string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

משוגעים, קוראים להם, הוזי הזיות

לקראת יום המודעות בפרשת ילדי תימן שהתקיים החודש לראשונה בירושלים, פירסמו אנשים בפייסבוק סיפורים משפחתיים מצמררים שעברו אצלם במשפחה. היסטוריה שבעל פה שמתחילה לקבל הדים רועמים יותר ויותר. אנחנו מביאים כאן את הסיפורים כמות שהם
העוקץ

English

+  +  +

הילד בתמונה קטן יותר מאביגיל שלי. שמו רפאל. תינוק קטנצ'יק, כאן בידי אמו, שהספיק אחרי הצילום להיטלטל מדמשק לביירות ועד לחופי הארץ המובטחת ולאוהל במעברת בית ליד. רפאל הוא האח הקטן של אמא שלי, שעשתה איתו את הדרך הארוכה בסירת הדייגים כשהיתה בת שנה וחצי. סבא מרדכי כתב על מה שקרה להם עם הגעתם למחנה העולים ביומנו: "באחד הלילות רוח זוועות נשבה, וגשם שוטף ירד מן השמים. הילדים הקטנים שישנו באוהל אתנו הצטננו וחלו בשלשול עם חום. התינוק הקטן רפאל בן חמשת החודשים קיבל הרעלת קיבה וכשירדנו לתל-אביב הובלנוהו אל בית החולים הממשלתי ביפו, שם נפח את נשמתו הזכה והטהורה אור ליום ג' י"ט לחודש אלול תש"ט 13/9/49."

בבית החולים "דונולו" לא הסכימו להראות לסבי את גופת בנו, גם לא את מקום קבורתו, וסירבו לתת תעודת פטירה. "לא נורא, גברת", אמרו לסבתי. "את צעירה ויכולה לעשות עוד ילדים".

יעל גולן

ולסבא וסבתא שלי, אנשים דתיים, מאמינים, משכילים, לא עזרו שלוש השפות שבפיהם. הם האמינו לרופאים. ישבו שבעה. לא העלו על דעתם שאולי משקרים להם. מי יכול להאמין שדווקא בישראל, יהודים יקחו ליהודים את ילדם.

כעבור שנים, כשהחלו להתפרסם הסיפורים המחרידים בדמיונם, הם הבינו. ומאז לא הפסיקו לייסר עצמם על תמימותם. הם דיברו עליו וחיפשו אותו עד יומם האחרון. כל שיחה עם סבתא גניה היתה מגיעה לרפי. "לא חשבנו, יא בינתי. לא חשבנו", היתה אומרת לי ועיניה מתמלאות דמעות.

לימים, הדוד עזרא ז"ל נבר במסמכים ומצא את הרשומה בבית החולים שבה כתובה, שחור על גבי לבן, האמת. רפאל משען: עזב.

איפה אתה היום, דוד רפי? מי יודע. סבא וסבתא שלי, ההורים שלך, כבר אינם. ולא הצלחנו להביא מזור לכאבם.

לפחות נוציא לאור את סיפורם.

יעל גולן

+  +  +

בשנת 49', אחות של סבתי, דודה קאמי, יולדת בת בריאה ולוקחים אותה לתינוקייה בלילה. בבוקר אומרים לה שהתינוקת נפטרה. דודה קאמי לא דוברת עברית ומסמנת להם בידיים שהיא רוצה להאכיל אותה. הם חוזרים ואומרים שהתינוקת מתה. היא מבקשת לראות את בתה, אבל לא מאפשרים לה.

לאחר כמה ימים היא חוזרת לביתה ללא התינוקת. בשכונה היא פוגשת את שכנתה התימנייה שמספרת לה שכך קרה גם לה. דודה קאמי לא מצאה מרגוע בחייה ועצב גדול עטף אותם.

מהצד השני של המשפחה, כשאבי היה בן שלושה שבועות היה לו חום גבוה, וסבתי לקחה אותו לבית החולים. אשפזו אותו ואמרו לסבתא מסעודה לחזור לביתה. סבתי ידעה שגונבים תינוקות וביקשה להשאר לידו. משלא הסכימו, הציעה להם שתעבוד בתקופה שיהיה מאושפז בשטיפת כלים, בניקיון ובקיפול כביסה. הם הסכימו וכך היה, היא היתה קרובה אליו ובאה לבקרו בכל פרק זמן. לאחר שלושה שבועות הם השתחררו מבית החולים.

אפרת שני-שטרית

+  +  +

באחת מכל שמונה משפחות תימניות נעלם ילד. אחת משמונה. וכמעט כל משפחה חוותה ניסיון לקיחה או היתה עדה לטרגדיה של קרוביה ושכניה.

את הסיפור של סבתא שלי שמעתי רק לפני שנה (!). מעט אחרי שהגיעו לארץ נולד דוד שלי במעברה, באותו זמן נולדו עוד ארבעה תינוקות במעברה לנשים מאותה קהילה תימנית. אחיות שהסתובבו שם המליצו לנשים לשים את התינוקות בבית ילדים "כי תנאי המעברה לא הולמים". הנשים כמובן נעתרו. הובטח להן שיוכלו לבוא ולהניק את הילדים ולראות אותם מספר פעמים ביום.

באותו זמן כבר הסתובבו שמועות על ילדים שנעלמו, ואכן אחרי יום-יומיים – התינוקות נעלמו מבית הילדים. לאמהות נמסר שהם חולים והן הופנו לבית החולים. סבתא שלי, אשה דעתנית במיוחד ועקשנית הרבה מעל הממוצע (כן, אפילו הממוצע התימני), החליטה לחפש את הילד. היא נכנסה לבית החולים ועברה בחדרים השונים עד שמצאה את דוד שלי, נטלה אותו בידיה ויצאה מבית החולים. ארבעת הילדים האחרים לא נמצאו. להורים נמסר שהם נפטרו.

את הסיפור הזה לא שמעתי מאבא שלי, אלא מהאמא האשכנזייה שלי. השתיקה סביב הפרשה הזו מלמדת לא רק על ההכחשה של הציבור הישראלי, אלא על העוול הנוראי שנעשה למשפחות, שאפילו לא הורשו להתאבל על הפשע שנעשה להם, שאפילו לא יכלו לקבל לגיטימציה לסבל האינסופי שלהם. משוגעים, קוראים להם, הוזי הזיות, עד כדי כך שאפילו דור הילדים ממשיך ושותק. דמיינו את החיים שלכם אחרי שהילד שלכם נלקח ממכם, נעלם. דמיינו חמש דקות כאלה, מצליחים?

כששאלתי את אבא שלי למה הם לא סיפרו, הוא אמר לי – סבתא מעולם לא שכחה, כל פיסת מידע בנושא היא שמרה בתיק מיוחד.

אולי, אולי הסבים והסבתות שלנו עוד ימצאו מעט נחמה בעובדה שהנכדים שלהם כבר לא מוכנים לשתוק.

נעמה קטיעי

+  +  +

שני קרובי משפחה ניסו לחטוף לי, דודה מצד אמא ודוד מצד אבא.

את דוד שלי ניסו לחטוף מיד לאחר הלידה – האחות נכנסה לבשר לסבתא שלי שזה עתה ילדה שתינוקה לא שרד. את סבא שלי, שהיתה לו את היכולת להיות איש מפחיד מאוד כשהוא רצה, זה לא שכנע. הוא ניגש וצעק: "איפה הבן שלי?" מספיק בקול ומספיק בזעם, כדי שהאחות האשכנזייה תחזיר לו את הבן שלו.

מדינת ישראל מעולם לא הכירה במה שקרה למשפחות שלי, מעולם לא התנצלה, מעולם לא הכתה על חטא ומעולם לא עשתה חושבים על איך לעזאזל מגיעים למצב שלמישהו זה נראה לגיטימי לחטוף ילדים.

במצעד הגאווה בירושלים, אלך ואצעד כחבר בקהילה הלהטב"קית, שזוכה לחיבוק לאחרונה מצד הממסד, להכרה, לשיח ער בחברה הישראלית; בוודאי שמאבקנו לא תם, אבל אין ספק שהדרך הולכת ונחרשת בעמל רב, ובכלל יש דרך.

אחרי המצעד אלך לי לאירוע בקרוסלה עם בן זוגי הקשוב, הרגיש והאמפתי, אראה הרבה פרצופים שחורים ויפים שנושאים את הכאב שלהם ושל קרוביהם כבר 50 שנה, אבכה איתם, אשיר איתם, אשמע את אשר על לבם ואקח חלק בקהילתיות הזו – זו שאינה זוכה להכרה, זו שמעולם לא סללו לה תלם, זו שרק רואה אך אינה נראית.

רועי ג'רופי

+  +  +

שלומי

זה הכוח העיקרי שלי בעצם בכל הסיפור הזה, סבתא שלי. כשילדה תאומות בבית החולים שאלה אותה אחת המטפלות שהכירה, האם תהיה מוכנה למסור ילדה לאימוץ: "יש לך כבר את בנ-ציון ואת מזל" (אמא שלי, בתמונה איתה). סבתא שלי היתה כל כך המומה מהשאלה, סיפרה לי אשתו של דוד שלי, שהגיע עד אליה לשאול מה לעשות. התמימות, ואולי גם העובדה שניצבה מול מטפלת שהעניקה לה כל כך הרבה כפי שהיא תפסה את זה, גרמו לכך שהיא התביישה לומר לה מיד שהיא לא מסכימה. אחר כך הודיעה לה שהיא מסרבת. כשחזרה לבית החולים כמה ימים אחרי כן, הודיעה לה המטפלת שאחת הילדות נפטרה. וזהו. אין גופה ואין קבר.

מה עבר בלבה ובראשה, אני יכול רק לנחש. זה הרגע הקשה. אני לא מאמין שסבתא שלי, כפי שהכרתי אותה על יושרה והתום שבה, יכלה לעכל שמישהו יעשה דבר כזה. זה היה נשגב מבינתה. אבל גם ההיפך לא היה נתפס. יש דברים שמרגישים אם הם נכונים או לא, תחושת בטן ברורה. יחסי הכוח לא איפשרו לדור הזה להשמיע את קולו, אבל לאט לאט מתעוררים הנכדים ודורשים תשובות, ואם לא תשובות – לפחות זיכרון. אנו מקיימים יום מודעות בעצמנו מפני שהממסד מכחיש את השואה הזאת. בסוף לא תהיה ברירה מפני שיבינו את האשליה הזו: שבעצם איננו זקוקים לו, שהקול והזיכרון והאמת תלויים רק בנו.

שלומי חתוכה

+  +  +

השנה 1951. אשה צעירה, אולי בת 19, עולה חדשה מפרס, במחלקת יולדות בקריה, יולדת את בתה הראשונה. הילדה נלקחת ממנה, אומרים לה שהיא מתה. איפה הילדה המתה, שואלת הצעירה. אין ילדה, לכי הביתה.

הלכה הביתה, בלי ילדה הלכה, בלי הלוויה, בלי קבר.

חולפת שנה, אותה צעירה באותו בית חולים, יולדת בן, נלקח הבן. איפה הבן שלי. הוא מת אומרים לה, מת הבן שלך, אין בן. תנו לי אותו מת. אין מת, לכי הביתה.

הלכה הביתה, בלי ילד הלכה, בלי הלוויה, בלי קבר.

כבר לא הביאה ילדים. נשארו לבדם, היא ובעלה. לפני שלוש שנים הבעל מת והיא נותרה בודדה בלי בעל ובלי ילדים, בת שמונים ושתיים, אז כבר חברות גם אין. חולה ובודדה.

הכרתי את האשה הזו לפני שעה. היא ישבה על ספסל ברחוב זמנהוף וביקשה עזרה. חיוב של 909 שקלים על הזמנת אמבולנסים לבעלה מלפני יותר משלוש שנים, כולל ריבית והצמדה. ולא רק שאין לה כסף לשלם, היא לא יודעת איך לשלם. כשהצעתי לה משהו, היא סירבה בתוקף, רק רצתה לברר מה אפשר לעשות, ופרצה בבכי, אחר כך דיברה על הילדים שלה, שאולי חיים עכשיו, ושוב בכתה.

שני ילדים, אשה אחת.

אלוהים, כמה יעילים הם היו שם ב-1951.

קאיר אטלן

+  +  +

ישבתי לשתות את הקפה של הבוקר עם א׳ חבר שלי מהשכונה. סיפרתי לו שהיום הוא יום המודעות לפרשת ילדי תימן. הוא מרוקאי גאה בן 73, שקול, חד, חריף וחכם. וככה הוא מספר לי: חורף אחד בזרנוגה, שני האחים הקטנים שלי היו חולים. אבא שלי היה פועל בפרדסים ולא יכול היה לנסוע עם אמי לבית החולים. אמי ושני אחי הגיעו לשם כשהבנים קודחים מחום, ולאחר בדיקות כלליות אמי נשלחה לביתה. אבי שהיה אדם פיקח הכריח אותה שיחזרו יחד לבית החולים לבקר ולהשגיח על הילדים – וכשחזרו ניגשה אליהם אחת האחיות ובישרה הילדים אינם. עד היום מקום קבורתם לא נודע, וכך גם סיבת המוות.

לאמו של א' נמסר כי הם נפטרו מקלקול קיבה שהחריף בתוך פחות מיממה. בני משפחתו של א', איכרים מרוקאים ציונים גאים, לא שאלו את השאלות ולא דרשו את התשובות. רק התאבלו והאמינו שהשניים הגיעו למקום שכולו טוב.

ישראל קבלה

+  +  +

מרים בונקר, בת 80, נולדה בפקיסטאן. היא עלתה לארץ עם בעלה אברהם ז"ל ובתם היחידה בשנת 1948. אברהם עבד במע"צ ומרים עבדה בטייסת כנף 6 עד היציאה לפנסיה. בשנת 1959 כאשר היו לה כבר חמישה ילדים היא הרתה שוב והביאה שלישייה. אחרי יומיים בבי"ח, נאמר לה ששניים מבין השלישייה נפטרו. היא לא ראתה את השניים מתים וגם לא זכתה לקבור אותם. ראש הממשלה בן-גוריון העניק לה את הבית, 70 מ"ר שמאחוריה, בשכונה ד' בבאר שבע, ומאז ועד היום היא גרה בו ומשלמת 450 ש"ח שכר דירה. כאשר הילדים הגיעו לגיל 17, הם – כולל השניים שכביכול מתו – קיבלו צו גיוס שהגיע בדואר לביתה.

יהודה

יהודה אלוש

+  +  +

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בַּסֵּתֶר.

כנכד לסבא וסבתא שחוו את הפשע הנוראי הזה, שנעשה בסתר בגיבויה של צמרת המדינה, הרגשתי צורך להשתתף בערב מודעות/זיכרון/זעקה בפרשת ילדי תימן, בלקן והמזרח. בסיומו של הערב, התחושה החזקה שלי היא שאסור לשתוק וצריך להמשיך ולספר לעצמי, לילדי ולכל מי שאוזניו ולבו אינם אטומים. אני מרשה לעצמי לגזול מזמנכם ולזעוק את זעקת ההורים על בתם הגזולה.

אני נכד לעזר ושרה צארום שעלו לארץ בשנות החמישים מצנעא עם שני ילדיהם (אלי ומתי) והגיעו למחנה עתלית, שם סבתי ילדה את בתה, ציונה.

לא אאריך בפרטים, אבל אותה ציונה שהתה בבית החולים וכעבור כמה ימים נאמר לסבתי שהיא נפטרה ושקברו אותה. לימים סבתי יולדת את אבא שלי, ציון, ולאחר שנים את ינון. בסוף שנות ה-60 בעקבות קרוב משפחה שעבד בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ועשה הצלבה בפרטים, עלה החשד כי ציונה חיה והיא מאומצת אצל משפחה מחיפה להורים בעלי שם (המקורבים לשמות בכירים בצמרת השלטון). הפרשה מתפוצצת ועולה לכותרות. סבתא שלי מתראיינת לתקשורת וכך גם "ציונה". הפרשה נגמרת בכך שהיא לא מוכנה להיפגש עם סבא וסבתא שלי ואולי לבדוק היתכנות שהיא אכן בתם.

כילד, הסיפור הזה ליווה אותי כל חיי, כמובן שהיה אסור לדבר על זה עם סבתא וסבא ומעולם לא זכור לי שהנושא הזה דובר על ידם. סבא וסבתא קיבלו על עצמם את הדין.

השבוע שאלתי את אבא שלי, שעד שהפרשה עלתה לכותרות לא ידע שנולדה לו אחות, איך הוריו לא חשדו, שאלו או התעקשו לראות ולבדוק? הוא ענה לי: "סבא עזר לא היה יכול להאמין שיש גנבים בארץ ישראל." ופתאום התחדדה לי השתיקה שלהם. זה לא רק קבלת הדין אלא גם ואולי בעיקר הפחד מלהכיל את האכזבה מאותה ארץ זבת חלב ודבש אליה הם ערגו ואותה הם חלמו בתפילותיהם ובשיריהם. אבל עכשיו אין לי את מי לשאול.

סבתא שרה, צילום מסך מתוך סרטה של עינת קפאח - "בעניין נשמה זה לא בלגאן" על סיפורה של ציונה
סבתא שרה, צילום מסך מתוך סרטה של עינת קפאח – "בעניין נשמה זה לא בלגאן" על סיפורה של "ציונה"

נריה צור

+  +  +

אחותי רחל היתה בת שלושה חודשים. היה לה חום ואמי לקחה אותה לרמב"ם מנהריה. גרנו בצריף במעברה והוריי לא ידעו את השפה. תחבורה היתה פעם ביום. אמי הלכה לבקר את הילדה אחרי שבוע ומצאה אותה בריאה. רצתה לקחת אותה – אמרו לה תבואי בעוד שבועיים. לאחר שבוע קיבלה מכתב: הילדה נפטרה. ביקשה לראות גופה, לא היתה גופה. לאחר 18 שנה הגיע צו גיוס.

הרצל דוניארי

+  +  +

1992

כל האחים של אמא יושבים בסלון כשאני חוזרת מהצבא ביום חמישי. כנראה קרה משהו חשוב. אתי מוחה דמעה מהעין, יצחק נראה נסער. אשה זרה יושבת איתם, אוחזת טייפ מנהלים ביד אחת, ובידה האחרת כותבת בפנקס צהוב. הם חושבים שמצאו אותה. אני אצטרך לדחות את ההתלהבות מהאוטו הצבאי שקיבלתי לסוף השבוע. היא היתה בת שנה, הוא היה עולה חדש, הוא לקח אותה לבית חולים, בערב שיכנעו אותו הרופאים ללכת הביתה, אסור לישון בבית חולים. כשחזר למחרת, השכם בבוקר, הניח רופא יהודי, ישראלי, את ידו על כתפיו, ובישר את הנורא מכל: "היא נפטרה". "נפטרה? מה נפטרה? ממה?" אפילו אז לא הרים את קולו, רק התמלא עצב שקט. "דלקת ריאות, לא היה כאן אף אחד, לא ידענו מה לעשות, היא נקברה, בקבר אלמוני, קבורה יהודית כדת וכדין, אל תדאג." הוא לא הצליח למצוא מילים כמו גופה או תעודת פטירה בשפה העברית, גם לא מילים שיבטאו את הכעס והכאב. סגן מנהל המחלקה ליווה אותו אל מחוץ לבית החולים, השמיע כמה הסברים כלליים, מעורפלים, ולבסוף שאל כמה ילדים יש בבית. סבא לא הבין למה זה קשור. הכי חשוב שיש לך למי לחזור, אמר סגן מנהל המחלקה.

בבית כשנשאל איפה הילדה, לא ענה. סבתא התעקשה, לא יכול להיות שילדים נעלמים ככה בארץ ישראל. "רופא יהודי, בארץ ישראל, אמר שהילדה מתה, אז הילדה מתה… זה לא חוץ לארץ פה." רופא יהודי בארץ ישראל היה בשבילו סמכות כמעט אלוהית. ואפילו סגן ראש המחלקה נקרא להסביר לו את המצב כשסירב לקבל את הבשורה הקשה, ניסה סבא ציון לשכנע את עצמו.

זמן מה אחר כך איבד את התמימות, דיבר עליה כאילו היתה בחיים, הזכיר אותה בכל הזדמנות, מנה אותה בין שבעת ילדיו. לפני מותו, ארבעים שנה אחרי שהשאיר אותה בבית החולים, ירש ממנו בנו הגדול דרך הווריד את תעלומת הבת האבודה. עשר שנים אחרי מות אביו החל דוד יצחק בחיפושים. בעידן של טכנולוגיה ממוחשבת במשרד הפנים נראה היה שיש קצה חוט. מישהו במשרד הפנים מצא ברישומים אשה שהפרטים האישיים שלה זהים לאלה של האחות האבודה – השם, מספר תעודת הזהות, תאריך הלידה, שנת העלייה, אפילו שם האוניה שבה הגיעה לארץ, האוניה שהגיעו בה יחד. אבל מה עכשיו? זאת היתה מטרת ההתכנסות. הזמינו כתבת של מעריב שחוקרת את היעלמותם של ילדי תימן, להתייעץ איתה. היא חשבה שחטפו רק תימנים, אבל שמחה על הרחבת הנושא והעדויות החד-משמעיות. לדעתה יש רק דבר אחד שכדאי לעשות: יש כתובת בירושלים, צריך ללכת ולבדוק. כדאי לעשות את זה בזהירות, בעדינות, לא כדאי שהיא תהיה מעורבת בשלב הזה.

"אני יכולה ללכת," התנדבתי מיד. עוד לפני שהבנתי במה בדיוק מדובר, זה נשמע לי כמו הזמנה להרפתקה מסעירה. המבוגרים היו פחות נלהבים. "מה תגידי לה? מה תעשי? אסור להלחיץ אותה, אי אפשר ללכת סתם ככה ולדפוק בדלת, צריך לבדוק עוד פרטים." כמעט בלי לחשוב שלפתי תשובה לכל שאלה. "אני אתחזה למתרימה או למישהו שבא לעשות סקר טלוויזיה, מה הבעיה? כל העניין עכשיו הוא להיכנס, לראות אם היא דומה, לא?"

הצלחתי כנראה לעורר את אמונם של ששת האחים. אתי הציעה שרוית תבוא איתי, שיהיה שם מישהו "קצת יותר מבוגר, בכל זאת." ביום ראשון אחר הצהרים רוית ואני ברנו 5 הצבאית שבקושי סוחבת את העליות לירושלים. הכנו שאלות, הוצאנו שאלון על דפי מחשב מחוררים ורחבים, ולאחר התברברות קלה בסמטאות העיר עצרנו ליד הבית. בניין בן שלוש קומות מוקף חומת אבן והרבה צמחייה. רוית אומרת שעדיף שהיא תישאר באוטו, זה נראה יותר אמין סוקרת אחת. אני לא מתווכחת. צריך רק להיכנס, להעיף מבט ולצאת. חדורת תחושת שליחות היסטורית אני ניצבת מול דלת הבית בקומה הראשונה, בוהה דקות ארוכות בשלט שמאשר את שמה של דודתי החטופה. פרפר קטן מרפרף בכנפיו מתחת לסרעפת. דפיקה קלה בדלת ועוד אחת. רק אחרי שלוש דפיקות הססניות, זהירות, הדלת נפתחת. ילדה כבת שמונה או תשע עומדת מולי. אנחת רווחה נשמעת בתוכי, עם ילדה אני יכולה להתמודד. "שלום, איפה אמא?" אני שואלת. "ישנה." מצוין, אני חושבת לעצמי, ואחרי רגע נזכרת שאני אמורה לראות את הדודה, לבדוק אם היא נראית דומה. "אני מהטלוויזיה בכבלים, אנחנו עורכים סקר על צפייה בטלוויזיה, תסכימי לענות על מספר שאלות?" "כן, אבל אני קטנה," עונה הילדה שבקלות יכלה להיות בת-דודתי, וחוזרת אל דפי הציור שלה על שולחן האוכל כאילו נכנס קרוב משפחה הביתה.

אני מתיישבת לצידה, מבינה את ההזדמנות שנפלה בחלקי. "טוב, נתחיל בכמה פרטים אישיים." שם האם, שם האב. בין תוכניות הילדים אני שותלת שאלות על ארץ עלייה ושנת עלייה של אבא, של אמא. "עשית עבודת שורשים?" אני שואלת. הילדה, ראשה שקוע בציור, מרימה מדי פעם את ראשה, זורקת תשובה, נראית אדישה, קצת חשדנית. "לאמא אין אחים." ראשה כמעט נוגע בציור. אני מנצלת את חוסר תשומת הלב שלה כדי להתבונן בה. היא דומה לרוית או למירב בסרטי השמונה מילימטר עם קיקו החמור בשדות של נורדיה. משהו בעיניים ובלחיים נראה דומה למשפחה. חולפת חצי שעה. עברתי על כל תוכניות הטלוויזיה שהכנו מראש, וגם על אלה שלא הכנו. מה דעתך על רחוב סומסום, והאם היית מעדיפה סרטים מצוירים, ואולי היית רוצה שיהיו חדשות לילדים. אחרי יותר משלוש שנים בצבא אני כבר לא מכירה תוכניות טלוויזיה. היא מרגישה שאני מושכת זמן. אני שואלת על סבא וסבתא מצד אמא, על דודים. כל התשובות נכונות. היא נולדה ב-48', עלתה ב-49', הגיעה מלוב, היא מאומצת אבל גם הוריה המאמצים הגיעו מלוב (חשבתי שחטפו רק בשביל אשכנזים), ההורים שלה מתו אבל היא יודעת שהיו בעיות עם האימוץ. בת יחידה.

אני מתבוננת בשעון הקיר. ארבעים דקות ארוכות. כמעט חמש. רוית מתייבשת באוטו. שישה אחים וכתבת אחת מחכים בדריכות ליד הטלפון לתשובה הגורלית. "מתי אמא צריכה להתעורר?" "אני צריכה להעיר אותה בחמש". "עכשיו חמש." היא זורקת מבט אל השעון ונוזפת בי: "יש עוד חמש דקות." אחרי חמש דקות היא נעלמת אל תוך הדירה וחוזרת אחרי דקה, מתיישבת בשתיקה וחוזרת אל הציור. חולפות כמה דקות ואני שומעת רחש. הרחש הופך לצעדים. אני מפנה את ראשי לעבר הצעדים וכעבור כמה שניות היא מופיעה. אישה כבת חמישים, קמטי שינה על פניה, שיער שחור, אגן רחב, יש בה משהו משרה, קצת מרבקה, היא מבחינה שאני בוהה בה, עכשיו היא נראית כועסת. "שלום," היא אומרת בקול שנשמע תוקפני מעט, "של-ום" אני מגמגמת, נרגשת, נסערת, "אני…אה.. אנחנו עורכים סקר לטלוויזיה, תסכימי לענות על מספר שאלות?" היא מתבוננת בי בחשדנות, מתקרבת לניירות, מבקשת שאלך, אין לה זמן לדברים כאלה. אני יוצאת לחדר המדרגות מפוזרת, נרגשת, ערנית, מבולבלת, מנסה לשמור את כל הפרטים בזכרוני, לא לאבד רסיס מידע, לארגן את המחשבות, לא לשכוח את המראה, את תווי הפנים, לשמר את החוויה.

שישים דקות עד הבית. אני מתאמנת על רוית בדרך, נוהגת במהירות כדי לא לשכוח. כמו להעביר ביצה על כפית אל הקצה השני של החדר מהר אבל בזהירות. היא לא דומה אבל גם לא לא דומה. יש בה משהו דומה, הפנים הצרים, האגן הרחב. היא דומה קצת לשרה וקצת לרבקה, אבל אני לא יודעת. היא גם דומה קצת למשפחה של אבא. בעצם לא ממש. את חושבת שהיא הרגישה משהו? לא יודעת. בכל מקרה, הפרטים נכונים – בת יחידה, מאומצת, עלתה מלוב, 1949.

בבית ביבנה הטלפון מצלצל הרבה לפני שהגעתי. שישה אחים, שוב ושוב. כולם רוצים לדעת איך היה. למה זה לקח כל כך הרבה זמן? התיאור עובר מפה לאוזן, ארוך ומפורט, לא משמיטים מילה, לא להחמיץ אף פרט. "הילדה מזכירה את רוית או מירב… בסרטים עם קיקו החמור… היא שאלה אותה על חדשות לילדים… ואז היא שמעה צעדים, היא יצאה… לא דומה ולא לא דומה… קצת משרה וקצת מרבקה… היא לא יודעת."

צריך לדבר איתה, אין מה לעשות, חייבים לעמת אותה עם העובדות. ייתכן כמובן שנפלה איזו טעות בפרטים האישיים, שהחליפו אותה עם מישהי אחרת. אבל אם לא נפלה טעות, זאת מרים.

דוד יצחק מוצא "איש מכובד", מישהו שהיא תכיר ותכבד ותסכים לפגוש אותו ולהקשיב לו, שידבר איתה, שיספר לה. הם לא רוצים ממנה כלום, רק לדעת שזאת היא, שמרים חיה, שסבא יכול לנוח בשלום. הוא דיבר איתה. היא לא רוצה לדעת, לא רוצה לבדוק, לא רוצה קשר, לא רוצה לגלות אחים אבודים בגיל חמישים. יש לה את המשפחה שלה והחיים שלה, היא לא צריכה את הזעזוע הזה עכשיו, עברו חמישים שנה. שישה אחים לא מוכנים לוותר. יצחק מתקשר אליה, מנסה לקבוע פגישה. היא לא מוכנה, הם לא רוצים כלום, זה לא העניין. לא כסף, לא אירועים משפחתיים, לא בדיקות גנטיות. רק שיתוף פעולה.

אין לה זמן לדברים כאלה.

הבת של דודה מרים היא כיום צעירה ירושלמית בת שלושים (פלוס-מינוס). אחרי שעות ארוכות של שיחות על הזכות לדעת מול הזכות לא לדעת, אנחנו לא נחפש אותה אבל נשמח להימצא.

גלי סמבירא (מתוך: שלושים חודשי אהבה, הוצאת חרגול, 2005)

ביום ג' 07.10 יתקיים בבית אחותי בתל אביב יום מודעות נוסף ביוזמת עמותת עמר"ם. לפרטים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. פילון האלכסנדרוני

    היא הייתה ילדה קטנה, סה"כ כבת שבע כשעלתה ארצה, אך ייסוריה התחילו כבר בתימן עת שהתה לפני העלייה במחנה חאשד שהופעל ע"י ארגון הג'וינט ומדינת ישראל:

    "לפני שעלינו למטוס, לקחו את כל הגברים והנשים למבנה סגור במחנה.. השומרים הפרידו את הגברים והנשים. דרשו מאיתנו להתפשט לחלוטין ולפזר את השיער. עמדנו בתור אחת אחרי השנייה בדרך לביקורת. אני זוכרת אישה כושית ממזרה שצעקה עלינו להוריד את כל הזהב, התכשיטים והמחרוזות שהיו עלינו ולשים אותם בתיבה שהייתה מונחת לידה. אמא שלי נתנה לי מחרוזת כסף קטנה ואמרה לי להחביא אותה מתחת לבית השחי. הצמדתי את היד לגופי חזק ככל האפשר. כשהגעתי אל האישה הכושית היא צעקה עלי ושאלה האם הורדתי ונתתי לה את הכל. הנהנתי שכן. היא דרשה שאפתח את הפה ווידאה שאני לא מסתירה שם דבר. אני לא יודעת למה היא לא דרשה שאני ארים את הידיים כמו שהיא עשתה עם כל הנשים לפני, אך היא סימנה לי להמשיך. חסרות כל עלינו אל המטוס מערבה, אל עבר ארץ ישראל…"

    שלוש עשרה שנים חלפו, אותה ילדה גדלה, הרתה והביאה ילדים לעולם:

    "בשנת 1964 הגעתי אל בית החולים "קפלן" ברחובות. האחות שאלה אותי לפני הלידה אם יש לי ילדים. עניתי לה שיש לי שלושה ילדים בבית. לאחר שילדתי חיכיתי יום, יומיים, שלושה… הבנתי שעבר יותר מדי זמן בלי שהנקתי את ילדי וביקשתי שיביאו אותו אליי… אמרו לי "הוא מת!" איך?! ראיתי אותו, ראיתי את הבולבול שלו, נולד לי בן! שמעתי אותו בוכה!!!!

    "הוא מת, לכי מפה" זאת הייתה התשובה כאשר אמי שהייתה עקשנית הלכה יום יום אל בית החולים כדי לקבל תשובות.. גם אבי "זכה" לתשובות כאלה ולטריקת דלתות. שבועות ארוכים ניסינו לקבל תשובה, מסמך, קבר אך ללא הועיל. החלטתי שאני לא אביא יותר ילדים לעולם… רצה הגורל וילדתי עוד שני ילדים, אך נשאר לי ילד אחד שלא ראה את אמו, שלא קראתי לו… שלא הענקתי לו אפילו את שמו…"

  2. עמית

    לא משוגעים ולא הוזי הזיות. אנשים שבהתחשב בפרסומים סביב הנושא יש להם סיבה טובה לחשוד בגורל ילדיהם.

    אבל האם לא נפטרו תינוקות אי שם בשנות החמישים? כולם נחטפו? שיעור תמותת התינוקות בקרב העולים הייתה לפחות 20 לאלף לידות, עד כמה זה מסתדר או לא מסתדר עם מספר האנשים שחושדים שילדיהם נחטפו?

    1. ג. אביבי

      שיעור התינוקות שנחטפו בקרב התימנים, ע"פ עדויות הקרבנות, הוא אחד על 8 בגילאים שבין 0 ל 3 שנים. ככל שיורדים בגיל היחס קטן (סביר שעד כדי 1 ל 5 בקרב הנולדים). כלומר היחס הוא בין 125 ל1000 תינוקות עד 200 לאלף תינוקות.
      כלומר יחס ה"תמותה" לשיטתך בקרב התימנים הוא פי 6 עד פי 10 ממה שציינת לגבי תינוקות של עולים. אז נשאלת השאלה מה האמירה המכחישנית "אנשים שבהתחשב בפרסומים סביב הנושא יש להם סיבה טובה לחשוד בגורל ילדיהם" אמורה להוכיח על אומרה?

      1. עמית

        יכול להיות שקצת מיעטתי עם הנתון infant mortality בשיעור 20 לאלף לידות.

        לפי ויקיפדיה האנגלית, בהתבסס על נתוני האו"ם, בשנות החמישים תמותת התינוקות הממוצעת בישראל הייתה 40 לאלף, ובתימן 200 לאלף. יש להניח שתמותת התינוקות בקרב העולים מתימן שחיו במעברות בתנאים קשים הייתה איפה שהוא באזור ביניים. אבל נניח 40 לאלף.
        https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_countries_by_infant_mortality_rate

        אם בישראל חיו בשנות החמישים כ-80 אלף יוצאי תימן, ונניח ריבוי טבעי של 3-2.5אחוז בקרבם (2000-2400 לידות מדי שנה), במהלך 8-10 השנים שבהם התרחשו החטיפות המדוברות, נפטרו 600-1000 תינוקות.

        מה כל זה אמור להוכיח? כלום. קראתי את המאמרים שפורסמו בתיאוריה וביקורת והעוקץ, אני מכיר את התודעה המתנשאת ביחס לעולים ששררה בישראל בשנות החמישים, ולא קשה להאמין שכתוצאה ישירה ממנה אנשי השירות הרפואי גנבו תינוקות מהוריהם.

        מה שאני כן אומר זה שסביר להניח, שרבים, מאות, מתוך הסיפורים על תינוק ש"נעלם" בבית החולים, גורלם הוא באמת שהתינוק נפטר. באמת הייתה תמותת תינוקות, ובשיעורים שאנחנו לא מכירים כיום.

        1. ג. אביבי

          ראשית, מספר התינוקות שמתו בלידה או סמוך לה הידועות לשוכני המעברות ובהם התימנים (כלומר ההורים ראו את המקרים המצערים ואף השתתפו בקבורה) הוא אכן גבוה ואין לו קשר לטענות על החטיפות. מעבר לזה, מספר החטיפות ע"פ טענת ההורים הנפגעים, הוא גדול בהרבה ממספר הנפטרים. גם אם אתה מנסה להכיל את כל הנפטרים בלידתם בתוך אלפי החטופים עדיין יש מספר המתקרב לאלף של תינוקות נעלמים.
          ע"פ הסטטיסטיקה שאני מכיר, תמותת התינוקות בישראל בשנים ההן (50 – 54) נע בסביבות 35 – 40 לאלף לידות. נניח שבמעברות זה הגיע ל40 – 50 לאלף לידות – עדיין מספר הנחטפים, ע"פ טענות ההורים, גדול הוא פי 2.5 או יותר ממספר זה.
          בין 49 ל 52 הגיעו ארצה 48 אלף תימנים ששוכנו במעברות ולא 80 אלף. החטיפות כולן בוצעו באסירי המעברות ולא בתימנים הוותיקים. סטטיסטיקת מיתת התינוקות בתימן איננה רלוונטית, היא שייכת למערכת הבריאות בתימן ולא בישראל. החטיפות המדוברות כולן נעשו בארץ (חטופי חאשד לא נכללים בסטטיסטיקה על חטופי תימן בארץ).
          עיקר החטיפות (כ90%) נעשו בין 1951 – 1954, כלומר מדובר ב 4 שנים ולא 8 – 10 שנים. מכאן המספרים שאתה מדבר עליהם (600 – 1000) מוגזמים בסדרי גודל מהמציאות.
          חלק גדול מאוד מהנחטפים היו בני 1 עד 2 – גם זה מייתר את סטטיסטיקת תמותת תינוקות בארץ (או בתימן). היו גם מקרים לא מעטים שהילדים נחטפו ממש בביתם. אני אישית מכיר מקרים שבהם כל פעם שהגיע זר לבית (או פחון/בדון) של תימנים, הילדים הוכנסו למחבואים ע"מ להבטיח שלא ייחטפו. באחד מהמקרים הללו של חטיפה בתוך הבתים נרצח הורה שניסה להתנגד לאחר שכבר נחטפה לו בת לפני כן. מיותר לציין כי המשטרה שגיבתה את החוטפים לא פתחה בשום חקירה. הממסד האשכנזי (מפא"י והמפלגות הדתיות) היה שותף בכיר לפשעים הנוראיים הן בשתיקה ואי-מניעה, הן בהשתקת כל ביקורת ציבורית והן בהגנה על מבצעי הפשעים. מי שמצדיק את הממסד ואת ההכחשה שלו הינו שותף לפשע.
          ממש כשם שהגרמנים הבינו ששתיקת הרוב הדומם שם לא זיכתה איש מהם מאחריות לשואה, כך גם הציבור האנטי-מזרחי שמגבה את הממסד על שלל שקריו. המזרחים המודעים דורשים לא רק לחשוף את האמת כולה, לא רק לתבוע את הגורמים האחראים בישראל, אלא גם חינוך מחדש לציבור כולו, ובעיקר האשכנזי, שלא יאפשר עוד את המשך ההכחשה.

  3. תום מהגר

    פשע אתני. יישר כוח לדור השלישי שלא שותק. העדויות כואבות אבל האמת יוצאת לאור וזה חשוב מאד.

  4. דןש

    האם מי מבין החטופים לכאורה "יצא מן הארון" ואמר אני פה – היכן משפחתי הגרעינית ?
    מכל כך הרבה מקרים – האם קיים אחד ? נדמה לי שגם קשה להסתיר ילד תימני שאומץ ע"י משפחה אשכנזית .

    1. גיל

      דוד של בן זוג שלי הוא ילד תימני חטוף שגדל אצל זוג ניצולי שואה חשוכי ילדים בקרית אונו. הוא חיפש את משפחתו ומצא אותם. עשו בדיקות. זה האח שנחטף מהם כשהיה תינוק. זה סיפור שגם הגיע לטלוויזיה בשנות ה-80 ונמשך שנים לאחר מכן בתביעות והליכים שניהל מול השירות למען הילד ומשרד הרווחה. מנהלת השירות סירבה (!!) לתת לו עותק של תעודת הלידה המקורית שלו ורק הסכימה לתת לו לעיין בה. האיש בקשר טוב עם משפחתו הביולוגית, טיפל במסירות בהוריו המאמצים וכשהם מתו עזב את הארץ מסיבות אידאולוגיות. הוא פשוט לא יכול לשאת את החיים במדינה הזו.

  5. ג. אביבי

    ציטוט מדברי נעמה קטיעי: "מדינת ישראל מעולם לא הכירה במה שקרה למשפחות שלי, מעולם לא התנצלה, מעולם לא הכתה על חטא ומעולם לא עשתה חושבים על איך לעזאזל מגיעים למצב שלמישהו זה נראה לגיטימי לחטוף ילדים.".
    המסקנה היא שמי שלא מודה גם לא עוזב ולכן רק מחכה להזדמנות להכות שוב. אין למזרחים המודעים שום כוונה לרחם עליו או לעבור לסדר היום. הממסד האשכנזי ימשיך להכות במזרחים, להפלותם ולנחשלם – כל עוד המזרחים יגלו פסיביות וצייתנות (לגבי ההכחשות וועדות הטיוח הממלכתיות). את יום המודעות יש להרחיב למפעל המודעות הבלתי פוסק על פרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן.
    אין להסתפק במחאה, יש לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג ולבקש את התערבותו.

  6. ביבי

    סבתי עליה השלום, שחיה במעברה בבאר יעקב לאחר העליה מעירק, הביאה לעולם תאומות, לא זהות, בהירות עור, שיער ועיניים. אחת מהן אמי, חלושה וחולנית למראה והאחרת, בריאה ותכולת עיניים. הורו לסביי להותיר את התאומות בבית החולים ולסבתי לשוב למעברה ליתר ילדיה. כעבור שבועיים סיפרו להם בבית חולים אסף הרופא, כי דווקא התינוקת הבריאה, בהירת העיניים, נפטרה. אין גופה, אין קבר. סביי האמינו להם, ישבו שבעה וצערם רב. אמי (ירוקת העיניים) תמיד הרגישה שאחותה התאומה חיה וקיימת, אצל משפחה אשכנזית כלשהי וקיוותה שזכתה לחיים טובים. כל אפשרות לערוך בירור לגבי גורלה, נענה בתשובות הבאות: התיקים מתקופה זו כבר הושמדו, אין כל רישום על כך שנולדה בכלל ילדה זו, אין כל אפשרות לקבל ממשרד הפנים מידע על ילדות שנולדו בתקופה של אוקטובר-נובמבר 1952, זהו מידע חסוי. הלואי שהייתי מוצאת את הדודה הזו שלי, געגועיה של אמי אליה, דבקו גם בי.

  7. ב.רם

    מתוך צפייה בסרט תעודה (לפני חודשים רבים), שעסק בנושא, למדתי כי מדינת ישראל העמידה ארבע (?) ועדות חקירה ממלכתיות לחקר העובדות, כולל זאת שמונתה על ידי מנחם בגין ולא לשם טיוח מפא"יניקי. נהפוך הוא.
    כולן, כולל זאת האחרונה, לא מצאו ראיות לחטיפת ילדים מזרחיים/תימנים ומסירתם לאימוץ במשפחות אשכנזיות, בעיקר של ניצולי שואה חשוכי ילדים, כפי שנטען.
    כולל סיפור אודות בדיקת די.אן.איי ששללה את משוכנעותו הפנימית של אחד הילדים, שטען כי איתר את הוריו הביולוגיים.
    ועתה לשאלת התם ולא נשלם: האם תיתכן ועדת בדיקה, או בדיקה ללא ועדה, אשר תוכיח עובדת התרחשות הפשע, הידוע בשם "חטיפת ילדי תימן"?
    או שמא נישאר עם השערות, סיפורים וקונספירציה?
    הרי הסיפור עצמו איום ונורא. אם התרחש. אם לא היה, אזי כמה כאב ואנרגיה שלילית שוטפים פה את ארצנו מזה עשרות שנים.

  8. אריה

    אין שום ספק שילדים נעלמו, אם לא נחטפו, אז ישנה אפשרות יחידה, התנאים הרפואיים שהוחזקו בהם היו מחפירים, כי אפילו באפריקה, בתנאים הכי מחפירים אין תמותה של 10% מכלל אוכלוסיית אנשים, זה מזעזע, לא ראו גופות? כי השתמשו בהם להשתלות, או שנשלחו מסיבות אחרות לארה"ב

  9. טיירי חנניה

    אני קורא את הסיפורים המחרידים איך יכולים לבצע פשע כדבר הזה וזאת כי אני משתייך גם למשפחה של ילדי תימן האבודים אחות אימי שעונה לשם זהרה מספר ת"ז 04149068-1 עלתה עים הוריה בשנת 49 היתה בת שלושה חודשים הגיעו למחנה עין שמר ושם אמרו לסבתי (שהיא אימה )שתשים אותה בבית הילדים במחנה וסבתי היתה כל יום באה להניק אותה לא היה לה שום מחלה לאחר שבוע סבתי באה להניק אותה ואמרו לה שהיא לא הרגישה טוב לקחו אותה לבית חולים והיא תחזור עוד יומיים שלושה סבתי המשיכה לפקוד את בית הילדים במשך כמה ימים לראות אים היא חזרה ולאחר שבוע אומרים לה בצורה זו מה קרה לך היא מתה בקשה לראות גופה ואין בנמצא בוועדה האחרונה שהיתה הצגנו מסמך של משרד הפנים שאומר עזב את הארץ ביולי 63 ולכן זה סותר את מה שאמרו שהיא מתה עד כאן הסיפור אודה אם מי שהוא יעזור למצוא את דודתי

  10. אליהו (אלחרט) אלרט

    עלינו ארצה ממרוקו טנג"יר ב1949 אני הייתי בן 9.ב 1951 נולד לי אח בריא לחלוטין .כשהיא חזרה הביתה ללא הילד ואמרה לנו שהרופאים אמרו לה שהוא נולד מת ולא אמרו איפוא הוא קבור.
    לאחר כל הכתבות שאני על העלמות הילדים באותה תקופה אני רוצה לדעת מה קרה בעניין זה אפילו שאני כבר בן 75 כי זה לא נותן לי מנוח אני מבקש לדעת ל
    למי לפנות.
    אליהו אלרט שרגה רפאלי 17 פתח תקוה

  11. כוכבי מרדכי

    בשנת 1948 ילדה אמא שלי תאומות בבית יולדות בברנדס שבחדרה.
    כאשר באה האחות להודיע לנו מה נולד אז היא שאלה לפני כן את אבא כמה ילדים יש לך והוא ענה 4 .אז היא אמרה לו טוב נולדו תאומות ואחת נפטרה ואל תדאג אנחנו מטפלים
    בקבורה .ולא נתנו לנו לראות אותה.ועד היום לא יודעים היכן היא.

  12. Tony Eden

    We need funds, humanitarian associations of US lawyers, and members of US congress to registered legislation for opening investigation through independent uncorrupted organization. Another step might be helpful to file with the UN on
    Crime against Humanity.
    The state of Israel can not allow these high level criminals to be protected by certain individuals still alive in this highly racist society . Judaism does not allows these crimes.
    "We should remember "Yosale Sohcmacher
    Hachem yinkom damam.