• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

ומה אם היית צורחת

אני מדמיינת אותך על האופניים צועקת, אנשים עוצרים, מתערבים, התוקף בורח. הפי אנד. האם היית מצליחה מיד לאחר מכן, נניח ב-05:45, לעלות שוב על האופניים ולפדל הביתה? הביתה. האם אפשר לחזור הביתה אחרי שמבינות שהגוף שלנו הוא רשות הרבים?
יעל משעלייעל משעלי

כותבת ופעילה פמיניסטית וקווירית. מרצה למגדר וחוקרת מיניות ותיאוריה קווירית, פרפורמרית ומשוררת

ומה אם היית צורחת ו*הכל* היה נגמר לגמרי אחרת?

כואבות לי האוזניים מלשמוע את כולם צורחים עכשיו על כמה לצרוח זה לא עוזר למנוע את מה שתמיד עלול לקרות, ורק חושבת – ומה לגבי כל הפעמים שזה *נגמר לגמרי אחרת*?

ומה אם היית צורחת ו*כלום* לא היה קורה, מה בך לא היה נגמר?

מדמיינת אותך על האופניים צועקת, אנשים עוצרים, מתערבים, התוקף בורח. הפי אנד. האם היית מצליחה מיד לאחר מכן, נניח ב-05:45, לעלות שוב על האופניים ולפדל הביתה?

הביתה. האם אפשר לחזור הביתה אחרי שמבינות שהגוף שלנו הוא רשות הרבים? טריטוריה שהופקעה מבעליה או כזו שמאז ומעולם היתה נטולת ריבון?

yediot
"ידיעות אחרונות", 09.10.14

מדמיינת אותך עולה על האופניים מיד לאחר ש*כלום* לא קרה. מפדלת פיק ברכיים בכיוון מוכר מדי. לאן פנייך מועדות? זיעה קרה מתחילה להצטבר. אודם בלחיים. שטף חום של הזיה. רק לא להפסיק לנוע. כי לקפוא זה מוות. כי אם תעצרי לא תוכלי להמשיך. מריצה בראש שוב ושוב את הרגע שאחרי-מה-שכמעט-קרה מתועד בכל העיתונים במשפט שקיווית להבין רק במעומעם "הרגע שבו חייה השתנו לבלי שוב". מסתכלת על הכתבה ויודעת שמאחורי צילום האילוסטרציה של נערה יפה מבוהלת אלו פנייך שמטשטשות.

את עוצרת ומוחקת את האותיות הכתובות אדום על גבי לבן ומזכירה לעצמך, כמו שכל אשה עושה, כמעט כל יום, כלום לא קרה. הלב פועם חזק אך בלתי נשמע.

את מגיעה הביתה ושואלים אותך אם את בסדר ואת משיבה כן, כן. ואומרת לעצמך שאת לא משקרת כי באמת כלום לא קרה. נכנסת לחדר שלך וסוגרת את הדלת ומבינה שאין יותר בעולם שום דלת שתוכלי להגיף מאחורי גוף שמובנה חברתית כשטח הפקר. מבינה שאת אמורה להקדיש את חייך ללשמור על הגוף הזה שמנגנוני-על אמונים על לנצל, למכור ולעצב כמתנה, ושילדות טובות מצליחות, וגם יודעת שמעתה ועד עולם כל פעולה שלך בעולם תלווה בחרדה של מה שעלול לקרות וכמעט קרה וקורה תמיד, ורק הפעם, במקרה, נגמר לגמרי אחרת.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אורית

    אני חושבת שרק אדם מנותק ואוטיסט יכול לכתוב כאלה דברים. למה בעצם לא להעמיד אותה בכיכר העיר ולעשות לה משפט ציבורי? איך את מתנהגת? למה בכלל לרכב על אופניים ולא ללכת עם הסבתא שלך יד ביד ?
    פשוט דביליזם בהתגלמותו.

  2. חמי

    אני תוהה מה מביא עיתונאי לרשום קובץ הזוי כזה של מילים?
    נניח שזו היתה הבת שלו, האם זה מה שהוא היה אומר או רק מקלל את הגבר האכזרי שעשה זאת?
    אלוהים, עד מתי???

  3. נעמה

    יש לפרסם איפה הם גרים, באילו מקומות. לציבור יש זכות לדעת מי נמצא בקרבם. כולם יודעים שזריקת סירוס (מרצון) לא עוזרת- בשב"ס שוברים עם זה את הראש- הם מגיעים לסיפוק גם אחרת. ומה אם אלה שאינם מסכימים לסירוס?