• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

המקום שבו מעמד ולאום נפגשים... ונפרדים

זהות תרבותית, לרבות זהות לאומית, מספקת סוג של שייכות שההיגיון המטריאלי של המעמד והאיגוד המקצועי מתקשה להחליף. אז למה דווקא עכשיו חשוב להמשיך במאבקים מעמדיים?

הקולקטיביזם שעליו מבוססים ארגוני עובדים הוא הקולקטיביזם המעמדי. כלומר ההבנה שמשותפת למספר גדול של עובדים שכירים או עצמאים שמעסיקים רק את עצמם, כי רק מאבק וארגון משותף ימנעו, או לפחות יצמצמו, את ניצולם. מאבקם הוא מול אליטות מצומצמות שמרכזות בידן את השליטה על אמצעי הייצור, או שפוטנציאלית יכולות לרכז בידן את השליטה הנ"ל. אלו הן אליטות ההון ואליטות הניהול. האחרונות צפויות להתקיים אפילו במדינות היותר סוציאליסטיות ויש צורך מתמיד לרסן את כוחן.

ארגוני העובדים מטבעם אינם מקבלים את המדינה כדבר קדוש העומד לכשעצמו, אלא שופטים אותה על פי תוכנה. מדינה דמוקרטית וקשובה לצרכי העובדים, ארגוני העובדים וכל מי שאינו בעל הון, היא דבר חיובי שיש לשתף עימו פעולה ולהגן על אופיה מפני מי שינסה לשנותה לרעה. לעומת זאת, מדינה אשר אינה אלא "הוועד הפועל של הבורגנות" כפי שכינה זאת מרקס, והיא משמשת כלי בידי בעלי ההון, יש להיאבק בה. במרבית המקרים, לפחות בארצות המתועשות, המדינה היא כלי הנתון לשימוש שני הצדדים בנסיבות משתנות. משמעות הדבר היא שיש במדינה דברים שחשוב לארגוני העובדים להגן עליהם, כמו למשל זכות הצבעה כללית ושווה, שרותי רווחה וכדומה, ובו בזמן קיימת במדינות אלה גם נטייה לרסן מאבקים מעמדיים לטובת אליטות ההון.

הקולקטיביזם שלרוב מתחרה בקולקטיביזם המעמדי, הוא הקולקטיביזם הלאומי. בעוד שהקולקטיביזם המעמדי מבוסס על אינטרס משותף נגד הניצול הכלכלי ונגזרותיו, הקולקטיביזם הלאומי מבוסס על שייכות למסגרת מדינתית או על מרכיב זהות תרבותי. קולקטיביזם לאומי המבוסס על שייכות למסגרת מדינתית אינו חייב לעמוד תמיד בסתירה לקולקטיביזם מעמדי (כך לפחות לפי "הסוציאליזם הרפורמיסטי" ואוטו באואר האוסטרו-מרכסיסט הידוע שייחס לאומיות זו לצרפת ובריטניה). שהרי תיתכן מדינה המצויה במידה רבה בשליטת העובדים ושרוב פעולותיה מסייעות לארגוני העובדים ומגבירות שוויון כלכלי חברתי. כוחו המאורגן של מעמד העובדים הצליח לקרב משמעותית למצב זה רק מעט מדינות. אך בכל מקרה, כל פטריוטיזם מדינתי עלול גם להתגלגל לתמיכה בניצולן של מדינות חלשות כלכלית על ציבור עובדיהן, בידי מדינות חזקות כלכלית, ניצול שכדי להבטיחו מדינות הנמצאות בראש ההיררכייה הכלכלית לא ירתעו, כפי שמלמדת אותנו ההסטוריה, מהפעלת כוח חשוף לרבות ניהול מלחמה כנגד יריבות שוות מעמד וודאי כנגד מי שחלש מהן. ועדיין כאמור, לארגוני עובדים קל יחסית להיאבק ולנצח בסביבה של לאומיות מסוג זה.

כוח לעובדים

בשונה מהלאומיות שמבוססת על שייכות למסגרת מדינתית, הלאומיות שמבוססת על מרכיב זהות תרבותי (שאותה מכנה באואר "הלאומיות התרבותית"), אף שאינה פסולה כדרך לחבר בין אנשים ולהעניק להם תחושת שייכות וזהות, מערימה קשיים גדולים יותר בדרכו של המאבק המעמדי. זאת לאומיות המבוססת על קבוצת זהות תלוית שפה, ולרוב גם דת, שאינה חופפת למסגרת מדינתית כלשהי. בדרך כלל תפריד לאומיות זו את תושבי המדינה "הנאמנים" מאלו שאינם שייכים לקבוצת הלאום הדומינטית, ולכן נחשבים כ"אויב פנימי". בישראל ובשטחים הנתונים לשליטתה המלאה (יהודה ושומרון) התקיימה תמיד מציאות דו לאומית לא סימטרית. כלומר, מציאות שבה תחת אותה מסגרת מדינתית וכחלק מאותה מערכת כלכלית, קיימות שתי קבוצות לאום תרבותיות. היחס המספרי ביניהן תלוי בטריטוריה הנבחנת (ישראל בגבול הבינלאומי או ישראל והגדה המערבית), אבל לא יחסי עליונות – נחיתות ביניהן. יחסים אלה הם קבועים בכל טריטוריה שנבחן בין קבוצה אחת שלאליטה שלה מונופול על הכוח הכלכלי והצבאי וקבוצה לאומית שנייה שגם בתוכה יש אליטת "חתולים שמנים", אך כעיקרון אין לה כל אחיזה ממשית בכוח הכלכלי והפוליטי. לכך צריך להוסיף את החפיפה הקיימת הן בתוך קבוצת הלאום היהודי והן בתוך קבוצת הלאום הערבית-פלסטינית בין תת זהות תרבותית ובין הכנסה כספית, בעלות על רכוש, מעמד תעסוקתי, ואפליה על רקע זהות.

ארגון עובדים אפקטיבי שמטרותיו הן מאבק לשיפור ממשי של תנאים מעמדיים, צריך למצוא את הדרך לחבר מעמד עובדים מפוצל למספר זהויות למאבק באליטה שהיא לכשעצמה דווקא די הומוגנית. בזירה הזאת אנו ניצבים לפעמים מול ניסיונות שקופים למדי של מעסיקים לשכנע עובדים שלא להתארגן או להימנע ממאבק עקב היות שותפיהם למאבק ערבים או היות שמדובר ב"כוח לעובדים" שהוא ארגון מעמדי ולא לאומי. אלו בסך הכול אתגרים קלים יחסית, ונדירים המקרים שבהם נגרם נזק ממשי עקב התנהלות כזו של מעסיקים.

מאבק השוחטים
הפגנת השוחטים באור יהודה. צילום: כוח לעובדים

אולם ככל שאנו מתרחקים מהזירה האיגוד מקצועית של מאבק ישיר על שכר ותנאי עבודה, העלאת שכר המינימום או הרחבת מדינת הרווחה, היכולת למנוע פילוג על בסיס לאומי קטנה. הדבר יכול להיות נכון גם לגבי מרכיבי זהות אחרים, אלא שאף אחד ממרכיבי הזהות האחרים אינו מהווה כיום עילה לסכסוך מדמם שאף פעם לא באמת נפסק. אפילו בשבדיה, למרות שכ-70% ממיליון וחצי חברי פדרציית הצווארון הכחול, תומכים במפלגות הסוציאליסטיות, כ-15% (שזה יותר מהממוצע הארצי) תומכים במפלגה הלאומית-סוציאלית "שבדיה דמוקרטית". זאת אף על פי שהודות לעוצמת האיגודים, המהגרים אינם מביאים לשחיקה בשכר עובדי הצווארון הכחול (הן מהגרים והן ותיקים), והאלימות ככל שזו קיימת היא בעיקר ברמת בריונות מצד נוער מקרב המהגרים ומצד כנופיות ניאו נאציות. אלימות שרק לעיתים נדירות מתגלגלת לכדי רצח. ועדיין במציאות השוודית מדובר באתגר שבסך הכל אינו מצליח לבטל או לצמצם את ההישגים האדירים של הסוציאליזם – הדמוקרטי השבדי.

הזהות התרבותית לרבות הזהות הלאומית מספקת סוג של שייכות שההיגיון המטריאלי של המעמד והאיגוד מתקשה להחליף. הזדהות עם גורלה של קבוצה לאומית אחרת, או יכולת לפעול בשם ערכים מופשטים שאינם לכאורה תלויי מעמד, מאפיינת בעיקר את מי שההון החומרי שלו או האפשרות שלו להתרחק מהיום יומי אל המופשט, גבוהות יותר. מצד שני הזהות הלאומית בישראל, אינה נוכחת בכל פעולה פוליטית, ולמעשה נוכחת מעט מאוד אם בכלל במאבקים בעלי אופי כלכלי-מעמדי מובהק. היא מתפרצת ובגדול רק במועדים ובנסיבות מסוימות: מלחמות, אירועים המעמתים את הנרטיב ההיסטורי של קבוצה אחת עם זה של הקבוצה האחרת, מעשי אלימות בעלי הקשר לאומני וכדומה. בין המועדים שבהם פורצים עימותים אלה, אף שיש מתאם בין זהות לאומית, זכויות פוליטיות ומצב כלכלי, קל לייצר שותפות אינטרסים סביב מאבקים שאמורים בסופו של דבר לצמצם את החסר בפריווילגיות של הקבוצות היותר מקופחות ומנוצלות וזאת בראש וראשונה על חשבונה של האליטה ולא על חשבון שותפיהם למאבק שיתכן שמצבם מעט טוב יותר.

אסיפה של איגוד מטפלות המשפחתונים של משרד הכלכלה הכולל נשים חרדיות, חילוניות, מוסלמיות ובדואיות הנאבקות יחדיו
אסיפה של איגוד מטפלות המשפחתונים של משרד הכלכלה הכולל נשים חרדיות, חילוניות, מוסלמיות ובדואיות הנאבקות יחדיו

עד כאן "תנאי המגרש" שבו אנו פועלים, ומכאן נגזרות מסקנות מעשיות.

א – לא ניתן לצפות מארגוני עובדים מעמדיים וישרי כוונות ככל שיהיו שיבטלו או ימחקו במחי יד שנאה ועוינות רדומות על רקע לאומי הן מהצד היהודי והן מהצד הערבי. לעומת זאת, פעולה משותפת ומאבק משותף לאורך זמן ועם חזון מרחיק ראות בהחלט יכולים לשנות גישות ומצליחים לעשות זאת. כך נוצרת זהות מעמדית אלטרנטיבית ונוגדנים כנגד השנאה. אך אלו הן פעולות איטיות שלוקחות זמן ודורשות אורך רוח. הצהרה פוליטית מתקדמת או הפגנה שחלק, מוכחש לרוב, ממטרותיה הן הצגת חזות נאורה והיבדלות מ"ההמון הנבער", אינן באמת מסייעות.

ב – ישנם וימשיכו להיות בשני הצדדים הלאומיים, גורמים חזקים שנזקם רב ושאינם בשליטתנו. אלה הם גורמים המזינים אחד את השני. ארגונים פונדמנטליסטים, אכזריים ונעדרי הומניות, פוליטיקאים לאומנים יהודים וערבים וממשלות שרדניות ופוליטיקאים שרדניים שפועלים בשירות ההון ולא יהססו לרגע להסית אם זה יקנה להן עוד קצת פופולאריות והזדמנות נוספת לעשות את מה שהם עושים הכי טוב…  גם מול גורמים אלו הדרך היעילה ביותר לפעולה, היא בין השאר להראות מה הם עושים בשגרה ולא רק בעת מלחמה, ומה חשוב להם ומניע אותם באמת. ‬

ג – ניתוח היסטורי ביקורתי, הכרה בעוול וכיוצא בזה, אינם נעדרי חשיבות. יתכן שלאט לאט הם מחלחלים ומשנים דעות ועמדות פוליטיות. השאלה היא אצל מי ואצל כמה? השיח ההיסטורי הביקורתי קיים כבר זמן רב. הוא משנה דעות על בסיס של אחד/אחת על אחד/אחת. אבל כחומר תעמולה פופולארי נזקו רב מתועלתו. לרוב הוא יוצר הסתגרות, עוינות ותגובת נגד חריפה אצל רוב מי שהוא מופנה כלפיו. זה לא אומר שיש להפסיק לנקוט בו, אבל חובה להבין את מגבלותיו והן אינן קטנות או זניחות.

אז מה כן צריך וניתן לעשות? כאן דעתי צפויה ומן הסתם לא תפתיע איש. להמשיך לאגד, רצוי במסגרת ארגון עובדים דמוקרטי ומעמדי במובהק. להמשיך לנהל מאבקים מעמדיים. לא לפסול איש עקב דעותיו ביחס ללאומיות או דת או עקב התבטאות חריפה כזו או אחרת, אלא לצרפו למאבק ולאיגוד ובלבד שמדובר במי ששייך למעמד העובדים ולא לאליטה המנצלת. לא להתבלבל ולהפריד עקב זהות לאומית תרבותית כזו או אחרת. להיות מודע לכל הזהויות ולהיות גם מודע להיררכיית הניצול הקיימת ביניהן, אך לזכור שגאולתן לא תבוא מהמירוץ אל התחתית אלא מאילוצה של אליטת ההון-שילטון לוותר על זכויות היתר שלה לטובת כלל חלקיו המנוצלים של מעמד העובדים.

עוד של עמי וטורי

עמי וטורי הוא חבר הנהגת כוח לעובדים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מיכה רחמן

    אני מסכים בדרך כלל עם הפוסט של עמי ווטורי, במיוחד עם ניתוח המצב, ועם הנקודה הראשונה של מה לא צריך לעשות ומה לא ניתן לעשות במאבק המעמדי. נראה לי חשוב לדון בשאלות האלה. אני פחות אופטימי מעמי לגבי ההצלחה של המאבק המעמדי לשיכוך עוינות לאומית, למרות שאני מסכים שיש לו השפעה מסוימת כזו. ואולי עולות אצלי כמה שאלות באופן חריף יותר, מתוך נקודת המבט של מי שמשתתף במאבק הן בצד הלאומי והן בצד המעמדי (בקבוצות עובדים ועובדות משני הלאומים ומקצוות שונים של האידיאולוגיה והפוליטיקה הישראליות). ולהלן השאלות: 1. מאבק מעמדי משותף (לערבים ויהודים) הוא קשה. הוא גם חשוב, אבל אני שואל האם אין כאן מחיר הכרחי של הקהיית המאבק הלאומי והתבטלות עד כדי דה-פוליטזציה של המאבק לשחרור לאומי. 2. הרבה פעמים ישנם קונפליקיטם שעוברים פשוט להקפאה ונדחקים אל מתחת לפני הקרקע. אולי קשה לנו לדעת האם באמת אנו משנים עמדות. למרות שעמי צודק שאין לצפות לכך ממאבק מעמדי. 3. ואולי נזכיר את הדילמה המוסרית הקשה, של איפה הקו האדום. למשל, בהחלטה לארגן כל קבוצת עובדים ללא קשר לדעותיה או אפילו לתפקידה המקצועי בתוך הקונפליקט הישראלי – פלסטיני (האם נכון לארגן את המאבטחים בשטחים הכבושים)?

  2. yves

    ארגון חמושים עם כוח שיטור וכוח צבאי מזויין הדואג בברוטליות ובאמצעות "חוק"שחוקק בעצמו על ידי מתחזים-"מייצגים" , לאינטרסים הפרטיים שלו וכל אימת שעולות שאלות ואו ישנה מחאה נגד עוולות של צדק חלוקתי,אי שיוויון בהתפלגות ההכנסות ,החמושים פועלים כצפוי:
    דורסים באמצעות כלי הזיין והכוח הפרטי כל מי שממצמץ בכיוון התהוות של סכנה לכוחם לגזול ,לעשוק ולקחת בכוח , -באמצעות החוק והצדק לכאורה שהם עצמם חוקקו לעצמם – ולכפות את הגזל באמצעות המנגנונים החמושים והכוחות שהקימו אד הוק לכך.
    מי רוצה את זה ומדוע לא להכיר מפוקחות באמת?
    המדינה היא הבריון האזורי האלים והרצחני ביותר ובעל האמצעים המיטביים הן הונית והן פיסית לכפות את רצון המיעוט של הליסטים , השודד החמוש והאלים (רצון שהינו שווה ערך לגזל הקרקע הנדל"ן המזומן משאבי הטבע של האזרח -הריבון ויצירת מונופול על יצירת הכסף ולמעשה החוב בריבית מעריכית רק באמצעות החמושים וגם לקבוע שזה נכון ותקין אתית) ,כל זאתללא מצמוץ בניצול מחפיר של בני האדם המשמשים ככלי שרת/משחק/בשר תותחיה.
    מי צריך את השקר הגס הזה ,של יישות וירטואלית ,שמאחוריה אין שום אמת ואחדות פרט לקומץ ספור של חסרי מוסר ומצפון שיהרגו מיליארדי בני אנוש באכזריות ובדרכים נוראות מהגיהינום בכדי לשמר את ביזת בני האדם ,האנרגיה שלהם וכל מה שהשיגו בעמל אנרגיה ובדם חייהם ולהעבירם אל מקלטי המס הצוננים/לוהטים שלהם המפוצצים בהררי זהב יהלומים ואוצר אגדי מכל הבא ליד?
    את התפלגות העושר העולמי כולם מכירים והוא תוצאה ישירה של העיוות המחריד הזה של גוף שאינו קיים במציאות ואשרמאכיל את בני האדם בשטיפת מוח שמימונה יקר להחריד (ושהוצאוציו מושתות על הוסל בחזרה) שכך ייטב להם חרף עבדות חרופה ומוות יזום במלחמות שווא וברדיפת שווא אחר פרי עמלם.