לראות להם בעיניים

רופאים לזכויות אדם, בצלם ומחסום ווטש – שלושה ארגונים מתבוננים במציאות ורותי גינזבורג מתבוננת במבט שלהם. קטעים מתוך ספרה על צילום וארגוני זכויות אדם ישראלים בשטחים הכבושים
רותי גינזבורג

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987, עקבה ד"ר רוחמה מרטון אחרי דיווחי חדשות מעזה ולא האמינה למראה עיניה ולמשמע אוזניה. בעוד שבמוחה מהדהדים עדיין דבריו של יצחק רבין, שר הביטחון דאז, בתגובה להתקוממות הפלסטינית – "לשבור להם את הרגליים והידיים" – הרושם שקיבלה מדיווחי הטלוויזיה הישראלית היה שדבר אינו קורה בשטח. היא ניסתה להשיג מידע מקולגות בעזה, אך באותה תקופה יצירת קשר טלפוני עם תושבי הרצועה הפלסטינים הייתה בגדר משימה בלתי אפשרית כמעט. לאחר שמאמציה להשיג מידע נוסף העלו חרס ותחושת הדחיפות לדעת מה קורה שם לא הרפתה ממנה, היא חישבה ומצאה שפשוט ומהיר יותר יהיה לנסוע לשם מאשר להמשיך לנסות ולברר את הדברים מתל אביב. היא החליטה אפוא לאסוף כמה מעמיתיה הישראלים ולצאת לעזה. בין הנוסעים עמה באותו יום היו הרופאים ד"ר אילן גל וד"ר מאיר לירון והפסיכולוג ד"ר אנדרי דרזנין. מספר הרופאים, אחד-עשר, נקבע לפי הקיבולת של רכב הוואן שהעמידו לרשותם הקולגות מעזה. ד"ר איאד אל סראג', פסיכיאטר שעובד בעזה שאירח אותם באותו יום, כותב שבע עשרה שנים לאחר אותו אירוע:

באחד הימים, הגיעה לעזה קבוצה של רופאים ישראלים במטרה לראות במו עיניהם מה קורה בשטח. הם הסתובבו במחלקות בית החולים שיפא וראו ילדים שבורי עצמות. בשעות אחר הצהריים של אותו היום, התאספנו כולנו בחצר ביתי שבעזה. תחושת הכאב המשותפת שהרגשנו, עוררה בנו את הרצון לקום ולפעול.i

לאחר כשש שעות ביקור, מזועזעים ממה שראו, שבו הרופאים הישראלים לתל אביב. בדרך חזרה הם עצרו בתחנת דלק לשתות קפה. שם, לפי ד"ר מרטון, נוסדה העמותה. לדבריה, מטרות ההתארגנות שעליהן החליטו בדרך חזרה תקפות עד היום – פעילות נגד הכיבוש ולמען זכויות אדם, במיוחד הזכות לבריאות. מטרה נוספת שעליה הסכימו הייתה לחזק את הקשר בין עם לעם. בשבת הבאה אספה ד"ר מרטון קבוצה נוספת של רופאים, אשר לה לא נמצא מקום במכונית שבוע קודם לכן. קבוצה זו יצאה לבקר במזרח ירושלים, בבית החולים מֻקאסד. [….]

סיפור התחלותיה של עמותת הרופאים מקפל בתוכו מרכיבים שאותם ניתן לזהות בפעילותה עד היום. קבוצה של אזרחים ישראלים, מומחים בתחום הרפואה, יוצאת אל השטחים הכבושים לפגוש פלסטינים ולטפל בהם. הרצון שזיהה ד"ר סראג' "לראות במו עיניהם" מעלה אל פני השטח את המבט ואת שדה הראייה. מעבר לכך שהוא מבוסס על החלוקה בין הנראה ללא-נראה, בין המדומה לממשי, הדגש הוא על מקורו של המבט. הכוונה אינה למבט אופטי גרידא, או, לחלופין, למבט מציצני או רומנטי במובן של היקסמות, אלא למי רואה ומה הוא רואה.

+  +  +

באינתיפאדה השנייה הפיק ארגון בצלם "פנקס כיס" משלו המציג את החובות והאיסורים החלים על החיילים המשרתים בשטחי הגדה והרצועה. את הפנקס חילקו חברי הארגון לחיילים ששירתו במחסומים ב-2003. אף על פי שבזמן האינתיפאדה הראשונה ביקרו עובדי בצלם בדוחותיהם את הוראות הפתיחה באש שניתנו לחיילים, הם טענו בשיחה שקיימתי עמם שסברו שעדיף לפרסם פנקס מסוג זה מאשר להישאר עם הפנקס שהנפיק צה"ל על הוראותיו העמומות.

הראשונים להוציא פנקס ולחלקו לחיילים, עוד באינתיפאדה הראשונה, היו חברי ארגון יש גבול. באפריל 2005, הפיק ארגון שוברים שתיקה פנקס משלו ובפברואר 2007 הוציאה האגודה לזכויות האזרח בישראל פנקס נוסף. בניגוד לפנקס של בצלם, בשלושת הפנקסים האחרים לא מופיעים תצלומים, אך בדומה לו מבקשים גם הארגונים האחרים להעביר תוכן אחר מזה שמעביר הפנקס הצה"לי שחולק לחיילים באינתיפאדה הראשונה. הארגונים הלא-ממשלתיים השונים אימצו את צורת הפנקס ההגמוני המוכר לשם העברת מידע אחר לחיילים וגם כדי למתוח בעקיפין ביקורת על קובעי המדיניות.

פנקס-כיס-בצלם
[14] פנקס כיס בצלם, עמ' 2. תצלום: אחיקם סרי
 התצלומים המופיעים בפנקס של בצלם מהווים מרכיב מרכזי במסרים המועברים. בתצלום המופיע, למשל, בעמ' 2 של פנקס בצלם, נראים חיילים המזוהים כחיילים ישראלים עומדים מול קהל של גברים פלסטינים (תמונה 14). אחיקם סרי שצילם את התצלום עמד מאחורי גבם של החיילים ולפיכך הפלסטינים נראים מבעד לכתפי החיילים. אחד הגברים הפלסטינים מושיט את ידו קדימה ומציג תעודת זיהוי. שתי קבוצות: האחת, קבוצה של חיילים בשכפ"צים, חמושים ברובים ולראשיהם קסדות, צבועה בצבע האחיד של המדים; והאחרת, קבוצה חסומה של אזרחים בלבוש הטרוגני, שמחוות גופם מעידות עליהם שאינם מפחדים. קבוצת החיילים חוצצת בין המצלם לבין האוכלוסייה הפלסטינית המצטופפת מולה. החיילים מגנים כביכול בגופם על המצלם, בולמים וחוסמים את הפלסטינים המבקשים לפרוץ קדימה.

יחסם של חברי בצלם אל החיילים, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפנקס, הוא דואלי. דומה ששתי עמדות פרשניות שאינן זהות – האחת מבוססת על הזדהות עם החייל ונובעת ממנה, האחרת נגזרת מהתבוננות מרוחקת וביקורתית על מעשיו – מתכנסות לנקודת מבט אחת. האחת מתקשה להינתק מהאתוס הביטחוני, מסמליו השונים וממורשתו, והאחרת סולדת מאתוס זה ומבקשת לכונן את היחסים על בסיס ערכי החברה האזרחית. באמצעות התבוננות בפנקס ניתן להבחין בכך שהגבולות בין שתי העמדות אינם ברורים, ושכינוסן במסמך אחד מאפשר להראות כיצד ניתן לקרוא אותו בה בעת לאור האחת והאחרת.

+  +  +

[1] תצלום מכתבתה של דניס בארט על פעילות מחסום Watch, "כל העיר", 11 ביוני 2006. תצלום: סיצ'י גלעד, "ווטש אאוט"
[1] תצלום מכתבתה של דניס בארט על פעילות מחסום Watch, "כל העיר", 11 ביוני 2006. תצלום: סיצ'י גלעד, "ווטש אאוט"
מייסדות מחסום Watch הציבו שני עקרונות כנקודת המוצא של פעילותן: עקרון היותו ארגון נשים, ועקרון הפעילות במחסומי הזרוע הצבאית של המדינה. האחד הוא עיקרון של היבדלות (distinction), והאחר – עיקרון של רציפות (continuity). התצלום של סיצ'י גלעד מציג את ההבחנה בין הנשים לגברים הנובעת מעקרון ההיבדלות (תמונה 1). הנשים הן אזרחיות, לרוב בגיל העמידה, הניצבות מול חיילים צעירים. יתרה מזאת, חלוקת התפקידים המצטיירת בתצלום בין הפעילות לחיילים היא שהגברים המצויים בקדמת התמונה אוחזים נשק, והנשים ניצבות מאחור עם פנקס ועט. מיקוד פעילותן במחסומים יוצא נגד קווי הפרדה בין ה"כאן" ו"שם" ובין ה"אנחנו" ו"הם". בניגוד לתפיסה הרווחת, הן מבקשות להַראות "כאן", במדינת ישראל בגבולות הקו הירוק, את מה שקורה "שם", בשטחים, וכך לחבר בין גורל הפלסטינים לחיי האזרחים הישראלים. המחסומים הם בגדר חוסמי גישה, מעכבי תנועה ושסתומי מעבר, וחלק ממערך ההפרדה. מכאן שהימצאות הנשים במחסומי הזרוע הצבאית בגדה מעמידה אותן לכאורה במקום שבו קיים מפגש המייצר את ההבחנה. מהמקום שבו קיים חיכוך מתמיד בין החיילים לפלסטינים, הן מביאות מידע חזותי ומילולי לידיעת הציבור הישראלי והבינלאומי. לכן הבחירה של ארגון הזכויות לפעול דווקא במחסומים ולהביא משם אינפורמציה משקפת עיקרון של רציפות.

עקרון ההיבדלות של הארגון נמצא משרת את עקרון הרציפות. היותו ארגון על טהרת הנשים מסייע לעמדות הפעילוֹת לזכות בלגיטימציה מצד החברה בישראל, ולהן להשיג את מטרתן. כארגון נשים, מחסום Watch תובע להעמיד ערכים הומניסטיים וצרכים הומניטריים מעל אינטרסים ביטחוניים, שהם העילה לקיום המחסומים. הדגשת צורכי האדם, ובפרט צרכים הכרוכים בטיפול ובכלכלת משפחתו, מוצגים כערכים הנגזרים מעקרון ההיבדלות. הם מספקים את התשתית לתביעה ליצור רצף בין ה"כאן" ל"שם" ובין "הם" ל"אנחנו". עם זאת, קידום עקרון הרציפות באמצעות עקרון ההיבדלות מטשטש מתחים פנימיים המתלווים לכל אחד מהעקרונות בתורו. למשל, ההבחנה בין נשים לגברים דוחקת לשוליים דיון ביקורתי על ההומוגניות האתנית של הנשים בארגון. רוב הנשים המתנדבות הן אשכנזיות בעלות השכלה אקדמאית ממעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה ולפיכך שייכות לאליטה חברתית בישראל ומייצגות אותה. אולם כשרואים את הנשים במחסומים, הנראוּת המגדרית היא זו שבולטת יותר מההומוגניות האתנית. לפיכך, במקביל לניסיונן לייצר רצף בין "אנחנו", הישראלים, ל"הם", הפלסטינים, זהותן מגדירה "אנחנו" ביחס ל"אחרים" בחברה בישראל.

+  +  +

נחזור כעת ל"תעודת הזהות" של עמותת הרופאים. בעמוד הראשון, לצד הגדרת מטרות העמותה, מופיע תצלום נוסף שצילם מיקי קרצמן. בתמונה נראות פניה של אישה ששתי ידיים נוגעות בהן.

תעודת זהות
[13] "תעודת זהות", עמותת רופאים לזכויות אדם, עמ' 1, 2000. תצלום: מיקי קרצמן
קרצמן זכר שהאישה הגיעה במצב ירוד למרפאת העמותה בכפר בִּידוֹ, לאחר שלושה חודשים שבהם לא אכלה דבר. סלאח יחיא, מרכז פעילות המרפאה הניידת בשטחים, הוסיף בשיחה שקיימתי עמו שהאישה הייתה בערך בת 20 וזיהה את הידיים כידיו של פרופ' צבי בנדוביץ', רופא הפעיל בעמותה. בעקבות ביקור הרופאים היא הועברה לטיפול בישראל ובבית החולים תל השומר גילו שהיא סובלת מסרטן. הטיפול המאוחר לא הצליח להצילה מהמחלה שפשטה בגופה, והיא נפטרה תוך זמן קצר. בעקבות סגר שהוטל על השטחים, התקשו עובדי העמותה להעבירה לקבורה בכפר הולדתה בנפת ג'נין.

זווית הצילום שבה בחר קרצמן לתעד את המפגש בין הרופא הישראלי לפונה הפלסטינית, ממקד את המבט בקשר הפיזי בין המסייע למטופלת. מבע פניה ועיניה העצומות בפרט מייצגים מצד אחד הירתעות מהמגע הזר, ומצד אחר התמסרות לו. נקודת הצילום מאחדת לכאורה את זוויות הראייה של הצלם, הצופה והרופא. הידיים ללא גוף האוחזות בפנים המיוסרות וממציאות להן מסגרת שנייה עשויות להיראות לרגע כידיו של הצלם. אולם שחזור פעולת הצילום מזכיר שהצלם אחז במכשיר כשתיעד את הרגע. נוכחות הצלם מעידה על כך שבניגוד לתחושה הראשונית יש בתצלום יותר ממבט אחד. ההבחנה אפוא בין מתעד למטפל משרטטת את המבט על הפלסטינית כמפוצל, לפחות לשניים. פיצול המבט והציטוט משבועת היפוקרטס, המשמש כותרת לפרסום, מצביעים על כפילות נוספת המתקיימת בפעילותה של עמותת הרופאים: כמתעדת וכמטפלת. הפעילות האחת נובעת מעבודת העמותה במישור הסִנגור ומהווה חלק ממנה; האחרת היא ביטוי לעבודתה ההומניטרית. שתי הפרקטיקות, המכונסות בצילום אחד ומתקיימות זו לצד זו ומזינות זו את זו, שרויות במתח מתמיד. פעילות בו-זמנית בשני האופנים מעלה שאלות הנוגעות ליחסים בין עזרה פרטנית לביקורת עקרונית ובין סעד לפעולה פוליטית. היחסים הללו באים לידי ביטוי, כאמור, בתנועה הכפולה של נקודות המבט המתקיימת בתצלום – התכנסות ופיצול.

i משכית בנדל, "תכנית ההתנתקות והשלכותיה על הזכות לבריאות ברצועת עזה", רופאים לזכויות אדם, 2005, עמ' 7. ההדגשים שלי.

כריכה גינזבורגוהייתם לנו לעיניים: ארגוני זכויות אדם ישראליים בשטחים הכבושים מבעד לעין המצלמה

רותי גינזבורג

רסלינג

263 עמ'

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. פריץ היקה הצפונבוני

    לאירגונים המוזכרים ואחריםהמנסים לעזור לקרבנות הכיבושועוזרים לשמור על התקוה כי שינוי לטובה הוא אפשרי.

  2. דןש

    בפעילותם הם מיצגים את הישראלי השפוי במלוא הדרו.
    חבל שלא קיימים ארגונים דומים גם בצד השני.