string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

הגיהנום תמיד חיכה בשקט: על איום החינוך המקצועי

במקיף ה' היכרתי את חרב האיום: לא תלמד? לא תעבור את המבחן? תפריע? נעביר אותך למגמת מכונאות רכב. אף אחד לא אמר לילדים במגמות המקצועיות שיש להם אפשרות להיות עורכי דין, מנהלי חברות, סטארטפיסטים, שלא נדבר על הטרגדיה של הנערות במגמת מזכירות. דוד פרץ על מאות ואלפי חיים שהוסללו בתחכום…
דויד פרץ

 

גזענות והסללה בחינוך

ביום בו קראתי את פייר בורדיה לראשונה, בכיתי. לא דמעות של התרגשות, אלא בכי של התעוררות מהעיוורון וצער עמוק על מאות ואלפי חיים שהוסללו בתחכום סמוי מן העין. לרגע אחד ראיתי את כל החברים שלי מהשכונה, אורן, חנן, גדי, רמי ואילן הגרוזיני, ילדי כורכום ופלפל הארץ, שבמחי כמה משפטים על הון תרבותי הוביל אותי בורדיה במפת חייהם השרירותית – היישר מהשיכונים החדשים וכנראה עד הקבר, כמי שצועדים במסלול שנסלל עבורם אי-אז בכיתה ז'.

אבל בשביל להבין איפה הכל התחיל צריך ללכת קצת אחורה. בקצה כיתה ג', לקחו אותי הוריי למסע בעולם הגדול. כך מצאתי את עצמי בבית הספר הבינלאומי על שם אלברטו איינשטיין, כפי שקראנו לו, בפנמה סיטי.

למדתי יחד עם ילדי דיפלומטים ואנשי עסקים מכל העולם, נוצרים, מוסלמים ויהודים באותה כיתה. קארן השוודית, איוואן מרוסיה, ג'וזף האמריקאי, אנטוני מפנמה ודויד הישראלי. שם חוויתי מה זה רב-תרבותיות, לא בתיאוריה אלא באופן מעשי. שם למדתי מה זה להיות האחר, למדתי מה זה להיות זר, יהודי, וגם למדתי איך זה לחטוף מכות בשל כך. אבל שם, עמוק בחיקה המובהק של אליטה כלכלית, לא מזרחית ולא אשכנזית, אליטה מרכז-אמריקאית של הון ושלטון שאפילו לא ניסתה להסתיר את היותה כזו, שם ראיתי שאין דבר כזה "חינוך מקצועי" לילדי האליטות.

אף פעם לא היה, ולא יהיה. לא משנה כמה מופרעים ולא "מותאמים" למערכת היו אותם ילדים (והיו כאלו בכיתה שלי ובכיתות המקבילות), הם תמיד נשמרו בתוך המערכת העיונית והממסגרת של תעודות ומסמוך. המורים עטפו את לשונם בצמר גפן, שכן בפנמה היה ברור לחלוטין מי משלם את שכרם, ומי יעוף אם רק ידבר לא יפה אל התלמיד הלא נכון. בסופו של דבר כולנו היינו ילדי מופת מצטיינים, עם תעודות יפות ומבהיקות בתחילת הקיץ, אף אחד לא נשאר כיתה, אף אחד לא יצא בלי תעודה. מסמוך זו דרכה של ההגמוניה לקבוע מי יהיה זה שתתאפשר לו גישה אל ראש הפירמידה, ומי לא.

לא משנה איך תסדרו את זה: פחח, חשמלאי, רתך, חרט, הם המעמד העובד. את העולם ואת חייהם מנהלים בני המעמד המנהל, בעלי התעודות.

כשחזרתי מפנמה, המשכתי את לימודיי במסגרות דתיות-לאומיות. עם כל הביקורות שהצטברה בי עם השנים על הגזענות המובנית כלפי מזרחים בעולם הדתי של הישיבות, ידעתי שלפחות בדבר אחד העולם הזה היה ברור – קיבלנו חינוך הדוק, אידיאולוגי, ערכי, בעל אמת מידה ברורה של טוב ורע, אסור ומותר. הפתח לחיים טובים, רווחיים, משמעותיים יותר, מתחיל בפתיחת הספר, ופעם אחר פעם הובהר לנו שהשער לבחירות חיים כרצונך הוא השכלה, עיונית, תעודת בגרות.

בכיתה יא' לא יכולתי לסבול יותר את חיי בישיבה, והצלחתי לשכנע את הוריי שיתנו לי לסיים את לימודי במקיף העירוני (הדתי) מקיף ה'. מודה, גם בחלומותי הפרועים ביותר לא דמיינתי את הפער העצום ששכן בין ישיבת 'אור עציון' ממנה הגעתי, אל המקיף העירוני. זה היה פשוט בלתי נתפס. כשנכנסתי לשיעור הראשון בכיתה העיונית המצטיינת של המקיף – "הנבחרת של בית הספר" – היה נדמה לי שחזרתי לכיתה ח'. המורה הכתיבה ללא הפסקה, מפרקת מילים אלמנטריות לאותיות כדי שלא יהיו שגיאות כתיב.

לא פלא שלאחר שנה, מתוך מחזור של כמאה ומשהו ילדים, רק ארבעה סיימו עם תעודת בגרות (ושניים מהם הגיעו ב-יב' ממסגרות אחרות).

כמי שהגיע מהישיבה בה למד רק עם בנים, הגעתי אל התיכון אפוף פליאה ותקווה לאור העובדה שאלמד עם נערות באותה כיתה. למרבה ההפתעה, כמעט כל הנערות במחזור שלי למדו לימודי אחיות, סיוע, מזכירות ואפילו מלאכת בית. מעטות היו הבנות בכיתה העיונית. מעבר לאכזבתי ההורמונלית הקשה, זה היה כאין וכאפס לעומת הטרגדיה של חיי אותן נערות שמישהו בכיתה י' קבע עבורן בשרירותיות איזה חיים יהיו מנת חלקן. לפעמים אני רואה אותן פה ושם ברחבי העיר: זאת בגיל 40 עדיין מוכרת בגדים, האחרת פקידה אצל רואה חשבון, אף פעם לא פגשתי אותן באוניברסיטת בן גוריון; סליחה, פעם אחת פגשתי מישהי מהן, היא הגישה לי אוכל במנזה.

במקיף ה' היכרתי את חרב האיום: גורלי ששכן דרך קבע מעל ראשי הנערים בכיתתי המצטיינת – לא תלמד? לא תעבור את המבחן? תפריע? לא תגיע לתפילה? נעביר אותך למגמת מכונאות רכב. על אלו שממש רצו לנער, איימו בהעברה אל מגמת פקידות ומזכירות. הגיהנום תמיד חיכה בשקט, מתחת לפני השטח. יום אחד הלכה אחת המורות איום אחד רחוק מדי, ביחס למישהו בכיתה העיונית, ותגובתו היתה: המורה – יאללה את והשטויות שלך – אני שלא תהיה לי תעודת בגרות, אני ממילא רוצה להיות ירקן בשוק, כמו אבא שלי.

אף אחד לא אמר לילדים האלו שיש להם את האפשרות להיות עורכי דין, מנהלי חברות, סטארטפיסטים, אנשי מחשבים, קצינים בכירים. אלו היו החלומות שנתלו על הקיר הלבן במקיף ה' – מולנו – בסדר יורד: מורים, פקידים ממשל, שוטר, אחיות, מנהלי חשבוניות, חשמלאי רכב, פחחים, פנצ'ר מאכר, ובתחתית הרשימה האיום במקצוע הנורא מכל – מוכר ירקות בשוק. זה היה שיעור מולדת שלנו.

דוד
כשאתם שומעים את המילה הסללה, תחשבו עליהם – ילדים רכים שהעולם פתוח בפניהם, רק שהם לא יודעים שהיד הנעלמת דוחפת לתוכם שלל גלגלי שיניים שבורים, קושרת להם את הרגליים בשלשלאות כמעט שקופות, נותנת טפיחה על השכם ואומרת – רוצו ילדים, רוצו… העולם הזה בשבילכם. צילום: דויד פרץ

כשסילבן שלום אמר לביבי שהבן שלו יהיה פחח, הוא דיבר עמוק מכאב קוצי הפריפריה התקועים בנשמתו. כל מי שעבר מקיף עירוני משולב, מקיף בו למדו מגמות עיוניות לצד הכשרה מקצועית, הבין כבר אז רגשית, אז את מה שבורדיה ילמד אותי לאחר שנים. בשביל לא להכניס מזרחים למוזיאון, הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה לשים שלט "אין כניסה למזרחים" בפתח המוזיאון. כל מה שאתה צריך לעשות זה לשכנע אותם שהם כלל אינם רוצים להיכנס למוזיאון, שהמוזיאון הוא לא חלק מהם, שההון התרבותי המתגלם בו בכלל לא מעניין אותם. וכך גם תפקידי ניהול בכיר, השכלה וגם האוניברסיטה שלידה גרנו ובכל זאת היתה רחוקה כל כך מאיתנו.

היום חשבתי על חנן, עם הראש המבריק והווכחנות הבלתי-נלאית שלו, שהיה יכול להיות עורך דין מעולה וסיים כמוביל דירות כמו אבא שלו, אבל שדרג את מעמדו דרך מעבר לארה"ב. חשבתי על גדי שהיה ספורטאי מדהים בעל יכולות גופניות מופלאות, עם יכולות תנועה של ברישניקוב, שאף אחד לא אמר לו שהוא יכול להיות רקדן אז הוא הלך להיות כדורגלן בליגה משנית, והיום מטפס על מתקנים, חשמלאי ברמת חובב, כמו אבא שלו. וחשבתי על רמי שהיה מפצח מספרים וחידות היגיון כמו פיסטוקים, והיום הוא מוכר פיצוחים כמו אבא שלו.

ההסללה התחילה בזה שלא היו מודלים של הצלחה בסביבה שלנו. נשאלתי כבר כמה פעמים – מה, רק אשכנזים יכלו להיות עורכי דין? והתשובה היא לא; לכאורה כולם יכלו, אבל השאלה היא – מי ידע שהוא יכול להיות עורך דין ומי ידע שהוא יכול להיות רופא, ומי ידע שהוא יכול להיות דוקטור באוניברסיטה, אם לא הכרנו אף אחד כזה שהיה מזרחי או קווקזי או גרוזיני. עבור רוב ילדי השכונה שלי, הדוקטור היחיד שהם ראו היה בקופת חולים והוא היה ארגנטינאי או רוסי, ופרופסור היה שיבוש חינני לשם פרוספר. האיש הכי משכיל בבלוק היה אבא שלי והוא היה מורה בבית ספר, שהפך למנהל, שמדי יום כששב לביתו ישב ולמד ערב-ערב באוניברסיטה הפתוחה, עד שעשה תואר ראשון בלא מעט שנים.

היה לי מזל גדול להיוולד להורים שהדגישו שוב ושוב כמה חשוב שאלמד ואלמד ואלמד, עד היום תלויות בחדר השינה של אבי, ממסוגרות כמו תמונות במוזיאון, כל תעודה שלי ושל אחותי המעידה כי סיימנו איזו מסגרת לימודים, מקורס מנהל רשתות מחשבים ועד תוארים אוניברסיטאיים. כבר לפני שנים הבין אבי על בשרו את מה שלקח לי שנים רבות להפנים: ילדים הם טיל אל העתיד, התעודות הן הדלק שדוחף אותם כמה שיותר רחוק.

הבעיה הגדולה ביותר של מי שצמח בשולי הגמוניה מתבנתת היא התודעה השבויה, תודעה שכה מוטבעת בך עד ששנים רבות אתה צריך לחפור עמוק אל תוך עצמך ולהתבונן במהלך חייך בכדי לנסות ולפענח מה שלך ומי אתה ולמה אתה טוב, לעומת מה שדחפו לך כשהיית קטן, ועכשיו אתה נאלץ להתמודד עם השאריות של זה ולתהות אם המחשבה הזו שאני לא מתאים להיות פרופסור, זה אני או שזה מישהו שאמר לי שאני לא מותאם.

כשאתם שומעים את המילה הסללה, תחשבו עליהם – ילדים רכים שהעולם פתוח בפניהם, רק שהם לא יודעים שהיד הנעלמת דוחפת לתוכם שלל גלגלי שיניים שבורים, קושרת להם את הרגליים בשלשלאות כמעט שקופות, נותנת טפיחה על השכם ואומרת – רוצו ילדים, רוצו… העולם הזה בשבילכם. תחשבו על הילדים האלו ותחשבו למה לעולם לא תתקלו בשלט: אבנר נתניהו הפחח או דוד בנט החרט, ותבינו מי חי בעולם האתמול ומי מדבר בשם נפגעי עולם העתיד.

דויד פרץ הוא מוזיקאי, באר שבעי, גנן תרבות

+   +   +

לקריאה נוספת:

יוסי דהאן | טראומת החינוך המקצועי

עוד על גזענות והסללה בחינוך

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דינה

    תודה, דויד פרץ. הסברת את הנושא בצורה מדויקת ומשכנעת. ביבי אומר שרתכים מרוויחים טוב, אבל לא בזה הדבר נגמר, אלא במעורבות אזרחית בחיים הפוליטיים. חשמלאי יכול להרוויח מעולה, אבל את מי נשאל לדעתו? את העורך דין… ואת זה מנסים לשים הצידה בהסללה.

  2. נעמה

    בבאר שבע,אופקים, נתיבות, שדרות,קרית גת,ירוחם,עומר,להבים.
    יש תלמידים שדרכם לביה"ס למחוננים "מעוף" שבב"ש
    או לקידומטיקה באוניברסיטה (פרופ' מירי עמית), נוער שוחר מדע (ללא קשר למחוננות)
    והשערים (עובדה) פתוחים לכוללללללללם.גם מלגות יש בנמצא.
    עכשיו. ופה המוקש: האם התלמיד מעוניין ללמוד או לעבוד? מה מעורבות ההורה ומה ההורה באמת מעוניין שהתלמיד ידע? ואם אין מסוגלות הורית: האם הילד ידע לקחת את היד המכוונת של הקב"ס/עו"ס/מורה לטובתו האישית???
    הזמנים השתנו. מגרונך נשקפת מערכת חינוכית ישנה ומיושנת שככל הנראה גם סילבן שלום למד בה. הילדים של היום הם ילדים אחרים. מערכת הלימודים של היום משופעת בפרוייקטים שמטרתם להגיש נערים ונערות לבגרות. כל כיתה כזאת עם רכז, מחנך ומורים מיוחדים עולה הון. נמצאים בכיתות האלה תלמידים תת משיגים במטרה להגישם לבגרות מלאה. ביה"ס נמדד בזה- ואם לא יעמוד ביעדים לא יתוקצב באותה מידה בשנה העוקבת.
    וכן. יש ילדים, הורים, וגם מורים שחושבים שלילד מתאים יותר לאוטוטרוניקה. וכן. קח עצמך ללימודי הכרסום וחריטה CNC ובדוק איך נראית מגמת הלימודים. בוודאי תתפלא למראה המחשבים, המכונות הממוחשבות ורצפת האפוקסי.
    והאם חשבת לעצמך שיש ילדים שמעדיפים מלאכת כפיים בנוסף ללימודים ולא רק לימודים? אותם תלמידים חייבים, אבל חייבים, במקביל ללימודי המקצוע גם להיבחן בחלק ממקצועות הבגרות ובבחינות חיצוניות על מנת לקבל 12 שנ"ל.
    ודי. מספיק עם הבכיינות הזאת. היא מעייפת.

  3. דןש

    לדעתי הבעיה איננה לימוד מקצוע – בכל חברה דרושים בעלי מקצוע מעולים ובארץ הם חסרים. הבעיה היא ב"תקרת הזכוכית" הבולמת את התלמיד מבחירת דרכו בעתיד. אם הדבר איננו קיים, חייבים לאפשר לכל תלמיד באשר הוא לגשת לבחינות בגרות ( מלאות או חלקיות – על פי יכולותיו ) – מה שיאפשר לו פריצת דרך.
    ברצנוני לציין, שגם בבתי הספר העיוניים לומדים על פי רמות כל אחד על פי הקצב והיכולת שלו. גם מבעלי הבגרות לא כל אחד יכול לצאת עו"ד או רופא

  4. יעל צדוק

    דויד היקר, התיאור שלך את האווירה בתיכון בבאר-שבע מציג תמונה מדוייקת וחריפה עד כאב. קראתי את זה כמעט כמו שרואים סרט. ריאליזם פיוטי, אפשר לומר. זהו מסמך חשוב כשמדובר בהסללה לחינוך המקצועי.

  5. X

    כנער מזרחי שגר בפריפריה אני לא מבין על מה אתה מדבר.
    היום אין יותר בתי ספר מקצועיים ולא הרגשתי אפילו לא פעם אחת שניסו להפוך אותי לנגר או פחח ולא לאיזה משהו "גדול" יותר.
    אפשר להתלונן ולמחות על רמת החינוך בפריפריה, שנמשכה משמעותית מרמת החינוך במרכז, אפשר להתלונן עם אחוזי הצלחה נמוכים יותר. אי אפשר להתלונן על זה שמערכת החינוך לא מאמינה בתלמידים שלה, כי היא כן, אם הם לא מאמינים בעצמם הבעיה מתחילה ונגמרת בהורים שלהם שכנראה ההשכלה של הילדים שלהם לא הייתה חשובה להם מספיק.

  6. דוד ברבי

    דויד פרץ ברור שדייקת בדבריך ומי מאיתנו פספס את החוויה הזו?
    למרות כמה בני מזל שהוריהם דחפו או הם נשלחו לפנימיות מס השפתיים
    הנה המוכשרים שלכם נשלחים לפנימיות וכך הפסדתי את אחותי הגדולה שעזבה אותי לבדי עם עוד שישה אחים בן בכור ללא אחות גדולה שאהבתי ולמעשה כמעט נעלמה מחיי
    דויד אני כל הזמן כותב על זה ואחזור בקצרה
    כל השמות של חבריך הם שמות חבריי
    ואני מצאתי עצמי בכיתה ט 5 עיונית לבדי כולם בנים בנות מסביבי היו אשכנזים
    אני גר במרכז הארץ
    הגעתי לכיתה ט5 למרות ההסללה ואולי כי למזלי התעקשתי שאני לא אלך לעולם ללמוד מקצוע כפי שקראו לזה
    ראיתי איך מובילים את הבנות כצאן למתפרות שאותם סגרו בהזדמנות הראשונה
    ראיתי את מגמת עקרות בית ועוד שמות מוזרים
    חברי מצאו עצמם במסגרות במפעלים פרטיים
    למשלם של חלק מחבריי לימים כמושבניקים הפכו לבעלי משק עצמאיים מה שנתן להם אפשרות למנוע הסללה לילדיהם שכן היו אמצעים בידיהם לחינוכם
    פתאום ילדי המסגרים / מושבניקים הפכו לעורכי דין רואי חשבון ורופאים
    אני זוכר את בתי הבכירה אומרת לי שהסלילו אותה לחצי בגרות
    כמובן שלא הסכמתי והיום היא בת 39 עם תואר שני וממשיכה ללמוד
    חשבתי לתומי שזה נגמר אבל הבנתי שלא יגמר עד שלא יהיה שינוי דרמתי
    ואני אכתוב בקצרה את הצעתי;
    לימודי חובה עד לתואר שני של כל ילדי ישראל
    עם סיוע לפי המצב בזמן אמת לדוקטורט
    הזדמנות שווה עם זכות הבחירה
    הכסף יבוא מהעשירים שיצטרכו לשלם מס גבוה כולל מס ירושה שמשום מה לא קיים בארץ
    במצב הזה לאחר דור יקטנו הנכסים הפיננסיים מחד ויגדלו הנכסים האקדמאיים של הקבוצות החלשות וכך יש סיכוי להקטנת הפער העצום במעמדות פער שמטבעו ככדור שלג גודל וגודל עד אין סוף

    1. ליכודניק

      דוד, אני חושב שבמידה מסוימת אתה נלחם את המלחמה של האתמול.
      חסרים כיום אקדמאים מזרחיים, כולל בעלי תואר שני (ושלישי)?
      הפרולטריון (העניים העובדים) של ימינו הם לא הפחחים והרתכים- המשרות האלו כבר מזמן בסין- אלא נציגי שירות הלקוחות, המתקינים, בודקות הקוד, מוכרי הבגדים, המרפאים בעיסוק, מנהלי המשמרת בבתי הקפה, הטכנאים, מורי הקבלן, וכו'.
      אלו בוגרי תיכון עיוני, עם תעודת בגרות, לעיתים עם תואר מאוניברסיטה, שעדיין לא גומרים את החודש ואין להם סיכוי טוב להתקדם כלכלית.
      ה-"נכסים האקדמיים" שלהם לא שווים הרבה; להבנתי, בגלל הגלובליזציה-
      כיום כולם קונים סחורה סינית (ישירות ברשת או בחנויות);
      אבל מעט יחסית מוכרים סחורות ושירותים לחו"ל; השוק הישראלי עצמו אינו זקוק לכ"כ הרבה אקדמאים, לרדת מהארץ הרוב אינו רוצה, ולעבוד עם לקוחות מחו"ל- יש בעיות רבות, כולל החינוך.

      בכל מיקרה, במצב הנוכחי ההצעה שלך תייצר עוד אקדמאים מתוסכלים- לא יותר שיוויון; מי שהיום מסיים מכללה, יסיים תואר שני במכללה- ויגיע לאותו תפקיד, בעיכוב של שנתיים.
      מה שצריך זה:
      – לטובת הכלכלה, ללמד כישורים שמתאימים לשוק גלובלי (אנגלית, שפות נוספות, למידה עצמית, עבודת צוות, שימוש במחשב)
      – לטובת השיוויון, להלאים את החינוך מידי הרשויות המקומיות- שתלמיד בפריפריה יקבל אותם משאבםי כמו תלמיד של רשות חזקה במרכז.

  7. תמר

    כמה מדוייק.
    טרגדיית חיים שלמה.
    מי שהיה לו כוח מתי שהוא הפך את גורלו והפך ללמוד,
    הרוב המשיכו להיות מוסללים מוחלשים

  8. פריץ היקה הצפונבוני

    ומה על הרקע התרבותי-חברתי כלכלי לפני ההגירה לארץ? היתה לנו (הצפוןבונים) מטפלת לילדים שלנו במשך 12 שנים מרוקאית. בעלת איטליגנציה טבעית וחכמת חיים רבה, אבל במעמד החברתי שלה, בנות לא למדו כלל .אשתי למדה אותה לכתוב את שמה. ידעה לעשות בע"פ חשבונות במליונים בזמן האינפלציה. אבל היתה מטופלת בהרבה ילדים
    ובהסתר מבעלה קבלה יעוץ למניעת הריון. יתכן שלו היתה לה את אותה נקודת התחלה שהיתה למרי סקלודובסקה-קירי , גם היא זוכה בפרס נובל. נ"ע.

  9. ירושלמי

    אצלינו בבית חינוך של שנות ה70 בירושלים החליטו בכיתה ט' (חטיבת ביניים אינטי-גרטיבית: שתי כיתות של "טובים" רובם יוצאי סאלד שבמעלה הגבעה אוף רחביה, שלוש כיתות "בינוניים" מעורבבים סאלד וכרמלי ושתי כיתות "מופרעים" רובם מכרמלי שבעמק רפאים, אז 'שכונה של פושטים') שמי שנמצא בהקבצה ב' במתמטיקה חייב ללמוד מכניקה, ומורה אחת הצהירה במפורש שזה מתוך מגמה להכשיר את התלמידים האלה לקראת בי"ס מקצועי. בסוף זה בוטל אולי בגלל התנגדותו המרדנית של אחד המועמדים, אולי באמת בגלל שהוא אשכנזי. כן, יש גם אשכנזים בהקבצה ב'.
    בסוף אותה שנה נזרקו כחמש כיתות מבית הספר (כלומר נאמר או נרמז להם שלא יוכלו להמשיך בבית ספרו של ד"ר ש. קירשנבוים) אלא של"טובים" זה לא הספיק כדי לשכנע אותם שלא לעבור לליד-ה או הגימנסיה, ובית חינוך השלים את החסר ל4 כיתות י' משתי כיתות של פליטי בתי ספר ללא-חטיבת ביניים שהיו אז בעיר והגיעו בכיתה ט'.
    איכשהו רוב אלה ש"שמעו" עליהם מן אותו מחזור/ שנתון, נמנים על אלה שהגיעו לגימנסיה או לליד-ה. יוצאי בית חינוך הסתדרו בחיים, רובם הלכו לצבא ואפילו עשו אוניברסיטה. הם היו עדיין "טובים" מאלה שמעבר להרי החושך – הקטמונים למשל. בירושלים כל אחד ידע את מקומו ומדי פעם בפעם היו אשכנזים תמימים מן האליטה הנכחדת שלא ידעו איפה לשים את עצמם בין הסנובים לערסים, והם היו לבד נורא כי כולם צחקו עליהם אבל כמה כאלה כבר היו?

  10. רתם

    מזמן לא קראתי כאן טקסט שהתוכן ואופן הכתיבה משתלבים באופן מושלם – האמירה והתמונות מניסיון החיים. לכן זה גם כל כך כואב.
    ולמגיבים הגאונים שקופצים עם הבחירה וכו ' – זה בדיוק העניין – כשאין בסביבה הקרובה דמויות ש ב ח ר ו בין מכונאות רכב לעריכת דין, וכשהמערכת לא מגדלת ילד עם אפשרויות הבחירה האלה – אז העבודות הקשות, אפילו אם יש בהן שכר סביר, אינן מבחירה, אלא מההסללה

  11. אריה

    כפי שכתבה נעמה לעיל, החינוך המקצועי כיום שונה לחלוטין והתעשיה למיניה עתירת טכנולוגיה. הילדים המוכשרים לומדים פיסיקה, רובוטיקה וביוטכנולוגיה ואינם חולמים להסתופף במסדרונות בתי המשפט או מס הכנסה, כעורכי דין או רואי חשבון. מסגרות רבות של החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי תומכות בהם וסוללות את דרכם. דווקא המפלגה המזרחית מכולם מסלילה אותם ללימודים שאינם מובילים לתעסוקה עתירת תגמולים. רחמים עצמיים (או על חברים) אינם מדיניות. בעולם מבינים שלא כולם צריכים להיבחן בכשרונם להיות "מטפללי סמלים" ויש מי שמוצא את מקומו כחשמלאי, נגר, מוסיקאי… מבלי שעורך הדין או הפקיד מתנשאים עליו.

  12. גל

    אני גדלתי בתל אביב דור שלישי לתל אביבים משפחה "אשכנזית" (למרות שאני לא ראה עצמי ככזה)אמא רואת חשבון ואבא עצמאי. הוצאתי בגרות מלאה יש לי תואר ראשון בפילוספיה. אני מורה למטמתיקה ויש לי חברים שהמשיכו במקצוע שלמדנו (חשמל) והם מרווחים הרבה יותר ממני (מורה למטמתיקה ממש לא מרוויח טוב). הלמודים המקצועיים נתנו לחברי לכיתה מקצוע טוב מכניס ועתיד לא רע בכלל. לא כולם היו היו בכיתתי מזרחיים שנדחפו לשם בכוח (הרוב בכלל היו רוסים), כולם הגיעו לבית הספר כי ראו הזדמנות מעולה לרכוש מקצוע (המשפחות הרוסיות ראו בזה משהו חשוב) ואכן כך עשו. די לבלבולי המוח היום אפילו רתח מרוויח כמו שלא חלמתי לעולם והמסכניק שלי נוסע ברכב פי אלף יותר יקר ממה שאני יצליח לקנות. (למדתי באורט סינגאלובסקי במגמת חשמל) אני חושב שהחינוך המקצועי חשוב תראו במדינות צפון ארופה יש שם המון בתי ספר מקצועיים ושם כל עבודה מכבדת את בעליה.

  13. עצובה

    אם אתה חושב שכיתות האומץ הזנק לב ושאר השמור המעלפים של משרד החינוך לא גורמים להסללה אתה טועה. האם באמת השארתם של תלמידים תת משיגים בתוך משרד החינוך מאפשרת להם להגיע לאקדמיה? בספק.
    מחקרים על מחקרים מאירופה מראים איך חינוך והכשרה מקצועית מחזקת את הכלכלה והפריון, יוצרת מדינה עמידה בפני משברים כלכליים, מחזקת את הפריפריות, תורמת לשוויון חברתי. בכל מדינה אירופית רק 30% מהתלמידים מגיעים לאקדמיה. מה עם כל השאר? בספרד וביוון בהן אין כמעט הכשרה מקצועית הכלכלה קורסת. לאנשים אין עבודה. אבל יש מיליונים של בוגרי אוניברסיטאות מובטלים. החלמאות היא שבארץ יש אלפי מקומות עבודה אך אין מי שיעבוד בהם – כן חרטים, CNC, רתכים, פחחים, חשמלאים…. ואגב בשכר לגמרי לא רע. אז מה עדיף מובטלים שבילו בתיכון או אנשים שמסוגלים לפרנס משפחות? בנוסף מה לומד תלמיד בתיכון שלא מסוגל לסיים בגרות? הוא לומד שהוא כשלון, הוא לומד שלא משנה כמה לא יצליח הוא יעלה כיתה, הוא לומד שהוא לא יכול. במקום שיהיה במקום בו יחווה הצלחות, ילמד מקצוע שפותח ומלמד אינטיליגנציות אחרות כמו למשל חכמת כפיים, הבנה טכנית… אל תשכח שגם סטף ורטהיימר התחיל את הקריירה שלו מול מחרטה. חבל שזורקים לפח את ההכשרה המקצועית שיכולה לתרום לפרנסה של אנשים ולמדינה (שלא לדבר על הצבא) בשם הקיפוח. עתיק ועצוב

  14. רייצל

    היי,
    לא יאמן כמוך כמוני!
    גם אני למדתי במקיף ה' בבאר שבע.
    באתי מיסודי דתי. לא יאמן אותה חוויה חוויתי כמה הצטערתי
    כשהבנתי כי ישנה יד מכוונת שהביאה אותי לתודעה כוזבת שאני לעולם לא אגיע לאוניברסיטה. למדתי מזכירות
    בזבזתי את זמני ונעורי. אני לא אשכח שפגשתי במכינה במכללת ספיר את ניסים כהן מבית שמש שסיפר לנו על ההסללה, ועל ריבוד חברתי. רק אז התחלתי להילחם ולעבוד קשה כדי להתקדם בחיים, והאמנתי בעצמי.