• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

חג שמח במעברה

בפרוש חגי תשרי, אורית בשקין משרטטת קווים אופיינים של קשיי היומיום במעברה, לצד ניסיון לשמר אווירת חג יהודית בין הפחונים והבדונים. ניסיונן של אותן אמהות (וגם אבות) להשכיח את הצרות מילדיהן, ראויה להערכה ולהוקרה רבה

בין הנושאים שנוטים לבקרם בפרוס עלינו החג, ובצדק, הוא ההחצנה של העוני, והעובדה שהתפיסה היהודית של מתן בסתר הופכת למתן גלוי מאד מאד, הנחגג על ידי מפרסמים וכוכבים שונים. אני רוצה לכתוב כאן על תופעה הפוכה, שקרתה בראשית שנות החמישים, והיא ההשתקה של העוני, של הרעב ולעתים גם הצמא של העולים החדשים שחיו במעברות. אבל יותר מכך, אני רוצה להצדיע לאנשים, ובייחוד לנשים, שחגגו את החג בתנאים כמעט בלתי-אפשריים. חרף מחסור חריף, היעדר קורת גג קבועה מעל לראשם, זכרונות של עבר מפואר שחלף לו ופחד נוראי לגורל ילדיהם בארץ החדשה, הצליחו דרי המעברות בשנות החמישים לחגוג את החג וליצור, ולו לרגע, תחושת אינטימיות עם ילדיהם ומשפחותיהם.

ההערות הקצרות שלי כאן מתבססות בעיקר על חוויותיהם של עולים עיראקים, בניהם ובנותיהן של קהילה מפוארת בת 120 אלף נפש, שמצאה את עצמה חיה חיי דלות ועוני בישראל לאחר שעלתה לארץ בשנים 1950-1951, ושרבים מבניה ומבנותיה בנו מחדש את חייהם באופן מעורר השתאות בארץ בשנות השישים והשבעים.

+    +    +

החשיבות של חגיגת החג קשורה לתפיסות שלנו את מה שכונה אז ה"עלייה הגדולה". הגל הראשון של חוקרים מזרחים התעניין מאד ועדיין מתעניין ושואב השראה מפעולתם של מורדים בסדר הקיים, כמו הפנתרים השחורים או מורדי ואדי סאליב. בשנים האחרונות, בעיקר בשל מחקריהם הנפלאים של חוקרות כמו אדריאנה קמפ ואסתר מאיר גליצנשטיין, כמו גם בזכות מספר רב של סרטי תעודה מרתקים, אנו מפנים את מבטנו לחוויות העולים עצמם ושמים לב לעובדה שההתנגדות לסדר הקיים יכולה להתבטא בדרכים שונות, כמו למשל בהתעקשות על הזכות האזרחית לבחור את מקום המגורים, להצביע למפלגה שתואמת את האינטרסים של האזרח, לשמור על דתיות במדינה מחלנת, ולגדל ילדים ומשפחה לפי ערכים שהאם והאב מאמינים בהם.

לא שהיו חסרות מחאות בתקופת העלייה הגדולה: אילו עברנו בשנות החמישים ליד בנייני הסוכנות בתל אביב היינו נתקלים במחאות רבות של עולים חדשים. עולים ודרי המעברות הפגינו, מחו על תנאי חייהם, שלחו מכתבים למערכת (בעיקר, אך לא רק, לעיתונים בערבית), אירגנו ועדי מעברות עצמאיים ויזמו עצומות, ופנו לכל המפלגות בארץ בדרישה להיטיב את תנאי חייהם. במובן זה, ואדי סאליב היה תוצר של גל גדול של מחאות קטנות יותר, שהתקיימו לאורך כל שנות החמישים. אך המחאות הקטנות עוד יותר, כאלה של נשים למשל, עדיין לא נגלו במלוא עוצמתן. כפי שציין באתר זה חברי עמוס נוי לפני שבוע, ונעמה קטיעי בפוסט חשוב אחר, קשה מאד לשחזר אלמנטים מסוימים מחיי המעברות משום שלא כל המסמכים נשמרו על ידי המדינה.

אשה במעברת כסלון מבשלת
אשה מבשלת במעברת כסלון

מאבקיהן של נשים, ילדות, נערות, אמהות ועובדות לשמור על חיים נורמליים במעברה ועל היכולת לקיים משפחה, היו קשים מאד. לידה היתה חוויה טראומטית ביותר. במרבית המעברות לא היה טלפון וכך שהיכולת לקרוא לאמבולנס היתה בעייתית, והיו מקרים של נשים שאיבדו את ילדיהן משום שלא היה רופא בנמצא, או טלפון להזעיק אמבולנס, בשעת הלידה. החוויה המשפילה של לידה במעברה עצמה, לעיני זרים, משום שהאמבולנס איחר להגיע, היתה אף היא נחלתן של נשות המעברה. אותן בעיות הקשורות לאבולנסים ולרופאים נחוו על ידי אמהות כאשר ילדיהן חלו – האמבולנס איחר להגיע, לא תמיד היה רופא, וזה שנמצא במעברה לא תמיד היה מוכן לתת טפסים מתאימים לאם בכדי לשלוח את הילד לרופא מומחה, לאשפז אותו, או לתת לו תרופות הולמות.

מאחר והמעברות לא היו מקושרות לערי ישראל על ידי קווי אוטובוסים, אמהות היו נושאות את ילדיהן, והולכות כברת דרך ארוכה בכדי שהם יקבלו שירות רפואי או יאושפזו. אמהות גם נותקו מילדיהן. בשיטפונות הקשים של 1950-1951, הישוב הוותיק בארץ ישראל חגג את התגייסותה של הקהילה למבצע שבו ניתנה קורת גג זמנית לילדים שהאוהלים, הפחונים, הבדונים והצריפים הדלים שבהם הם גרו התמוטטו על ראשיהם ושעמדו בפני סכנת טביעה. משפחות בערים ובהתיישבות העובדת אימצו לכמה שבועות את הילדים האלה. פחות תשומת לב הוקדשה לחששן של האמהות שנותרו מאחור, שמא ילדיהם לא יחזרו. הגדילה לעשות משפחה ביישוב בשרון, ששלחה חזרה ילד מזרחי שנשלח אליה בתקופת החורף, ודרשה ילד אשכנזי במקומו.

שינת ילדים, ובייחוד תינוקות קטנים במעברות, היתה בעייתית, משום שלהורים היו רק שתיים או שלוש מיטות, והלנת תינוקות רכים על מיטות הסוכנות לצד ההורים נראתה לאמהות רבות מסוכנת. הכנת אוכל אף היא הייתה אתגר מחשש שהפרימוסים ישרפו את האהל או הבדון או מחשש שילדים קטנים יתקרבו יותר מדי לפרימוס. בכמה מעברות, בייחוד במעברת דויד, היו אכן מקרים מזעזעים של שריפת אוהלים ואובדן חיי ילדים. החינוך במעברות לא היה ברמה גבוהה (בלשון המעטה) אך חשש גדול עמד בפני אמהות בנוגע לילדים קטנים יותר שנשארו איתן בבית, שמא ילכו לאיבוד. חלק מן האמהות נפרדו בכאב מילדיהן שנשלחו לקיבוצים, בהאמינן כי חיים בקיבוץ יצילו את ילדיהן מחיי העוני של המעברה ויכשירו אותם לחיים טובים יותר בארץ.

ילדים לומדים במעברת כסלון, 1.12.1950. צילום: דוד אלדן. אוסף התצלומים הלאומי
ילדים לומדים במעברת כסלון, 01.12.1950. צילום: דוד אלדן / אוסף התצלומים הלאומי

החגים, ראש השנה ופסח, העמידו בפני נשות המעברה אתגרים רבים וקשים. כסף לא היה בנמצא וגרוע מכך – גברים עובדים בעבודת דחק, אך גם בעבודות קבועות יותר, חוו הלנת שכר (כלומר גניבת שכר) כרונית שגרמה למחסור רב עוד יותר. חקיקה הנוגעת להגנת העובד, לתנאי בטיחותו, ולעבודת ילדים (חוק החניכותנחקקה במהלך שנות החמישים, ולכן זכויותיהם של גברים, נשים, נערות ונערים שעבדו בתל אביב או בבתי חרושת בערים הסמוכות למעברות, או בעבודות חקלאיות, לא תמיד נשמרו. אוכל ושתייה היו במשורה. שנות הצנע תרמו לכך, אך היו גורמים נוספים. במעברות רבות, כמו למשל בסקייה (חלק מאור יהודה של היום), המים לא היו ראויים לשתייה. הצרכניות לא תמיד סיפקו את הסחורה שהייתה אמורה להגיע אליהן מן המשביר ומאגודת הסוחרים. בעיה זו ניכרה בעיקר במעברות רחוקות מן המרכז. כבר במחנות הקליטה, כמו שער העלייה, עולים התלוננו על האוכל האשכנזי והלא-טעים. בחלק מן המעברות לא ניתנו לעולים סכינים ומזלגות. החמור מכל הוא שבשנים 1950-1951 רופאים שנשלחו למעברות, כמו גם משקיפים ופקידים אחרים, התלוננו גם על מקרים שבהם איתרו ילדים שסבלו מתת תזונה ומהזנחה.

הבשר, מצרך יקר ערך באותם ימים, חולק בחגים, אך תלונות רבות השתמרו על איכותו הירודה או על כך שבישובים רבים אפילו הרגע המיוחל של חלוקת הבשר לא הגיע בשל מכשולים ביורוקרטיים שונים. בנוסף, החג היה קשה מבחינה פסיכולוגית – בעיקר לבני מעמדות הביניים שמצאו עצמן חסרי כל בארץ. ההשוואה לחג שם, בבגדאד, בבצרה, בעמארה, או בזאכו, שבהן המשפחות הסבו לשולחן בתנאים טובים בהרבה, כאשר היה ממון בכיסם לקנות מתנות לילדיהם, העיקה על גברים ונשים רבים.

אשה תימנייה במעברת כסלון עם הקניות ליד הצרכניה, 01.12.1950. צילום: דוד אלדן / אוסף התצלומים הלאומי

חרף כל התנאים האלה, אמהות הצליחו לגדל משפחות ולחגוג את החג. אמהות ואבות חיפשו ארגזים, מוטות עץ, וחיטטו אף בפחי אשפה כדי ליצור לולים ומיטות מאולתרות לילדיהן. אותם חומרים שימשו אותם גם ליצירת שולחנות מאולתרים. מורים, כמו ויקטור מעלם, השתמשו בארגזים בכדי לאלתר כיתות ולאפשר חינוך לילדי המעברה מתחת לעצים כאשר המדינה התמהמהה בשליחת מורים. לעתים, עולים גנבו חומרים מבנייני ציבור במעברות כדי לשפר את תנאי חייהם או פלשו לצריפים שנותרו ריקים במעברה.

בזמן השטפונות, מספר אמהות סירבו לתת את ילדיהן למשרד הסעד, והעדיפו לשמור אותם עמן, מחשש שהסעד לא יחזיר את הילדים לביתם (מה שהיה קרוי אז בית – אוהל, פחון, בדון או צריף). אמהות סחבו דליי מים כדי לרחוץ את ילדיהן ולעתים כדי להתרחץ בעצמן בתנאים יותר אינטימיים. רחצה במקלחות הציבוריות שהסניטציה בהן היתה מזעזעת הייתה כרוכה בהשפלה מבחינתן. במחנות העולים, אנשים סירבו לאכול בחדר האוכל, ולקחו את האוכל איתם לאוהל כדי להקנות מידה מסוימת של תחושת משפחתיות לארוחות.

במעברות עצמן, הורים שתלו גינות ירק ליד הצריפים של בתיהם כדי להעשיר במעט את המטבח הדל. היו עולים שפלשו לצריפים וכתבו למשרד הדתות, כדי ליצור בתי כנסת מאולתרים בתוך המעברה שבהם התפללו את תפילות החג. קרובי משפחה בקיבוצים או בערים השתדלו להערים על חוקי הצנע הנוקשים ולספק לקרוביהם בשר. דרי המעברה חילקו את הבשר לעתים למנות קטנות יותר כדי שיספיקו ליומיים או שלושה. וכך, במאמצי על, בין אם בגלל הבשר שעלה על שולחנם לאחר זמן רב, או בגלל תוספת משכורת שאיפשרה קניית נעלים לילדים, הצליחו הורים ובעיקר אמהות, לשבור לרגע את שיגרת המעברה המונוטונית, ולחגוג, ולו לרגע קט, את החג.

אלה היו חגים עצובים, טעוני דאגות פרנסה, קיום, חינוך ודיור, אך היכולת של אותן אמהות ואבות לנסות ולהשכיח את צרות היום מילדיהם, ולשמר אווירת חג יהודית בין הפחונים והבדונים, ראויה להערכה ולהוקרה רבה, וגם לשחזור היסטורי שיצדיע לגבורתם של החוגגים והחוגגות.

חג שמח לכולנו!

מוקדש בהערכה רבה למיכל סחייק ומשפחתה

פרופסור אורית בשקין מלמדת היסטוריה של המזרח התיכון באונ' שיקגו

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ליאור קינן

    המעברות הן פרק בהיסטוריה שלנו שאני – ובטח גם רבים אחרים – לא יודעים עליו כמעט כלום. כדאי להמשיך ולפרסם כאן מאמרים שכאלו.