• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

הם רוצים אותנו בצורת פיקדון קצר מועד נזיל בבנק

עם תחילת מלחמת עזה הקיץ נחתם באוני' העברית הסכם קיבוצי חדש עם הסגל הזוטר – שמורכב אגב בעיקר מנשים. אבל זה ממש לא מבטיח כלום, כאשר עוד ועוד קיצוצים מובילים לאט אבל בטוח לחיסול מדעי הרוח
ריקי אפשטיין

לפני כשלושה חודשים, לאחר שביתה ארוכה, מתישה, רצופת תכסיסים, איומים ודיסאינפורמציה, חתמה האוניברסיטה העברית על הסכם מול ארגון מו"ח – הארגון שמייצג את הסגל הזוטר באוניברסיטה. על פי הסכם זה, האוניברסיטה חזרה בה מהפיטורים המאוחרים, הסיטונאיים והדרקוניים שאינם עומדים בקנה אחד עם הסכמי עבודה חתומים. ארגון מו"ח ממשיך לעמוד על המשמר, לוודא קיום הסכמים, ולשמור על זכויות הסגל הזוטר. עיון בשנתון הקורסים המלא כיתובים אדומים המכריזים כי "קורס זה אינו ניתן השנה" מלמד כי על אף ההצלחה, ההישגים עדיין דלים, והאיומים על הסגל הזוטר מחד ואיכות ההוראה וגיוון הקורסים מאידך עדיין בתוקף. הקיצוץ הנוכחי הצפוי שמגיע לסך של 175 מיליון שקלים מתקציב ההשכלה הגבוהה רק יעמיק את הבעיות ויחריפן.

האוניברסיטה העברית מתייחסת למשאב האנושי שלה כאל מוצר חד פעמי. כשצריך מעסיקים, כשלא צריך משליכים. הם רוצים אותנו בצורת פיקדון קצר מועד נזיל בבנק. נוח להם להעסיק מרצים לתקופות של סמסטר, ולפטר אותנו כל שישה חודשים. הנזילות שלנו מקלה על ההתנהלות הכלכלית שלהם. אמנם האוניברסיטה תחמה אתנו ב-2012 על הסכם שמחייב את אותה לתת ביטחון תעסוקתי לעובדיה, ולחתום על חוזים ארוכי טווח עם דוקטורנטים ועמיתי הוראה. האוניברסיטה התחייבה בהבנות שבע"פ לזמן מועמדים לפיטורין לשימוע עד פברואר כדי לאפשר לאנשים למצוא תעסוקה אלטרנטיבית או לכלכל את צעדיהם בהתאם. אז מה? השוק רווי אקדמאים, ההוראה באוניברסיטה משדרת יוקרה ויש אנשים שיסכימו לעשות זאת אפילו בהתנדבות. גם המינוח "זוטר" מצביע על יחסי כוח. הסגל הזוטר נתפס כשולי, סוג ב', לא ראוי. פילר לתקופות קצובות.

זמניים ככל שנהיה, יש בינינו בעלי תואר דוקטור שמלמדים בחוזים משתנים המתחדשים אחת ל-4 חודשים בהיקפי משרה שונים מזה שנים רבות. אמנם היו שנים שבהן לא היו תקנים, ואנשים נתבקשו ללמד כך כזמניים עד אשר ייפתחו תקנים. אבל בישראל כמו בישראל, אין קבוע מהזמני. מורים מן החוץ שמלמדים בחוזה שמתחדש מדי סמסטר עושים דיאטה בקיץ, שכן בקיץ לא משלמים להם. ירצו, יחתמו בלשכה. מי שלא נאה להם לקבל דמי אבטלה בקיץ יחלקו נא עיתונים או שוקו ולחמניות לפנות בוקר. וכן כבר ראיתי ושמעתי דברים מעין אלו. כאלו הם האקדמאים במאה העשרים ואחת – גמישים כנערות גומי, רעבים תדיר, ומחשבים כל העת את עתידם, והעיקר "נזילים", זורמים ממש.

מי שמחדשים או לא מחדשים לו חוזה מדי סמסטר, פוזל לצדדים, מעלים עין, נמנע מצרות, הולך לרעות בשדות זרים, ומחפש אפשרויות פרנסה. קשה מאוד עד בלתי אפשרי בתנאים האלו להתרכז במחקר ולהצטיין בו, כמאמרה של וירג'יניה וולף לפני כ-80 שנה, אדם זקוק לתנאים מסוימים לפני שיוכל לחשוב, לאהוב, לעבוד, או להבריק כהלכה. בדרך כלל מי שמועסק באוניברסיטה כמורה מן החוץ או כעמית הוראה, נאלץ לקושש חלקי משרה להשלמת הכנסה במקומות נוספים. מלמדים קורס פה, שני קורסים שם ואולי סמינר היכן שהוא, במוסדות מרוחקים אלה מאלה, מה שמוסיף עוד שעות נסיעה על שעות העבודה.

זהו אורח חיים מתיש, ולא מתגמל, לא כלכלית ולא מקצועית. מי שעסוק במרוץ חיים הישרדותי יומיומי, אין לו זמן לחקור ולפתח את הידע שירש מקודמיו, בזמנים שבהם עוד היו תקנים ומשרות לחוקרים ולמלומדים. הוא נאלץ לשרוד הווה מתמשך ומייגע ללא כל אופק לקידום מקצועי או ביטחון תעסוקתי. בתנאים כאלו קשה אפילו ליצור ולפתח תחומי הוראה וקורסים חדשים. כדאי למצוא חן, כדאי להוריד דרישות, להתנחמד. לא כדאי לפתח מחשבה ביקורתית, לא בעצמך ולא בתלמידים. לא כדאי אפילו להצביע על העתקות או על הפרות של תקנון ההוראה לוועדות משמעת באוניברסיטה, זה מוריד רייטינג בסקרי ההוראה. לא רצוי עמוד שדרה איתן מדי, לא מול התלמידים ולא מול המעסיק. והכי חשוב, אנחנו נאלמים דום ונעלמים ואיתנו יורדים לטמיון הידע, המיומנות והסקרנות האינטלקטואלית שרכשנו במהלך השנים. באופן אירוני, אנחנו שעברנו תהליך הכשרה ארוך ובררני, הננו המוכפפים החדשים של עולם הידע של החברה הבתר-תעשייתית.

בעולם האקדמי הרחב, מי שלא מפרסם, נכחד: publish or perish. העיסוק בהישרדות יומיומית מקשה מאוד על עבודת המחקר והכתיבה הנחוצות לפרסום. כל בר דעת יראה כי מדובר במסלול העסקה מכשיל מראש ללא כל אופק מקצועי.

צילום: cc by-Pablo Markin
צילום: cc by-Pablo Markin

זאת ועוד, יש פן אתנו-מגדרי מובהק למעמדם של מרצים זוטרים במדעי הרוח. חלק ניכר מהן נשים. חלק ניכר מהן בא מפריפריות גיאוגרפיות ואתניות. לרובן לא היו הפנאי, המשאבים, או היכולת להתנתק מהארץ לפוסט-דוק ארוך או ליצור קשרים בארץ ובחו"ל עם חברי סגל בכיר שיאפשרו הכרה ביכולותיהם ובעבודתם. חלק ניכר מאתנו הן אימהות לילדים קטנים או מטופלים בהורים קשישים הזקוקים לעזרה יומיומית. עם מסלול העסקה כה פוגעני וחסר תוחלת, נחשוב פעמיים לפני שנעביר את המשפחה כולה לחו"ל לצורך השתלמויות הכרחיות לקידומנו המקצועי.

מעל לכל זה, האוניברסיטה העברית מתנהלת כתאגיד כלכלי בשאיפתה לצמצם תחומים ואנשים שאינם נתפסים כרווחיים ולמקסם רווחים. לכן היא ממקדת את מאבקה ספציפית כנגד המרצים מהפקולטה למדעי הרוח. אף שזהו התחום שבו קנתה האוניברסיטה את יוקרתה (מקום 86 בדירוג טיימס), מדעי הרוח נתפסים כחטוטרת שיש להפטר ממנה על מנת לקדם תחומים מכניסים, יוקרתיים ומדידים יותר. מי שנדמה להם שהקיצוצים ייעצרו במדעי הרוח טועים. תחומים שלמים במדעי החברה והטבע הינם הבאים בתור. עם האיון שלנו מהמערכת ייעלמו ממנה גם הידע שצברנו וגם תרומותינו לקורפוס הידע הלאומי פרי מחקרינו אשר אנחנו עדיין מבצעים למרות חוסר ההכרה והקשיים הממשיים להתפרנס. להזנחה ולאיון של תחומי ידע שונים יהיו אפקט משטיח על ההשכלה והחינוך בישראל והשלכות מרחיקות לכת על החברה הישראלית כולה, ובהכרח גם פגיעה משמעותית בחוסן הכלכלי. מדעי הרוח המהווים את הליבה התוססת של חשיבה ביקורתית ודיון אינטלקטואלי משמשים כדלק המניע של תחומי הידע במדעים באופן כללי, ולמותר לציין שהם מהווים תשתית לחברה הומנ[יסט]ית, שיוויונית, דמוקרטית, פתוחה ומפותחת.

בשנים האלה, כאשר עוד ועוד חברי סגל בכיר יוצאים לגמלאות, ומעטים מאוד מתלמידיהם תופסים את מקומם בסגל הבכיר, מדעי הרמוח גוססים. כבר היום ניתן לראות את התוצאות העגומות של שנים של ייבוש תקציבי: קורסי שפה נסגרים וחדשים אינם נפתחים, תחומים כמו לימודי ארמניה, לימודי פרס העתיקה, אגיפטולוגיה ואשורולוגיה איבדו תקנים לבלי שוב. חוגים קטנים מוזגו, וחוגים גדולים יותר מאיימים לבולעם חיים, אפילו בתחומי לימודי היהדות ומחשבת ישראל, שלא לדבר על שפה וספרות ערבית – ואלו הם תחומים שהביאו יוקרה ומוניטין לאוניברסיטה העברית, כמו גם תקציבי מחקר וחוקרים. הפיטורים הצפויים השנה – וזאת השנה השנייה של קיצוצים דרסטיים במדעי הרוח – משמעם קיצוץ משמעותי נוסף במצבת ההוראה, שחברי הסגל הזוטר העשוק ממילא נושאים על גוום השחוח. הגיעו מים עד נפש, ויש להתריע כי מכירת החיסול של מדעי הרוח תהיה בכייה לדורות, וספק גדול אם ניתן יהיה לשקם אותם לאור ההתנהלות הכלכלית הכושלת של השנים האחרונות.

ריקי אפשטיין היא בעלת תואר דוקטור לפילוסופיה, לימדה ומלמדת במספר מוסדות להשכלה גבוהה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ציקי

    ושום מלה על פנסיות הענק שמשעבדות חלק הולך וגדל מתקציב ההשכלה הגבוהה?

    1. חנה'לה אופה קטנה

      לזוטרים העובדים במספר מקומות עבודה במקביל בחלקיות משרה אין פנסיה תקציבית, אלא צוברת. ז.א. משלמים את הפנסיה של עצמם. ויזכו בבוא העת לפנסיות בנות 200-500 שקלים מכל מקום עבודה. אומרים שרזון קיצוני מעלה את תוחלת החיים…

      1. ציקי

        מן הסתם התכוונתי לא לעובדים הזוטרים אלא לסגל הבכיר הקבוע.

  2. פריץ היקה הצפונבוני

    זה מה שקורה כש,,כולם" ז.א. מקבלי החלטות ושוטפי המוחמקבלים בהערצה עיורת את כל הפגמים של הקפיטליזם של ארה"ב כתורה מסיני. בעצם ,מי צריך את כל עגולות/ עגולי המשקפים של מדעי הרוח. מה התרומה שלהם ל,,בטחון" מזויף. מההזויות/יים יכולים לצאת רק סמולנים עוכרי ישראל .בסוף יסעו לכינוסים ושבתון בחו"ל ויוציאו את דיבת הארץ רעה( אם כי במשפטי דיבה אם יוגשו תעמוד להו/הם ההגנה: ,אמת דיברתי".

    1. ליכודניק

      מצד שני, עזוב את "מקבלי ההחלטות"; למה עמישראל- שקונה ספרים בקילוגרמים, עושה מנוי לתיאטרון העירוני, והולך למוזיאונים- מעדיף ללמוד גיאוגרפיה/מדע המדינה/פסיכולוגיה/קרימינולוגיה וכו' מקצועות "פרקטיים" שבפועל הביקוש להם אפסי, ולא ספרות או פילוסופיה? כמהנדס, אין לי מושג.

      1. נטליה

        עמישראל קונה ספרים בקילוגרמים ולא קורא אותם, עושה מנוי לתיאטרון העירוני כדי לראות קומדיות מתורגמות ירודות "עם כניסות ויציאות", ולא הולך למוזיאון.

        1. אוי ויי זמיר

          את לא חייבת להגיב.

      2. ציקי

        אני חושב שיש לי תשובה. הפקולטות למדעי הרוח ובחלקן גם מדעי החברה הפכו לחינגה של תיאוריות פוסט-קולוניאליות ומגדריות, עם מחקרים שדומים ברמתם לטוקבק או לסטטוס בפייסבוק. ואם אפשר להשיג את אותו "ידע" מעמיק בגלישה בפייסבוק למה צריך ללכת לקרוע את התחת בתואר של שלוש שנים?

        (התגובה הקודמת בה כתבתי דברים כאלה נמחקה על ידי המנהל. כנראה hits too close to home)