היתר היות ומדובר היה ביהודים, שדמם סמוק כדמו, בערך כנדרש במבחן תל אביב. על מנת להטביע את אלטלנה, הוא הקריב 16 מבין 930 נוסעי הספינה. לפי היסטוריונים רוויזיוניסטיים, הוא הקריב גם את העיר העתיקה בירושלים (גדודי האצ"ל בירושלים היו אמורים לקבל את הנשק, והיות וירושלים לא נכללה בשטחי המדינה היהודית בהחלטת האו"ם, בגין הליגליסט חשב שהוא יוכל לשמור אותם בלי כפיפות לצה"ל). פיגועי מיקוח מהווים מבחן דומה: במקרה הזה, השאלה אודות הרג אלו שדמם סמוק כשלנו ברורה למדי: כמה הרוגים מבין החטופים הם מחיר סביר בכדי להציל את שאר החטופים? במבצע אנטבה, שנחשב להתמודדות מוצלחת, התשובה הייתה ארבעה חטופים הרוגים (במבצע נהרגו גם חייל ישראלי אחד, שבעה פעילים אנטי ציונים, ו 45 חיילים אוגנדים). כדאי לשים לב ליחסים המספריים: במבחן אלטלנה מדובר על 16 מתוך 930, כלומר 1.7%. במבחן אנטבה מדובר על כ 4%. אפרופו נכונות להקרבה: במבחן אלטלנה נהרגו שלושה חיילים מהכח התוקף, ובמבחן אנטבה נהרג רק אחד. אבל האחד הזה מוכר היטב לראש הממשלה הנוכחי. בהקבלה לעזה, שבה חיים 1.8 מליון אנשים, גם אם נניח שכוחות החמאס מונים לוחמים רבים ושכל האחרים הם בלתי מעורבים, היקף היתרי ההרג שמסופקים על ידי הדוגמאות הממשיות הללו למבחן תל אביב יגיע לכדי עשרות אלפים.

    3. הנקודה עקרונית: אם טבח המוני עומד במבחן תל אביב, הרי שהמבחן הזה לא עושה את מה שהוא אמור לעשות. כלומר, אם מדובר בחסם עליון רחוק והזוי – זו המסקנה – הרי שיש לשנות אותו. הצבא עומד בו ממילא, ואם אנו רוצים להמעיט בהרג אזרחים צריך לפתח מבחן אחר.

    4. שני מקורות אפשריים לטעות: הראשון נוגע לסטטיסטיקה של מספרים קטנים, הנמצאת בליבת הדוגמה היומיומית (פושעים, תל אביב). מספרים קטנים הם תופעה כללית במקרי דוגמה יומיומיים, ולמעשה גם מקרי המבחן שהובאו (אלטלנה, אנטבה) לא מתקרבים כלל להיקף העצום של הסיכון ההומניטרי בעזה.

    5. מקור אפשרי שני לטעות עשוי להיות ברעיון המוזר לפיו "אנו" נדאג יותר מכל לילדינו. זו טעות מוזרה, שמסמנת אופן חשיבה לפיו טבעי לאדם לדאוג קודם כל לעצמו ולקרובים לו, ורק אחר כך לאחרים. ואכן, אופן החשיבה הזו מופעל בהרצאה כמה פעמים, ולמעשה זהו אופן ההתנהלות וההכרעה הלא-אוניברסליסטי (נניח) שההרצאה מבקשת למצוא דרך להתנער ממנה. אלא שאין לנו כמעט ספק שהמצב אחר, שכן חיילים מגלמים מצב של הקרבה למען הקולקטיב. ובאותה מידה, יתכן שאנו מסוגלים להקריב את ילדינו למען מאבק במה שנראה לנו כרוע. קשה לפקפק בכך, למעשה, במצב שבו חיילינו נתפסים כילדים ומתים בעזה למען הקולקטיב, בעודם נלחמים באויב העשוי, כמדומה, ליזום מוות של ילדיו למען מטרות קולקטיביות. לפיכך, לא ילדי האויב ולא ילדינו אנו מהווים קריטריון טוב: בראיה קולקטיביסטית, אפילו מתונה (ויש כמה איזכורים כאלו בהרצאה), אלו "שייכים" לאויב ולכן משלמים חלק ממחיר האויב, ואלו "שייכים" לנו ולכן נדרשים להטות כתף מסוג מזוויע אך נטול ברירה, למען המאמץ הקולקטיבי. לסבר את האוזן, נזכר בשופט ברק המאיץ בנו לסבול "קרבנות שלום". אם המבחן לא היה שגוי מיסודו כחסם לא הדוק, היה מקום לשקול מבחן שבו הפושעים המדוברים מתנחלים בקרב אוכלוסיה שאין לנו איתה דבר וחצי דבר. בעצם, אפשר לקרוא לכך "מבחן ביירות"… אולי גם החלופה הזו אינה מצטיינת, בלשון המעטה.

    6. עניין עקרוני נוגע למהות המבחן. כפי שאפשר היה לראות, כל אחת מהואריאציות על המבחן מתארת מדד הרג מותר. בכך נמצא משהו שאינו טעות בבחירת המדד, אלא טעות קשה בהרבה: אין מדד לחיים ולמוות, בשם השם. אם מבחן תל אביב – או מבחן קוסובו, או מבחן ברלין – אומר כך וכך, אין הדבר אומר שצבא שעומד במבחן הזה פעל מוסרית. מבחן המוסריות הוא בפעולה לצמצום ההרג, גם אם לפי נתוני מבחן כלשהו, יהיה אשר יהיה, מותר ואפשר להרוג.

    7. עדיף לנו, לפיכך, לראות בצמצום המוות חלק ממשימות הצבא. לא רק חסכון בכוח הלוחם, אלא צמצום במוות באשר הוא, כולל מותם של הבלתי מעורבים בצד השני וכולל גם מוות של חיילי האויב. מטרתנו צריכה להיות נטרול הארגון שאנו נלחמים בו, ולא הריגה וספירת הרוגים. אילוצי הפעולה שלנו צריכים להיות מבוטאים במחיר מינימלי בהחלט של מוות מיותר. מבחנים ומשחקי מחשבה מהסוג המתואר הם סוג של אידיוטיות רצחנית. צידוק פילוסופי של פשעי מלחמה. גם אם לא זו היתה כוונת הכותב.

    8. אידיוטיות רצחנית אינה נולדת במקרה, ולעניין זה יש בהרצאה משאבים לא מבוטלים. מי שאינו מוכן לספוג אבדות, כך ההרצאה, אינו מוסרי. אמנם צבאות ברוטאלים היו – שוב היסטורית – לעתים קרובות גם צבאות המוכנים לספוג אבדות, כך שמדובר לכל היותר בתנאי הכרחי אך לא מספיק למוסריות. אלא שלא ברור לי אם הנימוק אינו תקף ובהכרח גם למי שמבטא אותו. כלומר, שמי שמתיימר להציע קריטריונים להריגה מוסרית, צריך להיות אדם העשוי לעמוד במצבים שהוא מנתח, ולכל הפחות עמד בהם בעברו. שירות בפרקליטות הצבאית אינו נכלל בקריטריון הזה. וכך, על פי עדותו הוא, לכותב אין זכות דיבור בנושא שהוא דן בו. אפשר לראות זאת, מן הסתם, בקלות שבה הוא מציע שחיילי צה"ל ישלחו למות בכדי לייצר הרתעה. ראוי היה שהכותב יעיין ב"אנשי פאנפילוב": הטענה לפיה חייל יוצא להרוג ולא למות היא בבסיס הספר החשוב הזה. ספר שמתאר, אגב, כיצד חטיבה של מוסלמים סונים ממרכז אסיה בולמים את הנאצים בשערי מוסקבה.

    9. לסיכום: קריטריונים ומשחקי מחשבה המגדירים כמות הרוגים מותרת הם היתר להרג מיותר, ולכן צריך להמנע מהם. מה שצריך הוא להבין את מצב העניינים הקונקרטי, ובמסגרתו לפעול לביצוע משימה המכוונת לנטרול ארגונים ולא להרג בני אדם. את המהלך הזה צריך לבצע אדם הנוטל על עצמו סיכונים משמעותיים בהקשר כזה, ועדיף בהקשר הזה עצמו. במילים אחרות, הפעלת השיקול המוסרי היא עבודתם של חיילים ומפקדים בכל הדרגים, בדיוק ההפך מהמוצע בהרצאה, ועוד סיבה מדוע היא מסוכנת, בדיוק כמו עבודותיו של כשר.

    1. ןלומס

      אז זה בדיוק העניין, שלחפ"שים בדרך כלל לא אכפת משיקולים מוסריים. הם ממלאים פקודות ואין להם את התמונה הרחבה. גם למפקדים זה בדרך כלל המצב. להגיד להם "לנטרל ארגון" ולא להרוג אנשים זה נונסנס מבחינתם. הם אולי רוצים לנהוג בצורה מוסרית ומידתית אבל כשאתה בשדה אין לך לא את הזמן ולא את המשאבים לפרוט את זה לפרוטות. מבחן תל אביב ושאר ניסויי המחשבה הם דרכים שנועדו לקדד טעמים מוסריים רחבים לאיזה שורה תחתונה. הם אמורים לשים את הדחף המוסרי הזה במסגרת קונקרטית ולתת לו טעם. אם דווקא הנימוקים של אנוך עושים את זה בהצלחה, לא יודע.

  14. גדעון גיתאי

    עוד אמירות של אסא כשר:
    ‎"אני חושב שלהשתמש בפצצות מצרר במקום שאתה מניח שכל הנמצאים בו הם לוחמים נגדך, ומסכנים ‎אותך בהווה, או בעתיד הקרוב – זה מעשה לגיטימי באופן מוסרי".
    "‎אם השטחים האלה ישארו כאלה – שהוא מתקשה להסתובב שם כי הם זרועים בפצצות האלה, אז זה מבחינתי טוב! מבחינתי זה טוב".
    "‎המידתיות היא לא ענין של פרופורציה מיספרית.‬ לא צריך לספור! – הסיפור הזה שסופרים כמהאנשים נפגעו פה, וכמה אנשים נפגעו שם הוא סיפור ממש חסר משמעות, לא מבחינת המוסר ולא מבחינת הדין"
    (מתוך הסרט שלי או"ם-שמום – שבע שעות להרג)

  15. גיא

    ראשית, אני שמח על התרומה של אנוך לדיון המוסרי הזה, ואני חושב שראוי שהוא יתקיים באופן רחב יותר בציבור.

    אני רוצה להעלות שני קשיים שלי עם דברי אנוך, בנוסף לקשיים שכבר הועלו בתגובות הקודמות.

    קושי ראשון הוא לגבי המשקל החסר שניתן להיבט הקולקטיביסטי של המלחמה. אנוך מתייחס רק פעם אחת, אם אינני טועה, להיבט זה – אך לא מרחיב לגביו ("אלה הן שאלות קשות וטרגיות ביותר, ובאמת איני בטוח מה עמדתי לגביהן"). תמוה בעיניי שדווקא בנקודה קריטית זו אינו בטוח בעמדתו, שכן זו בדיוק הנקודה שמשליכה על היישום בשטח: "אני מציע לעודד מפקדים בשטח לחשוב… במונחי מבחן תל אביב, ואולי לתקנו במעט לנוכח שיקולים קולקטיביסטיים"; היה ראוי שירחיב לגבי מהות השיקולים הקולקטיביסיטיים וכיוונים ל'תיקונים מועטים' שכאלה.

    קושי שני הוא לגבי חוסר ההתייחסות של אנוך לסוגיית השימוש של האויב במגנים אנושיים, הן מן ההיבט הטקטי הן מן ההיבט האסטרטגי. ואם נניח את ההיבט האסטרטגי בצד, שכן נראה מסעיף 6 שאנוך מעדיף לא לנהל את הדיון האסטרטגי על שום ריבוי-פניו, ההיבט הטקטי הכרחי לדיון.

    אם להרחיב, הרי שייתכן להעמיד את כל הדיון על שאלת הקולקטיביזם מול האינדיבידואליזם. אנוך פותח את דבריו בגישה אינדיבידואליסטית מוחלטת, כאשר הוא מניח את ההנחה הראשונית בדבר זהות ערך חיי האזרחים בשני הצדדים. לאחר מכן הוא טוען – שלא בצדק, כפי שכבר נטען לעיל – שצה"ל, כשר וידלין נוקטים בגישה קולקטיביסטית מוחלטת (והרי ברור לכל בר דעת שמבין את אופי הלחימה המתבצעת בעזה שזה לא נכון; יש לנו מספיק כלי נשק לשטח את עזה ו'לגמור' את הסיפור ואף אחד לא מעלה על דעתו לעשות זאת). אך אנוך, כאמור, לא נשאר בעמדה האינדיבידואליסטית אלא מכיר בהיבט הקולקטיביסטי – אם כן, מדוע איננו מרחיב לגביו, שהרי תורף הדיון נמצא ממש כאן.

    האמת, מקובלנו, היא אי שם באמצע. טוב שאנוך משרטט באופן חלקי את גבולות הגזרה. חבל שהוא לא מתקדם מעבר לכך.

  16. דניאל

    נהניתי לקרוא.

    אם קדימות מוחלטת תביא במערכה מסוימת לאבידות נמוכות יותר מכל שיטת הכרעה מוסרית אחרת, האם היא לא מוסרית יותר all things considered?

    ולא קשה לדמיין מצב כזה, למשל- קדימות מוחלטת שתביא לסילוק תופעה של שימוש במגן אנושי ובכך לפחות הרוגים בלתי מעורבים.

    1. ליכודניק

      המאמר דן בקדימות מוחלטת לחיי חיילינו על חיי האויב- הדוגמא שלך מראה על קדימות מוחלטת של משימה על חיי האויב; אלו דברים שונים.

      ובכל מיקרה, יש כאן בעיות מעשיות:
      – מי המומחה לאסטרטגיה ולנפש האויב, שיקבע שאותה אכזריות מקומית אכן תצטבר לכדי רחמנות כללית?
      – מי יסכים להפעיל את אותה אכזריות מקומית? מה יעשה במי שיסרב – הוא הרי לא מסרב למשימת לחימה פשוטה, מוסרית לכשעצמה, אלא למשימה שמישהו אחר קבע שהיא מצטברת לפעולה מוסרית.

      למשל, בסוף שנות ה-90' הייתי במילואים סביב גוש-קטיף. ילדי חן-יונס היו נוגעים 4-5 פעמים בלילה בגדר ההתראה כדי להתגרות בנו. כל נגיעה כזו גורמת להתראה בקטע שלם של הגדר. עצרנו פעם לקפה אצל תושב נוה- דקלים, חבר של המ"כ, וסיפרנו לו על כך. הוא ציין כלאחר יד שכדאי היה לירות בילדים, וכך להפסיק את ההתגרויות ואת הסיכון לחדירה.
      נניח והייתי מסכים להגיון הזה- אישית, לא הייתי מוכן לירות בילד כזה.

      1. אריאל

        ואם הנוגעים בגדר היו בני 20, היית מוכן?