• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

מוות פטריוטי. לא רק בשדה הקרב

מערכות השלטון הופכות מספר הולך וגדל של אנשים למיותרים מבחינתן שיש להוציאם מהרשימות דרך שלילת קצבאות והחמרת קריטריונים, סימונם כסרבני עבודה, רמאים ופרזיטים. על רקע זה, ברור שאף שמצד אחד המועצה למניעת התאבדות שהוקמה לפני כשנה עשויה לענות על צורך חיוני, היא גם מבטאת ציניות של השלטון. שני מקרי ההתאבדות…

בספרו הראשון שיצא לאור ב- 1952 בשתי הוצאות שונות ותחת שני שמות שונים (utopia 14 ו- player piano), תיאר קורט וונגוט מציאות שבה אנשים רבים הם מיותרים. בעולם זה כל צורכיהם של כל בני האדם מיוצרים על ידי מכונות ואין עוד צורך בעבודתם של מרבית בני האדם. היחידים שעבודתם דרושה הם מהנדסים ומנהלים. כולם בעלי תואר דוקטור לפחות. כל השאר מיותרים. כדי להעסיקם במידה מסוימת הם נשלחים לצבא ולתיקוני כבישים. אבל, למעשה הם מיותרים ואילו היו מתאבדים מחר בבוקר, היה זה Utopia14(Vonnegut)מעשה פטריוטי מצדם כי כך הם היו פותרים את המדינה מהצורך לדאוג לצורכיהם. כך לפחות, מנקודת מבטה של המדינה, או מדויק יותר של בעלי הכוח ששולטים במדינה. זהו ספרו היחידי של וונגוט מבין ספריו הרבים שטרם תורגם לעברית.

בהמשך, וונגוט יצר גרסאות נוספות של אותו הרעיון. למשל, בסיפור 2BOR2B שבספר "אלוהים יברך אותך אדון רוזווטר" הוא תיאר כוכב שבו יש שליטה הדוקה על גודל האוכלוסייה, שכן כל הבעיות נפתרו זה מכבר וכולם יכולים לחיות לנצח בבריאות מלאה. לכן, כאשר ילדים עומדים להיוולד, מה שכבר לא קורה לעתים קרובות כל כך, אחרים חייבים להתנדב ולהתאבד כדי לשמור על גודל אוכלוסייה קבוע. יש משרד פדרלי ייעודי לסיום החיים ובין השאר הוא מפעיל תאי גזים. בסיפור אחר, היו המון אנשים מיותרים והממשלה עודדה את האזרחים להתאבד. בצמתי רחובות ליד מזללות פופולאריות הוקמו מרכזי התאבדות שבהם דיילות חינניות היו מציעות לכל מתעניין עשרות דרכים למות בלי לחוש בכאב.

וונגוט אהב לקחת את המוטיבציות המודרניות לרפא את כל המחלות, לייעל את הייצור, לפתור את כל הבעיות באופן מדעי, בדוק, רציונאלי וחסר רגש עד לקיצוניות ולהראות שהן חותרות תחת המטרה שאותה המודרניות שאפה להשיג – שיפור חייהם הממשיים של בני אדם. המטרה נראית ראויה – להציל חיים או לכל הפחות להאריכם, להיות יעילים… – אבל מה יקרה אם וכאשר המטרה תושג? תושג במלואה. זו אולי פרשנות סיפורית על הדיאלקטיקה של הנאורות של מקס הורקהיימר ותיאודור אדורנו שביקרו את המודרניות האירופית מתוך אותם ערכים של מודרניות זו עצמה ולא בשם המסורת, הדת, תרבויות אחרות וכיוצא באלה. אולי מה שמגן על המודרנים מפני התמודדות עגומה זו הוא חוסר התוחלת הממשי של היומרות המודרניות. הכשלון המובטח שלהן.

אמנם, המציאות בישראל כיום שונה בתכלית מהמציאות שדמיין וונגוט לפני כמה עשורים כשיא המודרניות. אולם, ההבנה שההיגיון הקפיטליסטי של ייעול מרבי לכאורה של תהליכי הייצור הופך מספר הולך וגדל של אנשים למיותרים משותף הן לסיפורים של וונגוט והן למציאות החברתית כיום בישראל, ולא רק בישראל. בשונה מהעולם העתידני של וונגוט לא הטכנולוגיה התפתחה לרמה קיצונית כזו שעובדים אינם דרושים יותר, אלא שהדגש של ההון עבר מהייצור הממשי והשירותים לספקולציות פיננסיות. השלטון מעניק תשומת לב מוקפדת לצרכים של השוק על חשבון היענות לצרכים אנושיים בסיסיים. אנשים שבתנאים הפוליטיים העכשוויים אינם מסוגלים למלא את צורכיהם הבסיסיים מסיבות שונות עוברים להיתפס על ידי השלטון, על זרועותיו השונות, כמיותרים. "המיותרים" תובעים מהמדינה שתדאג להם, אבל זו מפנה להם כתף מזלזלת שכן הם לא תורמים דבר לשוק ההון, בבת עינו של השלטון. לכן, אם מי מהם יחליט לקחת את חייו בידיו, מבחינת המדינה הוא לא יעשה אלא מעשה פטריוטי וישחרר אותה מהצורך לדאוג לו, או יותר נכון מהצורך להתמודד עם תביעותיו ותלונותיו החוזרות ונשנות. התאבדותו תשחרר את השלטון וההון מעולו ויאפשר להם לפעול בחופשיות גדולה עוד יותר.

מאז התאבדותו של משה סילמן התאבדו מספר אנשים שמסיבות שונות לא הצליחו לספק את צורכיהם הבסיסיים והתייאשו מהאפשרות שאי שם בעתיד מצבם ישתפר.

אוקטובר 2013 – תיאודור זוזוליה שרף את עצמו בגלל חוב

ספטמבר 2013 – אדם בן 65 שרף עצמו בכניסה לקניון השרון בנתניה

נובמבר 2013 – תושב כפר שלם שרף עצמו בפארק וולפסון בתל אביב

נובמבר 2013 – ניסיון לא מוצלח בסניף הביטוח הלאומי ברחובות

נובמבר 2013 – אישה בת 35 אם לשלושה ילדים הציתה את עצמה בכניסה לנמל התעופה בן גוריון

זו רשימה חלקית ומצומצמת בלבד שכן אין לי את האמצעים לעמוד על גודל התופעה. בשבועיים האחרונים למדתי על שני מקרים נוספים שדווחו כאן בהעוקץ על ידי יעל כהן-רימר ויהודית אילני שכתבו כל אחת בתורה על אם שהתאבדה בקפיצה מקומה גבוהה בשתי ערים שונות בארץ. המקרים לא התפרסמו בראש חוצות ולא קיבלו כותרות שכן האמהות הותירו אחריהן ילדים קטינים ופגיעים. כך, אי פרסום של מקרים אלה הוא מאפיין קבוע שלהם. משה סילמן היה החריג בדיוק בגללו שהוא עשה את מעשהו כהפגנה מכוונת.

כולנו משה סילמן

אליעזר פישמן, שממוקם במקום 40 ברשימת עשירי ישראל, הסביר לפני שנה מציאות זו בצורה רציונאלית לכאורה: “היום ההורים מתים לאט יותר, אז נוצרה בעיה. אם הסבים והסבתות היו ממשיכים למות בגיל 65, לא היתה בעייה ולא היתה מחאה". אין ספק. הוא היה יכול בנקל להיות גיבור אחד הספרים של וונגוט. אני לא חושב שפישמן (בן 71) היה רוצה שהוריו ימותו מהר יותר או שהוא עצמו ימות כבר כדי לפתור את הבעיה שהמחאה הצביעה עליה. זה גם לא היה משנה משהו כי ברשותו יש הון עתק (2.7 מיליארד ש"ח). אני גם לא חושב שפישמן הוא אדם רע או ציני. הוא פשוט מתאר את המציאות מבחינתו ומגדיר את הבעיה והיא כל הזקנים העניים או אלה שמקבלים פנסיה. הם אלה שחיים יותר מדי זמן. אם זו הבעיה, ובהינתן כל התובנות הכלכליות המוכרות בדבר איסור להטיל מסים על עשירים כי הם יהגרו מהארץ (על אף שאיש לא יעיז להטיל ספק בפטריוטיות שלהם), חייבים לקצץ קצבאות כי עניים הם בטלנים, העושר יחלחל למטה… אז מה הפתרון ההגיוני? להיפטר מהמיותרים. זה לא נעים אבל אין ברירה. חייבים להיות ריאלים. בסוף יש את השורה התחתונה של הכסף. לא ככה, פישמן?

אמנם, חלק מהמתאבדים מתוך מצוקה כלכלית עשו זאת בדרך שנועדה למשוך תשומת לב כדי אולי להביא לשינוי במותם, אם לא הצליחו בכך בחייהם. הם שרפו עצמם. דרך מזעזעת למות. אולם, למעט המקרה של משה סילמן בקיץ 2012 שבא לאמצעי התקשורת המרכזיים בלי התראה מוקדמת וזכה לסיקור רב, מקרי ההתאבדות הבאים נודעו בעיקר באמצעי התקשורת האלטרנטיביים, אם בכלל. אלה שהגיעו לאמצעי התקשורת המרכזיים נדחקו לקרן זוית כאילו היו ידיעה לא חשובה כל כך. הרבה אנשים מתים מדי יום. אז עוד כמה מתו. קצת אחרת. אז מה?! זה לא חדשות. לעומת זאת, מה שביבי אמר על הגרעין האיראני, על דעאש, על חמאס… אוהו. אלה הן חדשות מרעישות. זה מתחדש כל הזמן. וגם התובנות הכלכליות של פקידי האוצר. הם מפתיעים אותנו מדי חודש בחידושים המרעננים שלהם. כך למשל, אחת הידיעות אודות ההתאבדות בשריפה התפרסמה חודש שלם אחרי המקרה עצמו, ובתגובה לידיעה אחרת שואל אחד המגיבים: “למה לא שמענו על כך?” למה באמת?!

אולם, יש לומר, זה לא התחיל עם משה סילמן. כבר לפני עשר שנים היו ילדים של הורים שנקלעו לקשיים כלכליים שהתאבדו כי הרגישו שהם עול מוגזם על צווארם של הוריהם. ההיגיון המעוות הזה של אנשים מיותרים מחלחל גם לילדיהם של אותם אנשים עצמם. כך כתב אבי כהן ב-8 באפריל 2003: “מלשכת שר הרווחה, זבולון אורלב, נמסר כי בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד, נרשמה מתחילת השנה עליה של כמאה מקרי התאבדות. בשנת 2002 נרשמה עליה של 65% במקרי ההתאבדות בישראל, לעומת שנת 2001. רבים ממקרי ההתאבדות שאירעו לאחרונה מיוחסים למצב הכלכלי הקשה.”

התגובה של אנשי השררה גסי הלב למעשי ההתאבדות המזעזעים הללו הייתה ככלל מיסגור של האירועים כטרגדיות אישיות. זאת, בזמן שהמדיניות שמייאשת מספר הולך וגדל של בני אדם היא הטרגדיה האמיתית והיא לא אישית כלל ועיקר. היא נחלת מרבית הנתינים והיא תוצאה ישירה של עבודתם של שרי ממשלת ישראל והעומד בראשה אשר מפלבלים בעיניהם, שואלים איפה היו השכנים ואיפה היתה המשפחה? ולפני מספר חודשים הקימו מועצה למניעת התאבדויות, במסגרת משרד הבריאות כאילו מדובר בבעיה בריאותית וכאילו המדיניות שלהם עצמם אינה המחוללת של מעשי התאבדות אלה. כאילו מדובר בבעיה אינדיבידואלית של כמה אנשים חלשים ומעורערים שמסרבים להכיר במציאות ולקבלה כמות שהיא ותו לא. לראיה, מרבית האחרים שחיים בעוני, בהשפלה ובייאוש אינם מתאבדים. צודקים. ההתאבדות זה לא פרקטיקה המונית. אז מה!? עיסוק במניעת ההתאבדות ברמה האישית הוא למעשה התעלמות מהתנאים שמעודדים התאבדות וסירוב לשנותם.

ברור שלא כל מעשי ההתאבדות בישראל ובכל מקום הם תוצאה של מצב כלכלי נוראי ולבטח שגם כאשר מדובר במצב כלכלי קשה, הקושי האובייקטיבי מונח על קשיים אישיים ייחודיים או על חולשות אנושיות ייחודיות. אנשים שסובלים מדכאון מתמשך, ממחלות חשוכות מרפא, משירות צבאי או מסיבות רבות אחרות מחליטים לקחת את חייהם בלי תלות הכרחית במצבם הכלכלי. לדאבוני, הכרתי מקרוב במידה כזו או אחרת אנשים שניסו, הצליחו או נכשלו, ובמקרה אחד אף הייתי בסמוך לבחור צעיר שהתאבד בירי בעת שעשה זאת. ליהיא גולדברג פרסמה כאן בהעוקץ מאמר קורע לב על התאבדותו הפתאומית של אביה ועל השלכותיה של ההתאבדות, ובזכות אותה מועצה למניעת התאבדויות. יש אפשרות שמועצה כזו אולי הייתה מסייעת למנוע את מעשה ההתאבדות של אביה ואולי תצליח למנוע מעשי התאבדות של אחרים ולהקל על סבלם של בני משפחותיהם וחבריהם. הלוואי ותצליח בכך. אולם, כאן איני עוסק בסיבות האישיות של מתאבדים. אני עוסק כאן בתופעה של התאבדות של אנשים אשר המדיניות החברתית-כלכלית של העשורים האחרונים דרדרה אותם לתהום חסרת תקווה. מועצה זו אינה עיוורת לכך שיש מבנים חברתיים מייאשים שדוחפים אנשים להתאבדות. ההפך הוא הנכון, היא מתיימרת במפורש לסייע, לאתיופים ולדוברי רוסית אשר חלקם במתאבדים גדול מחלקם באוכלוסייה מתוך הבנה שמצוקה חברתית היא אחד הגורמים המרכזיים שמובילים אותם לכך. אולם, הם אינם מדברים על חיים בעוני אלא על קושי של עולים להשתלב בחברה הישראלית בשנותיהם הראשונות בארץ. כלומר, למרות התייחסותה למבנים חברתיים, המועצה מתעלמת מהשלכות המדיניות החברתית-כלכלית. מלבד זאת, השנים הראשונות אחרי העלייה כבר עברו מזמן ואם אתיופים ורוסים ממשיכים להתאבד יותר מחלקם באוכלוסייה, אין זה בגלל קושי ראשוני בהשתלבות.

אמנם, דו"ח של משרד הבריאות שהתפרסם באפריל 2014 וריכז נתונים על התאבדויות בין השנים 1981-2011 וניסיונות התאבדות בין השנים 2004-2012 לא הראה מגמה קבועה של עלייה או של ירידה לאורך השנים. אולם, המספר האמיתי של מתאבדים ובעיקר של המנסים להתאבד אינו ידוע. הוא גבוה באופן משמעותי מזה המדווח. סיבות תרבותיות מביאות גורמים שונים להסתיר מקרי התאבדות. יש שמעריכים אותו באחוזים מסוימים אולם אלה הן הערכות בלבד. יש אפשרות ששלוש השנים האחרונות שבאו אחרי המחאה של 2011 והתסכול הגובר לנוכח כשלונה המוחץ ראו עלייה משמעותית. רמז לכך ניתן בקפיצה של 10% במספר ניסיונות ההתאבדות מ-5,588 ב-2011 ל-6,159 ב-2012. אנחנו צריכים עוד להמתין לנתונים המלאים של שלוש השנים האחרונות.

תופעת ההתאבדות הכלכלית אינה ייחודית לישראל. באירופה תועד גל של מקרי התאבדות בעקבות המשבר הכלכלי. “ביוון, לפי הסטטיסטיקה הממשלתית שיעור התאבדויות הגברים עלה ביותר מ-24% בשנים 2007-2009”. ב-2008 התפרסמה כתבה על תופעה המונית של התאבדויות של חקלאים הודים אשר אינם יכולים לעמוד בחובות שנוצרו לא בגלל רשלנות שלהם אלא בגלל שינויים בשווקי ההון. מדי שנה מתאבדים 17,000 חקלאים. ממשלת הודו, אף היא, אינה מקימה מרכזי התאבדות פטריוטיים כמו התחזית הצינית של וונגוט. במקום זאת, היא אולי מנסה לכפר על חטא ו"מעניקה פיצוי של 100 אלף רופי למשפחתו של כל מתאבד, שנקבע כי שם קץ לחייו על רקע חקלאי". כמו כן, היא "גם יזמה שורה של צעדים כמו מחיקת חובות, הסברה ופרויקטי פיתוח חקלאיים כדי להילחם בהתאבדויות – שהפכו לסוגיה פוליטית – אך המספרים מלמדים שהתופעה נמשכת."

rockett
איאן רוקט

לפי מחקר שהתפרסם בספטמבר 2012 על ידי איאן רוקט, פרופסור לאפידמיולוגיה מאוניברסיטת מערב וירג'יניה, מספר מקרי המוות מתאונות דרכים ירד בארה"ב בשנים 2000-2009 ב-25%, אולם במקביל מספר מקרי ההתאבדות עלה ב-15%. ב-2009 למעלה מ-37,000 בני אדם לקחו את חייהם בעצמם ולמעלה מחצי מיליון היו בסכנת התאבדות. בעת פרסום המחקר (ואולי עדיין), התאבדות היא גורם המוות מספר אחד בארה”ב. אחרי התאבדות, תאונות דרכים, הרעלות, נפילות ורצח. ‎אף על פי כן, מספר מקרי ההתאבדות המדווח אינו מייצג את המספר האמיתי לטענת רוקט. המספר האמיתי להערכתו גבוה לפחות ב-20%. למשל, מספר מקרי המוות מהרעלה גדל בשנים הנבדקות ב-128%. אי אפשר לדעת בוודאות מתי ההרעלה מכוונת ומתי לא. דו"ח שהתפרסם ב-2011 על ידי המרכז לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) קבע ש"שיעור ההתאבדות בארה"ב נוטה לעלות בעת תקופות של שפל כלכלי ולצנוח בתקופות של פריחה כלכלית.”

אבל כל עוד המציאות שמייצרת חובות בלתי אפשריים שהופכים אנשים עובדים לאסירים בלי כלא, מועצה למניעת התאבדויות במסגרת משרד הבריאות מהווה רק טיפול בסימפטומים ולא במחלה. למעשה, רק בסימפטומים הקיצוניים ביותר ואף לא בסימפטומים הרווחים ביותר. כל עוד אתה לא מתייאש לגמרי ומוכן לסבול חיי עוני, השפלה, רדיפה, מצוקה, מחסור ומחלה, אין לנו מה לעשות בשבילך. כשתגיע לתחתית תתקשר. אבל, זה עשוי להיות מאוחר מדי. היחידים שיכולים אז להתקשר הם למעשה המשפחה והשכנים. אולי בגלל זה נפתלי בנט בא בטענות אל השכנים ואל המשפחה. אם זה לא היה נורא, זה כמעט היה משעשע. מיהם השכנים של אנשים מיואשים מהאפשרות לחיות חיים מכובדים ומיהם בני ובנות המשפחה שלהם? בדרך כלל, אנשים שנמצאים במצוקה דומה, או לכל הפחות בפחד דומה מהעתיד הצפוי להם. סביר להניח שהם לא רוצים שקרובם או שכנם יתאבד, אבל גם הם מבינים מהי החלופה ולפחות במידה מסוימת סביר שחולקים אתו/ה את תחושת המיותרות וחוסר הערך, את חוסר האונים ואת הייאוש.

אפשר לטעון שגם אם לא משנים את המדיניות החברתית-כלכלית שהופכת אנשים למיותרים, הקמת המועצה הבריאותית למניעת התאבדויות היא מעשה ראוי שבא להציל אנשים סובלים ומשפחותיהם ממעשה שאין ממנו חזרה. אולם, בהתחשב בכך שכל מערכות השלטון הופכות מסות של אנשים למיותרים מבחינתן ולטירדה שיש לסלקה על ידי שלילת קצבאות והחמרת קריטריונים, סימונם כסרבני עבודה, רמאים ופרזיטים, יש בהקמה של מועצה זו מידה ניכרת של ציניות.

אחת התחושות הקשות ביותר שאפשר לגרום לאחרים להרגיש הוא שהם מיותרים. שאין בהם צורך. שאחת היא אם יהיו או לא יהיו. ואולי עדיף שלא יהיו שכן אין יותר קצבאות עבורם, אין יותר דיור עבורם, אין להם זכויות כי הם לא מסכנים מספיק, או לא מיצו את יכולת ההשתכרות שלהם, או לא חולים מספיק, או אין להם מספיק ילדים נזקקים…

יברך אותך אלוהים אדון רוזווטרלכן, "ההצעה" של קורט וונגוט להקים מרכזי התאבדות נוחים ומזמינים ליד מזללה פופולארית בצמתי הדרכים שבהם יוצעו דרכים נוחות להתאבדות בלי כאב כמעשה פטריוטי היא לכאורה צינית, אלא שהיא חושפת את הציניות של המערכת. המערכת שהופכת אנשים למיותרים ואז כאשר הם מחליטים להתאבד, היא מביעה זעזוע. רק מתבקש שאנשים שחשים שהם מיותרים, מפריעים, פריזיטים, ישלחו יד בנפשם. אם אין להם רשת משפחתית-חברתית חזקה מספיק, אם אין להם תעצומות נפש של אנשים גדולים מהחיים, איך הם יישרדו?

וונגוט לא היה תמיד מקברי בביקורת שלו על המודרניות. בספר אחר שלו, "יברך אותך אלוהים, אדון רוזווטר", מסופר על איש שנולד עשיר ובמקום להמשיך ולצבור עוד ועוד הון ועוד ועוד כוח בתאוות בצע שאינה יודעת שובע, הוא פותח בניסוי חברתי שהשאלה שעומדת על הפרק היא כמה אהבה יכול לתת אדם אחד לאחרים. הוא כבאי מתנדב ומלבד זאת הוא יושב בחדר קטן, עונה לטלפון כאשר זה מצלצל בכל שעות היממה ומעניק סיוע כספי לכל מי שמתקשר לבקש זאת. פשוט כך. מבקשים והוא נותן. בלי לנסח קריטריונים ובלי לבדוק מי משקר ומי לא. בשבילו זו שאלה של אהבה. אהבה אנושית. מה זה אומר על המנהיגים שלנו שדוחפים אנשים להתאבדות?

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ישראל ברלינר

    עם כל הצער והכאב שכרוכים בהתמודדות עם מחסור, הכותב הנכבד לא מציע דרכים ריאליות להקל על המצוקה. ברור שהמדינה לא יכולה לנהוג כאותו עשיר דמיוני שמחלק כסף בנדיבות לכל פונה ללא שום קריטריון וברור שהפתרון הכולל לבעיית העוני לא יכול להסתמך בעיקר על קצבאות, לא רק משום שמשלמי המיסים העשירים יהגרו מכאן אם נטל המיסים יכבד אלא גם מפני שיותר אנשים יבחרו לחיות על קצבאות במקום לעבוד.
    בקיצור, הבעיה אכן בעיה אך הפתרון איננו פתרון

    1. ברלינאי לא בברלין

      מר ברלינר, מה הסיכון שהיית מעדיף, שאנשים שיכולים לעבוד לכאורה יבחרו בקיצבאות (או ננסח אחרת: מתוך כלל מקבלי הקיצבאות, יהיה אחוז מסויים של כאלה שלא מגיע להם) או שכמה אנשים, ואפילו מעטים, יגיעו למצב יגיעו למצב שבו הבחירה במוות תהיה בשבילם האפשרות הגואלת?
      לי ברור מה ההעדפה שלי.

  2. דפנה

    "המיותרים הללו" שהם רבים, שבויים בידי השלטון, שלטון שלבד מהעמדת פנים והפרחת סיסמאות רקיקות הוא כלום! הוא שבוי מבחינה מדינית, בידי גורמים חיצוניים וכלכלית בידי טייקונים שבחלקם הגדול והיותר חזירי הוא בבחינת הגולם הקם על יוצרו. והכי מקומם הם הטייקונים שקיבלו אוצרות מדינה בנזיד עדשים הם הנצלנים והמתעמרים הגדולים ביותר באוכלוסיית עובדיהם הזוטרים שהם יותר עבדים רמוסים ומעבד (השתמש וזרוק) למיותר, מרחק נגיעה.

  3. ג. אביבי

    יש כאן שני עניינים קשורים: הפיכתם של אזרחים רבים לבלתי רלוונטיים למשק (כשהמדינה מעוניינת רק בחיי "גורמי יצור" אנושיים), וגם התעלמות מכוונת של התקשורת מן ההתאבדויות.
    ברור שהתקשורת הרשמית מצניעה את מקרי ההתאבדות הרבים. בתור כלבי השמירה של האוליגרכיה ומדינת האנטי-סעד הם מחלקים רמזים על אשמתם כביכול של המתאבדים ("…90% עם רקע נפשי או עברו משבר נפשי…" – ע"פ כתבה בYNET מה-25/11/13 , לשיטתם). הם לעולם יטענו שזה למנוע דמורליזציה. העלייה הדרמטית במספר המתאבדים כל שנה רק מפריכה את הטיעון החמקני הזה ומאששת את הרציונל שהגורם העיקרי הוא מצבם הכלכלי ההולך ומחמיר של אזרחי מדינת ישראל מהמעמדות שלא שפר גורלם. בין 2007 ל2010 הייתה עליה של כמעט 50% במספר ההתאבדויות השנתי בישראל. ועליה של קרוב ל 30% עד 2013 (מתקרב ל600 נפש). משום שלא ידוע על מחלות נפש המדבקות ומתפשטות כמו מחלות וירליות או בקטריאליות, ולנוכח העלייה הדרמטית במספר המתאבדים כל שנה במקביל להגברת ממדי ההפקרה של מעוטי היכולת, ההסבר האמיתי נעוץ במדיניות מתמשכת של ממשלות ישראל.
    בעיה קריטית כלל עולמית היא הפיכתם של יותר ויותר חלקים באוכלוסיה ל"בלתי רלוונטיים" למשק, בעיקר בארצות מתועשות כמו ישראל. קצב הפיתוח הטכנולוגי והחדשנות של מוצרים יוצר מצב בו מקצועות/התמחויות שהיום הם מבוקשים יהיו עוד מספר שנים למיושנים והעוסקים בהם לפחות מועדפים (לטובת צעירים ובעלי רקע חדשני יותר) עד כדי "מיותרים" כלכלית למשק. אין ספק שהטרגדיה המסוקרת של החקלאים המתאבדים באלפיהם בהודו יכול להיות חזון נפרץ בהרבה מדינות ובהן ישראל.
    מדינה המיועדת לשרת את שלום אזרחיה וביטחונם אמורה לטפל בתופעה הזאת בעוד מועד. אבל ישראל של עידן נהנתניהו-בנט-לפיד היא ההפך הגמור מזה, היא תעדיף להתעלם מהתופעה כדי לחסוך לאוצר המדינה ע"ח חיי כל ה"לא רלוונטיים" שהיא מייצרת.

  4. שירלי אברמי

    לא כל כתיבה על סוגייה חייבת להציג גם אויב, במקרה הזה – המועצה הלאומית למניעת התאבדות, שחשובה מאין כמוה בדיוק למטרה שלשמה הוקמה – הגברת מודעות וצמצום שיעורי ההתאבדות בישראל, כפי שעשו בהצלחה מועצות לאומיות שהוקמו בעולם, וצמצמו שיעורי התאבדות בעשרות אחוזים.
    התאבדות, ככלל, היא תופעה אישית יותר מאשר חברתית, ותלויה בעיקר בגורמים נפשיים-גופניים- פסיכו-ביו-פיזיולוגיים. אל אלו מתווספות בדרך כלל נסיבות חיים, ובכללן יכולה להיות מצוקה כלכלית.
    ברור שניכור חברתי ומצוקות עלולים להיות הטריגר, וכבר דורקהיים, חוקר ההתאבדות הראשון, התייחס לכך;
    אבל אין סיבה להגדיר את הקמת המועצה כמעשה ציני; זה מעשה מבורך, שאינו סותר את הצורך בהתמודדות עם מצוקות אחרות בחברה, אולם בוודאי שאינו מונע אותן.

  5. t

    מאמר מצוין.. תודה

  6. אורה לב-רון

    עבור הפישמנים לגמרי מתבקש שאנשים יחוסלו/יעלמו/יתאבדו אחרי ששרתו בצבא, וסיפקו שנות עבודה. אחרי הכל דרושה עבודה של אנשים רבים כדי לייצר עשיר אחד. אחר-כך אין בהם צורך לעשיר, כי יש דורות חדשים של חיילים ועובדים