string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

עם הפנים לקיר: ראיון עם מיטל אבוקסיס

'איך היא, איך זאת, יצאה מדימונה?' השאלה הזאת לא הפסיקה להישאל", ראיון עם בימאית "קירות לבנים" על המפגש בין קולנוע למזרחיות והרגע בו הבינה שהסרט שלה יעסוק במות סבתה. רשימה נוספת בבלוג על תרבות דימונאית
יוסי עזרא

BneiHamakom

הרעיון להקמת בלוג סביב תרבות דימונאית עלה מתוכנו, בני ובנות דימונה, ותיקים, צעירים ותושבים לשעבר, העוסקים בתרבות. ילדים ונערים דימונאים לומדים שהאנשים המצליחים ביותר בישראל בתחומי הספרות, הקולנוע, המוסיקה ועוד אינם מקומיים, ושמקומות המאפשרים צריכה של תרבות אינם קיימים בעיר.
בלוג זה ינסה לעשות שינוי ויעמיד במרכזו יוצרים, אנשי תרבות ומקומות דימונאים. 

+   +   +

"סבתא שלי התביישה בבית שלה. היא התביישה כי אף פעם לא היה לה בית 'ישראלי', לבית שלה הייתה אסתטיקה מאוד 'ערבית'. אז היא חשבה על השבעה, שאנשים צריכים לבוא, הכל צריך להיות לבן ונקי, להוריד תמונות, את הכל היא לוקחת איתה".

הציטוט הזה נחרט בי יותר מכל דבר אחר בעת הראיון שערכתי עם מיטל אבוקסיס. הוא מנקז לתוכו את המהות כולה – של הראיון, של הסרט שעשתה, ושל מיטל עצמה כיוצרת וכאדם. שבתות אצל ההורים בדימונה הן חוויות ממקור ראשון בשבילי, וכך בצהרי שבת חמימה ומדברית אחת ישבנו בחצר הבית של הוריה בעיר ודיברנו. היא סיפרה לי את הסיפור של סבתא שלה, זה שזכתה לחקור ולגלות במסגרת סרטה, "קירות לבנים". הסיפור עדיין חי ובועט בתוכה, בתור נקודת מוצא לשינוי אולי הגדול בחייה.

אבוקסיס (35) גדלה והתחנכה בדימונה למשפחת מהגרים ממרוקו. כיום היא חיה בברלין, שם היא עושה תואר שני באנתרופולוגיה ויזואלית. ב-2005 ביימה את סרטה העלילתי הראשון כסרט הגמר שלה בלימודי הקולנוע במכללה האקדמית ספיר.

לפני הכל, אמליץ כמובן לראות את הסרט (כאן מתחת ניתן לצפות בו באורך מלא):

במרכז "קירות לבנים" ניצבת דמותה של שחר, צלמת צעירה וחולמנית שחיה בתל אביב ומרוכזת כל-כולה בתערוכה שהיא עתידה להציג. טלפון אחד ובו הודעה על מות סבתה מטלטל את חייה מקצה לקצה. היא עושה דרכה דרומה, אל בית סבתה שבדימונה. שם, למרבה ההפתעה, היא מגלה שקירות הבית נצבעו לבן ושהתמונות הנצחיות הורדו מהקיר. ההלם הוויזואלי אוחז בה, וכמו רוח רפאים היא מרגישה אבודה במקום שהיה לה פעם כל כך מוכר. כל זיכרון קטן ונשכח חוזר אל שחר כשהיא מתחילה להבין את האובדן האמיתי – זהותו של דור שלם.

רעם ביום בהיר

"סבתא שלי נפטרה כשהייתי בשנה ב' של הלימודים. כולנו מאבדים את הסבא והסבתא, וזה בסדר, כולנו ממשיכים לחיות. השאלה היא האם אתה מצליח לקלוט את התהליך, את מה שבעצם קרה מהיום הזה והלאה". בזמן שמיטל מספרת לי על יום מותה של סבתה לפרטי-פרטים, אני חושב על הסצינה המקבילה בסרט. התמונות רצות לי בראש וקולה של מיטל מסתנכרן באופן בלתי נמנע עם פניה של שחר: "ביום שהיא נפטרה הגעתי לבית. הגופה שלה עוד הייתה מונחת במרכז החדר בזמן שקוראים עליה תהלים. וכל מה שזעזע אותי באותו רגע זה הקיר הלבן. השוק הוויזואלי של הקיר הצבוע, שתמיד היה ירוק – זה מה שנחרט אצלי. לא הצלחתי לצאת מזה".

כשנה וחצי חולפות מאז ומיטל כבר בשנה ג' בספיר, כותבת את התסריט לסרט הגמר שלה. סרט אחר לגמרי – סיפור קומי על דמותו של רב-מלצרים מקומי. שום דבר לא הכין אותה למה שעתיד להתרחש בסדנת הבימוי עם החונך שלה, ניזאר חסן, רגע שללא ספק מייחל לעצמו כל יוצר.

באותו בוקר חסן שוטף את הכיתה בצעקות על העצלות וחוסר הרצון שלהם לעשות סרטים: "הוא פשוט זרק אותנו החוצה מהכיתה ואמר לנו לחזור בתוך 10 דקות כשכל אחד יושב וכותב מהי המהות שלו", מספרת מיטל. "אני יושבת לי בחוץ ומנסה להבין מה לעזאזל הבן אדם רוצה ממני על הבוקר עם השאלות הקיומיות האלו. רק בזמן שאני מנסה לחפף את השאלה שלו מהראש, עולה לי ויז'ואל אחד ויחיד – קירות, הקירות של סבתא שלי, שהיו ירוקים, עם כל התמונות האלו… באותו רגע פשוט רעדתי כולי, ברגע אחד הבנתי מה עברתי במשך שנה וחצי מאז שהיא נפטרה. סיפרתי לניזאר ובכיתי, והוא בכה יחד איתי. באותו הרגע ש'נפל' לי הקיר הזה לתוך הפרצוף, ידעתי על מה הסרט שלי, לא היו לי ספקות, לא היו לי שאלות, מה שנקרא 'מין אללה'. כתבתי את הסרט הזה בתוך שלושה חודשים."

מיטל אבוקסיס
מיטל אבוקסיס. פתאום עלה לי ויז'ואל אחד ויחיד – קירות, הקירות של סבתא שלי, שהיו ירוקים, עם כל התמונות האלו… באותו רגע פשוט רעדתי כולי, ברגע אחד הבנתי מה עברתי במשך שנה וחצי מאז שסבתא שלי נפטרה

בתור סטודנט במחלקה לקולנוע בספיר, שמעתי לא פעם את השם מיטל אבוקסיס, זו שעשתה סרט על הסבתא שלה. גם בדימונה שמעתי את שמה באותו הקשר. הנחתי שמדובר בסרט דוקומנטרי, וכך גם כשישבתי מול המסך. הריאליזם הקסום של הסרט הזה משך אותי עד למחצית – שם רק התחלתי "לחשוד" ב"תיעודיות" של הסרט, אך הדבר לא הפריע או גרע לרגע מהחוויה האותנטית של הסיפור. לאחר הצפייה התברר לי שהסרט עלילתי לגמרי על פי כל הגדרה ידועה. האמת היא שלא הרגשתי "מרומה" בשום אופן – להפך, ידעתי שהרווחתי מהסרט הזה את הקסם האמיתי שלו. האסטתיקה, העקרונות והבחירות של מיטל – כולן ריאליסטיות בדרכן, נותנות לסרט תחושה תיעודית מאין-כמוה.

למזרחיות ולפריפריאליות יש בסרט נוכחות רחבה וחזקה. לא מדובר כאן בייצוג שמתיימר להראות לנו תדמית כזו או אחרת של דימונה, או את הבית המרוקאי כסמל של מזרחיות. הערכים והמנטליות של הבית והמשפחה המרוקאית מוצגים ללא תיווך וללא דרמה קולנועית עודפת. המרחב שמתגלה על המסך הוא בפשטות המציאות כפי שמיטל מכירה וזוכרת.

המדבר, השמש, הרחוב עם העגלון ופסי הרכבת – זוהי דימונה שלה. הבית של סבתא, זה המקורי, שכבר לא היה בחזקת המשפחה, נשכר במיוחד לצילומי הסרט כשלמיטל היה ברור שלא תהיה פשרה בעניין. הריאליזם כעיקרון מחייב נגע לא רק למקומות בהם מצולם הסרט, אלא גם לקאסט. אחת העובדות הבולטות היא שהשחקנים ב"קירות לבנים" רובם ככולם ממוצא מזרחי. עובדה פחות בולטת שהתגלתה לי בשיחה עם מיטל, היא שלרוב מדובר בשחקנים לא מקצועיים: "אני לא אוהבת לביים שחקנים, אני לא אוהבת לכפות את הדמות, את השפה או את המבטא שלה. אצלי למשל לא מדברים 'עברית צחה', אז אני גם לא ארצה שככה ידברו בסרטים שלי. הקאסט הוא כולו ממוצא מזרחי וזה ממש לא ממקום של גזענות. זה פשוט מאוד מתאים לסרט שמספר על תקופה ומקום מאוד מסוימים בהם אני גדלתי".

במקרה של סצינת הפתיחה, למשל, מדובר בפועל שצבע את הקיר המקורי, שלבקשת מיטל פשוט שיחזר את האירוע כפי שהיה. את רשימת הניצבים בסרט תופסת באופן טבעי המשפחה שלה. בהתרגשות היא סיפרה לי על הזדמנות הפז שלה זכתה, כשהכניסה את המשפחה שלה לבית של הסבתא ז"ל בכדי לצלם את הסצינות של השבעה. השחזור, האיחוד המשפחתי תחת אותה קורת גג נוסטלגית, היה מבחינתה שווה לא פחות מעשיית הסרט.

בלי 'חשומה' (בושה)!

"לדעתי זה מאוד חשוב שילד ידע: מי היו סבא וסבתא שלו? איפה הם גדלו? מתי הם התחתנו? איך באמת קראו להם? אלו דברים שחשובים ל-DNA של הבן אדם".

סבתא של מיטל ויתרה על הקירות הירוקים שלה באקט של כניעה, בכוונה של מחיקת זהות. להניח לדור הצעיר בסיס לבן – נקי וישראלי כאחד, בסיס שממנו יהיה להם נוח יותר להתמזג בזהות החדשה והמתהוות. נקודה שממנה יהיה להם נוח יותר להשתלב ולהצליח, כשהמגמה היא: "לכו! תצליחו!". המחיר מבחינת הסבתא הוא כבד, אך הוא מחיר שהיא מוכנה לשלם בעבור ילדיה ונכדיה. את המחיר הזה שילמו וספגו בשתיקה רועמת דור ההורים ודור הוריהם, ש'שכבו על הגדר' בכדי שהדור הצעיר יקבל את הצ'אנס שלהם לא היה.

קירות לבנים
מתוך "קירות לבנים". אני לא באמת רוצה להיות חלק מה'לבן' הזה

"הקירות האלה מבחינתי מסמלים לא רק את סבתא שלי. הם מסמלים את השורשים, את הזהות, את העובדה שאני לא באמת רוצה להיות חלק מה'לבן' הזה. לקח לי שנה וחצי להבין מה איבדתי באמת, וזה דבר שהדור שלנו לרוב לא נוטה להתייחס אליו, לאותו מחיר ששילמנו בכדי להיות 'ישראלים' . אנחנו דור הפריבילגיות. דור ההורים שלנו – הם היו הקורבנות. אנחנו רצנו להצליח כי ככה הם אמרו לנו לעשות. רק שבמירוץ הזה להצלחה הספקנו לשכוח את מה שהם הקריבו".

הנפקדות הבולטת של עדות המזרח מדפי ההיסטוריה של העם הישראלי החדש, על מוסדות החינוך שלו, יצרה קונצנזוס שמחזק את האקט של מחיקת הזהות. מאמר שנכתב על "קירות לבנים"1 ציין על הבסיס הרפוי שעליו עומד הדור השלישי המזרחי, בדרך לעיצוב הזהות שלו: מצד אחד הדבר מאפשר לו ביתר קלות לעצבה כפי שיבחר, אך מנגד בסיס שכזה המנותק מהשורשים שלו, יכול באותה מידה להיות מקום מסוכן המאיים לקרוס.

כששואלים את מיטל על השראה, היא מדברת על דלות, על הנתח האפסי שלו זכה הייצוג המזרחי בקולנוע ובטלוויזיה, לפחות בתקופתה. היא לא מדברת על הייצוג ה'מדומה', הכפוי והמתווך, זה שנעטף ומעוצב לידי מיינסטרים ויוצר דימוי מעוות של תרבות שלמה. היא חוזרת איתי אחורה, לשנת 1994, שנת יציאתו של "שחור", סרטם של שמואל וחנה אזולאי הספרי – סרט שללא ספק מהווה עוגן בייצוג המזרחי בקולנוע. קשה להתעלם מנקודות הדמיון לעלילה של "קירות לבנים" – פטירת אביה של חלי (חנה אזולאי הספרי) מחזיר אותה לזכרונות ילדות עמומים ולהתמודדות מחדש עם זהותה המזרחית. "בדיעבד, 'שחור', כשראיתי אותו בפעם ראשונה בגיל 15, הוא הסיבה לכך שבחרתי לעשות סרטים. הוא הראה לי בעצם שאפשר לעשות כאן, בקולנוע הישראלי, משהו אחר. מאז 'שחור' ועד ל'קירות לבנים', לא היה על המסך הגדול סרט אחד שבו דיברו מרוקאית, אבל מרוקאית בלי 'חשומה' (בושה), לא כזאת מתוסרטת וליצנית."

הדיון על הייצוג המזרחי בקולנוע, במדיה ובתרבות בכלל פותח דיון שהוא עולם ומלואו. כאן יהיה המקום הנכון להפנות לספרים ולמאמרים של החוקרת פרופ' אלה שוחט, אולי בייחוד לספר: "הקולנוע הישראלי: מזרח/מערב והפוליטיקה של הייצוג" (האוניברסיטה הפתוחה, 2005). שוחט משקיעה את מפעל חיה בחקר מעמיק של אותו ייצוג בספרות ובקולנוע הישראלים. בהנחה של דיכוי מצד ההגמוניה הציונית-אשכנזית את התרבות המזרחית ודחיקתה לשוליים, בדרך לכינון של זהות צברית אחידה. מיטל אומרת לי שלדעתה הבעיה העיקרית היא בשבירה של אותו ייצוג מאוד מוגבל, שעוצב בישראל כמיינסטרים. אם לדוגמה לוקחים את הבורגנות המזרחית, שהיא אוכלוסייה כפי שרובנו יודעים ומכירים – קיימת במציאות ולא נלקחה משום דימיון. כמה יוצרים יכתבו או יצלמו עליה סדרה או סרט? כמה גופים יתמכו באותם יוצרים? את מי זה באמת יעניין בסופו של דבר? ולא פחות חשוב: את מי זה יטריד כשלא יעשו עליהם שום דבר?

"המזרחי בישראל, בדומה לאפריקאי בארה"ב, הורגל ביחד עם האוכלוסייה כולה, לצפות בייצוג מאוד מסוים שלו. ייצוג שהוטמע עד למצב שבו כל ייצוג אחר הוא לא רק חריג, אלא בכלל לא מעניין אף אחד. אתה יודע שהייצוגים האלו מוטמעים כשאתה כבר לא זוכה להבנה מבית. אנחנו נלחמים עם כל העולם כשזה מגיע לגזענות, חיים את המזרחיות בכל רמ"ח אברינו. אבל בסופו של יום אצלנו בבית אומרים לנו: 'מה אתם רוצים מהחיים שלנו?'."

קירות לבנים2
מתוך "קירות לבנים". מרוקאית שאינה מתוסרטת וליצנית

אף פעם לא יצאתי מדימונה

"…קשה לתאר שיד כה צעירה יצרה בכישרון כזה עולם עשיר, מורכב ומרגש שאינו מסתפק בסימון סטריאוטיפי אלא בורא דמויות בעלות תוקף ועומק תוך תנועה בין שני מישורי זמן…". כך נימקו בזמנו השופטים בפסטיבל קולנוע דרום את הענקת פרס הסרט המצטיין ל'קירות לבנים' של מיטל אבוקסיס. באותה השנה בחרו גם בפסטיבל חיפה הבינלאומי להעניק לסרט את פרס "הדרמה הטובה ביותר". כאן ההפתעה הייתה כפולה: סרט גמר של סטודנטית צעירה שלפתע מוצא את מקומו בקטגוריה "של הגדולים", מצליח להתגבר על יוצרים מנוסים ומוערכים, עם סרטים שנעשו בתקציבי עתק בהשוואה לסרט שלה. ההערכה הגואה לסרט לא נעצרה בחיפה, והוא הוצג בפסטיבלים בינלאומיים רבים וזכה בפרס דרמה נוסף בפסטיבל ה-SDA היוקרתי שבדרום קוריאה.

בזכות "קירות לבנים" זכתה מיטל להערכה ולחשיפה רבה ובעקבות כך ללא מעט הזדמנויות והצעות. "במשך התקופה הזאת, לא הפסיקו לכתוב ולהלל את הסרט, בייחוד אחרי הזכייה בחיפה שהייתה לגמרי שוק. בשבילם הייתי לא רק 'זאת שעשתה את הסרט על המרוקאים' אלא 'זאת שיצאה מדימונה, ועשתה את הסרט הזה'… 'איך היא, איך זאת, יצאה מדימונה?' השאלה הזאת לא הפסיקה להישאל וזה הטריף אותי, כי בדיוק על זה הסרט! על זה שאתם עומדים ונדהמים! כאילו מה קרה? מה מטריד אתכם? הוצעו לי במשך שנים המון 'חיבוקים', כאלו ואחרים שניסו לנכס ולהגיד 'הנה היא יצאה מדימונה ועכשיו היא עושה אצלנו'. להכניס אותי לכל מיני תבניות של מיינסטרים. מה שהם לא הבינו זה שאני אף פעם לא 'יצאתי', אני כאן, תמיד הייתי. יכולתי לעשות מאז עוד כמה סרטים לפחות, אבל חשוב לי מאוד להוציא ייצוג מזרחי שהוא ביקורתי, מובנה וחד".

לא קשה להבחין כי קיים בסרט ייצוג דל של תל אביב – מקום מגוריה של שחר. מיטל לא מתגוררת בדימונה מאז שסיימה את הצבא, ואת תל אביב היא מכירה ממספר תקופות בחייה, אך בכל זאת נראה שאין לה באמת מה לספר על המקום הזה: "אני מוצאת את עצמי נמשכת יותר לנוף מסוים, אני יכולה לאהוב אותו או לשנוא אותו אבל בכל מקרה יש לי רגשות אליו. בתל אביב אין לי באמת רגש כלשהוא, כאילו מה אני כבר יכולה להראות משם? אז באופן טבעי זה ניכר גם בסרט, כי את המקומות שאני באמת נמצאת בהם אני לא צריכה להתאמץ בשביל להראות".

מיטל אומרת שהיא לגמרי יכולה להבין אוכלוסייה צעירה שעוזבת את דימונה. לה באופן אישי קשה לשהות לאורך זמן במקום שהוא נטול 'גירויים', ה'חיידק' (כפי שהסכמנו בהגדרה) פשוט לא אפשר לה להישאר. בנקודה זו אני שוב נזכר במגמה שיצרו בעבורנו אותו דור הורים ה'שוכבים על הגדר', הדחיפה שקיבלנו מהם עוד מגיל צעיר: "צאו! תצליחו!". המגמה הזו, היא שיצרה את בסיס הרעיון שעליו חונכנו כדור, מצליחים בחוץ – לא כאן. אך עם זאת מיטל דואגת להזכיר שישנם לא מעט צעירים מקומיים שמשתקעים בדימונה, אנשים שעובדים, משתכרים היטב, מקימים משפחה למופת וחיים את החיים שלהם, הכל עובד בסדר גמור בשבילם.

כך מתקיים לו הדיסוננס הזה של מיטל ושל דור שלם. בימים אלו עמלה מיטל על סרט תיעודי במסגרת סיום לימודיה לתואר שני. בסרט היא מבקשת לחקור את "מערכת היחסים" בין העיר דימונה ותושביה לבין הקריה למחקר גרעיני אשר נמצאת בתחומה. היא מספרת לי על הדרך שעברה בתקופה הזו, על זהות שהזדקקה והתחזקה, על בטן מלאה שהיא מבטיחה לשפוך על המסך, וגם על חששות. בדבר אחד אין לה ספק, היא יכולה לגור בברלין או בתל אביב. אך לב היצירה שלה, קיר הזהות שלה, היה וישאר בדימונה.

+   +   +

לרשימה הקודמת בבלוג:

"כל אחד שעובר לבאר שבע מרשה לעצמו להתנפח עלי" – עמית בוטבול על הסופר קובי עובדיה

————————————————————

1 הקולנוע: אתר זיכרון וכינון זהות מזרחית צעירה, ביקורת קולנוע, מאת בת שחר גורפינקל ומתי שמואלוף, הופיע בהכיוון מזרח 12, "לגנוב גבולות בבהונות שקטים", 2006, עמוד 77.
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. מאיר עמור

    לאחר שרואים את הסרט של מיטל אבוקסיס מתברר שאפילו לשבור את "הישראליות" אי אפשר. חשבנו שתהיה כאן מפלצת, משהו גדול, אבל גילינו, באיחור, שיש שם מעט מאוד, כמעט ויש שם כלום. סתירה גדולה. כמעט ריק. כמו תל-אביב שאין לנו מה למצוא שם, אבל כולנו מחפשים בה ברטט ובשכר דירה גבוה. אנחנו חיסרנו "אותם" מעט מאלוהים. אבל זהו תמיד אל שהכזיב. כשרואים את הסרט של מיטל אבוקסיס מבינים עד כמה ויתרנו על הכל בחוסר ידיעה של כמה מעט יש שם בכלל. שכל שהיה, היה הרבה. עכשו אפילו את זה אפשר רק לזכור או להיזכר. כמו משה רבנו שתמיד ראה רק את גבו של אלוהים. תודה למיטל אבוקסיס. תודה גם ליוסי עזרא על מאמר אוהב ומעריך.

  2. יוסי דהאן

    איזה סרט נפלא ואיזו שיחה חכמה ומרתקת.

  3. איריס חפץ

    המראיין חשב עד אמצע הסרט שמדובר בסרט דוקומנטרי. זה באמת מעורר שאלה לגבי הגבול בין דמיון למציאות והפעולה של הריאליזם שעולה מהסרט. גם לי הוא שבר את הלב כמו סרט על חיי…