• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

מתקן "חולות" ודרום תל אביב, חצרות אחוריות

בוקר אחד באוגוסט 1993 הציפו עשרות-אלפי אוטובוסים את הרחובות והסמטאות – בבית שלי הוקמה התחנה המרכזית החדשה. והנה בשנים האחרונות הקימה לנו המדינה גם מחנה פליטים צפוף. כל עוד המאבק למען זכויות האדם של מבקשי המקלט – מאבק שאני שותפה לו לחלוטין – נותר עיוור לכך ששכונות המצוקה הן היחידות…
שולה קשת

English

נוה שאנן בדרום תל אביב, השכונה שלי, היא מרחב שבמהלך השנים כונה בשמות משמות שונים. כל כך הרבה פעמים אמרו לי: "אה, את גרה בתחנה המרכזית…" ולא בכדי; הרי שתי תחנות מרכזיות, אחת מהן השנייה בגודלה בעולם ונקראת "החדשה", נכפו על השכונה האומללה וחונקות למוות את התושבות והתושבים מזיהום אוויר בלתי נסבל. אבל זה הבית שלי, לעזאזל, בית שבעל כורחי הפך לתחנת מעבר מזהמת.

ושם נוסף יש לשכונה שלי: מדינת הזרים. כל כך הרבה פעמים שמעתי: "לא גרים שם בכלל תושבים, רק זרים". ואני מנסה בכל כוחי להוכיח: אבל הנה, אני נולדתי כאן ועדיין גרה כאן וכמוני יש אלפים, למה אתם לא רואים אותנו?! הקיום שלנו כתושבות ותושבים ותיקים מתבטל במחי שם, ומהגרי העבודה ומבקשי המקלט "זוכים" בנראות מפוקפקת כזרים.

בשנת 1989 הקמתי את ועד הפעולה יחד עם עוד פעילות ופעילים מנוה שאנן. התאגדנו ונבחרנו על ידי תושבות/י השכונה למאבק מול הקטסטרופה ששמה התחנה המרכזית החדשה. המאבק הקשה ורב-השנים כלל גם מאבק משפטי, ולאחר זכייה תקדימית בבית המשפט המחוזי בשנת 2000 שניתנה על ידי השופט טלגם ז"ל וכללה פיצויים של עשרות-מיליוני שקלים, הגענו, בעקבות ערעור של הנתבעות, לבית המשפט העליון. זה כיפף את ידינו בברוטאליות להגיע לפשרה עם הנתבעות, קרי היזם, עיריית תל אביב, הוועדה המקומית, אגד ודן ועוד. השופטת דליה דורנר הודיעה לנו באופן חד-משמעי שכדאי לנו להגיע לפשרה – אחרת יבולע לנו. וזה מה שעשינו. הגענו לפשרה בעל כורחנו, פשרה שאילצה אותנו להתפשר על סכום הפיצויים שנפסק לנו בבית המשפט המחוזי ולהמתין עוד שנים רבות עד לקבלת הפיצויים תוך עינויי דין ממש.

צילום: Roi Boshi, cc by-nc-sa 3.0
בית שבעל כורחי הפך לתחנת מעבר מזהמת. צילום: Roi Boshi, cc by-nc-sa 3.0

ובואו נחזור שוב כמה שנים אחורה. ב-16 באוגוסט 1993 נפתחה התחנה המרכזית החדשה בתל אביב באירוע חגיגי שלקחו בו חלק אישי ציבור, לרבות ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל וראש העיר דאז שלמה להט. למחרת בחמש בבוקר הציפו עשרות-אלפי אוטובוסים את הרחובות והסמטאות הצרות שמסביב למפלצת. הרעש האיום, העשן הסמיך – חשבתי שגרוע מזה לא יכול להיות. התבדיתי. מסתבר שהבנות והבנים החורגים של המדינה תמיד יכולים לצפות למשהו יותר גרוע. וכך אל האוטובוסים המעשנים הצטרפו סוחרי סמים וסרסורים שהפכו את השכונה, תוך עידוד של השלטון, למרכז של סחר בנשים וסחר בסמים. הלוא כל מדינה דמוקרטית צריכה חצר אחורית שתהווה חומת מגן לחצרות הקדמיות.

וכאילו כל זה לא מספיק, עם הגירת עשרות-אלפי מהגרי העבודה ומבקשי המקלט, המדינה שמגנה בחירוף נפש על החצרות הקדמיות נתנה להם כרטיס לכיוון אחד לשכונות דרום תל אביב בכלל ולנוה שאנן בפרט, והקימה לנו מחנה פליטים צפוף, רווי בעוני, ללא תשתיות, תוך קריסת כל המערכות שהמדינה מחויבת להם: בריאות, חינוך, תרבות, רווחה ועוד. זעקת ומחאת התושבות והתושבים הוותיקות/ים שחייהן/ם הפכו בלתי נסבלים קורעת את השמים. זעקת ומחאת מבקשי המקלט המופקרים במדינת ישראל גם היא זועקת לשמים.

ומה מדינת ישראל עושה? מחוקקת את חוק ההסתננות ועושה מה שהיא יודעת יפה מאוד לעשות, מקימה עוד חצר אחורית בדרום, מתקן "חולות", בעלות של חצי מיליארד שקל. מדיניות החצרות האחוריות היא מדיניות מושרשת במדינת ישראל כבר 66 שנה וגטאות הפריפריה הגיאוגרפית-תרבותית הם עדות חיה לכך. לאחר שבג"ץ ביטל את חוק ההסתננות, שופטי העליון פסלו השבוע את שני הסעיפים של התיקון לחוק: הראשון, הקובע כי כל אדם שיסתנן לישראל שלא כדין יישלח למעצר של שנה – ללא משפט. הסעיף השני הקובע שמבקשי המקלט השוהים בערים יישלחו לתקופה בלתי מוגבלת למתקן "חולות". הוחלט כי "המתקן הפתוח" ייסגר תוך 90 יום – הרי לא יעלה על הדעת לשלוח אנשים למעצר ללא משפט או לשלוח אותם למתקן שהייה, וזאת במקום לבדוק מי מהם פליט ולתת לו את זכויותיו כמחויב באמנת האו"ם עליה חתומה מדינת ישראל.

אני שמחה בשמחת מבקשי המקלט שישוחררו מחולות, חלקם חברים שלי כשכנים וכשותפים להתארגנות האזרחית "כוח לקהילה" שהקמנו ביחד בשכונת נוה שאנן. יחד עם זאת, אני לא מצטרפת לחגיגות על פסיקת בג"ץ. כן, זהו הישג, אבל חלקי מאוד שכן הגבולות של הפיסקה מצומצמים ולא מביאים פתרון למחנות הפליטים בדרום תל אביב, ערד, אילת, אשדוד ואשקלון. שוב, עין אחת פתוחה לזכויות אדם של מבקשי המקלט ועין שנייה עיוורת להפרת זכויות האדם של תושבי/ות דרום תל אביב. כל עוד המאבק למען זכויות האדם של מבקשי המקלט – מאבק שאני שותפה לו לחלוטין – נותר עיוור לכך ששכונות המצוקה המזרחיות ברחבי הארץ הן היחידות שנושאות בנטל הקליטה של עשרות-אלפי מבקשי מקלט ומשלמות על כך מחיר כבד, הרי שחגיגת זכויות האדם מוקדמת מדי.

כן, יש להעביר משאבים אדירים לשכונות המצוקה, יש לפתור מצוקות רבות שנוצרו עקב 66 שנות דיכוי. אך לא די בכך. כל עוד המשוואה היא או חולות או דרום תל אביב, מבחינתי אין שופטים בארץ ואין ממשלה בישראל. לפני למעלה מעשור בית המשפט העליון, בחוסר רגישות חברתית, נמנע מלפסוק במאבק התושבות והתושבים נפגעות/י התחנה המרכזית החדשה ואילץ אותנו לעבור עינויי דין בדרך המייגעת לפשרה. אתמול בית המשפט העליון פסק פסיקה חשובה המתחשבת ובצדק בזכויות האדם של מבקשי המקלט, אך מלבד הבנה לכאורה שגילו שופטי בית המשפט העליון לסבל תושבות/י דרום תל אביב הם לא עשו שום דבר על מנת שתיקון העוול יכלול את כולנו. עוול לא מתקנים בגרימת עוול, וזה לעולם ישב לפתח מדיניות האיוולת של הממשלה ולפתחו של בית המשפט העליון.

ולשנה החדשה שבפתח אני מאחלת לנו, לכל הקהילות בשכונות דרום תל אביב, שבמאבק שלנו שתי העיניים יהיו פקוחות לרווחה למען הזכות של כולנו לחיים בכבוד. במקום חולות – מרכזי קליטה ופיזור של מבקשי המקלט ביישובים ברחבי הארץ כולל בישובים ובשכונות שבעות, במקום בגן הקווקזים (לוינסקי); מתן אישורי עבודה למבקשי המקלט בחקלאות או בענף הבנייה וענפים אחרים; במקום חוק המסתננים – מתן זכויות למבקשי/ות המקלט שיוכרו כפליטות/ים. וגם משהו בשביל הקהילה שלי: במקום העוול, הדיכוי והאפליה של עשרות שנים – שיוויון וצדק חלוקתי במשאבים, בזכויות ובנטל ופירוק הגטאות המזרחים.

שנה טובה!

לקריאה נוספת:

טלי קריצמן-אמיר על פסיקת בג"ץ

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ברלה

    שולה כל מילה פצצה אבל תמיד צריך ללכת העקבות הכסף מישהו או אחדים מקורבים לממסד תוך עצימת עין של ראש עירית תל אביב ורשויות המיסים עושה קופה נאה על חשבון מהגרי העבודה והאזרחים חסרי האונים. כדאי לבדוק מי אוסף נכסי נדלן כדי לעשות הרבה כסף העתיד כמו שאמר דון קורלאונה הכל עסקים גם פה מעורבים פה מאות מליונים ולא סתם העיתונות לא יורדת לשורש העניין וכל המערכת הממסדית מתעלמת מכך

  2. אור א

    המדינה תמיד ולאורך שנים מפקירה את החלשים ויותר מזה – היא מסכסכת בין הפלגים החלשים השונים שיטרפו אלה את אלה וישטפו בזרם הדמגוגיה: אם אתה בעד הפליט אתה נגד התושב, מזרחים, אשכנזים, דתיים…וכן הלאה. רק פיצול יצליח לשמור על הכוח בקרב אליטה מצומצמת.

    כואב! מציאותי.

  3. נפתלי אור-נר

    ולא בית המשפט אשר, הפעם, עשה עבודתו נאמנה

  4. לאה

    מצליחה לזעזע את אדישותו האלימה של 'הסדר'.

  5. פריץ היקה הצפונבוני

    למיטב זכרוני קיבל על זה את פרס ישראל. הממשלות כמובן מעלימות שהן הן שיצרו את מחנה הפליטים הזה על גב תושבי השכונה.ועוד יש לפוליטיקאים השותפים למעל עוד החוצפה להופיע ולהסית את התושבים. המיזם בתחילתו פשט את הרגל ונשאר פיל לבן הרבה שנים כמה מכספי הציבור נשדדו כדי לאפשר א ת הפעלת התחנה?

  6. חמי

    כי זה נוח לה. זה מאוד מזכיר את הנוף בדרום אפריקה. כאשר בין שכונות הפאר של הלבנים ושכונות הפחונים של השחורים ניצבת חומר בטון או גבעות חול. עצוב להאמין כך אולם לנצח האנושות תיראה כך. לנצח נצחים

  7. אורי יזהר

    התחנה המרכזית החדשה היא מפלצת שלא הייתה צריכה לקום בכלל. מומחי תחבורה אומרים שצריך היה להקים שתי תחנות אחת במתחם הישן של רכבת דרום מול מקווה ישראל ואחת היכן שקיים מסוף 2000 יחד עם מגרש החניה הענקי שלידו ולחבר אותם ברכבת קלה או תחתית. אני לא יודע אם הייתה שחיתות בהקמת התחנה הנוכחית, אבל תבונה וודאי שלא הייתה, לא מבחינת רווחת התושבים באזור לא מבחינה תחבורתית ולא מבחינה מסחרית. לדעתי עדיין אפשר לבצע את התכנית שהצגתי כאן ולהפוך את מבנה התחנה המרכזית החדשה ממפלצת למרכז קהילתי חברתי ותרבותי של כל שכונות הדרום.
    בדרך כלל אני בעד בג"צ, אבל נראה לי שבעניין חולות הוא ירה לעצמו ברגל. עכשיו הימין ייזום חקיקה עוקפת בג"צ או מנטרלת בג"צ. לא ייתכן שכל הנטל של המסתננים ייפול על שכונות הדרום של תל אביב. אם אי אפשר להחזיר את המסתננים לארצותיהם, צריך לפזרם כך שלא יהוו נטל בשום מקום.

    1. י.א

      "אם אי אפשר להחזיר את המסתננים לארצותיהם, צריך לפזרם כך שלא יהוו נטל בשום מקום."

      ההומניזם, ההומניזם

  8. מאיר עמור

    לשולה קשת גיבורה מקומית וחכמה אמיתית של הלב והמחשבה, שתהיה לך שנה טובה. השלטון המקומי בתל-אביב פועל נגד התושבים בדרום תל-אביב. זהו שלטון זר, עויין וזדוני. השלטון המרכזי במדינת ישראל משתף פעולה עם ראש העיר הזדוני של תל-אביב על חשבון אזרחיה של ישראל שכל עוונם הוא היותם תושבי "הדרום" של הלב ושל הגיאוגרפיה החברתית בישראל. מקדיש לך את הסרט הזה. למרות שאפשר היה לעשות סרט יותר חכם ומבין, אפילו הבראבדו הגברי לא מצליח להסתיר את העובדות החברתיות של הפשע הלבן. הפעם בדרטרויט בארצות הברית אבל דומה מאוד לפשעים החברתיים של חברי הטייסת-שייטת-סיירת ששולטים בישראל שלטון של עוול וזדון, שלטון ללא מיצרים. בבקשה: http://www.imdb.com/title/tt1430612/

  9. נועם א"ס

    תודה שולה מהשכן נועם מרחוב לווינסקי.

  10. שלמה הלוי

    הממשלה מעדיפה להשקיע כספים ביהודה ושומרון, כספים שירדו לטמיון עוד כמה שנים. זאת במקום להשקיע במאבק בעוני בדרום תל אביב , ובהכנסת האזרחים הזרים למעגל העבודה. חבל מאוד.

  11. דןש

    ממשלת ישראל אינה עושה את המוטל עליה בפתרון הבעיות החברתיות.
    פתרון מתאים בנושא המהגרים/הפליטים הנכנסים לתחומי המדינה – יביא להקלה על התושבים, שבתוכם הם חיים. המצוקה הכפולה זועקת לשמים ואין מושיע. לא בית כלא יפתור את הבעיה – אלא הכנסתם למעגל העבודה בהיתר ובריש גליי.
    הבעיה , שלא קבלתי כל תשובה , היא מהי המכסה בה מדינת ישראל יכולה להכיל 50 אלף, מאה, מאתיים ומה יהיה כאשר נעבור את המליון. נכון שהגדר מהווה מכשול – אבל לא לעולם חוסן.