string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

החור השחור של א.ב יהושע

"אשה המחליטה לא להביא ילד זה סוג של נכות", טען א.ב יהושע בראיון עמו, ואמירתו זו מהדהדת היטב מבין דפי הרומן "ניצבת". נראה כי יהושע מביט בגיבורה שלו, נגה, ולא רואה או שרואה לא-כלום. מדוע בעיניו, לא יכול טקסט להתקיים מבלי להרות וללדת?
מעין גולדמן

 

מקום בתגובה לראיון עם א.ב יהושע

אין זה יוצא דופן (כאן) שאותו האדם שהעניק שטחים ומרחבים ובנה מבנים ובתים ורומם מקלטים לחסות בהם, יהיה גם זה שיפרק ויחרב אותם.

נופים ומעונות לשהות בשטחם ותחת קורתם צימח ויצר א.ב יהושע, והם ניצבים בזיכרון, ולא רק בו, מקופלים באותם מקומות חסרי שם הנוצרים במפגש משמעותי של קורא/ת וטקסט.

בתפזורת ארעית וסובייקטיבית: הפנסיון אופף הסוד ובו המלצר הוותיק, ניחוחות האוכל, העצים, החדר הנעול או לא נעול בכף כבדה. מיטה גדולה וסטודנטית טבועה בה. מיטות ועוד מיטות, שינות מתוקות במיטות של אחרים. חדר ילדות, ילד שחש בלבו, וניחוח תולעי המשי. בית משוגעים מוקף בדשא, ובו אשה זקנה. וגם מוסד דיור מוגן, מוקף בדשא, ובו אשה זקנה. משרדי אוניברסיטה. נוף הרים בכרמל. שער בית שמשהו מתרחש בפתחו, ואי אפשר לזכור כבר מה, רק את השער. ספינה בלב ים ובה אסירים, וצל מוות.

את כל אלה יצר ובנה וטיפח עבור קוראיו וקוראותיו להימצא ולהתקיים בתוכם, בינותיהם, לבוא בשעריהם. ובה בעת, בעמדה שהביע לא מזמן אל מול נשים שאינן אמהות, לא הקים דבר, אלא, בעגה המבצעית, כתש ושיטח:

בזמן האחרון אני נתקל בתופעה של נשים שהחליטו לא ללדת. ההחלטה הזאת, אם מצד הגבר ואם מצד האשה, היא בעיניי איזו הפרעה במחזור הטבעי של הטבע. אשה המחליטה לא להביא ילד זה סוג של נכות. סוג של אגואיזם, סוג של התחפרות בתפקיד הניצבת (מתוך ראיון ב"7 ימים")

frida hospital

היות אשה ללא ילד – אינו רק חסר, היעדר והימנעות. זהו מקום בפני עצמו ממש. זהו "יש" בעולם. לא משנה כל כך אם נקרא את ה"יש" כמיטה, קבועה או חולפת, ככר דשא המקיף מוסד, פסגת הר, שער, או ספינה. זהו אתר, תחנה וזהות בעלי תוכן לשהות בהם. עבור רבות – במהלך חיים שלמים. טעותו של יהושע מהדהדת את רעיון ה"נשי" כחור שחור, זה הבולע לתוכו את המבט, זה שבו "אין מה לראות", היבשת השחורה, ראש המדוזה, הריק אליו התייחס פרויד – אותו מאום המעורר את חרדת הסירוס.

תיאורטיקניות פמיניסטיות תיארו את המבט לתוך הלא-כלום מזווית אחרת דווקא. נשים הן שיכולות לראות "משהו", או "יש", היכן שגברים רואים רק את הריק הפושט בקריסתם המתמשכת של המונומנטים שהם עצמם הציבו. זהו אינו הבדל ביולוגי או מהותי בין המינים, אלא שוני היסטורי, מטריאלי. עבור גברים אותה הקריסה מותירה רק חור שחור, שוד ושבר. עבור נשים – זו הזדמנות. מקום להיות בו ולחיות בו.

החירוב של א.ב יהושע אינו מהלך דה-קונסטרוקטיבי ומהפכני, כפי שאולי נרמז במקומות מסוימים; ממש כפי שאין זה מהלך דה-קונסטרוקטיבי לחרב ולשטח בית מגורים בשטחים. האשה ללא הילדים עודה בתפקיד המחבלת, הטרוריסטית, האיום לסדר. א.ב יהושע, במקרה זה, הוא החייל. או אולי – הקצין. חובר אל הנרטיב המרכזי, הדכאני, השועט קדימה, משמיד בדרכו בתים, ממהר אל נקודת סוף יחידה, בלעדית.

גוף בנוגע לספרו של א.ב יהושע, "ניצבת"

נגה, גיבורת "ניצבת", אשה עדינה ומעט רפויה, לכאורה אינה מחבלת כלל, רק שגם לא חוברת לכיוון אותה השעטה. היא אשה שנעה ונדה, בין ארצות, בין בתים ובין מיטות (אם כי לא במובן המקובל – היא לא זוכה, למרות רצונה, לקיים יחסי מין במהלך הרומן). היא גם נעה בין זמנים, שכן היא מבקרת בתחנות עברה. ומדוע שתרצה להשתהות באחד המרחבים שהוצעו לה בזמן שאלה כפופים להתנהלותם של צירים כולאים, נטולי ונוטלי מקום?

נגה היא נבלנית (נגנית נבל) שבחרה בחיי אל-הורות. היא חיה בהולנד, לא ממש מתוך בחירה אלא כי לא התקבלה לאף תזמורת בארץ. בשלושת חודשי הרומן היא שבה להתגורר בארץ – ושוב לא מתוך בחירה – אלא לבקשת אחיה שרצה שתשמור על בית אמם כשזו מתנסה בדיור מוגן. כדי להעביר את הזמן ולהרוויח מעט כסף, נגה עובדת (בסימבוליות גלויה למדי) כ"ניצבת", אם בקולנוע או באופרה.

 

Schneemann_body- like a cat on a fish

במינון אלגורי משתנה, משייטת נגה כ"ניצבת" בין נרטיבים שונים. בשמה, הלא היא ונוס – התגלמות מובהקת של ה"נשי" כגוף ואובייקט לכתוב עליו ואודותיו. היא אדיפוס השב לממלכת אביו, ואביו מת, והיא שוכבת במיטת אמה. היא שחקנית מחליפה בסיפור דוד ויהונתן – כלומר בציר העלילה העוסק בשכן הדתי היפה, בהיר השיער ותכול העין, בעקבותיו החלה לנגן בנבל בילדותה, אולי בכמיהת לב להפוך לעלם חמודות. סיפור השכן כמו מגלם את אופן ריחופה ללא מגע ממשי בין אהבות שלא תשאנה פרי – בין אהבה הומוסקסואלית לכאורה, למשיכה לגבר חרדי, לרומן עם חלילן קשיש לבין נישואיה וסירובה לאמהות.

היא חולפת דרך סיפור יעקב ועשו בתור מי שמסרה את הבכורה בידי אחיה (ואף חושקת בשלב זה או אחר בנזיד עדשים). היא פוסעת דרך "אות השני" בצעיף אדום כאשר היא מקריאה את פסק הדין ("אשמה") בסצינה מצולמת של חבר מושבעים. היא עם ישראל המובל בידי גבר מגמגם, בדמות השוטר, שמצעיד אותה לפתחן של ארצות מובטחות ולא נכנס פנימה. היא נעה ונדה בין סיפורים, אף לא אחד מהם חדש, אף לא אחד נתפר למידותיה – בכולם אין לה מקום של ממש. למעשה הקריאה ב"ניצבת" מבהירה היטב מדוע תתכונן אשה כסובייקט נוודי, ואפילו מהגר, כאשר מראש אין קווי העלילה שלתוכם נכתבה כאלה שהיא יכולה לשהות בהם. ומנין בכלל הנחת היסוד ששהייה מתמשכת היא בעלת ערך?

כמו כן אין זה מפליא, במסגרת האפשרויות הניתנות לה, שנגה מואשמת בידי דמויות אחרות בכך שהיא משרטטת סביב עצמה גבולות מסוגרים, הודפים. ובעצם, הלא גם זה רק סיפור של אחרים שהושאל עבורה, מחוני המעגל (השם שבחרה היא עצמה לתת לאחיה).

יהושע ודמויותיו עושים יד אחת לצייר ולכונן את דמותה של נגה כגיבורה נכה, פגומה, חסרה, נעדרת. הפגם או המום שלה אינו זה המדמם, הפצוע, ה"אנושי" של הגיבור הטראגי, אלא בסך הכל ריק שחור, ובו אין מה לראות. פצע מדמם הוא "יש" בעולם, אך ההיעדר – הוא שום דבר. גופה של נגה אינו הגוף המאיים, המדמם, המפריש, המשנה צורתו, המגלם את ה"בזות" הנשית מעוררת ההיקסמות והחרדה, המוות והחיים. לא. נראה כי יהושע מביט בגיבורה שלו ולא רואה, או שרואה לא-כלום.

בכתיבתו על הגוף הספרותי הפצוע, מתאר גלילי שחר כיצד "מבעד לפצע מופיע האדם", כי זהו "האופן שבו האדם נפער בהוויה גדולה ומופלאה, נוראה וגדולה לאין שיעור".  הפצע, לדבריו, הוא הפתח – פתח לאדם ופתח לספרות, הקרע ממנו נכנסים בשעריה.

אך נגה איננה אדם, אלא אשה. היא נותרת ללא הוויה פצועה גדולה ומופלאה, משייטת בין נרטיבים לא לה ואף לא מתדפקת על דלתם – לא נכנסת בשערי הספרות, גם לא החיים, וקוראיה לא מצליחים להיכנס בשעריה.דומה שגם את הפגם שלה, אותה נכות לא-כלומית ולא פצועה אותה רואה יהושע, קיבלה נגה בירושה. אי רצונה ללדת הועבר לה מהגברים בחייה, בצורתו המדוללת. הרומן מוביל את קוראותיו להבין כי  הוא הורש לה כבצוואה מאביה, הוא ננעץ בה דרך קנאותו מבשרת הרעות של בעלה לשעבר. אולי בגופם שלהם, היו אלה פצעים של ממש. אך לא עוד. אצלה לא נותר פצע אמיתי, רק חור שחור.

maya fuhr garbage girls

כיצד ניתן לכתוב דמות אשה, הרחוקה ממקום מגוריה וממאהבה לעת מצוא, המוצפת זכרונות וכמהה למגע, העורגת לכלי הנגינה שלה, ובאותן שנות חיים בהן פוסק המחזור החודשי – כלומר שהיא טבועה בחוויות חושיות, בשרניות ופצועות – ולשרטטה כדמות מרפרפת על פני הדפים, חסרת גוף כמעט, תחושות, מכאובים, דליפות והפרשות? נראה כי לפי א.ב יהושע קיים רק פצע אחד עבור נשים. אפילו לא נשים, אלא "נשים", אותו סמן משני של משמעות, האחר התמידי לאחד האוניברסלי. "אשה" לא נולדת אשה, עליה להרות וללדת את היותה אשה (ולא במובן אליו התכוונה סימון דה-בובואר).

ההריון, מנקודת מבט כמו זו של יהושע, הינו נקודת הסוף של נרטיב סגור ומסוגר, קו סיום אליו נדרשת האשה (או, "האשה") להגיע, כאשר רק בחצייתה אותו תוכל להיכנס סוף סוף בנקודת הפתיחה, בשערי ההתחלה. לפי תפיסה זאת, לידה והיריון הם חלק מנרטיב ומפואטיקה בהם הדברים מתגבשים ומתממשים, יוצאים אל אוויר העולם באופן מוחלט ונחרץ, יש מאין. ציר חד-כיווני ובו לפצע יש תכלית, ולתכלית יש פצע. פצע אחד, יחיד, פרטיקולרי. במובן זה צדקה תמר מרין כשהשוותה את יהושע לוודי אלן מקומי – כי נרטיבים המתפתחים כך יש מאין לעבר נקודת סוף אחת ויחידה מוכרים לנו היטב מאלה ההוליוודיים, הקולנועיים. זאת להבדיל מאלה השיריים, שבמיטבם הלוא מבעבעים בהתהוות מתמשכת.

נדמה אם כך שהשאלה היא בעצם, מדוע הפכה כתיבתו של יהושע, ההולמת את התבטאויותיו, לנרטיב מחויב תכלית, המתאסף אל נקודת סוף חד-כיוונית? מדוע בעיניו, לא יכול טקסט להתקיים מבלי להרות וללדת? זהו הלך הרוח המשתקף ב"ניצבת" בציר העלילה, בעיצוב הדמויות, במבנה המשפטים. האם ישוב להימצא ולהיחצב במרחביו של א.ב יהושע מקום לנרטיבים, ולזהויות, המתעברים ומפילים בהווה מתמשך, פצועים, פוצעים ונפצעים, מעצם היותם?

בסופו של סיפור, פוצע א.ב יהושע את גיבורתו הפגומה, נטולת הפצע. הוא הופך אותה ל"אשה אמיתית" ומכניס אותה בסדר, בחוק האב וגוף האם, באמצעות הקזת דם, כמעין ברית מילה. אולי מתוך אותה חרדה קמאית ביקש להסיט את עיניו הצידה, לא להתבונן במה שטעה לחשוב כריק – ועל כן לא הבחין בכך שהפצע, הפצע הנשי, הפצע כ"יש" משתנה בעולם, כמקום לשהות בו, כשער כניסה, היה שם עוד קודם, היה ויהיה שם תמיד.

עוד מאת מעין גולדמן

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. חסדאי

    מעין, נפלא! אמנם אהבתי מאוד את הביקורת שכתבה תמר מרין אבל אני חושב שהצלחת לזהות דברים שהיא לא זיהתה בכל הנוגע לתמה המרכזית של הרומן – היחס לבחירתה של האשה שלא להרות.
    מה שאני קיבלתי משתי הביקורות הללו הוא זה:
    תמר מרין הראתה כיצד הביקורת של א"ב יהושע על הבחירה הזו אינה כל כך נוקבת אחרי ככלות הכול, ודאי לא נוקבת כפי שהצטייר מהראיון שנתן. היא מוכיחה את זה, בין היתר, באמצעות כל מיני פרטים עלילתיים.
    ואילו את, אם אני מבין נכון, מראה כיצד ברובד עמוק יותר, שאולי יהושע היה לא מודע לו בעצמו, אולי אף ניסה להימנע ממנו (אולי מתוך פחדנות), הביקורת הזאת כן נוקבת, והיות שכך הוא מתגלה גם במלוא שמרנותו הן כסופר והן כמבקר חברתי. הוא רואה אישה ופואטיקה, כמו שאת אומרת, כתהליך אחיד וחד סטרי של היריון ולידה – ומכאן שהראייה שלו של שני אלה צרה.
    הפרפרזה הבובוארית שלך – אישה לא נולדת אישה, עליה להרות וללדת את היותה אישה – לא פחות ממבריקה, ואין לי ספק שאנצור אותה.
    תודה, מצפה לביקורותיך הבאות!

  2. שי

    אני מתחבר לדברים של מעין בסלידה מהעמדה של יהושע. קחו את המשפט הזה:

    "אשה המחליטה לא להביא ילד זה סוג של נכות. סוג של אגואיזם, סוג של התחפרות בתפקיד הניצבת."

    יהושע צר האופקים רואה את הפונקציה הביולוגית כמאפיינת עיקרית או חיונית (כמעט בלעדית) של האישה. אני מרחם עליו. בהיפוך הדברים הייתי אומר עליו:

    "סופר הרואה את האישה באופן כל-כך מוגבל, הוא נכה, הסובל מסוג של אגו מנופח, סוג של התחפרות בתפקיד הנביא המנבא את העבר."

  3. אורית

    ככה זה כשמעצימים אדם והופכים אותו ל"סופר ישראלי מהשורה הראשונה". סופר שכתב את "השיבה מהודו" אפילו מבלי שהיה שם יום אחד.
    כל שניתן לומר הוא שיש לאדם הזה יותר מזל משכל וכל מילה נוספת, סופה בבזבוז אנרגיות.

  4. חמי

    כל הסיפור, העלילה, הדמויות, בחירת הסצינות היא אשכנזית טהורה. אני לא רושם את זה חלילה ממקום שלילי אלא הייתי שואל את עצמי מדוע בחר המשורר בסצנה הזו? הוא לא היה אשכנזי טהור. אבל מעניינת השאלה הזו.

  5. ליטל א.

    מעין, את פשוט נהדרת. ביקורת צלולה, חכמה ועניינית. התמונות מעבות את דבריך ומוסיפות להם איזו ממשות.

    העניין עם יהושע, ההתקפלות השמרנית הזו הן בדעותיו בשנים האחרונות והן בעבודה עצמה… לא ברור.

    וחמי, א.ב יהושע לא אשכנזי בכלל. אפילו לא קצת.

  6. ציקי

    טוב, הסכמנו שאב יהושוע הוא איש חשוך ולא מתקדם.

    מה עכשיו?

  7. סולה שלי

    מעניינת בחירת המילים גם של הסופר וגם של כותבת הביקורת: הסופר משווה את הבחירה בחיים ללא אימהות לסוג של נכות, וגם הביקורת עליו (במאמר עצמו ובתגובות) משתמשת במשל הנכות כדי לבקר את יחסו של הסופר לדמות האישה ולנשים בכלל.
    אבל גם מוגבלות איננה "ריק", "העדר", אלא "מקום להיות בו".
    בחירה זו מעידה על היחס לנכות (ולא/נשים עם מוגבלויות) בחברה, ועד כמה חשוב לקשור בין פמיניזם ללימודי מוגבלויות (תחום שרק מתחיל להתפתח בארץ).