• בגין ונחמה
    הצבעה שבטית
    מה מסמנים המונחים שמאל וימין בישראל? ראיון עם לב גרינברג
  • צלשלאמת
    אות קין
    כך לוהקה א"ק לתפקיד הפופולרי ביותר בז'אנר סרטי האימה

מסך של אטימות ואדישות תכף ירד

יש שם בחוץ ילדה בת 13 שנשלחה על ידי הרווחה לדלג גם הערב מעל הדם שמכתים את הכניסה לבניין שלה, ומזכיר לה את אמא שלה שקפצה מהחלון לפני שבוע. אף אחד מהרווחה לא בא לדבר איתה או עם אחיותיה. עוד אחת לרשימה המתארכת של מתאבדיםות ממצוקה כלכלית
יעל כהן-רימר

English

"תוציאי את הכעס במילים" מבקשת ממני ורדית כשאני יושבת בערב, מתחת לבית שלי, באוטו, ובוכה לה בטלפון. אני ממשיכה לשבת עוד קצת אחרי שהיא מנתקת. מפחדת לעלות. יודעת שכשאעלה ואסגור את הדלת מאחורי, ירד מסך הברזל וישאיר את הכל בחוץ. אני יודעת שנטע תכריז "אמא!" בהתרגשות ותשאל "אמא למה…?" ואז תסביר לי ש"בגלל ככה זה". אני יודעת שאסיים את הערב על הספה עם אופיר בהתלבטות אם לראות עוד פרק או כבר ללכת לישון. אני יודעת שאפסיק לזכור כל הזמן בבטן, שיש עכשיו שם בחוץ ילדה בת 13 שנשלחה על ידי הרווחה לדלג גם הערב מעל הדם שמכתים את הכניסה לבניין שלה, ומזכיר לה את אמא שלה שקפצה מהחלון לפני שבוע – ילדה שאף אחד לא בא לדבר איתה או עם אחיותיה בנות ה-3 וה-8, ואף אחד לא בא לעזור להן או לאבא החורג שלהן. האחות הכי גדולה מבין החמש, בת 16, הגיעה אליהם בעצמה, והתחננה לעזרה. הן אמרו לה שישלחו מישהו אחרי החגים, והפנו אותן אלינו. העבירו את הבעיה הלאה למישהו אחר.

כשאצא מהאוטו אאבד את החדות של כל זה, את הכעס הלוהט על המדינה שלי, על הרווחה, על העובדות הסוציאליות שהחמלה שלהן נשחקה כל כך עד שהן מסוגלות להסתכל בעיניים של הילדות האלה ששלחו אותן להמתין עד אחרי החגים. אאבד את הכעס על המדינה שמשאירה משפחה של חמש בנות ואב חורג שאמא שלהן מתה במלחמה הלא נכונה להסתדר בעצמן עם הבוץ, הטובעני והמייאש הזה. להחזיק את עצמן בציפורניים לבדן. כל המוסדות המדינתיים המעורבים – מהחברה שאחראית מטעם המדינה על הדירה והבניין ועד לרווחה ולעירייה – איש טרם מצא את הזמן המתאים כדי לנקות את כתמי הדם מהכניסה לבניין. באתר זה סופר בתחילת השבוע על מקרה התאבדות נוסף מהזמן האחרון של אם יפואית על רקע מצוקה כלכלית.

כשאכנס לביתי שלי תטושטש גם השיחה שעשיתי בתוך כל זה עם אמא שטיפלתי בה בעבר. היא ניסתה ליצור אתי קשר, וכשהתקשרתי ושאלתי אם הכל בסדר ענתה בקול מהוסה שלא, אבל זה לא זמן טוב עכשיו, ושהיא תתקשר אחר כך. ברקע היו קולות של אנשים וצרחות של תינוקת. כשאכנס לביתי שלי אני אשכח שהיא עדיין לא התקשרה מאז, ושבעלה כבר איים עליה בעבר שאם תבקש ממנו פעם אחת נוספת כסף הוא יהרוג אותה ואת התינוקת, ושלמרות שסידרנו לה קצבת קיום מהביטוח הלאומי, היא עדיין חיה שם לידו כי לאן כבר יש לה ללכת בנגב חסר התשתיות, חסר הדיור הציבורי, חסר מקומות העבודה, חסר התקווה.

מסך האטימות והאדישות הזה, שתכף ירד על הסיפור הזה, הוא יעיל.

הוא מאפשר לנו לתפקד, לחיות, לבחור בין צבעים של דלתות ובין גנים מאסכולות שונות ובין סנדויץ' צפתית לסנדויץ' חביתה.

הוא מאפשר לנו – ישראל השבעה-גם-אם-הלא-עשירה – לסגור את ישראל האחרת מאחורי דלת ביתנו. לכסות אותה יפה יפה בססמאות ו-ועדות וצילומי לחיצות ידיים, לתרום מדי פעם בסמס או לצאת בקמפיין, להכריז על המאבק בעוני ועל שעתה היפה של ישראל וללכת הביתה.

הוא מאפשר לעובדת הסוציאלית לישון בשקט, זאת שתייגה את המשפחה כ"בעייתית", בגלל שכשהוציאו את הבת הבכורה בגיל 10 מהבית, אמא שלה עשתה בלגן, ולכן היום, 6 שנים אחרי, אותה עובדת סוציאלית לא שולחת לשם איש אלא "אחרי החגים".

הוא מאפשר לתקציבאי האוצר לישון בשקט, אלה שמעבירים מספרים על ניירות, שמדברים על נתונים ואחוזים וקיצוצים וגזירות, שמשחקים בהעברות תקציביות שבסופן מועברים הכספים שוב למקומות שכבר יש בהם די והותר, הרחק הרחק מהמקומות שבהם מתבוססים נשים וילדים וגברים בבוץ ההישרדות, בלי אור בקצה שום מנהרה ובלי תקווה, אלא רק עם ייאוש.

המקומות שבהם מתבוססים נשים וילדים וגברים בבוץ ההישרדות, בלי אור בקצה שום מנהרה ובלי תקווה, אלא רק עם ייאוש. צילום: יהודית אילני
המקומות שבהם מתבוססים נשים וילדים וגברים בבוץ ההישרדות, בלי אור בקצה שום מנהרה ובלי תקווה, אלא רק עם ייאוש. צילום: יהודית אילני

הנערה הזו, אומרת לי מנהלת המרכז שישבה איתם כל היום, היא ילדה מבריקה, תלמידה מצטיינת. ואני חושבת לעצמי: מה יצא ממנה? מה יכול לצאת ממנה כשכל הזמן משתינים עליה, בפנים, בבוטות? כשכל השאריות של רשת ביטחון כלשהי, שהייתה יכולה להיות לה, נחתכות מול פניה בסכין חד, כשפעם אחר פעם נכשלים בהצלתה, למרות שהיא כל כך קלה להצלה שכן היא כאמור, תלמידה מצטיינת. ילדה מבריקה.

זה מין מסך בערות, המסך הזה, אבל בניגוד לזה שבמשל של רולס – אנחנו לא יוצאים מאחוריו. אנחנו מקבלים החלטות על תקציב וסדר עדיפויות. אנחנו נלחמים מלחמות מיותרות שמונעות מאיתנו את היכולת להילחם את המלחמות הנכונות, שיכולות לתקן ולרפא. אנחנו מדברים על סולידריות, אבל חושבים רק על המוכר, עיוורים לאחר, ואנחנו יודעים שכשייגמר יום העבודה לא יעלה המסך. ההחלטות שלנו ימשיכו להשפיע על אחרים ולא עלינו, ואנחנו נוכל לצאת מהאוטו, וללכת למקום המוגן שלנו, ולסגור את הדלת.

בבוקר אני קוראת בכותרת העיתון שהרמטכ"ל נאנח אנחת רווחה על איך ישראל רק כמעט הקריבה את צה"ל. לא משנה כמה אני מחפשת, אין ולו ידיעה צדדית קטנה על מי שישראל מקריבה כל יום, לאט לאט, עד שהם הופכים לאבק.

יעל כהן-רימר היא עורכת דין במחלקה המשפטית של עמותת ידיד – מרכזי זכויות בקהילה

עוד על חיים בעוני

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יעל כהן-רימר

    רק חשוב להגיד שהמאמר נכתב ביום שהם הגיעו אלינו. בינתיים "נוערה" הרווחה על ידינו ועמיגור מצאו בלחץ שלנו דירה חליפית. כמובן שהמאמר לא על זה – לא רק על המקרה הספציפי – אז למי שמודאג המקרה הספציפי מטופל, אבל האדישות וההזנחה וסדר העדיפויות – פחות… עובדים גם על זה.

  2. חמי

    אין חבורה כל כך הזויה, מנוכרת ומנותקת משירותי הרווחה. אני עובדת במקום בו עובדים גם עובדים סוציאליים. ההתנהגות שלהם לעתים מזעזעת, מעליבה. חלק מההתנהגות שלהם היא לקבע את מצבם של האוכלוסיה הזו. זו מהות קיומם בעצם. ועכשיו יקומו עובדים סוציאליים ויתנו דוגמאות של אנשים שהם עזרו להם וכו' וכו'….ברור שיש גם כאלה אבל הרוב העיקרי נשאר במקום.

  3. רתם

    דבריך כואבים, בצדק רב ואפשר בקלות להזדהות עם תחושת חוסר האונים שיש גם לי ולרבות שאני מכירה מול הבחירות שלנו באיזה כריך נאכל לבין המלכוד של חיים בעוני. כידוע חיים בעוני מתאכזרים לאנשים החיים בהם ממש מרגע היוולדם או מהיותם ברחם, הרבה מעבר לרעב ולמחסור החומרי. רק שיש כאן הפניית עין אחת הצידה – עובדות סוציאליות בעצמן, במיוחד אם הן חיות משכר עבודתן (ולא מדיבידנט פטריארכאלי של בן זוג או אב) נגרסות עד דק גם הן במערכת הקפיטליסטית המוחצת שכולנו חיות בה. באמת ובתמים, אני חושבת שזה לא לגמרי נכון להאשימן הרי יש שיטה שיצרה מאות אלפי אנשים שחיים בעוני, ולשיטה יש מנגנוני צדקה, חסד ונדבה, במקום מערכת רווחה, ושיטה גם יש מדינת רווחה בגדה המערבית, למי שרק רוצה ומוכן לגור שם. והכי משתק ופסימי, לשיטה הזו יש הרבה בוחרים. להאשים עובדות סוציאליות? קטן מדי לתיאור המצב

  4. צביקה

    זה לא דבר חדש חוסר התיפקוד והאטימות הזו,
    אני כבר ראיתי תיעוד וידאו של תלמידה שלי בקורס כתבים באג'נדה לפני מספר שנים שצילמה בבית משפחה ביבנה שבה האם נרצחה ע"י האב לעיני הבן הקטן בעוד שאר הילדים שוהים בסלון. משפחה מיהדות אתיופיה.
    התיעוד היה החל מהיום הראשון.עובדי רווחה הגיעו פעמים ספורות לזמן קצר, לא היתה תמיכה פסיכולוגית לילד הקטן שעבר טראומה נוראית.לא היתה תמיכה של פסיכולוג לשאר הילדים, לא מישהוא ששהה איתם 24 שעות, ואפילו לא כסף לקניית מוצרים בסיסיים. האבסורד הכי גדול היה שקצבת הביטוח הלאומי הופסקה משום שהאב נכנס לכלא (!!!). וכל זה קורה בעוד כתם דם ענקי מכסה את הריצפה בחדר ואף אחד לא טורח לטפל אפילו בזה.

    אני רק מקווה שהילדים האלה בסדר עכשיו, מחומר מצולם שראיתי של ראיונות שנערכו אתם הם ילדים נהדרים וחכמים ולמרות המצב והעזרה הסוציאלית העלובה הם הצליחו לתפקד.

    זה החברה שאנחנו חיים בה.
    כנראה שבעיני המנהיגים שלנו יותר טוב להקצות כסף לאחד מהמבצעים האלה עם השמות הפורנוגרפיים (צוק איתן? באמת חברה זה השם?) מאשר בתקציבים למערכת הסוציאלית . אחרי הכל לא המערכת הסוציאלית שלנו תקרא לטפל בילדים היתומים חסרי הגג שנמצאים שם. מעבר לחומה.

  5. איתם

    י.המדינה מעוניינת ביוקר דיור ומחיה; היא מרוויחה מזה הון תועפות!
    1. כשנמכרת דירה
    ב-2 מיליון במקום במיליון, המדינה מקבלת סכום הרבה יותר גבוה כמס רכישה, כמס שבח (אם יש) וכמע"מ. שלא לדבר על זה שמרכיב מאד גבוה הוא מחיר הקרקע, שהמינהל מנפח (ובכך גם משפיע על מחירי הקרקעות הפרטיות) 2. כשמוצרים נמכרים ביוקר – ומאחר ובארץ אין מע"מ אפס על מוצרי מזון (או מים, או חשמל, או בגדי ילדים, או ספרים…) כמו באירופה המפגרת – המדינה מרוויחה יותר מע"מ. אפילו על מי שתיה ואגרת הביוב!! (אין עוד מדינה כזו בעולם!!) 3. כשרוב הציבור עסוק בהשרדות, ומשקיע את כל מרצו בלחסוך עוד 300 ש"ח לחודש (אם הוא בכלל יכול…); כשהמשכורת החציונית – כלומר של 1.65 מיליון עובדים, בערך מיליון משקי בית, בין 3.5-4 מיליון איש – היא כ- 6000 ש,ח לחודש (בערך 60% מהשכר הממוצע, אחד הפערים הגדולים ביותר בין מדינות ה- OECD), כשבערך 0.7 מיליון עובדים משתכרים שכר מינימום או מאד קרוב לזה – העם נמצא בשליטה טוטלית; הראש שלו כל כך כפוף, המוח שלו כל כך רדום, שאפשר לעשות איתו מה שרוצים, איך שרוצים. אם הצעירים לא יצאו לרחובות בחמת זעם ובמלוא הכוח – באמת עדיף שיעזבו, כבר לא חשוב לאיפה, כי אין שום סיבה שישלמו כזה מחיר כבד לטובת מדינה שפשוט עושה מהם בר-ב-קיו בארוע של המאיון העליון, לועסת אותם ויורקת.

  6. פריץ היקה הצפונבוני

    כמו מקביליהם הרפובלקאים הקיצונים-מסיבת התה בתמיכת פונדמנטליסטים נוצרים מצליחיםלפתות עניים שם להצביע נגד האינטרסים הכלכליים שלהם וגם כאן הרבה מהנפגעים מהשיטהמתפתים לתמוך במנצליהם ומדכאיהם בשם הסתה לאומנית ותומכים בכל מלחמת שולל שיראל יוזמת. הדג מסריח מהראש.